חומר רקע
כ"ב חשון, תש"ע
9 נובמבר 2009
אל: חברי ועדת החוקה חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך הכנה לדיון הקבוע ליום 10.11.09 - הצעת חוק סדר הדין הפלילי
(תיקון מס' 62), התשס"ע-2009
הצעת החוק מציעה שורה של תיקונים לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החוק) וחוקים קשורים, ובתוכם תיקונים לענין עבירות קנס, מועדים להגשת עררים על החלטות שונות של בית המשפט, קביעה בנוגע לערר שני על החלטה לסגור תיק, וכן הסדרת נושא סמכות מקומית של בית המשפט לגבי אדם הנתפס בעבירה מחוץ לארץ.
1. סמכות מקומית למי שנתפס מחוץ לגבולות ישראל: (סעיף 1 להצעת החוק)
ההצעה:
סעיף 6 לחוק קובע את הסמכות המקומית בדין הפלילי, וככלל סמכות ניתנת לבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, או באזור שיפוט בו מתגורר הנאשם . אם מקום ביצוע העבירה ומקום מגורי הנאשם הם "בלתי ידועים", הסמכות ניתנת לבית המשפט אשר באזור שיפוטו "נתפס", משמע עוכב או נעצר לראשונה. אולם, אם נתפס הנאשם מעבר לגבולות ישראל, הסמכות ניתנת לבית המשפט בירושלים, מכוח סמכותו השיורית שעל פי סעיף 8 לחוק. ההצעה היא לשנות את ההסדר הקיים, ולקבוע כי אם הנאשם "נתפס בחו"ל", הסמכות תינתן לבית המשפט אשר באזור שיפוטו נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה:
סעיף 6 לחוק: סמכות מקומית
(א) דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם.
(ב) בעבירות מן המנויות בתוספת הראשונה שנעברו במצרכי מזון ובעבירות לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א–1981, גם בית המשפט אשר באזור שיפוטו שווק או נמכר המצרך מוסמך לדון את הנאשם, ואם הוא היצרן — גם בית המשפט אשר באזור שיפוטו מתגורר המתלונן.
(ג) אם המקום בו נעברה העבירה ומקום מגוריו של הנאשם אינם ידועים או אם נעברה העבירה בחוץ-לארץ, יידון הנאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נתפס. ואם נתפס בחוץ-לארץ – בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה.
(ג1) על אף האמור בסעיף קטן (א), בעבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח–1988, יידון הנאשם בבית משפט מחוזי שקבע שר המשפטים בצו, ורשאי השר להסמיך בצו את מנהל בתי המשפט להורות שתיקים תלויים ועומדים בבית משפט ביום תחילתו של הצו, ולא החל הדיון בהם, יועברו לדיון בבית המשפט שנקבע בצו.
(ד) שר המשפטים רשאי בצו, באישר ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להחליף את התוספת הראשונה או להוסיף עליה או לגרוע ממנה.
כך גם ההסדר הקבוע היום בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996:
(א) בכפוף להוראות אחרות שבחוק זה, הסמכות המקומית בענין שחוק זה דן בו, תהא נתונה לבית המשפט אשר באזור שיפוטו התקיים אחד מאלה:
(1) נעברה העבירה, שבקשר אליה מוגשת הבקשה, כולה או מקצתה;
(2) נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה, שבקשר אליה מוגשת הבקשה;
(3) האדם מוחזק במעצר ולא ניתן לפנות לבית המשפט במקומות האמורים בפסקאות (1) או (2) בשל נסיבות מיוחדות שיפורטו.
לעניין הסמכות המקומית, כתבה השופטת פרוקצ'יה:
"הסדרי החקיקה השונים בסוגיית הסמכות המקומית בהליך הפלילי נועדו להשיג תכליות שונות: לקיים זיקת שיפוט מקומית למקום שבו נעברה העבירה כדי להקל על הבאת ראיות ובירור נתונים שונים הצריכים לעניין; לקדם שיקולים של מאזן נוחות של צד מן הצדדים להליך, כגון מקום מגוריו של נאשם או מקום שבו הוא מוחזק במעצר או מקום שבו נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה, וכיוצא באלה שיקולים. אולם מעבר לשיקולים אלה, משמש הסדר הסמכות המקומית תכלית חשובה למנוע, או לפחות להגביל, במידת האפשר את בחירת ערכאת השיפוט הרצויה לתביעה ולקבוע את זהות הערכאה בעלת הזיקה המקומית לעניין בחקיקה."1
הערות לדיון:
ראשית, הסעיף המוצע כפי שכתוב אינו ברור, ומשתמע שקובעים סמכות מקומית חדשה לכל נאשם אשר נתפס בחו"ל, בין אם יש לו מגורים בארץ ובין אם לא, בין אם נעברה העבירה בארץ ובין אם לא. יש להבהיר כי התוספת חלה רק במקרים ש"המקום בו נעברה העבירה ומקום מגוריו של הנאשם אינם ידועים", ולא בכל מקרה בו נתפס נאשם בחוץ לארץ.
בעניין הזה, יש גם לשים לב כי הסעיף היום אינו ברור לחלוטין. משתמע מהחוק כי אם נעברה העבירה בחו"ל, הסמכות ניתנת לבית המשפט אשר באזור שיפוטו נתפס – אפילו אם יש לנאשם מגורים בארץ – ולא לזאת הכוונה.
שנית, יש לברר להבהיר את המונח "נתפס בחוץ לארץ".
אם מדובר באדם הנתפס במדינה אחרת, אז האדם הובא לארץ על פי כללי ההסגרה. וכיום, אחרי שהאדם הוסגר לארץ, חלים כללי הסמכות הרגילים. בכמעט כל תיקי ההסגרה, מסגירים אדם על עבירה שנעברה בארץ, או שהעבריין גר בארץ וברח, ולכן קיים בית משפט מוסמך על פי כללי המסכות הרגילים הקבועים בסעיף 6(א) לחוק. בדיוק בעבור הפעמים המעטות שאכן אין מקום סמכות, נקבע לבית המשפט בירושלים סמכות שיורית, כדי, בין היתר, למנוע מצב של forum shopping, מצב בו תיק החקירה עובר ממקום למקום כדי למצוא את בית המשפט ה"טוב" מבחינת התביעה. בברור שערכנו הסתבר שלא לכך נועד התיקון ובכל מקרה יש להבהיר בנוסח שאין הכוונה למקרי הסגרה.
שלישית, לפי בירורנו מטרת ההצעה היא להתמודד עם נאשמים המועמדים לדין בישראל ובצעו עבירות נגד המדינה מעזה. לעיתים, מקצת העבירה בוצעה בישראל ("עבירת פנים") ואז קיימים כללי סמכות מקומית רגילים. ואולם, לעיתים, בוצעה כל העבירה בעזה ("עבירת חוץ"), דבר שבעבר גרם להכבדה מנהלית: התיק "נפתח" בירושלים ואז הועבר בבקשה מיוחדת לפי חוק בתי המשפט לבית המשפט בבאר שבע. יש לברר כמה תיקים כאלה מוגשים בתקופה זו. בכל מקרה ניתן לנסח את הכלל באופן נקודתי יותר, ויתכן שיש צורך גם לתקן את סעיף קטן (ג) באופן שיהיה ברור שהכלל הקבוע בו מתייחס לנאשמים שמקום מגוריהם או מקום ביצוע העבירה אינו ידוע וש"נתפסו" בישראל.
נראה, שהכלל הראוי צ"ל:
(1) אם מדובר בעבירת חוץ עליה חלים דיני העונשין של ישראל לפי סעיפים 13 ו-14 לחוק העונשין2;
(2) וכן – מי שבצע את העבירה אין לו מקום מגורים בישראל;
אז – ניתן להעמיד לדין במקום בו נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה.
בכל מקרה (נדיר מאוד) אחר3 – סמכות שיורית לירושלים.
(האופן בו מנוסחת ההצעה למעשה מייתר לחלוטין את הסמכות השיורית בירושלים, וכן כתוב באופן לא ברור – שהרי לא מכוון להסגרות אלא לפעולות צבאיות וביטחוניות).
2. ערר שני על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין: (סעיף 2 להצעת החוק)
ההצעה:
סעיף 64 לחוק קובע ההסדר לפיו אפשר לערור על החלטת חוקר או תובע שלא לחקור או שלא להעמיד לדין. כיום, קיימים מקרים בהם יש אפשרות לערור על ההחלטה בערר שני (נדמה שענין זה נוצר בשל אופן ניסוח החוק ולא בכוונת מכוון). הסעיף המוצע יבטל את האפשרות לערר שני, כפי שיפורט:
סעיף 64 לחוק: ערר
(א) על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, משום שאין בחקירה או במשפט ענין לציבור, שלא נמצאו ראיות מספיקות או שנקבע שאין אשמה, רשאי המתלונן לערור כלהלן:
(1) על החלטה שניתנה על ידי גוף חוקר או תובע כאמור בסעיף 12(א)(1)(ב) או (2)4 — לפני פרקליט מחוז, פרקליט מפרקליטות המדינה שמונה למנהל תחום עררים או פרקליט מפרקליטות המדינה, בדרגה שאינה פחותה מסגן בכיר א' לפרקליט המדינה, שפרקליט המדינה הסמיכו לכך;
(2) על החלטה שניתנה על ידי פרקליט מחוז או פרקליט מפרקליטות המדינה, שלא להעמיד לדין בשל העדר ראיות מספיקות או חוסר אשמה, למעט החלטה בערר לפי פסקה (1) — לפני פרקליט המדינה;
(3) על החלטה שניתנה על ידי פרקליט המדינה או משנהו, שלא להעמיד לדין, למעט החלטה בערר לפי פסקה (2), וכן על החלטה של פרקליט מחוז או פרקליט מפרקליטות המדינה, שלא להעמיד לדין בשל העדר ענין לציבור, למעט החלטה בערר לפי פסקה (1) — לפני היועץ המשפטי לממשלה.
(ב) היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול לפרקליט המדינה את סמכותו לפי סעיף קטן (א)(3) למעט לענין החלטה שניתנה על ידי פרקליט המדינה או למשנה לפרקליט המדינה למעט לענין החלטה שניתנה על ידי פרקליט המדינה או משנהו; פרקליט המדינה רשאי לאצול למשנהו את סמכותו לפי סעיף קטן (א)(2) ופרקליט מחוז רשאי, באישור פרקליט המדינה, לאצול את סמכותו לפי סעיף קטן (א)(1) לפרקליט בדרגה שאינה פחותה מסגן בכיר לפרקליט המחוז.
65. מועד לערר
הערר יוגש באמצעות המשטרה או התובע, הכל לפי הענין, תוך שלושים ימים לאחר שנמסרה למתלונן ההודעה לפי סעיף 63, אולם רשאי בעל הסמכות להחליט בערר כאמור בסעיף 64 להאריך את המועד להגשת הערר.
המצב המשפטי, לפי סעיף 64:
הגוף הסוגר
ההחלטה
ערר
ערר שני – המשתמע מסעיף 64 כיום
ההסדר על פי הצעת החוק
1.
חוקר או תובע
לא לחקור או להעמיד לדין בשל:
א. העדר ראיות מספיקות; או
ב. חוסר אשמה
לפרקליט מחוז;
מנהל תחום העררים בפרקליטות המדינה;
או פרקליט מפרקליטות המדינה בדרגה של לפחות סגן בכיר א'.
אין ערר שני
2.
חוקר או תובע
לא לחקור או להעמיד לדין בשל:
העדר ענין לציבור
לפרקליט מחוז;
מנהל תחום העררים בפרקליטות המדינה;
או פרקליט מפרקליטות המדינה בדרגה של לפחות סגן בכיר א'.
ערר שני ליועץ המשפט לממשלה
ביטול הערר השני
3.
פרקליט מחוז או פרקליט מפרקליטות המדינה
לא להעמיד לדין
א. העדר ראיות מספיקות; או
ב. חוסר אשמה
פרקליט המדינה
ערר שני ליועץ המשפטי לממשלה
ביטול הערר השני
4.
פרקליט מחוז או פרקליט מפרקליטות המדינה
לא להעמיד לדין בשל:
העדר ענין לציבור
היועץ המשפטי לממשלה
5.
פרקליט המדינה או משנהו
לא להעמיד לדין
היועץ המשפטי לממשלה
מוצע לבטל את האפשרות לערור שנית על החלטה בערר של הפרקליטות לא להעמיד לדין בשל העדר עניין לציבור (מקרה 2 בטבלה). עוד מוצע לבטל את הערר השני במקרה 3 בטבלה, קרי, לבטל את האפשרות לערור על ההחלטה בערר של פרקליט המדינה לא להעמיד לדין בשל העדר ראיות מספיקות או חוסר אשמה.
הערות לדיון:
מחד גיסא, אין סיבה כי למתלונן תינתן הזכות לערור על החלטת התביעה פעם אחר פעם. אפילו בבית המשפט, אין זכות ערעור, ככלל, יותר מפעם אחת. כמו כן, נראה כי לא זאת הייתה כוונת המחוקק בעת שנחקק הסעיף, והנוסח יצר מצב לפיו דווקא במקרים קלים יותר יש זכות לערר שני.
מאידך גיסא, יש מקרים שבהם יכול שיהיה ראוי לתת למתלונן הזדמנות לערר שני על ההחלטה, כדי שהגורם המחליט בסופו של דבר יהיה היועץ המשפטי לממשלה. במיוחד ככל שמדובר בסגירת תיק על בסיס העדר עניין לציבור, שם השיקולים יכולים להשתנות ככל שעולים בפירמידת התביעה. מכל מקום, ההיגיון בהצעה קיים ואולי ניתן לחשוב על מקרים נדירים (עבירות מין חמורות) שבהם מישהו (הנפגע) יכול לערור שנית.
3. קביעת מועדים בערר: (סעיפים 3, 12 ו-13 להצעת החוק)
ההצעה:
מדובר בשלושה סוגי עררים על החלטות בית המשפט: החלטת בית המשפט בעניין חומר חקירה, לפי סעיף 74 לחסד"פ; החלטת בית המשפט בעניין מעצר, לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים); והחלטת בית המשפט בעניין תפיסת חפצים, לפי סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). על כל החלטה כזו קיימת אפשרות לערור על החלטת בית המשפט. הדין היום הוא שניתן להגיש את הערר בכל עת.
בהצעת החוק מוצע לקבוע כי על העורר להגיש את הערר (או את בקשת הרשות לפי העניין) תוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט עליו רוצה לערור. אולם, בית המשפט יהיה רשאי להאריך את המועד מעבר ל-30 יום, מטעמים שיירשמו. להלן הסעיפים:
סעיף 74 לחסד"פ: עיון בחומר החקירה
(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו.
(ב) נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו.
(ג) בקשה לפי סעיף קטן (ב) תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום.
(ד) בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד.
(ה) על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערור לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד. הערר יוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הערר מטעמים שיירשמו.
(ו) אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971.
סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים): ערר על החלטת בית המשפט
(א) עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר,5 וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד.
(ב) השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא.
(ג) עררים כאמור בסעיף קטן (א) יוגשו בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשתם מטעמים שיירשמו.
[יש גם לציין כי יש מנגנון מורחב של עיון חוזר במעצרים:
סעיף 52. עיון חוזר:
(א) עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה.
(ב) אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה, רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר.
(ג) הוטל פיקוח קצין מבחן לפי סעיף 48(א), רשאי קצין המבחן לפנות לבית משפט בבקשה ליתן צו המשנה את החלטתו; הבקשה תהיה בכתב ותלווה בתסקיר.]
סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש]: ערר
(א) שוטר מוסמך, אדם שהחפץ נלקח ממנו או תובע זכות בחפץ רשאים לערור על החלטת בית המשפט לפי פרק זה, לפני בית המשפט המחוזי אשר ידון בערר בשופט אחד.
(ב) על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף קטן (א) ניתן לערור לפני בית המשפט העליון שידון בערר בשופט אחד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט העליון.
(ג) ערר או בקשת רשות לערור כאמור בסעיף זה, לפי העניין, יוגשו בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט; ניתנה רשות לערור כאמור בסעיף קטן (ב), תוגש הודעת הערר בתוך 30 ימים מיום מתן הרשות לערור; ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועדים האמורים מטעמים שיירשמו.
הערות לדיון:
אנו מניחות שהתיקון נועד למנוע המתנה לשופט תורן נוח (לכאורה, אם יש טעות בהחלטת הערכאה הראשונה מדוע לא להתריע עליה מיד? כ"כ תמיד ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר אם השתנו הנסיבות) – אך יש לבקש הסבר מהממשלה לסיבת התיקון.
4. עבירות קנס
סעיפים 221-230 קובעים סדרי דין מיוחדים לעבירות קנס. בדרך כלל עבירות קנס הן עבירות "קלות יחסית", לדוגמא עבירות תעבורה למיניהן, אשר לגביהן נקבעו הליכי דיון פשוטים ומקוצרים. בתוך הקבוצה של עבירות קנס, יש עבירות של "ברירת קנס", שבהן כאשר הנאשם לא משלם את הקנס, עליו להתייצב לדיון, ויש עבירות של "ברירת משפט", אשר נאשם החפץ בקיום משפט חייב לבקש זאת, ואם לא ביקש להתדיין, ייגבה הקנס בהליכי גבייה.6 במקביל, יש "עבירות מנהליות" אשר מוסדרות בחוק העבירות המנהליות. באופן כללי, עבירות קנס ועבירות מנהליות הן דומות, וההבדל העיקרי ביניהן הינו שבעבירות קנס, יהיה רישום פלילי לנאשם, מה שלא נכון לגבי עבירות מינהליות.7 ההצעה כוללת מספר תיקונים להסדר הקיים בעבירות קנס ובעבירות מנהליות.
עבירה נמשכת: (סעיפים 4(1) ו-6 להצעת החוק)
ההצעה:
כיום, רשאי שר המשפטים לקבוע שעבירת עוון או חטא תהיה עבירת קנס (באישור ועדת החוקה), ולקבוע את שיעור הקנס בעקבות העבירה. סעיף 221(ב) קובע כי השר רשאי לקבוע שיעורים שונים לעבירה חוזרת או נוספת שעבר אותו אדם, או להתחשב בנסיבות ביצוע העבירה. ההצעה היא לתת לשר סמכות לקבוע שיעורי קנס שונים גם לעבירה נמשכת, כגון לעבירות של מחדל – ובדברי הסבר צוינו דוגמאות של אי-הסרת מפגע ואי-הגשת דוח. החוק המוצע גם ייצור התאמה יותר גדולה בין ההסדרים של עבירות קנס ועבירות מנהליות.
221. קביעת עבירות קנס
(א) שר המשפטים רשאי לקבוע שעבירה על הוראה פלונית, שאיננה פשע, היא עבירת קנס, דרך כלל או בתנאים או בסייגים שקבע; היתה העבירה קבועה בחוק, או על פי חוק, ששר אחר ממונה על ביצועו, תהיה קביעת שר המשפטים טעונה הסכמת אותו שר (להלן — השר הממונה).
(ב) קבע שר המשפטים שעבירה פלונית היא עבירת קנס, יקבע את שיעור הקנס, ורשאי הוא לקבוע שיעורים שונים לעבירה חוזרת או נוספת או לעבירה נמשכת שעבר אותו אדם או בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, ובלבד ששיעור קנס לא יעלה על השיעור שנקבע לו בחיקוק הקובע את העבירה או על 660 שקלים חדשים לגבי עבירה ראשונה ועל 1,300 שקלים חדשים לגבי עבירה חוזרת או נוספת, לפי הסכום הנמוך יותר.
אם יתקבל תיקון זה, יש גם להוסיף הסדר חדש, המוצע כסעיף 222א לחוק (סעיף 6 להצעה), אשר קובע דרישת התראה מיוחדת לעבירה נמשכת, אשר תודיע לאדם כי אם לא תתוקן ההפרה עד למועד מסוים, יוטל עליו קנס בשל עבירה נמשכת, ויצוין גובה הקנס (בדומה לסעיף 8(ב1) לחוק עבירות המנהליות):
222א."עבירת קנס נמשכת
(א) לא תימסר הזמנה למשפט לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228, בשל עבירת קנס נמשכת, אלא אם כן צורפה להזמנה או להודעה כאמור, לפי העניין, התראה ולפיה אם לא תתוקן ההפרה עד המועד שנקבע בה, יוטל על האדם קנס בשל העבירה הנמשכת (בסעיף זה - התראה).
(ב) בהתראה יצוין גובה הקנס הצפוי בשל העבירה הנמשכת.
(ג) לא יוטל קנס בשל עבירת קנס נמשכת, אלא בשל תקופה המאוחרת למועד הקבוע בהתראה.
הערות לדיון:
יש לבקש הסבר מפורט על הסיבה לשני הסדרים שונים של עבירות קנס ועבירות מנהליות, והסבר לגבי איך מחליטים איזו עבירה תהיה עבירת קנס, ואיזו עבירה מנהלית (בעבר נאמר ע"י נציגי הממשלה כי שוקדים על מודל אחיד לעבירות קלות אך טרם קיבלנוהו)?
סמכויות לקבוע תנאים וסייגים: (סעיף 4(2) להצעת החוק)
ההצעה:
כיום, אם שר (אשר לא שר המשפטים) הוסמך בחוק לקבוע עבירה כעבירת קנס, נדרשת הסכמת שר המשפטים לקביעה זו, ואישור ועדת החוקה. מוצע לתת לאותו שר הממונה את הסמכות לקבוע תנאים, סייגים, ושיעורים לעבירת הקנס, בדומה לסמכות שיש לשר המשפטים היום:
221. קביעת עבירות קנס
(א) שר המשפטים רשאי לקבוע שעבירה על הוראה פלונית, שאיננה פשע, היא עבירת קנס, דרך כלל או בתנאים או בסייגים שקבע; היתה העבירה קבועה בחוק, או על פי חוק, ששר אחר ממונה על ביצועו, תהיה קביעת שר המשפטים טעונה הסכמת אותו שר (להלן — השר הממונה).
(ב) קבע שר המשפטים שעבירה פלונית היא עבירת קנס, יקבע את שיעור הקנס, ורשאי הוא לקבוע שיעורים שונים לעבירה חוזרת או נוספת שעבר אותו אדם או בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, ובלבד ששיעור קנס לא יעלה על השיעור שנקבע לו בחיקוק הקובע את העבירה או על 660 שקלים חדשים לגבי עבירה ראשונה ועל 1,300 שקלים חדשים לגבי עבירה חוזרת או נוספת, לפי הסכום הנמוך יותר.
(ג) הוסמך שר בחוק אחר לקבוע עבירה כעבירת קנס, טעונה קביעתו הסכמת שר המשפטים. והסמכויות הנתונות לשר המשפטים לקבוע תנאים וסייגים כאמור בסעיף קטן (א), ושיעורי קנס שונים כאמור בסעיף קטן (ב), יהיו נתונות לאותו שר.[הצעה לנוסח חלופי: לענין זה, הסמכה לקבוע עבירה כעבירת קנס, גם הסמכה לקבוע תנאים וסייגים כאמור בסעיף קטן (א), ושיעורי קנס שונים כאמור בסעיף קטן (ב)]
(ד) קביעת עבירה כעבירת קנס טעונה אישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.
4ג) סיווג העבירות: (סעיף 5 להצעת החוק)
ההצעה:
מוצע לקבוע מפורשות בחוק כי הפיכת עבירה לעבירת קנס אינה משנה את סטאטוס העבירה מעוון לחטא:
221א. "שמירת סיווג העבירות": אין בקביעת עבירה כעבירת קנס או בקביעת גובה הקנס על עבירה כאמור, כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז–1977.
סעיף 24 לחוק העונשין מסווג את העבירות הקיימות לשלושה:
אלה סוגי העבירות לפי חומרתן:
(1) "פשע" - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים;
(2) "עוון" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום;
(3) "חטא" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.
וסעיף 61 לחוק העונשין קובע את שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה:
(א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל –
(1) אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 שקלים חדשים;
(2) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חדשים ולא יותר משנה - קנס עד 26,100 שקלים חדשים;
(3) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משנה ולא יותר משלוש שנים - קנס עד 67,300 שקלים חדשים;
(4) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים - קנס עד 202,000 שקלים חדשים.
(ב) סעיף זה לא יפגע בהוראה המסמיכה את בית המשפט לקנוס בסכומים העולים על הסכומים האמורים בסעיף קטן (א) או בהוראות סעיף 63.
(ג) מקום שקבוע בחוק לעבירה נמשכת קנס או קנס נוסף לכל יום של עבירה רשאי בית המשפט להטיל, במקום אותו קנס - קנס עד 1,300 שקלים חדשים.
במילים אחרות, אם הקנס הקבוע לעבירה נמוך מ-12,900 ₪, אזי העבירה מסווגת כ"חטא". אם הקנס הקבוע לעבירה גבוה מ-12,900 ₪, אזי העבירה תסווג כ"עוון" (ואם הקנס גדול מ-202,000 ₪, מדובר בפשע).
כיום, קיימת מחלוקת בפסיקה. אם עבירה, שעל פי הסיווג בחוק העונשין היא עוון, נקבעת כעבירת קנס – ונקבע לה קנס מתחת לגבול של 12,900 ₪ – האם העבירה הזאת עכשיו מסווגת כחטא, על פי גובה הקנס?
העניין רלוונטי לתקופת התיישנות העבירה, כאשר לחטא נקבע התיישנות העבירה של שנה, אולם לעוון נקבע התיישנות של חמש שנים, והתיישנות העונש של 3 שנים לחטא ו-10 שנים לעוון (סעיפים 9-10 לחסד"פ) (אולם יש הסדר ספציפי של המצאת מסמכים לעבירות קנס בסעיף 225א לחוק), וכן גם למרשם הפלילי, כאשר אין לרשום עבירות חטא במרשם הפלילי של המשטרה (סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי).
הערות לדיון:
כדי שתהיה יציבות משפטית, אכן יש צורך בהחלטת המחוקק בעניין.
לגבי ההסדר הרצוי:
ראשית, אם הסיווג של עבירת קנס ייקבע על פי גובה הקנס, נוצר מצב אבסורדי: אם אדם משלם את הקנס, אזי העבירה תיחשב לחטא, על פי הסכום הנמוך של הקנס; אולם אם האדם בוחר לא לשלם את הקנס ולבוא לבית המשפט, אותה עבירה בדיוק תסווג כעוון, לפי הסיווג הרגיל. אין זה מן הראוי כי עבירה אחת תהייה גם עוון וגם חטא, לפי בחירת הנאשם. לכן, אם יש רצון שקביעת עבירה כעבירה קנס תשנה את סיווג העבירה, יהיה נכון לקבוע כי כל עבירה אשר נקבעה כעבירת קנס, תסווג אוטומטית כעבירת חטא – בין אם האדם משלם את הקנס או בוחר במשפט.
שנית, בדברי הסבר לתיקון מס' 51 לפקודת התעבורה, נכתב כי:
"אין ספק כי בתקופה שבה נעשים מאמצים להיאבק בתאונות דרכים, הפיכת עבירת תעבורה מעוון לחטא יש בה כדי להחטיא את המטרה ולהעביר מסר שלילי לציבור."8
דברי ההסבר נכונים גם לדיון בסעיף המוצע – אם הסעיף המוצע לא יאומץ, יכול שבתי המשפט יהפכו את עבירות הקנס בכלל, ועבירות התעבורה בתוכם, מעוון לחטא.9 לשינוי השלכות לא רק בתחום ההתיישנות והמרשם הפלילי, אלא גם במסר הכולל שמועבר לציבור בקשר לעבירות אלה.
ועוד: קיים סעיף דומה בחוק העבירות המנהליות (סעיף 22א) – אם סיווג של עבירה כעבירה מנהלית לא משנה את סיווג העבירה, אז קל וחומר שאין בסיווגה כעבירת קנס (שהיא יותר "חמורה" בסולם הפלילי)
לשנות את הסיווג.
לכן, מוצע לקבל את ההצעה.
4ד) המצאת מסמכים בעבירות קנס: (סעיפים 7, 8(1) ו-8(2) להצעת החוק)
ההצעה:
כיום, קנס ישולם תוך 90 יום; בקשה לביטול קנס תוגש בתוך 30 יום.
מוצע לקבוע כי הזמן הקבוע להגיש בקשה לביטול דו"ח מהטעם שהעבירה בוצעה על ידי מישהו אחר יוארך ל-90 ימים, כדי לתת לבעל הרכב את הזמן הדרוש למצוא את האדם שביצע את העבירה. התובע יהיה רשאי לדון בבקשה אפילו לאחר המועד, אם שוכנע כי הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות בו.
229. תשלום הקנס:
(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:
(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג); ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה (להלן - הסבת הודעת תשלום הקנס) - אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה.
(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.
מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול.
(ב) לא שילם אדם את הקנס במועד ולא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, תיווסף על הקנס תוספת פיגור בשיעור האמור בסעיף 67 לחוק העונשין, תשל"ז–1977; גביית הקנס תיעשה כאמור בסעיפים 68 ו-70 לחוק העונשין, תשל"ז–1977, וסעיף 69 לאותו חוק לא יחול.
(ג) תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, או אם היה סבור שבנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים; התובע יערוך רישום של הודעת תשלום קנס שביטל וינמק את החלטתו; לענין סעיף קטן זה, "תובע" — כמשמעותו בסעיף 12, אם הוסמך במיוחד לענין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה.
(ד) החליט התובע שלא לבטל את הודעת תשלום הקנס, ימציא למבקש הודעה על כך ואולם הוראות סעיף קטן (ב) יחולו כאילו לא הוגשה הבקשה לביטול לתובע.
(ה) תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.
(ו) מי שלא הודיע כאמור בסעיף קטן (א) שברצונו להישפט ולא שילם במועד את הקנס, רשאי תובע לפטור אותו, על פי בקשתו, מתשלום תוספת הפיגור כאמור בסעיף קטן (ב), כולה או מקצתה, אם נוכח התובע שהעילה לאי-התשלום במועד היא אחת מאלה:
(1) (נמחקה);
(2) נבצר מהמבקש לשלם את הקנס במועד בשל סיבה שאינה תלויה בו;
(3) הסיבה לחיוב בתוספת הפיגור יסודה בתקלה של רשויות המדינה.
(ז) בקשה לפי סעיף קטן (ו), תהיה בכתב, ותהיה נתמכת בתצהיר המאמת את העובדות המפורטות בה. התובע רשאי להחליט בבקשה על יסוד התצהיר בלבד או במעמד המבקש בלבד והחלטתו אינה ניתנת לערעור.
בעקבות השינוי המוצע בסעיף 229, מוצע גם לשנות את הסדר המצאת ההזמנה או תשלום קנס בסעיף 225א:
225א. מועדי המצאה בעבירות קנס
(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.
(א1) היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:
(1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2);
(2) שישה חודשים ממועד ביצוע העבירה, אם היה הרכב רכב חדש או רכב מסוג שקבע שר התחבורה, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.
(א2) על אף האמור בפסקאות (1) ו-(2) שבסעיף קטן (א1), הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות פלילית לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה,10 ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה או הודעת תשלום קנס אם לא עברה שנה מיום ביצוע העבירה או אם לא חלפו שלושה חודשים מהמועד שבו הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות כאמור, לפי המאוחר מביניהם.
(א3) בסעיף זה, "רכב חדש" – רכב שרישיון הרכב ניתן עליו לראשונה בידי מי שרשות הרישוי, כהגדרתה בפקודת התעבורה, הסמיכה אותו לכך, ולא חלפו 30 ימים ממועד ביצוע עסקה המחייבת לרשום את הרכב ואת פרטי בעליו ברשות הרישוי.
(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229, אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף קטן (א).
המצב היום לפי סעיף 225 לחוק:
הכלל: אם עברה שנה מיום ביצוע עבירת הקנס, לא יוגש כתב אישום ולא תומצא הזמנה או הודעת תשלום בעניין.
החריגים:
1. בעבירות תעבורה, אם בעל הרכב הוכיח כי אין לו אחריות לעבירה, ניתן להגיש כתב אישום, להמציא הזמנה או הודעת תשלום למי שנהג ברכב עד שנתיים מיום ביצוע העבירה.
2. בעבירת תעבורה כאשר החשש לעבירה מבוסס על צילום רכב, מועד ההמצאה יהיה עד ארבעה חודשים ברכב רגיל, ושישה חודשים אם מדובר ברכב חדש או רכב אחר שנקבע ע"י שר התחבורה.
a. אם בעל הרכב הוכיח כי אין לו אחריות לעבירה, בעבירה בה החשש היה מבוסס על צילום רכב, מועד ההמצאה יהיה עד שנה מיום ביצוע עבירת הקנס.
מוצע לקבוע כי בעבירות תעבורה, אם בעל הרכב, בעבירה על בסיס צילום, הוכיח כי אין לו אחריות לעבירה, אך לקח לאדם הרבה זמן להוכיח כך, או שהאדם השני מנסה להוכיח כי האחריות חלה על אדם שלישי [מה שנקרה הסבה על הסבה], התביעה תוכל להגיש כתב אישום נגד אדם אחר עד שלושה חודשים מהמועד שהוכיח בעל הרכב כי אין לו אחריות. [כפוף לדיני ההתיישנות הרגילות]
הערות לדיון:
ההצעה בסעיף 225א מתייחסת למקרים בהם הנאשם האמיתי יימלט עקב הגבלות הזמן להמצאת כתבי אישום/הודעות תשלום. אך מגבלות אלו הוסדרו כדי להתמודד עם קשיים אחרים בהמצאת כתבי אישום/הודעות תשלום בעבירות קלות אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי שנה שלמה, איך יזכור האדם שנהג ברכב את נסיבות העבירה – במיוחד כשמדובר בעבירה שצולמה? בעצם, לא יהיה לנאשם החדש אפשרות ריאלית להתגונן נגד כתב האישום. על פני הדברים יש לשקול שלא לאשר את ההצעה.
בכל מקרה, יש לקבל נתונים:
לעניין סעיף 229: יש לבקש הסבר מדוע אי אפשר לקבוע מועד של 30 יום, ככל בקשה אחרת. אדם רגיל בהחלט יכול להגיש בקשה להסבת הדו"ח תוך 30 יום. האם באמת יש צורך להאריך את הזמן בשביל חברות גדולות?
לעניין סעיף 225א: כמה מקרים כאלה יש בשנה, בהם התביעה מפספסת את מועד ההמצאה בגין שרשרת של אנשים שמנסים להטיל אחריות על אדם אחר [הסבה על הסבה]? עד כמה הבעיה חמורה?
4ה) תשלום קנסות בעבירות קנס: (סעיף 9 להצעת החוק)
ההצעה:
מוצע להוסיף את סעיף 229א:
תשלום קנסות לקופת הרשות המקומית
229א.
קנס בשל עבירת קנס, שהטיל מפקח שהוא עובד של רשות מקומית, או שהוטל בבית משפט לעניינים מקומיים או בבית משפט אחר עקב הפעלת סמכותו של עובד הרשות המקומית, ישולם לקופת הרשות המקומית.
הסעיף יקבע כי כאשר פקח של רשות המקומית מטיל קנס (בישירות או כאשר בית משפט מטיל קנס עקב עבודת עובד הרשות המקומית), ישולם הקנס לקופה המקומית, כדי לעודד רשויות מקומיות לאכוף חוקים כלל-ארציים.
קיים סעיף דומה בחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (סעיף 6): "קנסות ששולמו עקב הפעלת סמכותו של עובד של רשות מקומית בשל עבירה על חוק זה שנעברה בתחומה, יועברו לקופת אותה רשות מקומית."
הערות לדיון:
סעיף זה חריג, אולם נותן תמריץ לרשויות המקומיות לאכוף את החוק.
יש לדון בשאלה האם ראוי לקבוע כלל כזה לכל עבירות הקנס.
הזמנה למשפט: החלפת סעיף 230 (סעיפים 10 ו-8(3)-(4) להצעת החוק)
ההצעה:
מוצע להחליף את סעיף 230 הקובע את ההסדר להזמנה למשפט בעבירות קנס:
230. הזמנה למשפט
(א) הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט בתוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו.
(ב) בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה בסעיף קטן (א) ניתנה באיחור, אם התקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה)11 בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שאותם יפרט בהחלטתו.
(ג) הורשע אדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס בתוספת חמישים אחוזים מאותו סכום, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו.
וכן מוצע לשנות את סעיף 229 בהתאם:
(ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו למרות שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230(ב).
(ח1) בוטלה הודעת תשלום קנס לאחר שהקנס שולם, יוחזר סכום הקנס ששולם.
(ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו למרות שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230(ב).
(ט) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להתקין תקנות לביצוע סעיף זה.
מוצע להחליף סעיף דומה גם בחוק העבירות המינהליות, בסעיף 14:
"ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן:
(1) לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו, בתוספת חמישים אחוזים;
(2) לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה, בתוספת חמישים אחוזים,
ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו."
כיום, הסעיף קובע כי:
"230. הזמנה למשפט
הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו;
בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור.
הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו."
הסעיף המוצע משנה שני הסדרים:
ראשית, כיום, כשבית המשפט מחליט לדון בעניין על אף שהנאשם הודיע על רצונו להישפט באיחור, על בית המשפט לרשום את נימוקיו, ותו לו. לכן מוצע לקבוע קווים מנחים להחלטת בית המשפט, דהיינו שבית המשפט יקיים את הדיון אם האדם הגיש את הבקשה באיחור בשל סיבות שלא היו תלויות בו, והבקשה הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה. מוצע גם לאפשר לבית המשפט לקיים את המשפט מטעמים אחרים: "מנימוקים מיוחדים אחרים שאותם יפרט בהחלטתו".
שנית, כיום, כשמורשע אדם הבוחר להישפט, קבוע בחוק כי בית המשפט יגזור עליו עונש אשר לא יפחת מהסכום המקורי של הקנס. אולם, לפי דברי ההסבר, האדם "ייצא נשכר", כיוון שלולא היה הולך לדיון, בינתיים היו מתווספים פיגורים, דבר אשר עלול לעודד פניות סרק. לכן מוצע לקבוע כי עונש המינימום יעמוד על סכום הקנס + 50 אחוז.
הערות לדיון:
לעניין עונש המינימום: לכאורה, עונש המינימום הקבוע היום נועד למטרה המנויה בהצעת החוק (הממשלה בדרך כלל מתנגדת לעונשי מינימום). כאן יש עונש על הרצון להתדיין ולא על המעשה. יש לנווט בזהירות בין הצורך לצמצם פניות סרק, לבין עיקרון הגישה לערכאות. העלאת עונש המינימום בצורה דרסטית יכולה להוות מחסום לא ראוי בפני אנשים. כמו כן, יש להשאיר את שיקול הדעת לשופט, במקרה שמתקיים משפט, באשר לעונש הראוי. בכל מקרה כשמתנהל הליך בבית המשפט, ניתן להטיל עונשים כבדים יותר מאשר באכיפה מנהלית. גם היום, אדם לוקח סיכון כשמחליט להישפט בעבירות קנס, סיכון שלעיתים עולה לו בעונש כבד יותר. לעומת זאת, כשמדובר בפנייה אשר לא הייתה פניית סרק, אך האיש הורשע בסופו של יום, מדוע שהשופט יחוייב להטיל על האדם קנס גבוה יותר מאשר הקנס המקורי? לא כל פנייה שסופה בהרשעה הינה פניית סרק, ואין להעניש אדם על עצם רצונו להישפט. הגדלת עונש המינימום לא רק תצמצם את פניות הסרק, היא גם תצמצם את הפניות הצודקות במידה לא ראויה. על פני הדברים ההצעה מאוד בעייתית.
אי-מסירת כתובת: (סעיף 11 להצעת החוק)
ההצעה:
מוצע להוסיף סעיף 230א לחוק:
230א. אי-מסירת כתובת
(א) הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, ומצא התובע כי אותו אדם מסר כתובת שגויה או שלא הודיע לתובע או לגורם אחר שצוין בהודעת תשלום הקנס לעניין זה, על שינוי כתובתו לאחר הגשת הבקשה, יראו אותו כאילו לא הודיע שברצונו להישפט על העבירה, ויחולו עליו הוראות סעיף 229(ב)12 ו-(ח2)13.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות על קיום משפטו של אדם שנתקיים לגביו האמור באותו סעיף קטן.
כאשר אדם מבקש להישפט בעבירת קנס שהיא עבירת ברירת משפט, לפעמים הוא מוסר כתובת שגויה או לא מדווח על שינוי בכתובת. אז, על פי דברי ההסבר, אין ביכולת התביעה להמציא לו הזמנה למשפט, וכתב האישום נמחק. לכן מוצע לקבוע כי אם אדם מסר כתובת שגויה או לא הודיע על שינוי הכתובת, יראו אותו כאילו לא הודיע שברצונו להישפט, ולא שילם את הקנס. בית המשפט יהיה רשאי להורות על קיום משפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.
מוצע להוסיף סעיף דומה גם בחוק העבירות המינהליות, בסעיף 15:
"(א) קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה.
"(ב) ביקש אדם להישפט על העבירה כאמור בסעיף קטן (א), ומצא תובע כי אותו אדם מסר כתובת שגויה או שלא הודיע לתובע או לגורם אחר שצוין בהודעת תשלום הקנס לעניין זה, על שינוי כתובתו לאחר הגשת הבקשה, יראו אותו כאילו לא ביקש להישפט על העבירה, ויחולו עליו הוראות סעיף 17.
(ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות על קיום משפטו של אדם שנתקיים לגבי האמור באותו סעיף קטן. "
הערות לדיון:
המנגנון המוצע לא ברור. אדם הטועה במילוי הטופס לא יקבל הזמנה לדיון, אך, כיוון שאין אנו יודעים את כתובתו, יש להניח כי הוא גם לא יקבל הודעות על גביית הקנס. יכול שלאחר שנים, יקבל הודעת תשלום עם פיגורים עד השמיים?
ועוד, עד כמה זה נכון לצפות שאנשים המבקשים להישפט, אך עדיין לא קיבלו הזמנה לדיון (ויש לזכור כי על פי סעיף 230, הזמנה למשפט תישלח תוך שנה מביצוע העבירה) ייזכרו לעדכן את הכתובת שלהם?
כן יש אי-בהירות במועדים: מאיזה מועד ייחשב האדם כאילו לא שילם את הקנס? [העניין יהיה רלוונטי לקביעת סכומי פיגורים]. מהמועד שתובע "מצא" כי מסר כתובת שגויה? מהיום שהאדם עבר דירה ולא דיווח? 90 יום מיום העבירה?
יש לגם לציין כי הסעיף כנראה פוטר את התביעה מכל אחריות להתאמץ ולמצוא את הנאשם. על פי הסעיף המוצע, אם אדם טעה בטופס או שוכח לדווח על העברת דירה, והתביעה יכולה לברר את הכתובת הנכונה של, קלות, עדיין יש לראות אותו כמי שלא הודיע שברצונו להישפט, ולא שילם את הקנס. אם אכן יש צורך בהסדר המוצע, יש להתמקד באי-יכולת למצוא את הנאשם עקב המידע השגוי, ולא להתמקד בטעות של הנאשם – שלא ניטול קנס על עצם השגיאה או אי-דיווח שינוי כתובת.
יש לקבל נתונים:
כמה כתובות שגויות נמסרות בכל שנה? האם יש תופעה המונית של אנשים שמשנים כתובות?
האם אפשר לאתר את הנאשמים בשקידה סבירה (לדוגמא על ידי תעודת זהות, מספר רכב, וכו')? מה ההבדל לענין זה לעומת איתור של כל נאשם לפי מאגרי המידע המקובלים? מדוע ליצור כאן הסדר מיוחד?
5. תיקון לחוק בתי המשפט (סעיף 15 להצעת החוק)
ההצעה:
כיום, כשבית המשפט מחליט לעצור עד שלא התייצב לדיון או לא המציא מסמך, וכן אדם שנעצר במסגרת צו הבאה, רק העצור רשאי לערור או לפנות לבקשה לעיון חוזר על החלטת בית המשפט. מוצע להוסיף כי גם התובע יוכל לערור ולבקש עיון חזור על ההחלטה.
מיום 3.7.1985
תיקון מס' 1
ס"ח תשמ"ה מס' 1149 מיום 3.7.1985 עמ' 139 (ה"ח 1709)
73ב. עיון חוזר וערר
מי שנעצר לפי סעיף 73(ד) או 73א(ו) רשאי ניתנה החלטה לפי סעיפים 73(ד) או 73א(ו), רשאים הצדדים –
(1) לפנות לבית המשפט, ואם צו המעצר ניתן מאת רשם - לרשם, בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שנתן בענין הנוגע למעצר, לרבות בהחלטה לפי פסקה זו, אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות את ההחלטה הקודמת;
(2) לערור על החלטה בענין הנוגע למעצר או לבקשה לעיון חוזר, לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד.
73. כפיית ציות ועונש בשל אי ציות
(ד) היה לבית המשפט יסוד להניח כי מי שהוזמן להעיד או נצטווה להמציא מסמך לא יתייצב או לא ימציא את המסמך, רשאי בית המשפט או הרשם –
(1) לחייבו במתן ערובה, ואם לא נתן ערובה - לצוות על מעצרו; שר המשפטים יקבע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוראות שיחולו על החיוב בערובה, תנאיו ותוצאותיו;
(2) לתת כל צו שימצא לנכון לשם הבטחת ההתייצבות או המצאת המסמך, לרבות הפקדת דרכון ואיסור יציאה מן הארץ.
73א. צו הבאה
(א) ציווה בית המשפט או הרשם לפי סעיף 73(א)(1) על הבאת אדם לפניו, ייערך צו ההבאה בכתב, ויפורטו בו שמו של האדם שצווה על הבאתו (להלן - המובא) ותמצית העובדות המהוות יסוד למתן הצו.
(ב) בצו הבאה רשאי בית המשפט או הרשם להורות לקצין משטרה לשחרר את המובא בערובה, כפי שיפורש בצו; כתב ערובה שניתן בפני הקצין יועבר לבית המשפט או הרשם שנתן את הצו; על הערובה יחולו התקנות שהותקנו כאמור בסעיף 73(ד)(1).
(ג) צו הבאה יבוצע בידי שוטר או בידי מי שנקב בית המשפט או הרשם בצו, ומותר לבצעו בכל מקום ובכל עת.
(ד) המבצע צו הבאה יודיע למובא בה בשעה על הצו וימסור לו העתק ממנו, וכן הזמנה לעד או העתק ממנה או צו להמצאת מסמכים או העתק ממנו, לפי הענין.
(ה) המבצע צו הבאה רשאי, כשהצו בידו –
(1) להיכנס לכל מקום שיש לו יסוד סביר להניח שהמובא נמצא בו;
(2) להשתמש בכוח סביר נגד אדם או רכוש במידה הדרושה לביצוע הצו.
(ו) מי שנעצר על פי צו הבאה ולא שוחרר לפי סעיף קטן (ב), יובא לפני בית המשפט או הרשם, והוא יצווה על מעצרו או ישחררו בערובה.
הערות לדיון:
בשיטת המשפט שלנו, ככלל, יש לתת לשני הצדדים את הזדמנות להגיש ערר על החלטות בית המשפט. אין סיבה להבחין בין החלטות על פי סעיף 73 להחלטות אחרות. לכן, על פני הדברים, יש טעם בהצעה.