חומר רקע

ט"ו באב תש"ע 26 ביולי 2010 לכבוד ח"כ דוד רותם יו"ר וועדת חוקה, חוק ומשפט כנסת ישראל ירושלים מכובדי, הנדון: נייר עמדה לקראת הדיון בהצעת חוק המלחמה בפדופיליה, התש"ע - 2010 בשם מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו, הריני מתכבדת להעביר את עמדת המרכז להצעת החוק שבנדון, לקראת הדיון בוועדת החוקה. עיקר חידושה של הצעת החוק הוא בהקמת מאגר מידע שיהווה מרשם פלילי נפרד של עברייני מין פדופילים. ליצירתו וקיומו של מאגר מידע שכזה יש שני היבטים: צירופו של אדם למרשם זה והתנאים לכך, וחובת הדיווח אשר תוטל עליו לאורך זמן, לוודא ולעדכן את פרטיו המצויים במרשם. כל אחד מהיבטים אלה מעלה סוגיות ושאלות שהצעת החוק אכן מתייחסת אליהן בצורה זו או אחרת. עם זאת, ברצוני להפנות את תשומת לב הוועדה כי חסרה בהצעת החוק התייחסות למטרת המרשם ולאופן שבו יכולות הרשויות לעשות בו שימוש, ובעיקר לא מובהר בהצעת החוק האם יש בכוחו של מאגר מידע כזה להגן על הציבור. רק לאחר שתובהר מטרת החוק ניתן יהיה לשקול את היקף נגישות הציבור למאגר, אם בכלל. במאמרי "'ביום שאחרי' – גישות חדשות במערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית - מענישה בלבד לפיקוח ומניעה" שעומד להתפרסם בקרוב, בפרק המתייחס למרשם עברייני מין, אני מתייחסת בהרחבה לסוגיות החשובות העולות בהקשר להקמת מאגר מידע כזה ולשימוש שניתן לעשות בו, כמו גם להשלכותיו הרצויות והבלתי רצויות, ומצאתי לנכון להביא בפני הוועדה את תמציתן: 1. מטרתו של מרשם יכולה להיות הרתעתית או כספק מידע לרשויות. על סמך המחקר המועט הקיים, ניתן לענות כי המרשמים אכן עובדים, לפחות בספקם לרשויות מידע על מקום המצאות עברייני מין והפחתת עבירות כלפי מכרים, בני משפחה ושכנים. זהו ממצא התומך בטענתי כי יש להרחיב את המרשם אולם להשאירו סגור בפני הציבור הרחב. זאת בניגוד להצעת החוק שבנידון, המציעה כי המרשם יהיה פתוח לעיון הציבור. 2. סוגיית נגישות המידע שבמאגר לציבור הרחב היא סוגיה נפרדת המחייבת שיקול זהיר. המרשם האמריקאי למשל, בנוי על שני נדבכים: המרשם עצמו ויידוע הציבור. זהו מרשם פתוח בעיקרו, אולם, בניגוד לתפיסה הרווחת, יש הבדל בין חובת המרשם לבין חשיפת המידע המלא לציבור, כאשר מרשמי המדינות המלאים אינם פתוחים לציבור. 3. חשוב לזכור כי לנגישותו של המרשם לציבור יכולות להיות גם השלכות ו/או תוצאות בלתי רצויות החל בתקיפה של עבריינים (או של אנשים שאינם עבריינים, עקב זיהוי מוטעה), ועד לשימוש של עבריינים עצמם במרשם, על מנת ליצור קשר עם עמיתים. תוצאה בלתי רצויה נוספת היא מעבר של הרשומים במרשם לגור באזורי פריפריה עניים ממילא, כאשר הם 'מגורשים' מאזורים אמידים יותר. בכך נפגעת עוד יותר אוכלוסיה מוחלשת ועלולות להיווצר קהילות של עוברי חוק, דבר שיסכל כל ניסיון שיקום. כמו כן, הפוגעים הרשומים עשויים לאבד כל תמריץ 'לחזור למוטב' לאור הפגיעה הנמשכת ונידויים, דבר המסביר מדוע גם החוק האמריקאי הפדראלי דורש מהמדינות לפרסם מידע רק בנוגע לעבריינים המורשעים בעבירות החמורות ביותר. 4. בבריטניה, החוק הקיים היום אשר נכנס לתוקף בשנת 2004, הוא גלגולו השלישי של מרשם עברייני המין אשר יוסד בשנת 1997 ומעיד על חשיבה מקיפה ויסודית, תוך הפקת לקחים. ההשוואה לישראל נראית מתבקשת לאור אופיו של המרשם שהחל כמרשם שאינו פתוח לציבור אלא לרשויות בלבד. עם זאת, נקבע שם כי למשטרה סמכות לתת מידע לרשויות רלוונטיות, לרבות בתי ספר, שירותי רווחה ולעיתים אף לפרטים. יש לציין כי למרות ההתנגדות הראשונית לפתיחת המרשם לציבור, ניסיון עם החוק ולחץ ציבורי גובר, שעיקרו רצון לתת להורים כלים להגן על ילדיהם, הובילו לתכניות ניסיוניות לחשיפה חלקית של מידע מתוך המרשם, בדרך שתאפשר להזהיר הורים ואחראים לשלום קטינים מפני פוגעים מסוימים העלולים לשוב ולפגוע בילדיהם. החשיפה במקרה זה אינה אוטומטית, אלא לאחר שמוגשת שאלה לגבי אדם מסוים, ההחלטה נתונה בידי וועדה רב מערכתית אם למסור המידע או לא, ובכל מקרה, מקבל המידע חב בחובת חיסיון. נראה כי מודל זה, של מסירת מידע מוגבל ומבוקר, עונה על הצורך במניעת פשעים מבלי להסתכן בתוצאות המרשם הפתוח. יש לציין כי לעניין יעילות כללית הרתעתית, מחקרם של Prescott ו- Rockof העלה כי האפקט הציבורי מרתיע אנשים מביצוע עבירה ראשונה, אולם דווקא מגביר עבריינות חוזרת. 5. התנגדות מסוג אחר מכוונת דווקא להשפעת המרשם על הקהילה עצמה, ואביא מדבריו של ברוס וויניק הטוען, מנקודת מבט של משפטנות טיפולית, כי המרשם הפתוח מקנה תחושת שליטה, מצד אחד, אולם, מצידו האחר, המידע מבליט (אולי יתר על המידה) את סכנת הפגיעה מעבירת מין ומעורר פחדים וחרדות מוגזמים. 6. המרשם שהוקם בישראל על פי סעיף 19 לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006 יצר, לראשונה, מרשם ארצי שכולל פרטים אשר עשויים לסייע לחקירת מקרי פשע עתידיים, באיתורו של המבצע. כאשר עוסקים בתיקון חוק ההגנה על הציבור במקביל לדיון בהצעת החוק שבנידון, כדאי לחשוב על פרטים נוספים שניתן היה להוסיף למרשם שבחוק ההגנה, על מנת להרחיב קשת מניעת העבירות. בניגוד לחקיקה בארה"ב, למשל, העבריין בישראל לא נדרש למסור מספר רכב והרשות לא נדרשת להוסיף טביעת אצבע או דגימת ד.נ.א. שערכה בפענוח עבירות עתידיות הוכח פעמים רבות. בבריטניה הוסיפו, לאור התפתחות העבירות המסתייעות במחשב, גם כתובת מייל . 7. אולם אין ספק כי המטרה המרכזית של מרשם מכוח חוק שנועד להילחם בפדופיליה היא מניעת פגיעות בילדים. לאור זאת נראה כי אף אם יתקבל מודל של מרשם פתוח באופן חלקי, יהיה ראוי להוסיף את שירותי הרווחה, למשל, לגורמים המוסמכים לקבל מידע מכוחו של החוק ואולי, במקרים מסוימים בלבד, לשקול להזהיר. שהרי, כיצד מתכוון החוק למנוע פגיעות באמצעות המרשם בלבד אם לא ניתן להזהיר קורבנות עתידיים, במיוחד לאור מחקרם של Prescott ו-Rockoff אשר הראה שהשגת מטרה זו אפשרית. האם ההנחה היא שעצם הרישום ירתיע עבריינים? זו הנחה שספק אם ניתן לבסס אמפירית. 8. יכולת נוספת אשר לא מפורשת מכוחו של המרשם ונראית כחיונית היא פרסום פרטיהם של עברייני מין אשר מפרים חובת הדיווח, שאינם מאותרים והציבור צריך להיזהר מפניהם כמו גם לעזור באיתורם. כמובן שהדבר אפשרי כאשר מדובר בעבריין שלא מוטל איסור פרסום על זהותו, אבל כאשר מוטל איסור פרסום כזה, לעיתים כתוצאה אוטומטית של סגירת דלתיים בדיוני בית המשפט מבלי שהתבקש אחרת, מן הראוי היה להסדיר בחוק פרוצדורה של בקשה לפרסום פרטיו של עבריין המין בסוגי עבירות אלה. 9. למרות הנימוקים כבדי המשקל כנגד פתיחתו של המרשם לציבור, ניתן לשמוע גם בארץ, במיוחד לאחר אירועי פשע אכזריים כמו רציחתו של הילד לאון קלנטרוב בידי האחים הפדופילים, קולות הקוראים ליידוע הציבור, בעיקר בכל הנוגע לפוגעים בילדים, ובעידן האינטרנט אף ניתן לאתר ניסיונות להקמת 'מרשמים פרטיים' על סמך פרטיהם של עברייני מין שפורסמו בתקשורת. גם אם קריאות אלה מרחיקות לכת, וכפי שציינתי, אינני תומכת כלל במרשמים פתוחים לציבור לאור הנימוקים כפי שהובאו, יתכן שיהיה מקום לבחון מסירת מידע מוגבלת וחלקית, כפי שנעשה בבריטניה, לפחות לגופים מסוימים וזאת לשם אזהרת קורבנות עתידיים. בכבוד רב, ד"ר דנה פוגץ', עו"ד ראש מרכז נגה ____________________________________________________________________ רח' מזא"ה 58 תל אביב טל' 03-5666618 פקס 03-5666619 www.noga.org.il