חומר רקע

אל: ועדת החוקה חוק ומשפט 13 ינואר 2011 מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה ח' שבט תשע"א הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו) מסמך רקע לדיון הקבוע ליום 16.1.11 מטרת הצעת החוק היא לצמצם את מספר הדיונים המתקיימים בבית המשפט העליון, וזאת בשני תחומים: ערר שני על החלטות הנוגעות למעצר, ובקשות להארכות מעצר של נאשם מעבר לתשעה חדשים. מוצע לבטל את הזכות לערר שני לבית המשפט העליון, שהיום מוקנית לצדדים, במקרים של החלטות בעניין מעצר, ולאפשר לצדדים לבקש רשות מבית המשפט העליון להגשת ערר שני. כמו כן, היום מוסמך בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של נאשם ב-90 יום כל פעם, כאשר הנאשם נמצא במעצר לתקופה העולה על תשעה חודשים – מוצע לתקן את החוק ולאפשר לבית המשפט, במקרים מתאימים, להאריך את המעצר ב-150 ימים כל פעם. בנוסף, מוצע לקבוע כי לבית המשפט הדן בתיק הסמכות לצוות על תקופת מעצר שלא יעלה על 72 שעה, אפילו אם הנאשם היה במעצר מעבר לתשעה חדשים, כדי לאפשר לבית המשפט העליון לדון בבקשה לחדש את המעצר. נטען כי מדובר במספר רב של הליכים אשר מכבידים על עבודת בית המשפט העליון, וכי התיקון המוצע אינו פוגע בזכויות מהותיות של חשודים ונאשמים. ערר שני בהחלטות על מעצר: המצב הקיים סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו–1996 (להלן: חוק המעצרים, או החוק) קובע כי עצור, משוחרר בערובה, ערב, ותובע רשאים להגיש ערר לבית המשפט המחוזי על החלטת בית המשפט השלום בעניין הנוגע למעצר. מדובר בהחלטות הן לגבי חשוד העצור לצורכי חקירה, והן לנאשם העצור עד לתום ההליכים נגדו. בנוסף, הסעיף קובע כי לצדדים זכות להגיש ערר שני לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המעצר: "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד." על פי דברי ההסבר להצעת החוק, מעל 250 דיונים בעררים שנים מתקיימים כל שנה לבית המשפט העליון (מתנהלים כ-600 דיונים בעררים, ומעל 40% מתוכם הם עררים שניים). כדי להקל על העומס על בית המשפט בדיונים מסוג זה, מוצע להפוך את הזכות לערר שני לזכות לבקש רשות ערעור מבית המשפט העליון: התיקון המוצע לסעיף 53: "(א) עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט של ערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד. (א1) על החלטת בית המשפט המחוזי בערר לפי סעיף קטן (א) רשאי כל צד לפנות בבקשה למתן רשות לערור לפני בית המשפט העליון; בית המשפט העליון ידון בבקשה בשופט יחיד, ואולם רשאי בית המשפט העליון לדחות את הבקשה על הסף, בלא דיון בנוכחות הצדדים; ניתנה רשות לערור כאמור, ידון בו בית המשפט העליון בשופט יחיד." (ב) השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא. (ג) ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש ובקשה למתן רשות לערור כאמור בסעיף קטן (א1), יוגשו בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד האמור מטעמים שיירשמו. ההיסטוריה החקיקתית: עד לשנת 1988, בהחלטות בעניין מעצר לפני הגשת כתב אישום (לדוגמא מעצר ימים), לצדדים הייתה זכות לערעור לבית המשפט העליון; בתיקון מס' 9 לחוק העונשין בשנת 1988, הוסף כי לאחר הגשת כבת אישום (לדוגמא מעצר עד תום ההליכים), יהיו הצדדים רשאים לבקש מבית המשפט העליון לערר בשנית. בעקבות הצעת חוק שהוגשה על ידי הממשלה (ה"ח 2194, מיום 28.7.93), אשר סברה כי יש לאפשר הגשת ערר לבית המשפט העליון בכל החלטה הנוגעת למעצר, תוקן החוק שוב ב-1995, כך שבכל מקרה, ניתנה זכות לערר שני. הסיבה לכך ברורה: זכות לערר שני מאפשרת גישה לבית המשפט העליון – דבר אשר רצוי מחמת חשיבות החלטת המעצר שכרוכה בה שלילת החירות, וכן אפשרות לסכנה רבה לציבור.1 אפשרות לערר שני מקטינה את הסיכוי ל"טעות" כיוון שיש יותר שופטים שיראו את החומר. זכות ערר עוד מאפשרת לביהמ"ש העליון להנחות את הפסיקה בנושא כה חשוב בצורה יותר הדוקה, ולהעביר ביקורת על החלטות של בית המשפט המחוזי בזמן אמת. למרות היתרונות של הסדר זה, הצעת החוק הנוכחית מבקשת לבטל את הזכות לערר שני לבית המשפט העליון, ובמקומה לקבוע כי לצדדים יש רשות לבקש מבית המשפט העליון רשות לערער. כמו כן, הסעיף המוצע מסמיך את בית המשפט לדחות את הבקשה על הסף, ללא דיון. תיקון זה, לדברי המציעים, יקל על העומס הרב המוטל על בית המשפט. אולם, יש חשש כי ההסדר המוצע רק יעמיס על הצדדים, ויכפיל את מספר הדיונים. בית המשפט יבקש תגובות לבקשות, דבר אשר יוצר עומס על הצדדים, וכן לעיתים יבקש לקבוע דיון כדי לדון בבקשה לרשות ערעור – וכל זה לפני שהשופט דן בתיק העיקרי. מה עוד שלא ברור באיזה שיקולים יתחשב השופט כאשר הוא בא לדון בבקשה. אם הוא נזקק לבדוק את הראיות בכל מקרה, לדוגמא, כדי להכריע בבקשה, אין התיקון מקל עליו. אם השופט אמור להיעתר לבקשה רק כאשר עולה סוגיה משפטית חשובה, האם יש צורך במנגנון הזה? הלא די בכך, במקרים נדירים אלה, שהעורר יוכל לעתור לבג"צ? במילים אחרות: נדמה כי הפיכת זכות לבר"ע אינה פותרת את הבעיה הקיימת. לכן, אם תחליט הוועדה כי אכן יש לצמצם את זכותם של הצדדים לערר לבית המשפט העליון בענייני מעצר בשל העומס על המערכת, נדמה כי יש לקבוע כי אין לערעור לבית המשפט העליון בכלל, בין בזכות ובין בבקשה לערר. אולם, עולה מהנתונים שנמסרו כי יותר מרבע מהעררים מתקבלים בצורה כזו או אחרת בבית המשפט העליון. מדובר בעשרות עצורים בשנה – ולכן יש לחשוב ביתר זהירות על ביטול הזכות לערעור לבית המשפט העליון. לשם השלמת התמונה: נתונים א. כמה עררים שניים מתקבלים על ידי בית המשפט העליון? ב. כמה עררים שניים מוגשים על ידי התביעה וכמה על ידי העצור? ג. כמה עררים שניים מוגשים כאשר שתי הערכאות הראשונות הגיעו לאותה החלטה? ד. מה הוא לוח הזמנים לניהול תיקי עררים? לבקשת הוועדה, אספה הנהלת בתי המשפט נתונים בבית המשפט העליון ביחס לתקופה שבין 1/5/10-30/10/10. [לאור העובדה שנערכה בדיקה ידנית לגבי כל ערר שהוגש בתקופה זו, הבדיקה נערכה לגבי חצי שנה בלבד.] לפי הנתונים שנמסרו, מתוך 121 עררים שניים שהוגשו במשך התקופה: 15 התקבלו; 19 התקבלו חלקית; 69 נדחו; ו-18 נמחקו. [2 הם עררים של המדנים, והשאר של העוררים]. ככל שהיה אפשר לאתר את ההחלטות, ב-57 מהתיקים, הגיעו 2 הערכאות הנמוכות לאותה החלטה. מתוך 121 התיקים, 104 היו עררים על מעצר; 1 היה ערר על שחרור (של המדינה); ו-16 היו עררים על תנאי שחרור. [מצ"ב הנתונים המלאים מהנהלת בתי המשפט] לעניין זמנים לקביעת מועדים בעררים, נמסר על ידי הפרקליטות: "זה כמובן תלוי בכל שופט, הייתי אומרת שבדרך כלל ערר ישמע לכל היותר תוך שבוע מיום הגשתו. הרבה פעמים פחות. אנחנו מבקשים שיהיו  לפחות 3 ימי עבודה בין מועד הגשת הערר, לשמיעתו, בגלל שלוקח כמה שעות עד שהודעת הערר מגיעה עלינו, הצורך בפניה למחוזות לשם איתור התיק והעברתו, העברת התיק לירושלים, שיכולה להיעשות רק כעבור יום ממועד הזמנתו ולימודו על ידי הפרקליט אצלנו. לא תמיד בקשתנו מתמלאת. ככל שמדובר בתיקי משטרה, עררים שניים, עוד יותר קשה להשיג את התיקים...  עם זאת כשמדובר בעררי "ימים" הם יכולים להשמע ביום למחרת ההגשה, או אפילו באותו היום עצמו, בשעות הערב." הארכת מעצר מעבר ל-90 יום: סעיף 62. הארכת מעצר או חידושו על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה. "(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), סבר שופט בית המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק, או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים, רשאי הוא לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 150 ימים, ולחזור ולצוות כך מזמן לזמן, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או בלא ערובה." הסעיף המוצע יאפשר לשופט, במקרים מתאימים, להאריך את תקופת המעצר מעבר לתשעה חודשים ב-150 ימים בכל פעם, במקום ב-90 יום הקבועים בחוק היום. הגבלת התקופה בהארכת מעצר נועדה להבטיח כי אדם לא יישאר במעצר מעבר לצורך, וכי האדם הנתון במעצר לא יישאר במעצר אך ורק בשל סחבת של המערכת. מה עוד שהקשר ההדוק עם הנאשם נותן לביהמ"ש העליון הזדמנות לאותת לערכאת הדיון, "לזרז" את העניינים, ובכך למנוע עיוות דין. אולם, יכול שיש מקרים בהם התיק מתנהל בערכאה הדיונית כפי שצריך, אך הדיונים נמשכים זמן רב עקב מורכבות התיק. במקרים אלה, התיקון המוצע יאפשר לבית המשפט העליון להשהות את הבאתו של העצור לפניו ב-5 חדשים, במקום 3 חדשים, כאשר הוא יודע כי התיק לא יסתיים בתוך 3 חדשים; בכך יקל התיקון הן על בית המשפט, והן על הצדדים. מעצר "גישור" ל-72 שעות: [הוספת סעיף חדש] "סעיף 62א. סמכות מעצר לבית משפט עד לדיון בבקשה למעצר מחדש נאשם ששוחרר או שעומד להשתחרר, לאחר שהיה נתון במעצר לתקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים או לתקופה נוספת לפי סעיף 62, והתובע הודיע על כוונתו לבקש את מעצרו מחדש לפי סעיף 62, רשאי בית המשפט הדן באישום, אם מצא כי יש עילה למעצרו של הנאשם, לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות עד לדיון בבית המשפט העליון בבקשה לחידוש המעצר." הוסבר כי קיימת היום בעיה פרוצדוראלית בשני מצבים – כאשר נאשם היה, בעבר, במעצר מעבר ל-9 חדשים באותו תיק, אך ברגע המכריע הוא אינו במעצר: א. כאשר הנאשם מפר תנאי מעצר והובא לפני בית המשפט הדן בתיק; ב. כאשר נאשם, שלא נמצא במעצר, מורשע על ידי בית המשפט. בשני המקרים, אין לבית המשפט הדן בתיק סמכות כיום לעצור את הנאשם, אפילו לזמן קצר – רק בית המשפט העליון מוסמך לעצורו. יש להעיר כי הבעיה במקרה השני נובעת מהפסיקה, אשר קבעה כי ככל שהנאשם נמצא במעצר מעבר ל-9 חודשים, כל הארכת מעצרו היא בסמכות בית המשפט העליון – אפילו לאחר הכרעת הדין (ר' לדוגמא בש"פ 8774/09). פרשנות זו לא הייתה מחויבת מנוסח סעיף 61, אשר קובע כי: "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה." לכן, אפשר גם לשקול תיקון לסעיף זה שישנה את ההסדר הכללי, לדוגמא: נוסח לדיון: "61א. על אף הוראות סעיף 61, ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם, רשאי בית המשפט שהרשיע את הנאשם לצוות על מעצרו עד למתן גזר דין." תיקון זה יאפשר לבית המשפט שהרשיע את הנאשם לעצור את המורשע עד לגזר הדין. יש גם לזכור כי עדיין יישאר לנאשם זכות לערער על החלטת המעצר. בכל אופן, יש להבהיר בנוסח הסעיף מתי יש לעשות שימוש בסמכות זו: נוסח לדיון: סעיף 62א. סמכות מעצר לבית משפט עד לדיון בבקשה למעצר מחדש נאשם שהיה נתון במעצר לתקופה של תשעה חודשים לפחות בשל אותו כתב אישום, ושוחרר מן המעצר, והתובע הודיע על כוונתו לבקש את מעצרו מחדש לפי סעיף 62, לרבות [בשל הרשעתו או2] הפרת תנאי שחרור בערובה, רשאי בית המשפט הדן באישום [אם מצא כי יש עילה למעצרו של הנאשם] לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת בקשה לחידוש המעצר לבית המשפט העליון.