חומר רקע

לכבוד ח"כ ­­................................... הנידון: שדולת ח"כים בנושא מניעת התאבדויות וטיפול במשפחות שכולות שלום רב, כפי שבוודאי ידוע לך, העליתי בכנסת הקודמת בפורומים שונים ("דקה לח"כ" בימי ג' ב-4 אחה"צ, ועדת חו"ב, הוועדה לשלום הילד) את הנושא החשוב אך המוזנח של מניעת אובדנות בקרב צעירים, אזרחים וחיילים. אני נמצא בקשר עם חברים בעמותת "בשביל החיים", עמותה אשר הוקמה ע"י הורים שיקיריהם התאבדו וחברים בה בני משפחות שכולות ומומחים לאובדנות מתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. עמותת "בשביל החיים" מנסה זה כמה שנים לעורר מודעות ציבורית להיקף בעיית האובדנות בישראל ולגרום להפעלת תוכניות מניעה ברמה הלאומית. העמותה מקיימת קבוצות תמיכה לבני משפחות שיקיריהן התאבדו. הופתעתי לגלות, כי מדי שנה מתאבדים בישראל 400-500 אנשים בכל הגילאים (לפי נתוני משרד הבריאות, שאינם עדכניים ואינם מלאים, מדובר על קרוב ל-400 מתאבדים בשנה). כחמישית-רבע ממספר זה, 80-90 מתאבדים מדי שנה, הם צעירים וילדים עד גיל 24! למעשה, תופעת האובדנות היא כאובה הרבה יותר, משום שעל כל מקרה התאבדות קיימים הרבה יותר נסיונות התאבדות של אנשים: חלקם מגיעים לטיפול רפואי בבתי-חולים וחלקם מטופלים בבתיהם – האומדנים הם סביב 10 נסיונות התאבדות על כל מקרה התאבדות, ואולי אף יותר מזה. יתר על כן, לא מעט משפחות בישראל חיות בחשש בשל בן משפחה במצוקה קשה הנמצא בסיכון אובדני. מדובר, אפוא, באלפי מקרים, במאות משפחות מדי שנה בשנה, הסובלות מבעיה שהיקפה אינו נחשף כמעט בציבור והתקשורת עוסקת בה בדרך כלל בצורה ספוראדית רק כשמדובר במקרה התאבדות "פיקנטי" או במתאבד מפורסם. בעיית האובדנות בישראל מודחקת, בדרך כלל, ורובנו נמנעים מלעסוק בה או מתעלמים ממנה. אבל חמורה יותר מכך היא התופעה המתמשכת רבת השנים של היעדר תקציבים ממשלתיים לטיפול בתופעה. מדינת ישראל (משרדי הבריאות, החינוך, הרווחה והקליטה) אינה מקצה תקציבים לתוכניות מניעת אובדנות, בניגוד לרוב מדינות המערב שבהן תוכניות כאלה מופעלות וזוכות להצלחה בצמצום ניכר של תופעת האובדנות. גם הטיפול במשפחות שחוו אובדנות או נסיונות אובדניים הוא תלוי מקרה, מועט וחלקי, אינו מוסדר בחוק ואינו נובע מתפישה מערכתית כוללת (למעט משפחות, כ-35 בשנה, שיקיריהן התאבדו בשרותם הצבאי – אלה מטופלות, כמו יתר חללי צה"ל, ע"י צה"ל ואגף השיקום במשרד הבטחון). לשם השוואה וכדי להמחיש את עומק הבעיה: מספר המתאבדים השנתי במדינת ישראל דומה למספר ההרוגים בתאונות הדרכים. תאונות הדרכים זוכות (בצדק!) לחשיפה תקשורתית עצומה וקיימים גופים ממשלתיים (כדוגמת הרשות הלאומית לטיפול בתאונות דרכים, משטרת התנועה הארצית) וציבוריים (מעל ל-10 עמותות) העוסקים אינטנסיבית בנושא. בטכניון קיים מכון מיוחד לחקר הבטיחות בדרכים. לעומת כל אלה, בתחום מניעת אובדנות והטיפול במשפחות שיקיריהן התאבדו כמעט שלא מושקעים משאבים תקציביים וארגוניים משמעותיים. בשל חומרת תופעת האובדנות אני סבור שיש צורך בגיבוי פרלמנטרי לקידום הטיפול באובדנות בישראל, ואני פועל להקמת שדולת חברי-כנסת שתעורר ותניע את הגופים והמשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, הן בתחום תוכניות המניעה והן בתחום הטיפול במשפחות שחוו אובדנות או נסיונות אובדניים. ביודעי את רגישותך ואת פעילויותיך בנושאים חברתיים אני פונה אליך באופן אישי ומבקש שתצטרף לשדולה זאת. בכבוד רב, ח"כ רן כהן