חומר רקע

ירושלים, י' בסיון תש"ע לכבוד 23 במאי 2010 חבר הכנסת דוד רותם, יושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט שלום רב, הנדון: הצעת החוק להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה בשל מחויבות אחרת לא אוכל, לצערי, להשתתף בישיבת הוועדה בנושא הנדון האמורה להתקיים מחרתיים, 25/5/2010. מטרת מכתב זה היא להציג לפני הוועדה את עיקרי עמדתי בשאלות הצפויות לעלות לדיון בישיבה האמורה, ועניינן בחובות התביעה והסנגוריה להוכיח במשפט, כנדרש לעניין גזר הדין, את קיומן של נסיבות מחמירות שאינן נמנות עם יסודות העבירה ושל נסיבות מקלות הכרוכות בביצוע העבירה. דעתי היא, שאת כלל הנסיבות הנוגעות לביצוע העבירה (להבדיל מנסיבות הנוגעות לנאשם) מוטל על הצדדים במשפט להוכיח בשלב בירור האשמה. על התביעה להוכיח את הנסיבות המחמירות שהתלוו לביצוע העבירה, ואילו הסנגוריה מצופה להוכיח את הנסיבות המקלות שבגדרן בוצעה העבירה. בשלב שלאחר ההרשעה מצופים הצדדים להביא ראיות הנוגעות לנאשם; כמו גיליון הרשעותיו הקודמות, כראיה להחמרת הענישה, וראיות על קיום נסיבות אישיות ואחרות שבכוחן להטות במידת-מה את מאזן השיקולים לצד קולת העונש. להבאת כל הראיות הנוגעות לנסיבות ביצוע העבירה, בשלב בירור האשמה, נודעת חשיבות רבה. הבאתן בשלב זה מאפשרת לבית המשפט לקבוע בהכרעת הדין את כלל העובדות שעל יסודן - בין היתר - יתבקש, בעקבות ההרשעה, לקבוע את עונשו של הנאשם. פיצול הדיון, באופן שראיות על נסיבות ביצוע העבירה (למעט נסיבות הנמנות עם יסודות העבירה) תובאנה לפני בית המשפט רק לאחר ההרשעה, עלול לבלבל את היוצרות. כשופט שלערעור נתקלתי לא אחת במקרים, שבהכרעת הדין תוארה העשייה הפלילית בלשון מחמירה ואילו בגזר הדין שינה השופט את טעמו ומנה נסיבות מקלות הנוגעות לביצוע העבירה, שהועלו לפניו לראשונה בשלב הדיון בעונש. למותר לומר, כי דיבור בית המשפט בשני קולות שאינם עולים בקנה אחד פוגע באמינות השפיטה. כלל זה ראוי ליישם, בשינוים המתחייבים, גם במקרים שבהם אין מובאות ראיות להוכחת האשמה והרשעת הנאשם מתבססת על הודאתו בעובדות שנטענו בכתב האישום. דעתי היא, שמעיקרא מוטלת על התביעה חובה לפרט בכתב האישום את כלל העובדות שעל יסודן תבקש להרשיע את הנאשם בעבירה, ובכלל אלו גם את הנסיבות שבגדרן בוצעה העבירה, אף אם אלו אינן נמנות עם יסודות העבירה הנטענת. הודאת הנאשם בכל העובדות שנטענו בכתב האישום תתייחס גם לנסיבות האמורות (אלא אם תסכים התביעה, לפני ההקראה, לוותר עליהן). ואילו הסנגור - כדי שיהיה בידו לטעון לקולת העונש, בין היתר על יסוד נסיבות מקלות שבגדרן בוצעה העבירה - צריך להקדים ולפרוש לפני בית המשפט את הנסיבות המצדיקות הקלה. אם עשה כן, וביקשה התביעה לכפור בקיום הנסיבות המקלות, יש לאפשר לו להביא ראיות להוכחתן. משהבהרתי את עמדתי, לגבי השלב שבו מוטל על הצדדים להביא את ראיותיהם לעניין קיומן של נסיבות מחמירות או מקלות, אבקש להוסיף, כי במסגרת החקיקה מן הראוי להשאיר פתח צר לסטייה מן העיקרון הכללי. כך, למשל, ניתן לקבוע, כי מטעמים מיוחדים, ואם נוכח שהדבר נדרש למניעת עוול, רשאי בית המשפט להתיר הבאת ראיות לעניין קיומן של נסיבות ביצוע העבירה גם לאחר שהורשע הנאשם בדין. מתעוררת כמובן גם השאלה, מה רמת ההוכחה הנדרשת לגבי קיומן של נסיבות, בין לחומרה ובין לקולה. בעניין זה הייתי מפעיל את ההבחנה המקובלת: את הנסיבות המחמירות מוטל על התביעה להוכיח, כמו את כלל העובדות הנוגעות לאשמה, מעבר לספק סביר. ואילו הנאשם יוצא ידי חובה אם יוכיח את קיום הנסיבות המקלות ברמה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות. בברכה, אליהו מצא