חומר רקע
מאת: הייעוץ המשפטי
סיכום השיקולים שעלו בדיונים בהכנה לקריאה ראשונה בעניין סעיפים 13, 13א ו-23א – לקראת דיוני הוועדה בהכנה לקריאה השניה ולקריאה השלישית
סעיף 13(א)(1) וסעיף 13(ב)
נדון בישיבת הוועדה ביום 22/7/2008.
המצב הקיים:
הגישה כיום, הנתמכת בפסיקה, היא כי אם האם מסרבת לגלות את פרטי האב ומסכימה למסרו לאימוץ – בפועל די בכך – ואין חובה על הרשויות לפעול לשם איתור האב, כדי להכריז עליו כבר-אימוץ כלפי האב לפי סע' 13(1). זאת, על אף שפורמלית לשון החוק והפסיקה דורשות נקיטת אמצעים מינימליים.
שתי הגישות שהציעה ועדת גרוס והשיקולים השונים:
ועדת גרוס שדנה בנושא לא הצליחה להגיע לעמדה מוסכמת ובדיון באו לביטוי 2 גישות.
הגישה האחת תומכת במצב הקיים ואף מבקשת לחזקו (קרי, להבהיר מפורשות שהרשויות לא נדרשות לנקוט כל אמצעים). זאת, תוך שימת דגש על האוטונומיה של האם להחליט שאינה רוצה שהאב יהיה מעורב (כפי שאישה יכולה להחליט על הפלה ללא מעורבות האב או להיות אם חד הורית בלי לערב את האב) ועל זכותה לפרטיות, הקושי הפרקטי באיתור האב, הנסיון המלמד כי אין כמעט מקרים של אבות המעונינים לגדל את הילד (ובהקשר זה עלתה שאלה האם לא עדיף לילד שלא ידע מי אביו מאשר שידע שהיה לו אב שלא רצה בו...) והחשש כי מאמצי האיתור יביאו להתמשכות ההליך, לעיכוב במסירת הילד למשפחה שרוצה לאמצו ולפגיעה קשה בו. עוד צוין כי מאמצי איתור האב עלולים להביא לגילויים שיפגעו גם בצדדים שלישיים (כדוגמת קשר בין אנשים הנשואים לאחרים, מקרה של אונס וכד'). בנוסף, איתור האב עלול להביא את האם לנטוש את הילד או למסור פרטים כוזבים ויש גם תועלת במסירת פרטי האב מבלי שיובילו לאיתורו לשם שמירת אינטרסים אחרים של הילד.
לפי הגישה השניה יש לחייב את הרשויות לנקוט אמצעים סבירים תוך תקופה קצרה יחסית לשם איתור האב, זאת בהתבסס על זכות הילד לגדול אצל הורהו הביולוגי וגם על זכותו של ההורה לגדל את הילד. לגישה השניה 2 גרסאות – האחת מפרטת במדויק את האמצעים שעל הרשויות לנקוט, ומפרטת גם נסיבות מסוימות שבהתקיימן לא יינקטו כל אמצעים לאיתור האב (למשל אם הילד נולד כתוצאה מאונס או מגילוי עריות או אם איתור האב יסכן את שלום האם או הילד). הוועדה החלה לדון באמצעים השונים אחד לאחד וראתה שמתעוררים קשיים ביחס לכל אמצעי ואמצעי; השניה מחייבת נקיטת אמצעים סבירים בתקופה של 14 יום – אך משאירה שק"ד לרשויות לגבי טיב האמצעים. היו שטענו שלא טוב לתת שק"ד רחב מדי בעניין זה לרשויות הרווחה. עוד נטען שהמינוח "אמצעים סבירים" מגביר הדיינויות ויש גם חשש שבתי המשפט ידרשו מהרשויות נקיטת מאמצים מוגזמים, ולכן עדיף לפרט בדיוק מה נדרש.
ההסדר שהוחלט עליו בועדת החוקה בעת הכנת הצעת החוק לקריאה הראשונה:
לתמוך בגישה השניה בחלופה השניה הלא-מפורטת, שלפיה על הרשויות לנקוט באמצעי איתור סבירים במשך תקופה של שבועיים (התקופה מגבילה כמובן את סוג האמצעים שניתן לנקוט) כדי לאתר את האב. כמו"כ יצוין שהדברים ייעשו תוך שמירה מירבית על פרטיות האם, האב הנטען וכל אדם אחר ומבלי לחייב את האם למסור מידע שאינה מעונינת למסור.
הוועדה החליטה לא לפרט נסיבות שבהתקיימן אין חובה לנקוט אמצעים כלל. מנגד נטען כי הדבר יכול להועיל כדי לחסוך זמן וטענות באותם מקרים המנויים בסעיף.
ברקע הדברים צוין כי שיטות משפט רבות בעולם דורשות מהאב לעשות מעשה אקטיבי כדי שיהיה לו מעמד ביחס לילד – רישום במרשם, תשלום מזונות, גילוי עניין מינימלי בהריון או בילד – ואילו בישראל זכות האב הביולוגי ומעמדו כלפי הילד אינה תלויה בדבר.
צוין כי חשוב שלא יינקטו מאמצים לאיתור האב בטרם מיידעים את האם ושומעים את עמדתה, וכי בסופו של דבר האם היא המקור המרכזי למידע (למשל, אם היא תאמר שהאיתור יסכן את שלומה יאמינו לה..).
הוועדה התייחסה לתיקון סעיף 13(ב) בישיבתה מיום 28/5/2008. צוין כי הסעיף יתוקן בהתאם לגרסה שתקבע לעניין מועדי הערעור על החלטת בימ"ש לפי סעיף 10.
סעיף 13א
נדון בישיבות הוועדה בתאריכים 28/5/2008, 22/7/2008, 3/11/2008.
המצב הקיים
אין התייחסות בחוק לביטול הכרזת בר-אימוץ.
הגרסאות השונות שהוצגו בדיוני הוועדה בהכנה לקריאה הראשונה, ההסדר שהוחלט עליו והשיקולים השונים:
הגרסה בהצעת ח"כ קולט אביטל – הגיע ההורה הנעדר לפני חלוף התקופה שנקבעה לענין חזרה מהסכמה, יהיה בימ"ש חייב לבטל את ההכרזה ולהורות על השבת הילד להורהו הביולוגי - ללא שיקול דעת.
הגרסה שהציעה ועדת גרוס – ביטול ההכרזה מצוי בשק"ד בימ"ש וייעשה מנימוקים מיוחדים. בימ"ש יבחן אם ההורה מסוגל לגדל את הילד והאם ביטול ההכרזה הוא לטובת הילד.
בישיבת 28/5/2008 חברי הכנסת תמכו בזכות הילד לגדול אצל ההורה הביולוגי ובזכות ההורה הביולוגי לגדלו - ולפיכך העדיפו את גרסת ח"כ אביטל. נטען כי אין מקום לבחון את מסוגלות ההורה אלא אם הוגשה בקשה להכריז על הילד כבר-אימוץ מאחת העילות האחרות המנויות בחוק וכי עקרון טובת הילד חולש ממילא על כל ההליכים לפי החוק; מנגד נטען כי חשוב להותיר שיקול דעת לבית המשפט כי במציאות יש מקרים בהם למעשה האם מעונינת לחזור מההסכמה והיות ומיצתה את האפשרויות היא מגייסת את האב ומנסה להשיג את התוצאה דרך ביטול ההכרזה כלפיו.
לענין התקופה שבה יכול ההורה לבקש ביטול ההכרזה תמכו חלק מחברי הכנסת בגרסה שלפיה התקופה תהיה 6 חודשים ולא 60 ימים ממועד מסירת הילד להורים המיועדים. זאת, שכן בשונה מהסכמה, מדובר על הורה שלא ידע על ההליך (כמו"כ היות והשבתו להורה היא אוטומטית – ההליך יהיה קצר יותר). מנגד נטען כי במקרים רבים האב כן ידע או היה עליו לדעת על ההריון, ועל כך שנולד ילד, והוא לא התעניין ולא יצר קשר ויש חשש לשימוש לרעה בבקשה לביטול ההכרזה. בישיבתה ביום 3/11/2008 החליטה הוועדה לקבל את הגרסה של 60 ימים להגשת הבקשה.
עוד סוכם לאמץ את התנאי המופיע בהצעת גרוס כי ההורה מעונין לגדל את הילד. בתנאי זה גלום שיקול דעת מסוים לבית המשפט ובאמצעותו ניתן מענה למקרים בהם נעשה שימועותו ניתן סוים לאותם מקרים בהם נעשה בימים, חזור מההסכמה והיות ומיצתה את האפשרויות היא מגייסת את האב ומנסה להשיג את התוצאה דרש לרעה בבקשה לביטול ההכרזה.
בישיבת 22/7/2008 הוחלט על התוספת שבסעיף קטן (ב) שלפיה אם קיימת לכאורה עילה אחרת להכרזה על הילד כבר-אימוץ כלפי ההורה – אזי ביתה משפט לא יורה על השבת הילד להורה. בישיבת 3/11/2008 הוחלט שבמקום "בימ"ש לא יורה" הנוסח יהיה "בית המשפט יעכב לתקופה שיקבע", כדי שתהיה סופיות כלשהי לעיכוב ההחלטה.
סעיף 23א
נדון בוועדה ביום 3/11/2008.
המצב הקיים
כיום אין התיחסות בחוק למעמד ההורה המיועד לאמץ בשלב הראשון של הליך האימוץ שענינו ניתוק הזיקה בין ההורה הביולוגי לילד (לעומת השלב השני של ההליך שענינו יצירת הקשר בין ההורים המאמצים לילד – שבו הצדדים הם ההורים המאמצים והיועמ"ש לממשלה). הטענה היא כי גם בשלב הראשון, לעתים הילד כבר נמסר לחזקת ההורים המיועדים, ובהליכים מסוימים יש להם, לכל הפחות, אינטרס שעלול להיפגע. טענה נוספת היא שכאשר הילד סמוך כבר על שולחנם של ההורים המיועדים תקופה ממושכת, הם אלה שיכולים לייצג את טובתו בצורה הטובה ביותר.
בפרשת תינוק המריבה (שם ניתן בפועל מעמד מצומצם להורים המאמצים, אך רק בנסיבות אותו מקרה, שם באת כוח היועץ המשפטי לממשלה לא הביאה את עניינם של ההורים המיועדים בפני בית המשפט, ומבלי להפכם לבעלי דין)
שיקולים רלוונטים שעלו בדיוני הוועדה בהכנה לקריאה הראשונה:
מטרת מתן המעמד להורה המאמץ, טיב המעמד (האם ההורים המאמצים יהיו צד להליך או רק בעלי זכות להביע עמדה), באיזה סוגי הליכים יינתן המעמד, האם יש משמעות למשך הזמן שהילד שהה אצלם, כיצד שומרים על חסיון והפרדה בין ההורים הביולוגים למאמצים ובכ"ז מאפשרים טיעון משמעותי (למשל, לא לאפשר עיון בחומר, לא לאפשר חקירה של ההורים הביולוגים וכד').
בדיוני הוועדה טענה המועצה לשלום הילד שהמטרה היא להאיר את עיני בימ"ש אודות מצב הילד, היקלטותו, מצבו הנפשי - ביחוד אם הוא נמצא אצל ההורים המיועדים כבר תקופה ממושכת. מנגד טענה הממשלה כי טובת הילד מיוצגת ע"י גורמי הרווחה והיועמ"ש לממשלה; עוד טענה הממשלה כי יש חשיבות להפרדה בין ההורים הביולוגים למאמצים, ולכך שלא תיווצר בפני בימ"ש "תחרות"בין המשפחות; צוין כי מטבע הדברים יש פערי כוחות בין ההורים המאמצים לביולוגים; כי יש חשש לפגיעה בחסיון, וכי הדבר יביא להתמשכות ההליכים וסרבולם.
ההסדר שהחליטה עליו הוועדה בקריאה הראשונה
הוועדה החליטה לקבל את הפשרה שהוצעה בדיון ע"י נציגי משרד המשפטים לפיה ניתן להעניק להורים שקיבלו ילד למטרת אימוץ מעמד – שטיבו יהיה רק השמעת עמדתם בדיון – וזאת רק מנימוקים מיוחדים שיירשמו ורק בהליכים מסוימים: הליך של חזרה מהסכמה לפי סע' 10 והליך של ביטול הכרזה על ילד כבר-אימוץ לפי סע' 13א.