חומר רקע
26 בדצמבר, 2010
יט' בטבת, התשע"א
לכבוד
ח"כ דוד רותם
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
כנסת ישראל
שלום רב,
הנדון: החלת הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92)
(הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006 על קטינים
עמדת המועצה לשלום הילד
לקראת הדיון הקרוב הקבוע בועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בהצעת החוק שבנדון, להלן עמדת המועצה לשלום הילד.
נציין, כי עמדה זו מובאת בהמשך לעמדה קודמת שהעברנו לוועדת החוקה עם ראשית הדיונים בהצעת החוק (ביום 17/12/09).
המועצה לשלום הילד סבורה כי אין מקום להחלת הצעת החוק על קטינים עוברי חוק וכי שיקול הדעת בענישת קטינים צריך להישאר אינדיבידואלי. למותר לציין, כי בכך אין להפחית בכהוא זה מאחריותם של קטינים לשמירת החוק ומובן כי אין בכך כדי להעניק להם חסינות מפני ענישה.
עמדתנו זו עולה בקנה אחד עם הנוסח העדכני המוצע על ידי משרד המשפטים לסעיף 40יג' להצעת החוק והקובע כדלקמן:
"הוראות סימן זה לא יחולו על ענישת קטין שחלות עליו הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971" (להלן: "הנוסח החדש המוצע")
לעומת זאת, הנוסח המקורי, שנוסחו הוא כדלקמן, מעורפל ומותיר מקום רב מדי לפרשנות:
"אין בהוראות סימן זה כדי לגרוע מהוראות אלה:
(1) הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971, לענין ענישת קטינים." (להלן: "הנוסח המקורי")
כאמור, הסעיף בנוסחו המקורי מנוסח באופן מעורפל, והוא וודאי אינו מספק אמירה ברורה ביחס לאופן בו ייושם החוק בנוגע קטינים. שכן, הנוסח המקורי קובע כי רק מקום בו יש סתירה בין הוראות החוק לבין הוראות חוק הנוער, יגברו הוראות חוק הנוער והאינטרס השיקומי. זאת כאשר העדפת המסלול השיקומי בבתי משפט לנוער היא עניין של יום ביומו והיא "הכלל". כלומר, הכלל בבית המשפט לנוער סותר, מניה וביה את מטרת הצעת החוק והוראותיה. כך גם עקרון האינדיבידואליזציה שהוא העקרון השולט בענישתם של קטינים אינו עולה בקנה אחד עם מטרתה של הצעת החוק, המבקשת לצמצם את פערי הענישה. על כן, אין לדבר בקטינים, בכל הנוגע להבניית שיקול הדעת גם לא כחריג לעקרונות הכלליים.
היעדר אמירה חד משמעית, בדומה למוצע בנוסח החדש, עשויה להוביל להחלת עקרונות הבניית שיקול הדעת השיפוטי החלים על בגירים, גם על קטינים, ולו בנסיבות מסוימות. לכך כאמור אנו מתנגדים מן הטעמים הבאים:
א. ככלל השיקולים השונים העומדים בבסיס ענישה הנם שיקולי גמול, הרתעה, שיקום ומניעה. על כן, משמעות הנוסח המקורי היא, כי "עקרון ההלימה", הטומן בחובו את שיקולי הגמול וההרתעה הינו עקרון העל אשר עתיד לעמוד בראש מערכת שיקוליו של שופט בבואו לגזור עונשו של נאשם בגיר וקטין כאחד. אלא שההתייחסות לקטינים עוברי חוק והשיקולים הנשקלים בהליך ענישתם שונים בתכלית השינוי מההתייחסות הניתנת לבגירים עוברי חוק. הדבר, לא בכדי, אף מעוגן בחקיקה נפרדת וייחודית אשר בבסיסה עומד עקרון על השונה מעקרון ההלימה והוא עקרון השיקום (ראה, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א- 1971) .
ב. בעוד שעקרון ההלימה שם דגש על שיקולי הגמול וההרתעה ובוחן את נסיבות העבירה ואופיה פועל עקרון השיקום באופן שונה לגמרי כאשר הוא בוחן את עושה העבירה ואת נסיבות חייו אשר הובילוהו עד הלום. בנוסף, בעוד שענישה על פי עקרון ההלימה הינה ענישה הצופה פני עבר והניתנת ביחס פרופורציוני "מדויק" כביכול למעשה העבירה, מביא עקרון השיקום לידי ביטוי התייחסות הצופה פני עתיד הרואה את יכולתו של הקטין עובר חוק לחזור למוטב ולהשתלב בחברה כאדם נורמטיבי.
ג. לטעמנו, ההתייחסות לקטין ולבגיר חייבת להיות התייחסות שונה בתכלית בעיקר נוכח העובדה שבשלב הקטינות לקטין הנאשם פוטנציאל שיקומי גבוה יותר מנאשם בגיר והאפשרות לשילובו העתידי בחברה כאדם נורמטיבי גבוהה יותר. כך, לא אחת, כונה הקטין בפסיקה "כחומר ביד היוצר" ו"כדיו כתובה בדף חדש" ותוארה תקופת הקטינות כתקופה המשמעותית ביותר בעיצוב חייו הבוגרים (וראה דברי הש' רובינשטיין בע"פ 346/08 פלוני נ' מדינת ישראל).
ד. יש לציין עוד, כי ממחקר בדבר התמודדות עם עבריינות ואלימות נוער בארה"ב ובקנדה, עולה כי "במחקרים רבים שנערכו בעולם נבחנה השפעת ההליך המשפטי על בני נוער, והממצאים בכולם עקביים ועולים בקנה אחד זה עם זה: שיפוט בני נוער כמבוגרים, כמו גם ענישה מחמירה יותר, אינם מפחיתים את ההסתברות לביצוע עבירות נוספות (רצידיביזם) על ידי בני הנוער" (עו"ד לימור סלומון ועו"ד מיכל אהרוני, לקחי ה"יד החזקה", 2005). למעשה, להעדר הבחנה בין קטינים לבגירים בענישה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת ולעיתים הרסניות על הקטין עובר החוק ולהוביל לתוצאה ההפוכה מזו אליה כוון המחוקק.
ה. בנוסף משמעות החלת הצעת חוק זו על קטינים היא כי תפגע יכולתו של שופט הנוער להתייחס לכל קטין המובא בפניו כאינדיבידואל וכי הדרישה להתאים את הילד לקריטריונים מוכתבים מראש תהווה פגיעה קשה בהתייחסות הפרטנית הנדרשת משופט נוער.
ו. אמנם ככלל, הבניית שיקול דעתו של שופט עשויה לאפשר אחידות בענישה ולמנוע מצב של איפה ואיפה בין עוברי חוק שונים, אלא, שהגישה השיפוטית ביחס לבני נוער גורסת כי ההתייחסות לקטין עובר חוק הינה התייחסות אינדיבידואלית וכי יש לתת משקל מופחת לנסיבות ואופי העבירה שבוצעה. אמנם שופט הנוער אינו מתעלם מהעובדות המובאות בפניו ביחס לעבירה שבוצעה, אולם, הוא נותן להן ערך נמוך יותר וזאת משום שהוא רואה לנגד עיניו את הקטין הספציפי העומד מולו ואת האפשרות לשילובו העתידי בחברה. וכבר דובר רבות בפסיקה בעניין האיזונים להם נדרש שופט נוער בין שיקולי הענישה גמול והרתעה לבין שיקול השיקום, תוך שמציין בית המשפט חזור והדגש את חשיבות האפשרות לשקם את הקטין עובר החוק ואת החשיבות שיש להחלטת בית המשפט בהשפעה על דרכו העתידית של הקטין.
ז. יצוין לבסוף, כי גם מבחינת המשפט הנהוג במדינות אחרות עולה כי השיקולים בענישת קטינים צריך שיהיו שיקולים שונים בתכלית השינוי מהשיקולים החלים כלפי בגירים. כך למשל נחקק בקנדה בשנת 2003 חוק נוער חדש ( (The Youth Criminal Justice Act, 2003אשר כולל בתוכו קריטריונים לענישה, כאשר בד בבד מנחים אותו באופן מובהק עקרון האינדיבידואליות ואפשרות שיקומו של הקטין.
ח. לסיכום, נראה כי החלת עקרונות הבניית שיקול הדעת על קטינים מחטיאה את תכליתו של חוק הנוער ועלולה לפגוע בשיקומם של קטינים ובפוטנציאל השבתם למוטב. מכאן שחייבת להישמר ההבחנה הברורה הקיימת היום בין ההתייחסות לבגירים עוברי חוק לבין ההתייחסות לקטינים עוברי חוק, וזאת באופן ברור ושאינו נתון לפרשנויות. על כן, סבורה המועצה לשלום הילד כי הנוסח החדש המוצע על ידי משרד המשפטים הוא הנוסח הראוי.
בכבוד רב,
כרמית פולק, עו"ד
העתק: דר' יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה, כאן
עו"ד ורד וינדמן, היועצת המשפטית, כאן