חומר רקע
מאת: הייעוץ המשפטי
סיכום השיקולים שעלו בדיונים בהכנה לקריאה ראשונה בעניין סעיף 10 – סייגים להסכמת ההורים
המצב הקיים:
על פי המצב המשפטי הקיים אין מגבלת זמן לחזרה מהסכמה או לביטול הסכמה – למעט מתן צו האימוץ שיכול להינתן לאחר שהמאומץ שהה בבית ההורים המיועדים לפחות במשך 6 חודשים (יש חריג). התקופה בפועל תלויה גם במשך ההליך המשפטי ובמועד מסירת הילד למשפחה שתאמץ אותו בסופו של דבר. עילת הטעמים המיוחדים פורשה בפסיקה בצמצום, כך שחרטה בלבד אינה מהווה טעם מיוחד לחזור מההסכמה.
בפועל יש מקרים מועטים מאוד של חזרה מהסכמה (1-2 בשנתיים). חשוב לזכור זאת בעת קביעת ההסדר ולהימנע מלגרום נזק בלתי מידתי לכלל המקרים האחרים.
השיקולים המרכזיים בסוגיית החזרה מהסכמה:
חשיבות המשפחה הטבעית – זכות הילד לגדול אצל הוריו הטבעיים וזכותם לגדלו; צורך בסופיות ובוודאות בהחלטה על האימוץ, כדי לאפשר לילד מסגרת יציבה לגדול בה. חשש מהתיחסות לא רצינית להסכמה אם ניתן יהיה לחזור ממנה בקלות יתרה ומכך שהאפשרות להתחרט ללא עילות תהפוך את ההחלטה לקשה יותר עבור ההורה המוסר; חשש מהרתעת מאמצים פוטנציאלים ופגיעה ביכולתם ליצור קשר טוב עם הילד במצב של אי ודאות.
עם זאת חשוב לציין שעד היום לא היתה תקופה מקסימלית לחזרה מהסכמה ובכל זאת היו מעט מאוד מקים של חזרה מהסכמה. על פי דיווח פקידי הסעד העוסקים בענינים אלה החלטות על מסירת ילד לאימוץ לא מתקבלות בקלות ראש, ולא ניתן לומר שהורים מאמצים נרתעים מלהיכנס להליך של אימוץ (וכידוע, הביקוש עולה עשרות מונים על ההיצע). כמו"כ חזרה מטעמים מיוחדים מחייבת דיונים בבתי משפט ומביאה בפועל להארכת התקופה, בשונה מחזרה אוטומטית.
בעולם – יש גישות שונות: החל מאפשרות חרטה במשך תקופה קצרה ללא עילות מיוחדות, ועד חזרה מהסכמה משך תקופה ארוכה יותר מעילות כמו טובת הילד או אמצעים פסולים (לאו דוקא טעמים מאוד מיוחדים..).
ועדת ברנר המליצה כי לא ניתן יהיה לחזור מההסכמה ללא עילה, אלא רק מטעמים מיוחדים הקשורים בטובת הילד ובמקרה של שינוי נסיבות – וכל עוד לא חלפו 3 חודשים ממועד מתן ההסכמה. פסילת הסכמה שהושגה באמצעים פסולים תתאפשר גם היא אם טרם חלפו 3 חודשים ממועד מתן ההסכמה. כן הוצע כי בית המשפט יוכל לאשר לבקשת פקיד סעד ביטול הסכמה או חזרה מהסכמה גם אם חלפו 3 חודשים כאמור, אם הילד עדיין לא נמסר למשפחה המיועדת לאמצו או שנמסר אך לא יישאר אצלה.
העמדה המקצועית שבבסיס קביעת התקופה של 3 חודשים היא שבחלוף תקופה זו הפסקת ההתקשרות בין הילד למשפחה המטפלת בו עלולה לגרום נזק רב להתפתחותו. בישיבות הוועדה היו גורמים מקצועיים שחלקו על עמדה זו וסברו שהתקופה יכולה להיות ארוכה יותר.
ההסדר שהוחלט עליו בועדת החוקה בעת הכנת הצעת החוק לקריאה הראשונה - הינו כי התקופה המירבית להגשת בקשה לביטול הסכמה שהושגה באמצעים פסולים או לחזרה מהסכמה מטעמים מיוחדים שיירשמו (ולא ללא עילה) - תהיה 60 ימים מיום מסירת הילד למי שבכוונתו לאמצו, ובלבד שלא ניתן צו אימוץ1 (התקופה לא תימנה ממועד מתן ההסכמה אלא ממועד מסירתו, כי השיקול המכריע הוא תקופת ההתקשרות של הילד להורים המיועדים; מנגד נטען כי ההורה המוסר לא צריך לדעת מתי הילד נמסר למשפחה המיועדת ומבחינתו חשוב שיהיה מועד סופי לחזרה מהסכמה, ביחוד לאור "עיבוי" הליך ההסכמה כמוצע בהצעת החוק).
כן הוחלט כי לא די בקציבת המועד להגשת הבקשה ויש צורך לקצוב את המועדים להחלטת בימ"ש הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור. תקופה של 40 ימים לערכאה הראשונה וסמכות לשר המשפטים לקבוע מועדים לענין ערכאת הערעור (שיכולים להיות קצרים יותר כי בערכאהמ ראשונה מוגשות בד"כ חוות דעת מומחים ובערעור לא). הוועדה התלבטה בין פירוט המועדים לענין הערעור בחוק עצמו לבין הותרת הסמכות לשר לקבעם בתקנות. בישיבת 28/5/2008 נדונו הגרסאות בענין זה. בישיבת 22/7/2008 הוחלט כי שר המשפטים יקבע את המועדים לענין הגשת הערעור בתקנות.
צוין כי לצד הקושי של בימ"ש לעמוד במועדים קצובים, הרי מדובר על מעט מאוד מקרים ובענינים שבהם חלוף הזמן הוא בעל השפעה מכרעת על טובת הילד. הוער כי יש תקדימים לקביעת מועדים מעין אלה כגון בהליכים בענין חטיפת ילדים.
עוד הוחלט לקבוע בתקנות טופס בקשה לחזרה מהסכמה על מנת להקל על הורה המבקש לחזור בו מהסכמתו להגיש במהירות את הבקשה לבית המשפט, ולקבוע בחוק כי פקיד הסעד יסייע להורה המעוניין בכך למלא את טופס הבקשה ולהגישה לבית המשפט. צוין כי ההורים בד"כ אינם בקיאים בהליכים, ולא אחת אובד זמן יקר ממועד הפניה לפקיד הסעד ועד להגשת הבקשה לבית המשפט. צוין כי הטופס צריך להיות ברור וזמין במספר שפות.