חומר רקע

הצעה לסדר-היום הריסת בתים וסוגיית הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב היו"ר אורי מקלב: אנחנו עוברים להצעה הבאה לסדר-היום שמספרה 3839, בנושא: הריסת בתים וסוגיית הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, של חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה. ישיב השר לענייני דתות. אין תשובה? חבר הכנסת סוייד, סיכמו אתך את העניין שאין תשובה? חנא סוייד (חד"ש): בסדר, אני לא מוחה. בסדר גמור. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מעלה היום את המצוקה של הכפר הבדואי-הערבי בנגב, אל-עראקיב, כפר לא מוכר, שמיקומו בין רהט לבין באר-שבע. זה כפר שהתפרסם בתקופה האחרונה בגלל הריסה של המבנים הקיימים בו כבר בפעם השישית. כשמדברים על מבנים ומחברים את זה לכפר, אנשים חושבים שמדובר בבניינים, בטון, אבן, פלדה. מובן שהמצב הוא לא כך. מדובר בפחונים, אוהלים, מכלאות של צאן, אבל הרשויות עומדות על הריסת הכפר הזה כליל, וזה מה שנעשה, כפי שאמרתי, כבר פעמים מספר. מדובר ב-20–25 משפחות שחיות במקום הזה כבר מאות בשנים. מפליאה הדבקות במטרה שמגלים משרד המשפטים ומינהל מקרקעי ישראל למחוק את היישוב הזה כליל. כפי שאמרתי, היישוב הזה קיים במקומו לאורך דורות, והעדות הטובה ביותר לכך היא בית-הקברות הקיים בסמוך לכפר. לפחות הקברים שם מראים שגילו 200–300 שנים. אם זו לא הוכחה שהיישוב הזה היה קיים עוד מלפני קום המדינה, אז איזו הוכחה אחרת אפשר להביא שאכן מדובר ביישוב היסטורי ובזכות של התושבים בעלי האדמות שם על המקום הזה ועל הכפר הזה? מובן שהכפר אל-עראקיב הוא רק דוגמה אחת מני רבות למצוקה של היישובים הלא-מוכרים בנגב. אנחנו מדברים על בעיה כאובה, בעיה של יישובים שמתגוררים בהם כ-100,000 תושבים, כמובן ללא כל שירותים בסיסיים – מים, תחבורה, חשמל, תקשורת, שירותי בריאות, שירותי חינוך. ממש אנשים חיים בין האדמה לבין השמים, ללא כל שירותים בסיסיים. כלומר, הם לא נשארים שם מכיוון שהם נהנים, הם נשארים שם מכיוון שהם דבקים בקרקע שלהם והם לא רוצים בשום פנים ואופן לוותר על הזכות שיש להם, כי הם יודעים שבמידה שהם יוצאים והם עוזבים את הכפר שלהם, אז בעצם האדמה שלהם תופקע ולא תהיה להם שום אפשרות לחזור לקרקע שלהם. אני צריך לציין כאן שהנושא של היישובים הלא-מוכרים בנגב הוא לא נושא חדש. זה נושא שהכנסת וממשלות ישראל טיפלו בו לאורך הרבה זמן. כמה ועדות הוקמו, גם בשנות ה-70 ובשנות ה-80. הוועדה האחרונה שהוקמה לטפל בנושא הזה היא ועדת השופט גולדברג שהוקמה על-פי החלטה של ממשלת אולמרט. השר בוים, כשר השיכון, החליט על הקמת הוועדה. הוועדה הזאת למדה את הנושא הזה. אני רוצה לציין כאן שעיקר ההמלצות של ועדת-גולדברג שסיימה את עבודתה מתמצה בהדיפת הטענה שמדובר באוכלוסייה שהיא פולשת על אדמות הנגב. השופט גולדברג קובע בדוח של הוועדה שלו שההתייחסות בצורה הזאת היא התייחסות מוטעית, אין לה תפיסה בקרקע, אין לה הצדקה היסטורית. האוכלוסייה הבדואית בנגב היתה קיימת, חיה בנגב. אני לא חושב שיש מישהו בממשלת ישראל, בכנסת ישראל, שמתכחש לכך שמדובר באוכלוסייה שגרה, שחיה בנגב דורות על גבי דורות. אי-אפשר בשום פנים ואופן לבוא בטענה כלפי האוכלוסייה הזאת על כך שהיא פולשת וצריך להוציא אותה מהאדמות שלה. נכון הדבר שבגלל סיטואציות ותנאים היסטוריים האוכלוסייה הבדואית לא הצליחה ולא התבקשה על-ידי המנדט הבריטי לרשום את הקרקעות שלה כפי שמקובל ובכך בעצם לזכות בבעלות מודרנית, במובן המודרני של המלה, על הקרקעות. הזכויות של האוכלוסייה הבדואית בנגב הן זכויות היסטוריות, זכויות בגלל החיים ובגלל הקשר עם הקרקע. לכן, כפי שאמרתי, הוועדה של השופט גולדברג הכירה בזכויות של הבדואים על הנגב ובכך שהם אנשי המקום המקוריים והיא ממליצה המלצה כללית שאי-אפשר להתייחס לבעיה הזאת ולפתור אותה בכוח כפי שעושים השלטונות עכשיו בכפר אל-עראקיב וכפי שעשו בהרבה מקרים בכפרים לא מוכרים אחרים. השיטה הזאת לא תעבוד. מי שמטייל בנגב רואה שההריסה של הכפרים הלא-מוכרים לא הצליחה ובשום פנים ואופן לא תצליח. הבנייה, מכורח המציאות של האוכלוסייה, עדיין נמשכת שם ועוד תימשך. ולכן הפתרון בכוח, הפתרון של ההריסה, בשום פנים ואופן לא יפתור את הבעיה. אני מזכיר כאן שהכנסת, לפני חודשים מספר, העבירה חוק לגבי חוות הבודדים. מדובר באנשים, משפחות יהודיות, שנשלחו או שהממשלה עודדה אותם לעבור לגור בנגב. האנשים האלה או המשפחות האלה עברו באמת לגור בנגב, ובמקום לגור בקרקע שהממשלה נתנה להם הם פלשו, לפי משרד המשפטים ולפי העדות שהם נתנו בדיונים על החוק הזה – חוק חוות הבודדים – לקרקעות סביב האדמות שניתנו להם על-ידי הממשלה. כמובן, ההתייחסות והטיפול של הממשלה ושל הכנסת לחוות הבודדים, לחוואים, לא היו בכוח. להיפך, אמרו להם: אתם הלכתם לשם להפריח את השממה ולכן אנחנו נלבין את כל העבירות שעשיתם בבנייה, בפלישה לקרקעות. להיפך, אנחנו נספק לכם תשתית חוקית, על מנת שתתפתחו ותבנו עוד ועוד. נשאלת השאלה למה הממשלה מבדילה, למה הממשלה מפלה את האוכלוסייה הבדואית או לא מתייחסת אליה כפי שהתייחסה לחוואים ולחוות הבודדים. ההצדקה שהיתה מאחורי חוק חוות הבודדים היא שלאנשים האלה היתה ציפייה סבירה. הם נשלחו לשם, הבטיחו להם שהממשלה תתמוך בהם. נשאלת השאלה האם לאוכלוסייה הבדואית אין ציפייה סבירה שהממשלה, שהמדינה תתמוך בה ותאפשר לה לבנות או להתפתח ולהסדיר את עניין הקרקעות שעומד כבר תקופה ארוכה. אני חושב שהשכל הישר, העקרונות של השוויון ושל הצדק מחייבים שממשלת ישראל תשנה כיוון, ובמקום להילחם באזרחים הבדואים בנגב, דווקא תבוא לקראתם, ובעצה אחת אתם תציע הצעות כדי למצוא פתרונות שיבטיחו את החיים של אותה אוכלוסייה על אדמתה, בהסדרים אלה ואחרים, על-ידי הכרה באותם יישובים ולא על-ידי הריסת היישובים האלה. אף אחד לא יכול לתפוס ואף אחד לא חושב, דרך אגב, שבאמת אפשר לפתור את הבעיה בנגב על-ידי הריסת בתים ועל-ידי תלישה ועקירה של האוכלוסייה הבדואית מאדמתה בנגב. אני חושב שאנחנו מדברים על אינטרס לאומי במובן שהוא מעניין את כלל האזרחים במדינת ישראל, על אינטרס אזורי, שאנחנו מדברים על הפרחת השממה בנגב, על אכלוס הנגב. אז ודאי שמדובר דבר ראשון – לתמוך באוכלוסייה שכבר נמצאת שם. אי-אפשר לטעון שרוצים להפריח את השממה, אי-אפשר לדבר על אכלוס הנגב כאשר זה יבוא על חשבון האוכלוסייה המקורית של הנגב. האינטרס הוא אינטרס אזורי וגם אינטרס כלכלי וגם אינטרס הומני. לא יכול להיות שממשלת ישראל, על זרועותיה השונות – מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים ועוד רשויות אחרות – יטפלו בבעיות האקוטיות של האוכלוסייה הבדואית רק בנגב. צריך לחפש פתרונות הוגנים, כפי שאמרתי, בעצה אחת עם האוכלוסייה, והאוכלוסייה פתוחה. האוכלוסייה לא מחפשת עימות עם הממשלה. להיפך, היא מחפשת הכרה, היא מחפשת תשתית שתאפשר לה לחיות בכבוד על אדמתה ולאפשר בכך את הפיתוח של האוכלוסייה, פיתוח היישובים ופיתוח השירותים הבסיסיים שכל האזרחים וכל הכפרים צריכים אותם. היו"ר אורי מקלב: תודה. חנא סוייד (חד"ש): ולכן, אני מבקש, בהיעדר תשובה של השר או השרים הרלוונטיים – שר המשפטים, השר האמון או האחראי למינהל מקרקעי ישראל – שיתקיים דיון על ההצעה שלי בוועדה המתאימה, בוועדת הפנים. תודה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. יש הצעה אחרת של חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מברך את חנא סוייד על העלאת הנושא החשוב הזה, ואני סבור, כבוד היושב-ראש, שהגיע הזמן סוף-סוף שהממשלה תיתן את דעתה למציאות הקיימת, כאשר המשרד הממשלתי היחיד שמגיע כדי לטפל כביכול זה המשטרה, תוך התעלמות מהמציאות והצרכים של התושבים. הגיע הזמן שהממשלה ולא המשטרה יטפלו, והבסיס יהיה הכרה ולא עקירה, והיתר בנייה ולא הריסה. המציאות הקיימת שהורסים ועוקרים איננה מובילה לשום דבר טוב. היא תוביל בוודאי למקומות, אבל למקומות חשוכים ורעים. ולכן, אני חושב שכדאי לקיים דיון – אני לא יודע באיזו ועדה חברי רוצה - - - היו"ר אורי מקלב: ועדת הפנים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): בוועדת הפנים, ושם תהיה אפשרות גם כן לשמוע משר הפנים, מהשרים הרלוונטיים, מה עמדתם בעניין. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אם כך, אנחנו נעבור מייד להצבעה. מי שבעד זה בעד דיון בוועדת הפנים, ומי שנגד הוא בעד הסרה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. ה