חומר רקע
עו"ד תמי סלע,
יועצת משפטית, ועדת החוקה
ט"ז חשוון תשע"א
23.11.10
תמי שלום,
הנדון: הערות על הטיוטא של הצעת חוק לתיקון חוק האימוץ מיום 23.11.10
הנה הערותי על הבעיות העיקריות בגרסה החדשה של הצעת החוק שהפצת היום. לדעתי אף אחד מהעניינים האלה זכה לדיון יסודי בישיבות הוועדה:
ס.13(א)(1)(1א): לדעתי, סעיף קטן זה אינו תואם את כוונת מנסחי הצעת החוק. המטרה בהטלת חובה לחפש את האב הייתה לנסות למנוע מקרים בהם האב יופיע לאחר מכן ויבקש את הילד. הכוונה הייתה בדיוק למצבים בהם האם
מסרבת לגלות פרטים על האב, כמו שקרה בפרשת תינוק המריבה.
לא ברור לי למה לא ניתן לנקוט בפעולות המוזכרות בסעיף 13א(1א)(2) גם במצב שכזה. אפילו אם מעטים הסיכויים לאתר את האב במצב כזה, הטלת החובה לחפש את האב משדרת מסר חינוכי חשוב לגבי זכויות הילד והאב – אם האם לא מוכנה למלא את חובתה לאפשר מימוש זכויות אלה, המדינה תנקוט בפעולות מינימליות לשם כך.
ס.13(א1)(3): החריג הזה בעייתי משתי סיבות:
ראשית, החריג קשה ליישום – יהיה קשה להוכיח בוודאות שהאב ידע על ההריון, וכן לא ברור על פי איזה פרמטרים ייקבע האם הימנעות ממעורבות הייתה סבירה.
שנית, החריג אינו מוצדק בעיני – על החוק להגן על זכות הילד לדעת מיהו אביו ולגדול אצלו אם זה אפשרי. לפיכך, אפילו אם מוכח שהאב ידע על ההריון, יש לנסות להביא לידיעתו שעכשיו נולד לו ילד:
"תוך הבנה ומודעות לתהפוכות הנפש האנושית ולאפשרות כי גם אדם שהסתייג תחילה מהריון ולידת ילדו יבקש למצות את הורותו לכשייודע לי כי ילדו בא לעולם. ידיעה כזו עשויה לעורר בנפשו רגשות עמוקים וכמיהה טבעית לאדם קרוב, בשר מבשרו, שלא ידע ולא הבין את פשרם קודם לכן" (דברי השופטת פרוקציה בבע"מ 5082/05 היועמ"ש נ פלוני)
ס.13א(א): הוספת המילה "רשאי" בעניין ביטול הכרזת הילד כבר-אימוץ אינה תואמת את כוונת מנסחי הצעת החוק ומחטיאה את מטרת הסעיף. יש לציין שההצעה להוסיף את המילה "רשאי" הועלה באופן ספונטני במשך דיון בוועדה ללא תכנון מראש ושלא התקיים שום דיון ענייני בעניין. לפיכך מצאתי לנכון לפרט את ההשלכות העלולות לנבוע משינוי הנוסח המקורי של הסעיף.
מטרת הסעיף הייתה שאם האב מגיש את בקשתו תוך זמן קצר ולפני שהילד היה יכול להשתלב בביתם של ההורים המיועדים לאמצו, הביטול יהיה אוטומטי כדי למנוע התמשכות הליכים, כפי שקרה בפרשת תינוק המריבה. הוספת המילה "רשאי" נותנת לבית המשפט שיקול דעת מלא ובית המשפט ירגיש צורך יהיה מחויב לבחון האם החזרה לאביו תואם את טובתו, לאור ההוראה המפורשת בסעיף 1(ב) לחוק. בדיקה זו אינה מוצדקת כי בעצם הילד הוכרז כבר-אימוץ "בטעות". לפיכך אין מקום למנוע החזרתו להורה הביולוגי רק על הבסיס המעורפל והסובייקטיבי של "טובת הילד". שופטים חזרו ואמרו אינספור פעמים שלא לוקחים ילד מהוריו הביולוגיים ומוסרים אותו למשפחה מאמצת רק על בסיס מבחן טובת הילד.1
בנוסף, עריכת בדיקה מהי טובת הילד תיקח זמן, וחלוף הזמן עצמו יכול לשנות את ההכרעה בעניין טובתו (כפי שקרה בפרשת "תינוק המריבה" וגם במקרה של העובד הזר שכונה פרשת "ילד המריבה"2). קביעת מועדים לקבלת החלטות על ידי בית המשפט לא מבטיחה שבתי משפט אכן יעמדו במועדים הנקבעים.
יש גם לזכור שבגרסה המקורית של הצעת החוק, החזרת הילד להורה שחזר מהסכמתו, תוך המועד הנקבע, על פי ס.10 גם הייתה אוטומטית. הועדה באופן מכוונת שינתה את סעיף 10 מבלי לשנות את ס.13א(א) כי רצתה להבחין בין מצב בו ההורה הביולוגי גרם לכך שילדו נמסר לאימוץ לבין מצב בו ההורה הביולוגי לא ידע על קיום ילדו ולכן החזרה אליו תהיה אוטומטית.
כמובן זה לא ראוי שבית משפט יעביר את הילד לאב הביולוגי כאשר ישנן ראיות שאחת מהעילות של ס.13(א) לחוק האימוץ מתקיימת כלפיו, אבל ס.13א(ב) נותן מענה לסיטואציה זו. נראה לי שההצעה להכניס את המילה "רשאי" הועלת בהקשר של בחינת קיום של עילות אחריות להכרזת הילד כבר-אימוץ. לפיכך, לאור הוספת הוראה מפורשת בעניין, אין צורך במילה "רשאי."
בסוף, יש לציין שהסעיף בנוסח המקורי אינו משנה את המצב המשפטי המצוי בכלל. גם על פי החוק הקייים, בית המשפט רשאי לבטל הכרזת הילד כבר-אימוץ. לפיכך, אין ספק שהוספת המילה "רשאי" מחטיאה את המטרה של הסעיף ללא שום סיבה.
10סעיף (א) וסעיף 13א(ג): שני סעיפים אלה קובעים שאחרי חלוף המועד של 60 יום מיום מסירת הילד להורים המיועדים לאמצו, אין ההורים הביולוגיים רשאים להגיש בקשה לחזור מהסכמה לאימוץ או לביטול הכרזת הילד כבר-אימוץ. יש צורך לקבוע חריג לכלל הגורף הזה, במקרה שבסופו של יום הילד לא מאומץ על ידי ההורים שאליהם נמסר.
כל המטרה של ההגבלה של ה-60 יום הינה למנוע טלטול של ילד שכבר מתחיל לפתח התקשרות עם ההורים המיועדים לאמצו ולאפשר את הליך ההתקשרות להמשיך ללא חשש מבקשה מצד ההורים הביולוגיים לקבל את הילד. לעומת זו, אם בסופו של יום הילד לא מתאקלם בבית של ההורים המיועדים לאמצו או מסיבה אחרת לא נשאר באותו בית, מדוע להעביר אותו לבית של מאמצים פוטנציאלים חדשים במקום להחזיר אותו לחיק ההורה הביולוגי במקרה שהוא מעוניין בכך וכשיר לכך.
לפיכך, ראוי לנסח סעיף שיסדיר את המצב במקרה שהילד מוצא מהבית של הורים המיועדים לאמצו ואחד מההורים הביולוגיים כבר הביע רצון לחזור מהסכמתו או לבקש ביטול של הכרזת הילד כבר אימוץ (אבל לא פנה לבית המשפט כי כבר עברו 60 יום). הסעיף צריך לקבוע חובה להודיע להורה על כך שהילד לא נשאר אצל ההורים המיועדים לאמצו ולאפשר לו לפנות לבית המשפט לבקש לחזור מהסכמתו על פי ס.10(א) או לבטל את הכרזת הילד כבר-אימוץ על פי ס.13(א), לפי נסיבות המקרה
דרך אגב, המילים :"או ניתן צו אימוץ" שהוספו לסעיף 13א(ג) נראות מיותר, כי אין אפשרות לתת צו אימוץ עד חלוף תקופת מבחן של שישה חודשים ובוודאי לא לפני 60 יום.
בברכה,
רונה שוז (ד"ר)
מרצה בכירה ומנהלת המרכז לזכויות הילד והמשפחה