חומר רקע

משרד המשפטים הסניגוריה הציבורית לשכת הסניגורית הציבורית הארצית ד' באדר ב תשע"א 10 במרץ 2011 לכבוד ח"כ דוד רותם יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט שלום רב, הנדון: הערות הסניגוריה הציבורית באשר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (ייעול ההליכים הפליליים), התש"ע-2010 להלן יובאו הערות הסניגוריה הציבורית באשר להצעת החוק שבנדון: סעיף 1 להצעת החוק (תיקון סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי – עיון בחומר החקירה) 1. הגבלת המועדים שבהם רשאי תובע שלא להעמיד ראיה חסויה לעיון ההגנה: על פי ההצעה, יוגבלו המועדים שבהם רשאי תובע שלא להעמיד ראיה לעיון ההגנה בשל הגשה או כוונה להגיש בקשה להוצאת תעודת חיסיון. זאת, כדי למנוע השהיית הליכים במקרים של השתהות בהגשת הבקשה או של מתן החלטה בבקשה בחלוף פרק זמן ארוך. לפי המוצע, דחיית זכות העיון בראיה כאמור תהיה עד לקבלת החלטה בבקשה להוצאת תעודת חיסיון, או עד תום 60 ימים מיום הגשת כתב האישום (לגבי תעודת חיסיון לטובת הציבור לפי סעיף 45 לפקודת הראיות), או 90 ימים מיום הגשת כתב האישום (לגבי תעודת חיסיון לטובת המדינה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות), לפי המוקדם מביניהם. כמו כן, מוצע לקבוע כי בית המשפט יהא מוסמך להאריך את המועד במקרים המתאימים לכך, על פי בקשת תובע. הסניגוריה הציבורית סבורה כי יש להגביל את המועדים האמורים לתקופות זמן קצרות יותר. אנו סבורים כי התקופות המוצעות במתכונתה הנוכחית של הצעת החוק הינן ארוכות יתר על המידה ואף עלולות להביא לעיכובים במשפט, מה גם שלאחר שכבר הוגשה תעודת חיסיון ייגרם ברוב המקרים עיכוב נוסף בשל זכותו של הנאשם להגיש עתירה להסרת החיסיון (ולעניין זה יודגש כי עד לסיום הדיונים בעתירה להסרת החיסיון לא ניתן למעשה להתחיל את המשפט). 2. קציבת המועד לערר לפי סעיף 74(ה) לשבעה ימים: על פי ההצעה, מוצע לתקן את סעיף 74(ה) לחוק, שעניינו ערר על החלטת בית המשפט להורות לתובע להתיר לנאשם לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו, ולקבוע כי המועד להגשת ערר על החלטות כאמור יהיה שבעה ימים ממועד קבלת ההחלטה. זאת, כדי למנוע השהיית ההליכים בידי הנאשם באמצעות עיכוב בהגשת ערר על החלטות מסוג זה. הסניגוריה הציבורית סבורה כי הגבלת המועד המוצעת של שבעה ימים קצרה מדי, אינו ריאלית ועלולה למנוע את עצם מימושה בפועל של זכות הערר. הגבלת המועד המוצעת אף אינה מתחשבת בכך שלעתים מדובר בהחלטות מהותיות וחשובות העוסקות בעניינים משפטיים ועובדתיים מסובכים. יוזכר כי אך לאחרונה בוצע תיקון בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 60 מינואר 2010) בו המועד להגשת ערר מסוג זה הוגבל ל- 30 יום, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד מטעמים שיירשמו (כך גם נקבע בנוגע לעררי מעצר). מנוסחה של הצעת החוק עולה, לכאורה, כי תיקון זה לא נלקח בחשבון, ואין בדברי ההסבר כל נימוק לתיקון החוק בשנית משחלפה שנה אחת בלבד מאז שחוקק התיקון האחרון לחוק. על-מנת להפחית את הצורך בהגשת בקשות להארכת מועד, וכדי למנוע מצב בו יוגשו עררים בלתי-מבוססים רק כדי לעמוד בסד הזמנים הדחוק, אנו סבורים שיש להותיר את המצב הקיים על כנו, כך שהערר יוגש תוך 30 ימים ולבית המשפט תהא הסמכות להאריך מועד זה מטעמים שיירשמו. הסדר זה עולה בקנה אחד עם מבחני המידתיות והשכל הישר ואף הוא מגשים את התכלית הרצויה של מניעת השהיית הליכים. סעיף 2 לחוק המתקן (תיקון סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי – ייעול ניהול המשפט) 3. קבלת ראיות "בהסכמה": סעיף 144(א)(3) המוצע מאפשר לבית המשפט "לקבל ראיות שניתנה הסכמת הנאשם לקבילותן, לרבות קבלתן שלא באמצעות עדים". על פניו, נוסחו של הסעיף מאפשר לקבל ראיות שלא באמצעות עדים אף מבלי שהנאשם הסכים לקבלתן (אף אם הוא הסכים לקבילותן של הראיות). כך הנוסח המוצע יוצר, הלכה למעשה, "מסלול עוקף" למשפט ולדיני הראיות. יתרה מזאת, במצב ממין זה סניגור של נאשם אשר אינו מעוניין בהגשת הראיה שלא באמצעות עדים ייאלץ להתנגד אף לקבילותה, ובכך גם תסוכל מטרת הסעיף לייעל את ניהול המשפט. לפיכך, אנו מציעים לקבוע נוסח ברור יותר לסעיף האמור, כדלהלן: "לקבל בהסכמה ראיות, לרבות קבלתן שלא באמצעות עדים". סעיף 3 לחוק המתקן (תיקון סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי – תשובת הנאשם לאישום) 4. החריגים המאפשרים לבית המשפט לקבל תשובה לאישום מבלי שהתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 152(א)(1): סעיף 152(א)(2) המוצע קובע חריגים המאפשרים לבית המשפט לקבל מן הנאשם תשובה לאישום אף מבלי שהתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 152(א)(1) לחוק. נציין כי לאחר כל הדיונים דעתנו אינה נוחה מהחריג השני. חריג זה מאפשר לבית המשפט להתיר לנאשם להשיב לאישום בדרך של הודיה או כפירה בעובדות הנטענות בכתב האישום, מבלי למסור תשובה לכל אחת מהעובדות הנטענות בכתב האישום בנפרד, אם הוא שוכנע לאחר ששמע את עמדות הצדדים, שאי-קיומו של תנאי מהתנאים המנויים בסעיף 152(א)(1) אינו פוגע ביכולת הנאשם להשיב כאמור. "מסלול עוקף" זה אפשרי לדעתנו רק אם הנאשם מיוצג, שהרי נאשם בלתי-מיוצג לא יוכל לטעון בעניין השאלה אם יש בחסרונו של חומר כדי לפגוע ביכולתו להשיב. כמו כן, קיים חשש כי נאשמים לא מיוצגים יקבלו החלטות לא מושכלות או "ייכנעו" ללחצי בית המשפט להשיב לאישום כאמור חרף העובדה שטרם הועבר לעיונם כל החומר. על כן, יש להוסיף לחריג זה דרישה כי הנאשם יהיה מיוצג בידי סניגור. כמו כן, יש להבהיר בסעיף שה"התרה" לנאשם להשיב לאישום כאמור תיעשה לבקשתו בלבד. 5. חיוב הנאשם להעלות טענה בדבר סייג לאחריות פלילית מיד עם תחילת המשפט: הסניגוריה הציבורית מתנגדת להצעה לתיקון סעיפים 152(ג)-(ד) לחוק, כך שייקבע שהימנעות הנאשם מלטעון במועד התשובה לאישום טענה בדבר קיומו של סייג לאחריות פלילית, והעלאתה בשלב מאוחר יותר במשפט, תשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה. לדעתנו, אין לחייב הנאשם לטעון סייג לאחריות פלילית כבר בשלב כה מוקדם של המשפט. באופן מסורתי, לא נדרש הנאשם במשפט הפלילי לתגובה כלשהי. במשפט המקובל היתה התשובה הקלאסית של נאשם "prove it". העובדה שהנאשם לא נדרש לפרט דבר בתשובתו לאישום משקפת את העובדה שהנטל הוא לעולם על התביעה. רק אם התביעה הצליחה לעמוד בנטל שלה להביא ראיות המוכיחות לכאורה את האשמה, נדרש הנאשם להגיב. אכן, הכלל הוא שנאשם לא חייב לחשוף את קו הגנתו במשפט הפלילי. כלל זה קשור בטבורו למאפייני השיטה האדברסארית ולעקרון היסוד בדבר חובת התביעה להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר. לכלל זה צידוקים רבים. יש המתייחסים לכלל כאל נגזרת של זכות השתיקה ושל הזכות להימנע מהפללה עצמית. אותו רציונאל העומד בבסיסן של זכויות אלה – הרעיון לפיו לא ניתן לצפות מן הנאשם לשתף פעולה עם הרשעתו – הוא העומד גם מאחורי התפיסה שאין הנאשם חייב לחשוף את קו הגנתו בתחילת המשפט. מימוש הזכות, גם אם יש בה משום מתן יתרון "טקטי" לנאשם, הרי שמדובר ביתרון זניח למדי לעומת היתרונות המבניים של המדינה בהליך הפלילי. לפיכך, הזכות שלא לחשוף את קו ההגנה מהווה כלי חשוב לצמצום הפערים בין רשויות התביעה לבין הנאשם. חשוב להבין כי קו הגנה בפלילים הוא לעתים גמיש. פעמים רבות חל שינוי בקו ההגנה, בהתאם למה שמתברר מראיות התביעה. יש הגיון רב בכך שהנאשם יידרש להגיב רק למה שהתביעה הוכיחה. אם נתונה הבחירה בין מתן אפשרות לנאשם להתאים את קו הגנתו לפי ראיות התביעה לבין מתן אפשרות לתביעה להתאים את ראיותיה לפי טענותיו של הנאשם, הרי שבמשפט פלילי, לאור השוני ביחסי הכוחות והרצון להבטיח הרשעה רק מעבר לספק סביר, יש לבחור באופציה הראשונה. חשוב גם לציין שהחשש מפני קווי הגנה "אלסטיים" אשר מועלים ברגע האחרון הוא מוגזם ואינו מגובה בנתונים אמפיריים. בדרך כלל יכולים התובעים לצפות היטב את קו הגנתו של הנאשם. במקרים בהם מדובר בשינוי חזית מפתיע, ברור שבית המשפט ייתן לכך משקל בהחליטו אם להאמין לאותו קו הגנה. בנוסף, לתביעה שמורה במקרים כאלה האפשרות להביא ראיות הזמה. לאורך השנים, לרבות בהצעת חוק זו, חל כרסום ופיחות בעקרון שהנאשם לא חייב להגיב לכתב האישום מעבר לכפירה כללית. לדעתנו, חיובו של הנאשם לפרט סייגים לאחריות הפלילית הוא צעד נוסף, מרחיק לכת, שאינו מחויב המציאות. לעתים השאלה אם ניתן לבסס סייג לאחריות פלילית מתבררת רק לאחר שנחקרים עדי התביעה הרלוונטיים. אשר על כן, הסניגוריה הציבורית סבורה כי יש למחוק את כל ההתייחסויות לסייגים לאחריות פלילית שבהצעת החוק. בכבוד רב, ענבל רובינשטיין ד"ר יואב ספיר הסניגורית הציבורית הארצית סגן הסניגורית הציבורית הארצית