חומר רקע

‏‏‏7 במרץ 2011 ‏א' אדר תשע"א לכבוד ח"כ דודו רותם יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הכנסת שלום רב, הנדון: הערות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לקראת הדיון בהצעת החוק לתיקון חוק העונשין (תיקון – איסור צילום נפגעי עבירה מינית), התש"ע- 2010 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוא ארגון הגג של תשעה מרכזי סיוע בפריסה ארצית, מקריית שמונה בצפון ועד באר שבע בדרום, הכוללים גם מרכז סיוע לנשים ערביות, מרכז סיוע לנשים דתיות וחרדיות, קו סיוע לגברים וקו סיוע לגברים דתיים וחרדים. בכל אחד מן המרכזים פועל קו חירום למתן סיוע נפשי 24 שעות ביממה (המקבלים יחד כ-40,000 פניות מדי שנה), קבוצות תמיכה לנפגעות ופעילות חינוכית והסברתית לציבור הרחב. ענף מרכזי נוסף בפעילות המרכזים, הוא ליווי נפגעות ונפגעים בהליך הפלילי על כל שלביו והכשרת אנשי מקצוע, חוקרים, פרקליטים ואנשי טיפול בתחום הפגיעה המינית. האיגוד והמרכזים החברים בו, הם הגוף העיקרי בישראל המעניק שירותים ייחודיים לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ומייצג את עניינם בפני הרשות המחוקקת, המבצעת ובפני בתי המשפט. זהו הגוף היחיד בישראל אליו פונים מידי שנה עשרות אלפי נפגעות ונפגעים, נותנים בו את אמונם ומאפשרים לו היכרות קרובה עם התופעה בכלל ועם סיפוריהם האישיים בפרט. להלן תובא עמדתנו לקראת הדיון בהצעת החוק לתיקון חוק העונשין (תיקון – איסור צילום נפגעי עבירה מינית), התש"ע – 2010: החוק בניסוחו הנוכחי מטיל אחריות פלילית על מי שיפרסם פרטים שיש בהם כדי לזהות אדם כנפגע עבירה או כמי שהתלונן שהוא נפגע עבירה. משכך, ומשגילה המחוקק דעתו בדבר האיזון המורכב שיש לערוך בין זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות והביטוי באמצעות הטלת איסור פלילי על פרסום זהותן של נפגעי עבירה, ובכלל זאת נפגעי עבירת מין, הרי שיש לבחון כיצד לחזק את דרכי האכיפה בנושא זה - אם זה באמצעות כללים נוספים ואם באמצעות תיקונים הקיימים במסגרת החוק. הצעת החוק האמורה, המבקשת להוסיף לתוך החוק הפלילי התייחסות לפרסום תמונותיהן של נפגעות, הינה תוספת חשובה, המציעה התמודדות עם מצוקתה של הנפגעת ובעצם תיקונה יש כדי לתת ביטוי לצורך החשוב בהוקעת המציצנות העיתונאית המבזה כל פעם מחדש את הקורבן ומסייעת בהפיכתו לאובייקט. נפגעות ונפגעי עבירות מין חווים פלישה למרחב הפרטי שלהם ורמיסת רצונם וכבודם בשל עבירות המין שבוצעו בהם ונמצאים במצב נפשי מורכב ורגיש, תוך ניסיון לחזור לשגרה ולהשיב לעצמם את הכבוד הנרמס והשליטה שהופקעו בפגיעה עצמה. הרדיפה התקשורתית אחרי פרטיהם וצילומם משחזרת את הפגיעה בכבוד, בפרטיות וגוזלת מהם שוב את השליטה על חייהם. ויודגש, כי על פי רוב, הפחד מפני החשיפה, או ליתר דיוק החשיפה הכפויה, משמש כגורם מכריע או לפחות שיקול דומיננטי בהחלטתם של נפגעות ונפגעי התקיפה המינית לבחור שלא לגשת למשטרה ולהתלונן על ההטרדה והפגיעה שעברו. מדובר באחד הפחדים המשמעותיים ביותר של קורבנות העבירה, הנוגע לתחושת הבושה ולחשש העצום מתגובות הסביבה. פעמים רבות מולידים אלה תוצאות קשות אף יותר מן הפגיעה עצמה. על פי נתוני תשעת מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית הפועלים ברחבי הארץ, רובם המכריע של הפונות והפונים לתמיכה במרכזים נמנעים מהגשת תלונה במשטרה ורק 20-30% מהם פונים בתלונה רשמית. בשנים האחרונות, פרשיות בדבר עבירות מין שנחשדו בהם אישים בכירים הובילו לחשיפת פרטיהם של נפגעות ונפגעי עבירות המין ותמונותיהם וגרמו להם נזק חמור וגררו השמצתם ופגיעה בכבודם ובפרטיותם. ואכן, הצעה זו מבטאת את ההכרה של המערכת המשפטית בצורך ליצור מנגנון הגנה לנפגעות העבירה מפני החשיפה הכפויה ותוצאותיה ההרסניות – הן מבחינת הנפגעת והן מבחינת אותו אינטרס חברתי מובהק שעניינו במיגור תופעות חמורות של אלימות מינית באמצעות עידוד נשים נפגעות להגיש תלונה למשטרה. חשוב להבין כי נכון להיום, וחרף קיומה של הוראת חוק האוסרת פרסום פרטים מזהים על נפגעות עבירות המין, ונוכח קיומן של הוראות חוק נוספות, המציאות מלמדת כי פרטים אישיים של נפגעות עבירות מין רבות נחשפים – אם זה באמצעות תמונתן, תיאור מפורט של פרטי הפגיעה ופרטים נוספים אשר יש בהן כדי לזהותן או לשמש כלי לפגיעה נוספת בהן. מציאות זו, חרף ההסדרים המפורטים בחקיקה, מהווה כשל חמור מבחינת יכולת האכיפה והיישום של רשויות החוק, והיא דורשת התמודדות מיידית לתיקונו של המצב הקיים. לפיכך, אנו, באיגוד ובמרכזי הסיוע, כמי שמייצגות את קולן של הנפגעות, תומכות בהצעת החוק האמורה, כשלעמדתנו יש להרחיב את האיסור המוצע ולהחיל במסגרת הוראת החוק האמורה איסור לפיו המצלם כל דבר שיש בו כדי לזהות נפגע עבירה – אם זה בניין מגורים, מוסד לימודים או כל מקום אחר שעשוי להטריד ולחשוף את זהות הקורבן – זאת בנוסף, לאיסור צילום נפגע העבירה עצמו. ויודגש, כי במסגרת האיסור הקבוע בהוראת סעיף 352(א) לחוק בנוסחו הקיים ישנו איסור דומה לעניין פרסום כל דבר שיש בו כדי לזהות נפגע עבירה, ולכן נדמה כי יש להחיל הוראה דומה אף לעניין תצלום. יש להבין כי גם אם התיאור התקשורתי לא יכלול פרטים מזהים מובהקים של נפגעת העבירה, או תצלום שלה, ניתן להניח כי תיאורים מפורטים של סיפור הפגיעה יחד עם צילום סביבת מגוריה יובילו לזיהויה של הנפגעת על ידי סביבתה הקרובה. במקרים שכאלה, גם אם יהיה זה נכון לטעון כי התיאור לא יביא לזיהויה על ידי מרבית הציבור, הרי שהתיאור האמור עלול לגרור פגיעה קשה מבחינתה של הנפגעת. עוד נבקש להדגיש כי על מנת לספק הגנה מלאה לנפגעי עבירה אין די בתיקון האיסור הפלילי עצמו, שכן הכשל העיקרי של החוק הקיים נוגעת לדרך יישומו ואפשרות האכיפה שלו. לפיכך, לעמדתנו, יש לדון, במקביל לתיקון האיסור הפלילי, בעריכת שינויים נורמטיביים שיתנו מענה לכשל האכיפה באמצעות קידום אפיקים אזרחיים, זאת בדרך של הגדרת סעדים המתייחסים הן לפיצויים שלא דורשים הוכחת נזק בגין עצם הפרסום והן ביחס לרווחים וטובות ההנאה המופקים מהפגיעה בקורבנות עבירות המין. באמצעות התיקון המוצע והוספת הוראות חוק כאמור יש כדי לסייע במידה רבה במאבק כנגד הפגיעה המתמשכת בנפגעות העבירה בזירה התקשורתית ולספק סביבה בטוחה ומוגנת לקורבנות העבירה להגיע אל הרשויות, להגיש תלונתם ולמצות את הדין עם עברייני המין. בברכה, מיכל רוזין ליאת קליין, עו"ד מנכ"לית היועצת המשפטית