חומר רקע
משרד המשפטים
הסניגוריה הציבורית הארצית
14 ביוני 2010
ב' בתמוז תש"ע
לכבוד
ח"כ דוד רותם
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
שלום רב,
הנדון: הערות הסניגוריה הציבורית באשר לסעיף השיקום בהצעת חוק העונשין (תיקון – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006
הסניגוריה הציבורית מתכבדת להגיש את הערותיה באשר לסעיף המסדיר את מקומו של השיקום בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.
המסגרת הרעיונית הכללית
1. בישיבה האחרונה שקיימה הוועדה בהצעת החוק, עלתה במלוא עוזה שאלת היחס שבין אינטרס השיקום לבין אינטרס הגמול, ובפרט ככל שהדבר נוגע לעבירות חמורות.
2. על פי הצעת החוק הממשלתית המקורית, במקרים בהם נמצא כי הנאשם הוא בעל פוטנציאל שיקומי רשאי בית המשפט להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפיו ולחרוג ממתחם העונש ההולם (סעיף 40ד(א) להצעת החוק).
3. לפי ההצעה, ככל שהעבירה בה הורשע אדם היא חמורה יותר כך יגבר המשקל שיינתן לשיקולי הגמול, ובעבירות חמורות יהיה על בית המשפט לפרט את הנימוקים שהביאו אותו להעדיף את שיקולי השיקום. באותם המקרים בהם יופעל סעיף השיקום יטיל בית המשפט על הנאשם צו מבחן, שהפרתו על ידי הנאשם תביא לביטול הצו ולגזירת דינו מחדש על ידי בית המשפט.
4. בישיבה האחרונה שקיימה הוועדה הוצע לשנות את סעיף השיקום, כך שבית המשפט לא יהיה רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם ולהורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, אם בנסיבות העניין היו מעשי העבירה ואשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה (סעיף 40ד(ב) להצעת החוק בנוסח שהופץ לאותו דיון).
5. במילים אחרות, על פי השינוי המוצע כעת, כשמדובר בעבירות חמורות פוטנציאל השיקום או הליך שיקומי שהנאשם כבר עבר יילקחו בחשבון רק לצורך סטייה מסוימת ממתחם העונש ההולם – אך לא יבואו במקום עקרון ההלימה.
עמדת הסניגוריה הציבורית
6. הסניגוריה הציבורית מתנגדת לנוסח המוצע, כפי שתואר לעיל, וסבורה כי גם במקרה בו נאשם ביצע עבירה חמורה, יש להותיר בידי בית המשפט פתח להעדיף את האינטרס השיקומי על פני האינטרס הגמולי באותו עניין. מטבע הדברים, וגם לגישת הסניגוריה, המקרים בהם בית המשפט יעשה כן יהיו בבחינת מקרים חריגים.
7. מניסיונה המצטבר של הסניגוריה הציבורית, גם כשמדובר בעבירות חמורות ישנם מקרים חריגים בהם נכון וראוי להעניק משקל מכריע לאינטרס השיקום ולהימנע משליחתו של הנאשם לעונש מאסר מאחורי סורג ובריח. חשוב לציין כי גם כיום לא רבים הם המקרים בהם בית המשפט בוחר בדרך זאת ונראה כי הוא עושה כן רק לאחר שהשתכנע שקיימות נסיבות אישיות ואנושיות אשר מצדיקות חריגה מעקרון הגמול והאינטרס הציבורי מחייב זאת. החלטת בית המשפט במקרים אלו מנומקת בצורה המבהירה את הסטייה מעקרון הגמול, מסבירה את התוצאה החריגה אליה הגיע ועומדת על העוול שהיה נגרם כתוצאה משליחת הנאשם לכלא.
8. ויודגש: בחלק לא מבוטל מהמקרים הללו נעשה הדבר בהסכמת הפרקליטות, לאחר שהשתכנעה כי בנסיבות החריגות של המקרה, ראוי ליתן בכורה לאינטרס השיקומי ולהימנע מהטלת עונשי מאסר (וראו גם המקרים שיוצגו בהמשך).
9. משמעות סעיף 40ד(ב) להצעה, במתכונתו החדשה, היא שבמקרים האמורים בית המשפט אמנם יוכל להקל, במידה מסוימת, באורך המאסר אשר יוטל על נאשמים בעלי פוטנציאל שיקום או כאלה שעברו הליך שיקום משמעותי. אולם, בה בעת, בית המשפט יהיה למעשה מחויב שלא לחרוג מעקרון ההלימה, וכפועל יוצא לשלוח אותם למאסר, לעיתים אף למאסר ממושך.
10. לפיכך, השינוי המוצע בעייתי בחמישה מישורים: ראשית, מבחינת האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור וביטחונו, שליחתו של נאשם שעבר הליך שיקומי או שהינו בעל פוטנציאל שיקומי לבית האסורים מסכנת את סיכויי שיקומו ועלולה לדרדרו חזרה לעולם הפשע; שנית, מבחינת הנאשם, ברי כי הדבר פוגע באפשרותו לפתוח בדרך חיים חדשה, שבה יוכל להשתלב באופן תורם ויציב לחברה; שלישית, מבחינת משאבי שירותי השיקום והרווחה, כאשר שליחתו של אדם לכלא (למרות הצלחת הדרך השיקומית) עלולה לדרדרו מחדש לעולם העבריינות ולהוריד לטמיון את המשאבים האנושיים והכספיים הרבים שהושקעו בכדי לסייע לו בדרך הארוכה והקשה של השיקום; רביעית, השינוי המוצע, אם יתקבל, יביא לכרסום במעמדו הייחודי של שירות המבחן שהינו גורם חיוני ביותר במאמצי בלימת הפשיעה באמצעות קידום השיקום בקהילה; וחמישית, כבילת ידי בית המשפט באופן המוצע עלולה להוות תמריץ ליצירת "פיקציות משפטיות" שונות ומשונות, וזאת על מנת ליתן מענה הולם לאותם מקרים חריגים בהם ברור כי אין זה ראוי לשלוח את הנאשם לבית הכלא, על אף שביצע עבירות חמורות.
11. על מנת להמחיש את החשיבות המעשית שבהותרת שיקול הדעת בידי בית המשפט לנקוט באמצעי שיקומי ולחרוג מעקרון ההלימה גם בעבירות חמורות, להלן יובאו מספר דוגמאות מה"שטח". אם יתקבל סעיף 40ד(ב) במתכונתו הנוכחית, תישלל מבית המשפט האפשרות להימנע מעונש מאסר מאחורי סורג ובריח בכל המקרים שהוצגו ובמקרים דומים נוספים.
העדפת האינטרס השיקומי בשל הליך גמילה מסמים
12. אנשים רבים בישראל מוצאים עצמם במעגל האכזרי של שימוש בסם – כליאה בבית הסוהר – שימוש בסם, וחוזר חלילה. התהליך השיקומי של גמילה מסמים במסגרות הטיפוליות וביחידות לנפגעי סמים מעניק למכורים את הכלים והכוחות להיחלץ מן המעגל השוטה ולהתמודד עם המכשולים הרבים שבדרך. הסניגוריה הציבורית חרדה מפני ההשלכות ההרסניות שעלולות להיגרם לקבוצה זו, אם תתקבל ההצעה לכבול את ידי בית המשפט מלנקוט באמצעי שיקומי ומלחרוג מעקרון ההלימה כאשר מעשה העבירה ואשמו של הנאשם היו בעלי חומרה יתרה.
13. מן הראוי להכיר בחשיבותו של התהליך השיקומי, הן לפרט והן לציבור הרחב, וכן בצורך לשמר את תוצאותיו. ואכן, במקרים (החריגים, יש לומר) בהם תהליך הגמילה מניב פירות משמעותיים ומביא לשינוי ממשי באורחות חיים ובדפוסי חשיבה, שוקלים בתי המשפט להימנע מהטלת מאסרים בפועל, אף כשמדובר בעבירות חמורות ביותר שבוצעו על רקע התמכרות לסמים. במקרים אלו זוכה התכלית השיקומית-טיפולית לעדיפות על פני תכליות ענישה אחרות, מתוך התחשבות בהליך השיקומי החריג ובמאמצים האדירים שהשקיעו גורמי הטיפול, וכן מתוך ההנחה כי שליחתו של הנאשם לכלא תוך סיכון שיקומו לא רק שמזיקה לו, אלא גם אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי הכללי:
• בפרשת ישראל חביב1, דן בית המשפט העליון בערעורו של נאשם שהורשע בשורה ארוכה של עבירות סחר בסמים וכן בעבירות נלוות נוספות. מר חביב החל לבצע עבירות בגיל צעיר מאוד על רקע התמכרותו רבת השנים לסמים מסוגים שונים, תוך שהוא נכנס ויוצא מבתי הכלא כבדרך השגרה. בשלב מסוים החליט מר חביב לשנות את אורחות חייו והשקיע מאמצים עילאיים להשתלב במסגרת הגמילה, לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים, להתנתק לגמרי מתלותו בסם תוך שהוא נחלץ כליל ממעגל הפשיעה. ההליך הטיפולי ארך כשלוש שנים ותוצאותיו הפתיעו לטובה את הגורמים הטיפוליים עצמם. מר חביב סיים בהצלחה את ההליך הטיפולי בהוסטל, יצא לחיים עצמאיים, החל לעבוד לפרנסתו והמשיך לקיים קשר רציף וסדיר עם המסגרת הטיפולית בסביבת מגוריו. על פי חוות דעת הגורמים הטיפוליים, שליחתו לכלא היתה עלולה לדרדרו להשפעות שליליות ולשים לאל את המאמצים הכבירים שהושקעו בשיקומו.
על כן, בית המשפט העליון החליט לבטל עונש מאסר בן 40 חודשים שהוטל על הנאשם בבית המשפט המחוזי, ותחת זאת הטיל עליו עבודות לשירות תועלת הציבור (של"צ) וצו מבחן למשך 18 חודשים. ניתן ללמוד על גדר השיקולים שעמד בפני בית המשפט באותה פרשה מדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה:
"המקרה שלפנינו הוא מורכב וקשה, ומעלה התנגשות חדה בין שיקולים נוגדים בתהליך הענישה. המערער היה עד לעת האחרונה עבריין מועד רב מעללים, אשר מזה שנים צבר לחובתו עשרות הרשעות פליליות בעבירות שונות ומגוונות ... על רקע זה, מאמצי השיקום שהושקעו במערער, ותוצאותיה של השקעה זו הינם מרשימים במיוחד ... הישג שיקומי זה הוא נדיר במקומנו, במיוחד מקום שמדובר בגמילה מסמים. על שום נדירותו וייחודו, בולט הצורך לתת לו משקל נכבד במסגרת שיקולי הענישה ... גם אם חומרת העבירות בהן הורשע המערער ורקעו הפלילי המכביד היו מצדיקים במצב אחר עונש מחמיר ומאסר בפועל ארוך, הרי הישגי השיקום המיוחדים שהושגו כאן, וההשקעה הרבה – הן מצד המערער והן מצד מערכת הרווחה – שהביאה להישגים אלה, מצדיקים באיזון כולל מתן משקל נכבד לגורם זה".
• בפרשת ציון דוד2 דובר בנאשם שהורשע, בין היתר, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע והיזק בזדון. הנאשם, בחור צעיר כבן 21, בן למשפחה קשת יום שבה שני ההורים מכורים להימורים, החל להשתמש בסמים קשים מימי נערותו. בצל ההליכים המשפטיים בתיק זה, נרתם הנאשם להליך גמילה מתיש ומפרך תחת עינו הבוחנת של בית המשפט, כשהוא מתחיל את ההליך בגמילה פיזית ב"אישפוזית", עובר לקהילה טיפולית סגורה ומשם לדירה עירונית בחסות טיפולית (הוסטל). אין ספק כי מר דוד הוא דוגמא מאלפת להליך שיקומי מוצלח. בעוד בתחילת הדרך תואר מר דוד על ידי שירות המבחן כאדם רזה ושדוף וכמי שאינו ער לקיומה של בעיית התמכרותו, הרי שלאחר שלוש שנים וחצי של טיפול כוללני ומקיף, ניתן היה לראות בבירור את אותות השינוי בכל תחומי החיים: הוא השתלב בהצלחה במסגרת תעסוקתית, רכש הכשרה מקצועית בלימודי גרפיקה, הקפיד להמשיך בטיפול תמיכתי של שיחות ביחידת הטיפול בהתמכרויות באזור מגוריו ואף התחתן והקים משפחה.
כידוע, התערבות בחומרת העונש ב"גלגול שלישי" (הליך של בקשת רשות ערעור) היא נדירה ביותר אך נוכח ההישג החריג של הליך השיקום החליט בית המשפט העליון לבטל את עונש המאסר שהוטל על הנאשם ולהמירו בשישה חודשי עבודות שירות. כך ציין כב' השופט לוי בנימוקי ההחלטה:
"אכן, המבקש חטא בעבירות חמורות, ומנקודת השקפה זו העונש שהושת עליו אינו חמור כלל ועיקר. אולם, כליאתו של המבקש בשלב זה של חייו, לאחר אותם מאמצים שהשקיע כדי לנתק את עצמו מהעולם העברייני, עלולה לסכל את שיקומו כליל, ואין צורך לומר כי כתוצאה מכך יינזק הציבור".
• בפרשת מיכאל כהן3 נדון ערעורו של נאשם שהורשע בסדרת עבירות כגון שוד בצוותא ותקיפה לשם גניבה. מר כהן, צעיר כבן 27, היה מכור לסמים במשך 9 שנים, ועל רקע התמכרותו זו הידרדר לביצוע עבירות רבות. במקביל להליכים המשפטיים בפרשה זו, השתלב מר כהן בקהילה טיפולית, התמיד בניקיונו מסמים ונקלט בעבודה סדירה. מבור התחתית הצליח מר כהן להתרומם במעלה התלול והמפרך של גמילה מסמים, תוך ששירות המבחן מכתיר את התהליך השיקומי שעבר כסיפור הצלחה.
גם בעניין זה נקט בית המשפט העליון בצעד חריג וביטל עונש מאסר בן 6 שנים והמירו בשל"צ וצו מבחן, בציינו:
" ... מן העבר האחר מספרן הגדול וחומרתן של העבירות אותן ביצע, עבירות שכרוכות בהן מידה רבה של חוצפה ותעוזה המאפיינות עבריין שאינו נתון למורא הדין ... כאמור, ההכרעה בערעור זה היתה כרוכה בלבטים, ולבסוף שוכנענו כי עניינו של המערער נמנה על אותם מקרים חריגים בהם נוטה הכף בבירור לכיוון הפן השיקומי ... מנקודת השקפתה של החברה, הנזק שיהיה כרוך במאסרו החוזר של המערער, יהיה גדול פי כמה מהסכנה הנשקפת ממנו אם יוסיף להתהלך חופשי תוך ניסיון להיחלץ כליל ממעגל הפשע".
• בפרשת אברהם אשורוב4 הורשע המערער בגין שוד שביצע עם שניים אחרים. חרף גילו הצעיר, הספיק מר אשורוב לצבור הרשעות פליליות. בשלהי ההליכים המשפטיים שולב המערער בתהליך טיפולי לנפגעי סמים וגילה מוטיבציה גבוהה ונכונות להתמיד בטיפול. שליחתו לכלא היתה צפויה לקטוע את התהליך החיובי בו החל ושבאותה העת כבר נמשך כשנה.
בית המשפט העליון ביטל, בהסכמת הפרקליטות, את עונש המאסר והמירו לשל"צ וצו מבחן. הרציונאל העומד בבסיס החלטתו החריגה של בית המשפט הוסבר כך:
"המערער חטא באלימות קשה כלפי אדם תמים ... מאידך ... נראה לנו כי לנוכח התהליך הממושך שעבר המערער, ואף שזו רק תחילתה של דרך ארוכה שעלולה להיות רצופת מכשולים, לא יהא זה נכון לשלוח את המערער לשאת בעונש מאסר מאחורי סורג ובריח, בעיקר משום גילו הצעיר, והאפשרות כי עדיין ניתן לבלום את התדרדרותו לחיי פשע".
• בפרשת דניס ברזינסקי נדון ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על הנאשם בבית המשפט המחוזי – שישה חודשי עבודות שירות וצו מבחן.5 בפרשה זו הורשע הנאשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש וחבלה חמורה בנסיבות חמורות. מר ברזינסקי, בעל נסיבות חיים קשות ביותר, עולה חדש שהתגייס לצה"ל כחייל בודד ליחידה לוחמת, החל בהליך שיקומי במטרה לשנות את דפוסי ההתמודדות שלו ושולב בטיפול שמומן מכיסו בהתמכרותו לאלכוהול. מתסקיר שירות המבחן עלה כי מר ברזינסקי התייסר בתחושות אשם, כעס עצמי ודאגה למצבו של קורבן מעשיו והומלץ שלא להטיל עליו מאסר בין כותלי הכלא.
בית המשפט העליון החליט לדחות את ערעור המדינה ולהותיר את העונש שהוטל על הנאשם על כנו. כב' השופט ג'ובראן נימק את ההחלטה כך:
"לצד האינטרס הציבורי הדורש ענישה מרתיעה כנגד מי שנוקט באלימות כה חמורה, עדיין יש לזכור כי הענישה במדינת ישראל היא אינדיבידואלית ... הרצון הכן שמפגין המשיב בהליך הטיפול על מנת לשקם את חייו, מצדיקים במקרה הנוכחי את העדפת השיקול השיקומי-טיפולי".6
העדפת האינטרס השיקומי בשל גילו של הנאשם
14. ישנם מקרים בהם נכון וראוי לתת משקל נכבד גם לגילו הצעיר של הנאשם ולהעדיף בעניינו את האינטרס השיקומי על פני האינטרס הגמולי, הגם שמדובר בעבירות חמורות. העדפה זאת נובעת לא אחת מהחשש שאנשים צעירים חשופים יותר לסכנה העולה מהחשיפה להשפעה שלילית של גורמים עבריינים בכלא ומאימוץ והפנמה של דפוסים עבריינים. חוק הנוער נותן עדיפות לעקרונות השיקום ככל שמדובר במי שביצע עבירות בגיל קטינות. עקרונות אלו משפיעים גם על החלטות בית המשפט בבואו לגזור את הדין כלפי מי שביצעו עבירות כשהם צעירים מאוד אף שחצו את רף הבגירות:
• בפרשת אנגדאו אדמסו ומינישל טקלו7 הורשעו הנאשמים בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד ברכב והפרעה לשוטר. נוכח גילם הצעיר של הנאשמים, וכן בשל נסיבותיהם האישיות הקשות ושילובם המוצלח בהליך טיפולי למניעת אלימות, בית המשפט גזר את דינם לשישה חודשי עבודות שירות ולפיקוח שירות המבחן. בית המשפט ציין בנוגע לאחד מהנאשמים:
"כשמדובר בבחור כה צעיר, על סף הקטינות ממש, יש לשים דגש מיוחד על סיכויי הטיפול והשיקום, ובאותם המקרים בהם נוטל על עצמו נאשם אחריות, משתף פעולה בהליך הטיפולי וסיכויי השיקום המשוערים טובים, לא במהרה יגזור עליו בית המשפט מאסר מאחורי סורג ובריח, אשר גדולים הסיכויים שיביא עימו לביטול הישגי ההליך הטיפולי ולהתדרדרות נוספת במצבו של הנאשם".
• בפרשת חנן אסור, בני ברדה ותומר יחזקאל8 הורשעו הנאשמים, צעירים כבני 18 נעדרי עבר פלילי, כולם חיילי צה"ל, בגין עבירות שוד בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי סבר כי אין לשלוח את הנאשמים למאסר מאחורי סורג ובריח בשל נסיבותיהם האישיות, שירותם בצבא ובעיקר בשל היותם צעירים על סף גיל הקטינות:
"התאמר קטיעה של דרך טובה בה הלכו הנאשמים תחת עינו הצופה של בית המשפט, כמו גם עינו הבוחנת, תרתי משמע, של שירות המבחן, בשליחתם לכלא? ... נראה לי כי התשובה לכך תהא בשלילה. נראה לי כי הושטת יד אשר בחסד לאדם צעיר – היא אשר יכולה לדרבן אותו, אם אכן טוב בליבו, להמשך חיים טובים ונורמטיביים, אם לא תאמר כן ותשלחנו אל מאסר בין פושעים ועבריינים מועדים, על מוראות בית סוהר – יכול ותיטול הטוב שבהם, וחלילה – ידרדרו הם, בגילם הצעיר, אל דפוס עברייני קשה אשר קשה יהיה לתקנו".
כל אחד מן הנאשמים נידון לעונש בהתאם לחלקו בביצוע העבירות. נאשם מס' 1 נידון לשישה חודשי עבודות שירות וצו מבחן; נאשם מס' 2 נידון לשל"צ וצו מבחן; והרשעתו של נאשם מס' 3 בוטלה, ולצד זאת הוא נידון לשל"צ וצו מבחן.
• בפרשת ראד אבולקיעאן9 הורשע הנאשם בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. ראד, שביצע את העבירה זמן קצר לאחר שנהייה בגיר, התגייס בצל ההליכים המשפטיים לצה"ל לגדוד הסיור המדברי. בית המשפט המחוזי הטיל על הנאשם, בהתאם לעמדת התביעה בתיק, של"צ, וזאת בשל גילו הצעיר ויציאתו לדרך חדשה שבאה לידי ביטוי בהתעקשותו להתגייס לצבא.
15. במקרים אחרים צריך גילו המבוגר של הנאשם לשמש כגורם המשפיע על העדפת האינטרס השיקומי על פני האינטרס הגמולי, וזאת הן בשל הקושי הייחודי והעודף של אנשים מבוגרים, אשר פעמים רבות סובלים מתחלואות שונות, להתמודד עם קשיי המאסר והן מתוך הכרה בתרומה של הנאשם לחברה עד למועד ביצוע העבירה.
העדפת האינטרס השיקומי בשל ליקוי שכלי או נפשי של הנאשם
16. שלילת האינטרס השיקומי בעבירות חמורות צפוי לפגוע גם באוכלוסיה המוחלשת של אנשים בעלי מוגבלות שכלית או נפשית. הנזק הנפשי שעלול להיגרם לנאשמים בעלי מוגבלות שכלית ו/או נפשית בבית הסוהר חמור פי כמה מן הנזק הנגרם לכל אדם אחר. אוכלוסיה זו חשופה יותר לניצול על ידי אסירים אחרים ועלולה להפוך קורבן לאלימות, להשפלה ולהתעמרות. השהות הקשה ממילא בתא קטן וצפוף, הפגיעה בנגישותם החופשית והנוחה לטיפול רפואי (דחוף ושוטף) והחשיפה להתעמרות מצד אסירים אחרים – כל אלה מעצימים פי כמה את הקשיים הכרוכים בריצוי מאסר, בהשוואה לנאשמים "רגילים", ואף מגבירים את הסיכוי שהמאסר יסיג לאחור את יכולת התפקוד שלהם בחברה.
17. מטעמים אלה, ישנם מקרים בהם ראוי להכיר בבעייתיות הנעוצה בשליחת אנשים בעלי מוגבלות לרצות את עונשם בבית הכלא, ועל כן להטיל בעניינם ענישה חלופית למאסר:
• בפרשת בלאל עיאדה10 נדון ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל בבית המשפט המחוזי על נאשם שהורשע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט – שישה חודשי עבודות שירות וצו מבחן. בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה והותיר את העונש על כנו, בשל הסכנה כי מר עיאדה, בעל פיגור שכלי קל, עלול בין כתלי הכלא להיגרר אחר אנשים סמכותיים עם נטיות עברייניות ונוכח שילובו המוצלח בטיפול אצל פסיכולוג קליני. כך הוסבר בפסק הדין:
"אין חולק כי העבירות אותן ביצע המשיב הינן חמורות ... בית משפט קמא ציין כי במלאכת השקלול תפס השיקול השיקומי מקום חשוב. המשיב סובל מפיגור קל, אשר במשך שנים נעדר תמיכה מקצועית ואשר היה נתון להשפעות שלילות מצד שותפיו. מתסקיר שירות המבחן שהונח בפני בית המשפט קמא ואשר אף הונח בפנינו, עולה כי המשיב עובר שינוי משמעותי באורח חייו בליווי שירות המבחן, אשר עשוי להיקטע לו יישב במאסר".
• בפרשת אייל שקרצי11 הוטלו, במסגרת הסדר טיעון, על נאשם בעל מוגבלות אשר הורשע, בין היתר, בגין חמש עבירות הצתה (ביניהן הצתת ארכיב בית המשפט), שישה חודשי עבודות שירות. במקביל, שירות המבחן הצליח לאתר עבור מר שקרצי פתרון שיקומי ושילב אותו בהוסטל שעונש על צרכיו המיוחדים. בהחלטה שאישרה את הסדר הטיעון, עמד כב' השופט טימן על הנסיבות הייחודיות שהתעוררו באותו מקרה, באומרו:
"היה ברור מכל חווה"ד והתסקירים שעונש כזה ישבור את הנאשם, וספק גדול מאד אם ישרוד את תקופת המאסר, שהיה ראוי לנאשם אחר במקרה דומה ... אין ספק שהעונש המוצע איננו העונש הראוי על עבירות מסוג זה בכלל, ואיננו יכול לשמש דוגמה במקרים אחרים. מדובר במי שאישיותו מיוחדת כל כך, מי שזקוק לעזרה, ומי שעונש מאסר – כפי שציין הסניגור – לא יועילו לו ולחברה, אלא עלול לגרום חלילה למעשה שכולנו נצטער עליו. דומני שרגשות הגמול תצטרכנה להמתין למקרה אחר ולא למקרה זה".
• בפרשת כאמל חמדאן12 דובר בנאשם בן 19 בעל מוגבלות נפשית, אשר הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה במזיד ברכב לאחר שיידה אבן לעבר רכב נוסע ופגע בשמשתו הקדמית. בשל נסיבותיו האישיות הקשות, ובעיקר מצבו הנפשי, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של מר חמדאן למאסר מותנה וקנס.
18. בהקשר זה יוער, כי לא אחת הסניגוריה הציבורית נתקלת במקרים בהם נאשמים אשר ביצעו עבירות על רקע של מוגבלותם נשלחים לרצות מאסרים בפועל במסגרות 'רגילות' שאינן מותאמות להחזקה ולטיפול של אנשים עם מוגבלויות, ואף מגבירות משמעותית את פוטנציאל הפגיעה בהם. על אף שכל הגורמים המקצועיים מסכימים כי ראוי לשלב נאשמים אלו במסגרות טיפוליות שיענו על צרכיהם המיוחדים, הגורמים במשרד הרווחה לא מצליחים לאתר עבורם מסגרת מתאימות – אם בשל העדר מסגרות מתאימות ואם בשל הימנעותן של המסגרות הקיימות לקבל מטופלים בעלי עבר פלילי. ככל הידוע לסניגוריה הציבורית נעשה כיום מאמץ בשיתוף משרד הרווחה ומשרד הבריאות להקים מסגרת טיפולית סגורה עבור עבריינים הסובלים מלקות שכלית או נפשית משמעותית כחלופה למאסר. קבלת סעיף 40ד(ב) להצעת החוק תפגע באפשרות להשתמש במסגרת זאת כחלופה נכונה למאסר.
העדפת האינטרס השיקומי בהקשר של הבעייתיות בכליאת נשים
19. כליאת נשים מעוררת גם היא סוגיות עקרוניות וייחודיות, הן בשל הנסיבות המיוחדות המלוות פעמים רבות ביצוע העבירה והן בשל השלכות המאסר על נשים שהן קשות ועמוקות יותר מאשר מאסרים כלפי גברים. נשים אסירות סובלות יותר מפירוק התא המשפחתי וניתוק הקשר עם הילדים, חלק גדול מפרקטיקות הפיקוח בכלא הן פוגעניות יותר עבור נשים (כך לגבי איזוק, חיפוש ערום, כליאה בחדרי בידוד ועוד) והן מתקשות יותר להשתלב בחברה לאחר צאתן מהכלא. גם ילדי האסירות משלמים פעמים רבות מחיר גבוה מאוד בשל כליאת האם ונוכח התפרקות התא המשפחתי. על רקע הדברים ניתן להבין את בתי המשפט המהססים יותר לשלוח נשים לכלא ונוטים להעדיף בעניינן את אינטרס השיקום:
• בפרשת מלי ירושלמי13 הורשעה הנאשמת בעבירת שוד. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו שלא לשלוח את גברת ירושלמי למאסר מאחורי סורג ובריח בנסיבותיה האישיות המיוחדות. הנאשמת, גרושה בת 54 ואם לארבע ילדים, התקיימה מקצבת הבטחת הכנסה וסבלה מבעיות רפואיות שונות. בשנה שקדמה לביצוע העבירה חלה הידרדרות במצבה הנפשי ,אשר באה לידי ביטוי בדיכאון ובחרדות. בית המשפט המחוזי אימץ את המסלול השיקומי שהוצע על ידי שירות המבחן והטיל עליה שישה חודשי עבודות שירות וצו מבחן.
• בפרשת ילנה סליינקו14 נדון ערעורה של נאשמת שהורשעה במספר אישומים בין היתר בגין עבירות של סחר בנשק, גניבה, התפרצות וקשירת קשר לביצוע פשע. כל העבירות שביצעה גברת סליינקו היו על רקע התמכרותה הקשה לסמים. במקביל להליך המשפטי בעניינה, השתלבה גברת סליינקו בתהליך של גמילה ואף החלה לתפקד בהצלחה כאם. בית המשפט העליון ביטל עונש מאסר בן 18 חודשים שהוטל על הנאשמת בבית המשפט המחוזי והמירו בצו מבחן, בציינו כי "כליאתה של המערערת עלולה להיות כרוכה בנזק העולה במידה ניכרת על התועלת שבעונש זה".
• בפרשת דנה בן חיים15 נדונה הנאשמת אשר הורשעה בעבירת שוד, במסגרת הסדר טיעון, למאסר מותנה וצו מבחן. בית המשפט המחוזי החליט לאשר את הסדר הטיעון לאור נסיבות חייה של גברת בן חיים – בנערותה החלה להשתמש בסמים והועברה לפנימיות שונות, רווקה בת 30, אם לשלושה ילדים, מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה – ובשל תהליך שיקומי אינטנסיבי שבסופו התנתקה מהתמכרותה רבת השנים לסמים קשים, החלה ללמוד לימודים מקצועיים והחלה לפעול לחידוש הקשר עם ילדיה שנלקחו ממנה.
העדפת האינטרס השיקומי בשל חלוף הזמן ושיקום משמעותי
20. במקרים ממין אלה, השילוב של חלוף הזמן הניכר מאז ביצוע העבירה ושיקום משמעותי מצדיק להטות את הכף לטובת הימנעות משליחתו של הנאשם למאסר מאחורי סורג ובריח:
• בפרשת ניסים בן לולו16 הורשע הנאשם בעבירת ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי החליט להימנע משליחתו של הנאשם למאסר והטיל עליו מאסר מותנה בלבד, וזאת בשל חלוף הזמן הניכר מאז ביצוע העבירות (כ- 4 שנים), גילו הצעיר של הנאשם (בן 19 במועד ביצוע העבירה) ושיקומו המוצלח שכלל גיוס לצה"ל, קבלת אות הרמטכ"ל, שיתוף פעולה עם הגורמים הטיפוליים והשתלבות במעגל התעסוקה.
• בפרשת איסמעאיל איזברגה17 הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי אישר הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים והטיל על הנאשם של"צ. השיקולים המרכזיים לקבלת ההסדר המקל היו חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה – שבע שנים – וכן הערכת שירות המבחן לפיו שליחתו למאסר, אפילו בדרך של עבודות שירות, עלולה לפגוע בפרנסת משפחתו הגרעינית והמורחבת אשר מוטלת על כתפיו.
• בפרשת דוד אלמאלם18 הורשע הנאשם, נעדר עבר פלילי, בשתי עבירות של תקיפת בת זוג, איומים והיזק לרכוש במזיד. בית המשפט המחוזי אישר הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים והטיל על הנאשם חודשיים עבודות שירות ושל"צ, נוכח חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות – למעלה משלוש שנים – מאז נרתם מר אלמאלם להליך טיפולי ממושך ומוצלח שארך, שכלל גם גישור בינו לבין בת זוגו, ושהסתיים בכך שחזר לנהל אורח חיים תקין עם משפחתו.
סיכום
21. הדוגמאות שהובאו דלעיל ממחישות כי ישנן נסיבות בהן ראוי, הן לדעת בתי המשפט והן לדעת הפרקליטות, לחרוג מעקרון הגמול גם כאשר מדובר בעבירות חמורות. אכן, אין מדובר בכלל נוהג. פעמים רבות בתי המשפט מעדיפים את עקרון הגמול על הנסיבות שתוארו להלן ושולחים נאשמים לעונש מאסר משמעותי על אף הליכים שיקומיים משמעותיים.
22. עם זאת, אימוץ העיקרון הקוגנטי מוצע על ידי משרד המשפטים יוביל למצב שבו בתי המשפט יהיו מחוייבים לשלוח נאשמים לבית הסוהר בכל אחת מהנסיבות שתוארו לעיל. הסניגוריה סבורה כי הוראה כזאת תביא, בהכרח, לפגיעה מיותרת, לא מידתית ולא צודקת בנאשמים שנסיבות חייהם ייחודיות, החרטה שלהם כנה ואמיתית והם משקיעים מאמצים רבים בהליכי השיקום.
23. חשוב להדגיש כי הסניגוריה מקבלת את העקרון שככל שהעבירה חמורה יותר נדרשות נסיבות מיוחדות יותר בכדי לחרוג מעקרון הגמול. ועם זאת, הדוגמאות שהובאו במסמך זה מדגישות עד כמה נדרשת מידה מסוימת של שיקול דעת אשר תבטיח שאימוץ הכלל לא יבוא על חשבון פגיעה מיותרת בחריגים.
24. ויוזכר, גם על פי הנוסח המקורי של הצעת החוק ברור כי החריגה מעקרון ההלימה והנקיטה באמצעי שיקומי בעבירות חמורות תיעשה במקרים חריגים ותוך הנמקה של בית המשפט.
25. המסקנה המתבקשת היא שכל מהלך של הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה צריך, לכל הפחות, להותיר בידי בית המשפט את האפשרות להעדיף את האינטרס השיקומי על פני האינטרס הגמולי, גם כאשר הנאשם ביצע עבירה חמורה שהעונש ההולם בגינה ככלל הוא שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח.
בכבוד רב,
ד"ר חגית לרנאו, עו"ד ישי שרון, עו"ד
סגנית הסניגורית הציבורית הארצית הסניגוריה הציבורית הארצית