חומר רקע
29 מאי 2026
ש/17213
לכבוד
ח"כ פרופ' מנחם בן-ששון
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט במייל ובמסירה ידנית
הכנסת
שלום רב,
הנדון: נושאים לדיון בועדת חוקה בנושא זכויות אדם בשטחים בהשתתפות הפצ"ר
לקראת הישיבה המתוכננת להתקיים ביום 14.2.07 בועדת חוקה, חוק ומשפט, בנושא זכויות אדם בשטחים בהשתתפות בפצ"ר, אנו מעבירים רשימת נושאים דחופים, כולם נוגעים לפגיעה בזכויות אדם בשטחים, אשר אנו מבקשים כי ידונו במסגרת הדיון האמור.
יצוין, כי הנושאים המפורטים מטה, כמו גם החומרים המצ"ב למכתבנו זה, מוכרים וידועים היטב לפצ"ר, זאת בעקבות קיום פגישות, דיונים והתכתבויות רבות במהלך השנים האחרונות, בין עם ישירות עם הפצ"ר ו/או מי מטעמו, ובין עם גורמים אחרים כשהפצ"ר מכותב או מודע להם.
למרות זאת, ולמען הסדר הטוב וייעול הדיון, אנו מבקשים להעביר מראש הנושאים שאנו סבורים שמחייבים התייחסות מפורטת, לרבות בקשר לבעיות, לטיפול בהם שכבר בוצע, לטיפול המתוכנן וכיוצ"ב. לצערנו, הבעיות המפורטות עומדות בעינן למרות ההתרעות ונסיון הטיפול רב השנים של האגודה, כמו גם של ארגוני זכויות אדם אחרים, בהם ולפיכך יש לשוב ולדון בהם.
להלן רשימת הנושאים וכן המסמכים המצ"ב למכתבנו זה:
1. הגבלות על תנועת פלסטינים בגדה המערבית. הטלת מגבלות תנועה רבות ומגוונות - כולל חסימות פיזיות של כפרים, דרכים, בתים ועוד (באמצעות סלעים, ערימות עפר, בטונדות, שערים וכדומה), מחסומים, סגירת כבישים, הטלת כתרים וכיוצ"ב – וזאת, באופן גורף על כלל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, באופן שפוגע באופן אנוש בזכויות לחינוך, פרנסה, בריאות, חיי משפחה ועוד.
רצ"ב מס' מסמכים מייצגים העוסקים במגבלות התנועה, כדלקמן:
א. 443 - כביש לישראלים בלבד בתוך השטחים.
ב. בקעת הירדן - בידוד הבקעה וסגירתה בפני פלסטינים.
ג. שכם – האגודה הגישה עתירה בנושא זה. מאז הגשת העתירה הוסרו מגבלות הגיל, והושאר רק הכתר. יצוין, כי במהלך השנה האחרונה 9 חודשים שנאסר על תושבי שכם בין הגילאים 16-35 לצאת מהעיר.
ד. קלנדיה – מכתב בנושא מחסום קלנדיה
2. גדר ההפרדה ומשטר ההיתרים והשערים. פגיעה אנושה במרקם החיים של התושבים הפלסטינים בשטחים כתוצאה מתוואי גדר ההפרדה. זאת לצד משטר היתרים נרחב, לפיו עבור כל פעילות (תנועה, עבודה, מעבר וכיוצ"ב) נדרשים היתרים שונים, כאשר המנגנון המטפל בהיתרים אלו פועל תוך פגיעה קשה בזכויות אדם: הזכאות לקבלת היתר, החלטות בניגוד לכללי מנהל תקין, החלטות שרירותיות, פעילות ללא בקרה, ניצול לרעה של המנגון לקבלת מידע, שת"פ וכיוצ"ב.
רצ"ב העתק העתירה של האגודה ותשובת המדינה.
3. העדר אכיפת חוק על ידי רשויות הצבא והמשטרה כנגד מתנחלים מפירי חוק בגדה המערבית. אזלת יד מתמשכת של רשויות אכיפת החוק בשטחים, לרבות הצבא, המשטרה והפרקליטות, במניעת הפרות חוק קשות, לרבות פגיעה ברכוש ובגוף, של המתנחלים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ואי אכיפת חוק שיטתית ולאורך זמן.
ראה לעניין זה המכתבים שצורפו למכתבנו בעניין חברון.
4. שימוש בכלים מנהליים כגון מעצרים מנהליים וצווי הגבלת תנועה כנגד ישראלים ופלסטינים. שימוש בכלים מנהליים ללא שמוצו כלי המשפט הפלילי המקובלים והחוקיים – לרבות ניהול חקירה, הגשת כתבי אישום, שימוש בצווי הרחקה מטעם בימ"ש במסגרת הליך משפטי וכיוצ"ב.
רצ"ב נייר עמדה של האגודה בעניין זה.
5. מניעת איחוד משפחות בגדה המערבית. מאז תחילת האינתיפאדה קיימת מדיניות גורפת של מניעת איחוד משפחות ולא מתקיים כלל דיון ענייני ופרטני בבקשות, תוך פגיעה קשה בזכות לחיי משפחה.
רצ"ב דו"ח בנושא זה של "בצלם" ושל "המוקד להגנת הפרט".
6. היעדר תכניות מתאר לישובים פלסטינים בגדה והריסת בתים. על אף העדרן של תכניות מתאר לישובים הפלסטינים ומתן של פתרונות לצרכיה של האוכלוסיה בתחום זה, מתבצעת אכיפה מסיבית של החוק, לרבות הריסת בתים, וזאת ללא מציאת פתרון חלופי לתושבי הבתים.
רצ"ב דו"ח של "במקום" בנושא זה הנותן סקירה רחבה של הבעיה.
בכבוד רב ובברכה,
דבי גילד-חיו, עו"ד
מקדמת מדיניות וחקיקה
23 במאי, 2006
ש/16682
לכבוד
האלוף יאיר נווה
מפקד כוחות צה"ל באיו"ש
בפקס: 5305741-02
שלום רב,
הנדון: חסימת דרכי גישה ואיסור על תנועת פלסטינים בכביש 443
1. הננו פונים אליכם בעניין שבנדון בשם מרשינו, ראשי מועצות הכפרים בית סירא, בית ליקיה, ח'ירבת אל-מסבח, בית עור א-תחתא, בית עור אל-פוקא וצפה (להלן "הכפרים"). המדובר בשישה כפרים אשר אוכלוסייתם מונה ביחד כ-25,000 איש.
2. כביש 443 הינו כביש הגישה העיקרי המחבר את הכפרים לעיר המחוז רמאללה ולכל יתר חלקי הגדה המערבית, ומשמש ככביש גישה ביניהם. מדובר בכביש מרכזי, שאין לו תחליף מבחינת אוכלוסיית האזור. זהו הכביש אשר שירת באופן היסטורי את כל כפרי האזור, הן לצורך קשרי תחבורה ביניהם, והן כציר התנועה לרמאללה. במהלך שנות ה-80 וה-90 הפקיע המפקד הצבאי מאדמות הכפרים על מנת להרחיב את הכביש, בטענה כי הדבר נחוץ לצורכי אוכלוסיית האזור.
3. מזה מספר שנים שכוחות הביטחון אוסרים ומונעים מפלסטינים לנסוע בכביש 443.
כל דרכי הגישה המחברות את הכפרים לכביש נחסמו בחסימות קבועות. חלק מדרכי הגישה נחסמו באמצעות סלעים, חלקן באמצעות בטונדות, חלקן באמצעות שערי ברזל וחלקן באמצעות שילוב של אמצעים אלה.
בנוסף לחסימת הגישה הפיסית לכביש, נאכף איסור תנועתם של פלסטינים בכביש באמצעות כוחות צבא המסיירים באזור. תושב פלסטיני שייתפס על ידי כוח צבאי כשהוא נוסע על הכביש צפוי לסנקציות שונות המופעלות על ידי החיילים (עיכוב ממושך, אזהרה והפחדה, לעיתים החרמת מפתחות רכב ואף סנקציות חמורות מאלה), שמטרתן להבהיר לתושבים הפלסטינים כי הנסיעה בכביש זה הינה אסורה עליהם.
4. ויובהר, ענייננו בקטע הכביש המצוי כולו בתוך תחומי הגדה המערבית – מאזור בית סירא במערב, ועד ביתוניא וקלנדיה במזרח. בשני קצותיו של קטע כביש זה, בהם נכנס הכביש לשטח מדינת ישראל או לשטח שיפוט ירושלים, מצויים מחסומים המאוישים בקביעות והבודקים את הרכבים החולפים (מחסום מכבים ומחסום צומת עטרות).
5. במהלך סיור שערכה הח"מ באזור ביום 8.5.2006 נפגשנו בדרך מקרה עם כוח צבאי המשרת באזור. החיילים בכוח אישרו לנו, כי אכן על פי ההוראות הנוכחיות שנמסרו להם ועל-פיהן הם פועלים – אסור לפלסטינים לנסוע על כביש 443, למעט אנשים שיש בידם היתרי תנועה בכביש. לדבריהם, אם ייתפס פלסטיני נוסע בכביש, הם יעצרו אותו, יבדקו אותו, ולבסוף ישחררו אותו תוך אזהרתו, שאסור לו לנסוע על הכביש. הוראות אלה הועברו להם מהקצינים המפקדים עליהם.
6. עובדה זו התאשרה לנו אך זמן קצר לאחר מכן. משביקשנו לצאת במכוניתו של ראש מועצת הכפר בית סירא מכיוון הכפר לכביש 443 קפצו לעברנו בבהלה כעשרה חיילים ובראשם רס"ן טל, תוך שהם מודיעים למר עלי אבו צפיה, ראש מועצת בית סירא, כי הנסיעה בכביש 443 הינה אסורה. הם עמדו על כך, גם כאשר מר אבו צפיה הבהיר להם כי הינו ראש מועצת בית סירא, ולאחר שהציג בפניהם אישור תנועה בכתר. למרות זאת, הם דרשו לסגור את השער, ולא לעבור לכביש, עד לבירור העניין. לאחר בדיקה הודיע רס"ן טל כי ניתן "אישור חד-פעמי" לנסיעה בכביש עד א-טירה וביתוניא.
7. הנה כי כן, ההוראות שניתנו ושעל פיהן פועלים כל הכוחות בגזרה הינן – כי תנועתם של פלסטינים בכביש 443 הינה אסורה.
8. סגירת הכביש ואיסור השימוש בו על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, תוך הפיכתו לכביש המיועד לשימושה הבלעדי של האוכלוסייה הישראלית, הביאה ומביאה לפגיעות קשות ביותר בזכויות אדם יסודיות, ולפגיעה במרקם החיים הכולל של תושבי האזור הפלסטינים, כעולה, בין היתר, מעובדות אלה:
א. המדובר בחסימתו של ציר תנועה מרכזי המשרת את אוכלוסיית האזור, ובכללם תושבי הכפרים הפונים בפנייה זו וכפרים נוספים להם משמש כביש זה כעורק תנועה מרכזי. מדובר במניעת תנועתם של עשרות אלפי בני אדם.
ב. עקב חסימת המעבר בכביש, נדרשים התושבים להשתמש בדרכים צדדיות, בחלקן דרכי עפר, העוברות בתוככי הכפרים והמתפתלות בין סמטאותיהם. כתוצאה מכך, הנסיעות ממקום למקום באזור זה נהפכו ארוכות יותר, ממושכות יותר, ומסוכנות יותר, ואף עלותן עלתה באופן ניכר.
ג. כך למשל, במקום נסיעה של רבע שעה בתנאים נוחים בכביש 443 מהכפר בית סירא ועד לביתוניא וממנה לרמאללה, נאלצים התושבים לשרך דרכיהם בדרכים ארוכות ומפותלות, שבחלקן הינן דרכי עפר שאינן עבירות במהלך החורף, העוברות דרך כפרי האזור (הדרך החלופית מצריכה עיקוף וחצייה של הכפרים הבאים: ח'ירבת אל-מסבח, בית עור אל-תחתא, צפא, בילעין, כפר נימה, דיר איבזי, עין עריק, ביתוניא). מדובר בדרך הארוכה פי כמה, הן מבחינת המרחק, הן מבחינת הזמן, והן מבחינת עלותה הכספית. בעקבות חסימתו של כביש 443 התייקרה עלות הנסיעה מבית סירא לרמאללה בפי שניים וחצי לפחות.
ד. עקב חסימת הכביש שובשה באופן קשה גישתם של תושבי הכפרים לעיר המחוז המרכזית רמאללה, בה הם תלויים בכל תחומי החיים, ולרבות לצורך קבלתם של שירותים חיוניים, ולפעמים דחופים, ובכללם, שירותי בריאות וחינוך. כמו כן, פגעה סגירת הכביש באפשרותם לרכוש מצרכים חיוניים. כך גם גורמת היא לניתוקם ממרכזי תעסוקה ומסחר. בעקבות חסימת הכביש הראשי, רבים מתושבי הכפרים אינם מסוגלים עוד לעמוד בעלות הכלכלית הכרוכה בנסיעות. כתוצאה מכך נגדעו מקורות פרנסה, ונמנעת גישה להשכלה.
9. מניעות ואיסורי התנועה נשוא פנייתנו, המבוססות על אבחנה על רקע מוצא לאומי, והמביאות לפגיעות חריפות בזכויות אדם בסיסיות, מהוות הפליה פסולה והינן בלתי-חוקיות ובלתי-מוסריות על פניהן. בהיותן מניעות המוטלות ונאכפות על האוכלוסייה הפלסטינית כולה, סותרות הן גם את העיקרון האוסר על ענישה קולקטיבית שהינו אחד מעקרונות היסוד של דיני התפיסה הלוחמתית. אי-החוקיות הגלומה בפעולות אלה נובעת אף מכך, שמדובר באיסורים בלתי סבירים ובלתי מידתיים. ודוקו, אין בטיעוני ביטחון כדי להצדיק אופן פעולה זה, שבבסיסו שלילה גורפת של חופש התנועה של כל תושבי האזור הפלסטינים. כך, שכן ככל שבבסיס פעולותיו של המפקד הצבאי עומדת תכלית ביטחונית כלשהי, עומדים לרשותו שלל אמצעים חלופיים, שאינם כוללים ואינם מצריכים את חסימת דרכם ומניעת תנועתם של עשרות אלפי הפלסטינים תושבי האזור.
10. כמו כן, ככל שידוע לנו, ולמרות שמדובר במניעות תנועה הנאכפות מזה שנים ארוכות, הן לא עוגנו עד היום בצו או בהוראות כדין. לפיכך, מדובר במניעות הנעשות ללא הסמכה חוקית (ראו עתירת חסימות בית עווא - בג"צ 3969/06).
11. נוכח האמור לעיל, הנכם מתבקשים להורות על הסרת החסימות שהוצבו על דרכי הגישה של הכפרים לכביש 443 ועל ביטולן של ההוראות הבלתי-חוקיות על פיהן נאסרת ונמנעת תנועת פלסטינים בכביש. במידה שתחליטו לדחות את פנייתנו להסרת החסימות ולביטול "האיסור דה-פקטו" על תנועת פלסטינים בכביש נבקש לקבל את ההסמכה החוקית לפעולות אלה, ואת מלוא הנימוקים שהובילו להחלטה זו.
לתשובתכם המהירה נודה על מנת שנוכל לשקול את המשך צעדנו.
בכבוד רב,
לימור יהודה, עו"ד
העתק:
האלוף יוסף משלב, מתאם הפעולות בשטחים – בפקס: 6976306-03
תא"ל יאיר גולן, מפקד אוגדת איו"ש – בפקס: 9970436-02
אל"מ יאיר לוטשטיין, היועץ המשפטי לאיו"ש – בפקס: 9977326-02
26 בדצמבר, 2006
ש/17137
לכבוד
מר עמיר פרץ
שר הביטחון
בפקס: 6976218-03
שלום רב,
הנדון: איסור גורף על תנועת פלסטינים לאזור בקעת הירדן
1. הננו פונים אליך בעקבות איסורי תנועה ומניעות תנועה גורפים ובלתי חוקיים, שמטילים כוחות הביטחון על תושבי הגדה המערבית בעקבותיהם נסגר אזור בקעת הירדן בפניהם ובודד מיתר חלקי הגדה המערבית.
רקע עובדתי
2. על פי ההוראות, נמנעת, ככלל, תנועתם של כל הפלסטינים תושבי הגדה המערבית (למעט פלסטינים שכתובתם הרשומה הינה באחד הישובים בבקעת הירדן) לאזור בקעת הירדן.
3. המדובר באזור המשתרע מצפון ליריחו (מהכפר אלעוג'ה) ועד הישוב ביסאן שבצפון הבקעה. ומהגבול עם ירדן במזרח ועד תיאסיר במערב.
4. באזור הסגור מתגוררים כ-27,000 תושבים. בתוך השטח נסגרו קרקעות חקלאיות נרחבות המהוות מקורות פרנסה לאלפי משפחות. רבים מבעלי אדמות אלה אינם מתגוררים באזור הבקעה הסגור, אלא בערים וכפרים במרחב כולו, בהם אנשים המתגוררים למשל בטובאס ובתיאסיר.
5. על-פי ההוראות הנאכפות על ידי כוחות הביטחון בשטח נאסרה תנועתם וכניסתם של פלסטינים לאזור בקעת הירדן הסגור ברכב וברגל. סגירת אזור בקעת הירדן בפני האוכלוסייה הפלסטינית, ואכיפתם של איסורי התנועה האמורים נעשית באמצעים שונים, ובכללם:
5.1. מניעת מעברם של האנשים במחסומים, שהוצבו על צירי התנועה הראשיים באזור בקעת הירדן. בין המחסומים המשמשים כנקודות מרכזיות במניעת התנועה נמנים (מצפון לדרום) מחסום תיאסיר, מחסום חמרה, מחסום מעלה אפרים, מחסום יטב ומחסום יריחו.
5.2. הקמתם של "מחסומים זמניים", המכונים גם "מחסומים ניידים" בנקודות נוספות לאורך כביש 90;
5.3. הרס כבישים ודרכים, על מנת להופכם לבלתי עבירים לתנועת כלי-רכב;
5.4. הצבת חסימות עפר וחפירת תעלות.
6. להשלמת התמונה נציין, שבה בשעה שהאזור האמור נסגר בפני האוכלוסייה הפלסטינית כולה כניסתם של ישראלים לאזור זה הינה חופשית, וללא כל מגבלה.
הפגיעות באוכלוסייה האזרחית
7. הגבלתם של תושבי הגדה המערבית מלהיכנס לשטח בקעת הירדן, תוך בידודו של השטח והפרדתו מיתר הגדה המערבית, גורמת לפגיעה חמורה ביותר בזכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית.
8. המדובר באיסורי תנועה גורפים, הפוגעים בגרעין הקשה של הזכות לחופש תנועה של מאות אלפי בני אדם. איסור התנועה הנדון פוגע בכל היבטי החיים של האוכלוסייה בגדה המערבית, ושולל מרבבות בני אדם את היכולת לשמר מרקם חיים מינימלי. בין השאר, פוגע האיסור בפרנסתם של עשרות אלפי אנשים - שולל מעובדים להגיע למקומות עבודתם, פוגע ביכולת מעסיקים להשיג ידיים עובדות, מקשה מאוד, ולעיתים אף מונע מסוחרים לשווק תוצרתם, פוגע ביכולתם של רבבות להוציא לחמם מאדמותיהם החקלאיות ועוד. לא זו אף זו, איסורי התנועה האמורים שוללים את הזכות של תושבים לבחור את מקום מגוריהם. כך למשל, שוללים הם את זכותם של תושבים שכתובתם הרשומה הינה מחוץ לאזור הבקעה הסגור, לעבור להתגורר עם בני זוגם, תוך שהם הופכים אותם לאסירים בביתם1.
9. האיסור הנדון יוצר ניתוק בין חלקי הגדה המערבית, ובין אוכלוסיות וקהילות הקשורות ביניהן בכל היבטי חייהן, וגורר פגיעה אנושה ביכולתה של האוכלוסייה כולה לקיים קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. מדובר במעשה לו השלכות מרחיקות לכת בחומרתן ובנזקיהן על האוכלוסייה, בטווח הקצר ובטווח הארוך.
מבחינת האפקט הכולל, לאיסורי תנועה אלה תפקיד נכבד בשבר ובהרס מרקם החיים של האוכלוסייה האזרחית בגדה המערבית, תוך שהם מערערים את יכולתה לשרוד מבחינה כלכלית וחברתית.
אי-חוקיות ההוראות המגבילות את תנועתם של תושבי צפון הגדה בתוך השטח הכבוש
10. הטלת איסורי התנועה ומגבלות התנועה נעשית בהיעדר סמכות, ונגועה בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר מידתיות.
11. אומנם, בסמכותו של המפקד הצבאי להכריז על שטח כשטח צבאי סגור. זאת עליו לעשות באמצעות פרסום צו כתוב כנדרש, ואך ורק לאחר בדיקה קפדנית ומדוקדקת של כל הנתונים הצריכים לעניין, ובכללם: קיומם של שיקולים ביטחוניים הכרחיים, היקף האיסור או המגבלות הנדרשות לצורך השגת המטרה, בחינת ההשלכות האפשריות של איסורי התנועה על תושבי האזור, בחינת חלופות, ובחינת מידתיותה של הפגיעה (ראה: בג"צ 9593/04 ראשד מוראר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (טרם פורסם); בג"צ 6893/05 ח"כ הרב יצחק לוי נ' ממשלת ישראל).
תנאים אלה אינם מתקיימים ביחס להוראות נשוא פנייתנו זו.
12. ראשית, כלל לא ברור מהן המטרות הלגיטימיות שאיסור התנועה הגורף בא לקדם, ולו לכאורה. כן כלל לא ברור כיצד ניתן לטעון ולהצדיק את האיסור בטעמי ביטחון, כאשר הקריטריון שנקבע הינו קריטריון שרירותי לחלוטין – הבחנה בין אנשים על בסיס שיוכם האתני-לאומי.
13. שנית, משלא הוצאו צווים כדין המעגנים את איסורי התנועה האמורים, מדובר באיסורים המוטלים ונאכפים בחוסר סמכות.
14. שלישית, אף אילו קיימות מטרות לגיטימיות שאיסורי התנועה באו לקדם, הרי שלמפקד הצבאי עומדים שלל אמצעים חלופיים להשגת המטרה, גם אם אין בהם כדי להשיג את מלוא המטרה אותה הניח לנגד עיניו, אלא אך את עיקריה, וזאת במקום פגיעה אנושה בחייהם של מאות אלפי בני אדם.
15. רביעית, מדובר בפגיעה כה חמורה בזכויות אדם, עד שאין מנוס מהקביעה כי האיסור פסול אף בשל היעדר יחס סביר בין חומרת הפגיעה ליתרון הביטחוני שמבקשים להשיג באמצעותה.
16. חמישית, ענייננו בהוראות הפסולות אף בשל אפליה על בסיס לאומי-אתני. זאת, משום שמדובר באיסורי תנועה המוטלים על-פי שיוכו האתני-לאומי של אדם, ועל פי שיוך זה בלבד. כאמור, האיסורים מוטלים על פלסטינים באשר הם (למעט פלסטינים תושבי האזור) ואך ורק בשל שיוכם ככאלה, בה בעת שהם אינם מוטלים על ישראלים באשר הם.
17. שישית, בנסיבות העניין עולה חשש ממשי, כי האיסור שהוטל על מעברם של תושבי הגדה לבקעת הירדן הוטל משיקולים זרים. כן עולה חשש, שהוא ננקט כצעד עונשי כלפי האוכלוסייה האזרחית, ופסול לפיכך אף בשל היותו ענישה קולקטיבית האסורה באיסור מוחלט על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי (סעיף 50 לתקנות האג; סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית; סעיף 75(2)(d) לפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה).
18. לאור כל האמור לעיל, ההוראות המנתקות את אזור בקעת הירדן מיתר שטחי הגדה המערבית, והאוסרות על תושבי הגדה להיכנס, לנוע ולשהות באזור הינן בלתי-חוקיות ופסולות בגין חוסר סמכות, חוסר סבירות וחוסר מידתיות זועקים לעין. אשר על כן, דין הוראות אלה - בטלות מדעיקרא, ולחלופין להתבטל.
בנסיבות אלה, אנו פונים אליך, כמי שאחראי על מערכת הביטחון, להורות כמתחייב, על ביטול ההוראות האמורות.
בכבוד רב,
לימור יהודה, עו"ד
העתקים:
מר אפרים סנה, סגן שר הביטחון – בפקס: 6976990-03
מר מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה – בפקס: 6274481-02
עו"ד אסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים, פרקליטות המדינה – בפקס: 6467011-02
האלוף יאיר נווה, מפקד כוחות צה"ל באיו"ש – בפקס: 5305741-02
האלוף יוסף משלב, מתאם פעולות הממשלה בשטחים – בפקס: 6976306-03
תא"ל אביחי מנדלבליט, הפרקליט הצבאי הראשי - בפקס: 5694370-03
תא"ל כמיל אבו-רוקון, ראש המינהל האזרחי – בפקס: 9977001-02
אל"מ יאיר לוטשטיין, יועמ"ש איו"ש – בפקס: 9977326-02
דחוף ביותר!
12 ביולי, 2006
ש/16800
לכבוד
האלוף יאיר נווה
מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
בפקס: 5305741-02
שלום רב,
הנדון: דרישה לביטול איסור התנועה שהוטל על אלפים מתושבי שכם
1. הננו פונים אליך בדחיפות על מנת שתורה לאלתר על ביטולן של ההוראות הבלתי חוקיות, על פיהן נאסרה על אלפים מתושבי העיר שכם היציאה מהעיר.
2. כיום, ומזה מספר שנים, כל דרכי הגישה לעיר שכם חסומות בחסימות פיזיות, והכניסה והיציאה מהעיר אפשרית אך ורק דרך המחסומים המקיפים את העיר. במהלך השנים האחרונות הטילו כוחות הצבא איסורים על חלקים ניכרים מאוכלוסיית העיר והגדה המערבית לצאת מן העיר או להיכנס אליה, למשך תקופות ממושכות ביותר.
3. בתשובה לפניותינו הקודמות לביטולן של ההוראות הבלתי-חוקיות, על פיהן נאסרה תנועתם של רבבות מתושבי צפון הגדה המערבית דרומה מקו שכם, התקבל ביום 7.6.2006 מכתבו של סרן עאסם חאמד, ק' ייעוץ מדור ביטחון ופלילי בלשכת יועמ"ש איו"ש. במכתב זה התבשרנו על ביטולן של ההוראות האמורות. בדיקות שערכנו לגבי הנעשה בשטח אכן אישרו זאת.
4. והנה, על פי דיווחים שהתקבלו באגודה לזכויות האזרח מסתבר, כי בד בבד עם ביטול ההוראות לאיסור תנועת תושבי אזור צפון הגדה, הוטלו איסורים חדשים, הפעם על תושבי העיר שכם. מהדיווחים עולה, כי מזה כחודש ימים שכוחות הצבא מונעים את מעברם של כל הגברים תושבי העיר שכם בטווח הגילאים 16-25 (ולעיתים 15-30) אל מחוץ לעיר. למיטב ידיעתנו, הוראות הגבלת התנועה הללו נאכפות בלא שהוצא לגביהן כל צו כתוב על ידי הרשות המוסמכת. עם זאת, בבירור עם המוקד של המנהל האזרחי ביום 6.7.2006 נמסר, כי אכן אלו הן ההוראות שניתנו לכוחות הצבא בשטח.
5. על פי הידיעות שהתקבלו אצלנו עולה, כי אכיפת איסור המעבר מתבצעת באמצעות מניעת מעברם של תושבים אלה במחסומים הסובבים את העיר (חווארה, בית איבא, בית פוריק וזעתרה), וכן באמצעות מרדפים של כוחות הביטחון אחר תושבים שניסו למצוא דרכים חלופיות לצאת מן המצור. תושבים שנתפסו כשניסו "לעקוף" את המחסום (בו כאמור לא אפשרו להם לעבור) עוכבו שעות ארוכות על ידי החיילים, ולאחר מכן הוחזרו לתוך העיר.
6. נציין, כי בטרם פניה זו ניסינו לברר, האם איסורי תנועה אלה קיבלו את אישורו של היועץ המשפטי לאיו"ש, והאם פורסם צו בנידון. לפיכך, פנינו עוד ביום 6.7.2006 ללשכתו של היועמ"ש, אך עד כה טרם התקבל מענה.
7. הגבלתם של תושבי העיר שכם (בין שמדובר בגילאים שנזכרו לעיל, ובין שמדובר בפילוח גורף אחר של קבוצות אוכלוסייה) לתחומי העיר, תוך מניעת תנועתם ליתר שטחי הגדה המערבית, הינה מהפגיעות החריפות ביותר בחופש התנועה (ראה: בג"צ 1890/03 עיריית בית לחם נ' מדינת ישראל, פיסקה 16; בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352, 370-372; בג"צ 672/87 עתאמללה נ' אלוף פיקוד הצפון, פ"ד מב(4) 708, 710; בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1). מדובר בהוראות, המגבילות אלפי בני אדם לאזור גיאוגרפי מצומצם.
8. איסורי תנועה גורפים אלה מביאים לפגיעות אנושות בזכויות האדם של התושבים שתנועתם הוגבלה, ובמרקם החיים הכולל של האוכלוסייה האזרחית. הם גורמים, בין שבמכוון ובין שלא במכוון, לשבירת מטה לחמם של אלפים, שמקומות עבודתם מצויים מחוץ לתחומי העיר שכם, ביכולתם לקבל שירותי בריאות מסוימים ובאפשרות לקיים קשרי משפחה.
9. איסורי תנועה אלה, המכוונים כלפי קבוצות אוכלוסייה שלמות, בלא אבחנה, והנמשכים על פני תקופה ממושכת, מהווים הפרה חמורה של חובותיו של המפקד הצבאי כלפי האוכלוסייה האזרחית. תקנה 43 לתקנות האג קובעת, כי מחובתו של המפקד הצבאי לנקוט בכל האמצעים שביכולתו על מנת להבטיח את אורחות החיים והסדר הציבורי. בהחלטתך להורות על איסורי התנועה הגורפים הללו – הינך אחראי באופן ישיר לפגיעה חמורה באורח החיים של האוכלוסייה האזרחית. ברי, כי חומרת הפגיעות וההפרות גוברת ככל שזמן המגבלות מתארך.
10. הגם שהמשפט הבינלאומי מקנה למפקד הצבאי סמכויות לשם שמירה על אינטרסים צבאיים וביטחוניים, מוגבלות סמכויות אלה מכורח החובה לשמור ולכבד את זכויותיה של האוכלוסייה המוגנת. איסור יציאתו של אדם מאזור מוגבל, תוך שלילת חירותו לצאת ממנו ולנוע לאזורים אחרים המהווים חלק מאותה יחידה טריטוריאלית, הם מהאמצעים החמורים ביותר שהמעצמה הכובשת יכולה לנקוט כלפי תושבים מוגנים (סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית). בגין כך, נאסר על המפקד הצבאי להשתמש באמצעים אלה, אלא אם האדם המיועד מהווה הוא עצמו סיכון לביטחון.
11. הוראתך לאסור תנועתם של אלפים מתושבי העיר שכם וסביבתה עולה כדי הוראה ל"תיחום מקום מגוריהם" ומקבילה בפועל למצב בו הוצא נגד כל אחד ואחד מאלפי התושבים שתנועתם נאסרה צו הגבלה אישי. ואולם, בניגוד למקרים אחרים בהם נקטת בצעדים אלה נגד תושבי הגדה המערבית, בענייננו, מוטלות המגבלות בלא שקיים בסיס עובדתי ומשפטי כלשהו נגד מי מתושבי העיר הנפגעים. ככל שישנם אנשים, מבין תושבי העיר שכם, נגדם קיימים חשדות, מחובתך לפעול כנגדם, ונגדם בלבד, בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותך. אמצעי מנע אחרים יכולים, למשל, לכלול בדיקה של אנשים המבקשים לצאת מן העיר, אך בוודאי ובוודאי שאינם יכולים לכלול אמצעים השוללים באופן גורף את חופש התנועה של קבוצות אוכלוסייה שלמות.
12. לפיכך, מדובר בהוראות, הלוקות בחוסר סבירות קיצוני, והינן בלתי מידתיות בעליל. אי-חוקיותן של ההוראות אף נגזרת מכך שהן מפרות חובות לפי המשפט הבינלאומי ומהיותן מנוגדות לאיסורים מוחלטים במשפט הבינלאומי, ובכללם האיסור על ענישה קולקטיבית (סעיף 50 לתקנות האג, סעיף 33 לאמנת ג'נבה).
13. מלבד אי-החוקיות המהותית הכרוכה בהוראות אלה, פסולות ההוראות ופסולות פעולותיהם של שלוחיך הפועלים על פיהן, על פניהן, אף משום שהן נעשות בהיעדר סמכות חוקית לפגיעה בזכויות אדם. למיטב ידיעתנו, גם הפעם, נאכפת הגבלת התנועה של אלפי תושבים בלא שהוצא כל צו על ידי הרשות המוסמכת, והדבר מתגלה, כפי שאנו רואים, רק מתוך העובדות המצטברות מהשטח.
14. למען הסר ספק, מן החובה להדגיש, כי אין כל מקום לראות בהכרזה בדבר סגירת שטח (כתר)(אזור A) (להלן: צו הכתר), המגדירה את כל שטחי A בגדה המערבית כשטחים צבאיים סגורים, שניתנה ביום 15.11.2000, לפני קרוב ל-6 שנים, כצו המסמיך לאסור יציאתם של תושבים מהעיר (השווה: בג"צ 9593/04 ראשד מוראר נ' מפקד כוחות צה"ל, פסק-דין מיום 26.6.2006, פסקה 21). זאת ועוד, על פניו, צו הכתר שולל, דה-יורה, באופן גורף ולא מידתי את חופש התנועה של כמעט כל האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, ולפיכך הינו בטל מעיקרו.
אשר על כן, הינך מתבקש להורות לאלתר על ביטול ההוראות הבלתי-חוקיות האמורות, ולהימנע גם בעתיד משימוש באמצעים בלתי-חוקיים מעין אלה נגד האוכלוסייה האזרחית.
נודה לתשובתך הדחופה ביותר על מנת שנוכל לשקול את המשך צעדינו.
בכבוד רב,
לימור יהודה, עו"ד
העתקים:
ח"כ מנחם בן-ששון, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, הכנסת – בפקס: 6753199-02
עו"ד אסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה – בפקס: 6467011-02
תא"ל אביחי מנדלבליט, הפרקליט הצבאי הראשי – בפקס: 5694370-03
אל"מ יאיר לוטשטיין, היועץ המשפטי לאיו"ש – בפקס: 9977326-02
סא"ל ליהי רד, מ"מ ראש מחלקת הדין הבינלאומי – בפקס: 5693320-03
14/01/07
לכבוד לכבוד ש/ 17168
אל"מ יאיר לוטשטיין אלוף יאיר נווה
היועץ המשפטי לאיו"ש אלוף פיקוד מרכז
בפקס: 9977326 בפקס: 5305741-02
שלום רב,
הנדון: המצב במחסום עטרות (מחסום קלנדיה לשעבר)
הריני לפנות אליכם בעניין שבנדון, כדלקמן:
1. מחסום עטרות הנו מעבר שמשרת כמאה אלף אנשים תושבי קבע במזרח ירושלים, שחומת ההפרדה ניתקה אותם מירושלים, היכן שמצוי מרכז חייהם ומתנהלת פעילותם היומיומית, בין אם המדובר בעבודה, קבלת טיפולים רפואיים, לימודים או מסחר.
2. מאז אירוע הדקירה שהתרחש במעבר קלנדיה לפני כחודש בערך, בו נדקר אחד העובדים במעבר באופן קל, חל שינוי משמעותי לרעה בהתנהגות החיילים שמשרתים שם.
3. המצב השתנה גם כתוצאה מהצבת אנשי אבטחה פרטיים שלובשים מדים שכתוב עליהם "מודיעין אזרחי". הכוונה למיטב הבנתנו היא לתגבר את מערך הבדיקה והאבטחה של המחסום, אבל הצבת אותם עובדים פרטיים הביאה להכבדה בהליכי הבידוק ויצרה בעיות חדשות שלא נתקיימו בעבר, כפי שיפורט בהמשך .
4. הסובלים העיקריים מהמצב הקשה במעבר הנם תושבי ירושלים המזרחית, ובפרט תושבי השכונות הצפוניות כמו חלק מבית חנינה, שכונת דאחיית אלבריד, אראם, שכונת כפר עקב, וסמיראמיס, שמרבית תושביהם מחזיקים בתעודות זהות ישראליות.
5. כמאה אלף איש, תושבי השכונות הללו, נזקקים לשירותיהם של מוסדות שונים, הנמצאים בירושלים, ובכלל זה: בתי חולים, משרדי העירייה, מוסדות חינוך, בתי עסק וכן משרדי ממשלה שונים. רובם מועסקים ומתפרנסים בירושלים. על כן, תושבי השכונות, כמו-גם תושבי ישובים ערביים אחרים, נאלצים לעבור מדי יום ביומו במעבר בדרכם לעבודה (או לכל מטרה אחרת) וחזרה ממנה, כשהם מתעכבים במשך שעות במחסום. מזה חודש ימים, רוב העוברים במעבר מתלוננים על התנהגות אלימה גם פיסית וגם מילולית. מעדויות רבות שאספנו במעבר עולה שהחיילים המשרתים שם ועובדי חברת האבטחה הפרטית מתנהגים עם העוברים בצורה בלתי אנושית ומשפילה ומעכבים אותם לתקופות ארוכות.
6. לעתים, באופן אקראי וללא כל התראה, נסגר המחסום לתקופה מסוימת למעבר כלי-רכב, דבר שמכביד עוד יותר על עומסי התנועה באזור ומאריך את תורי כלי-הרכב. כתוצאה מכך, התושבים אינם מסוגלים לתכנן את מהלכיהם ולנהל אורח חיים תקין מחוץ לשכונתם.
7. אחת מהתופעות החמורות לה אנו עדים במחסום, היא שהחיילים טוענים שיש להם הוראות לאפשר רק את מעבר נהג המכונית בתוך הרכב, ושיתר הנוסעים איתו, ובכלל זה בני משפחתו, חייבים לרדת מהמכונית ולעבור דרך מעבר הולכי הרגל בצד השני למחסום לאחר סדרה של בדיקות משפילות וארוכות.
8. מהמידע שנמסר לנו, החיילים במחסום אינם מגלים כל גמישות, וזאת אף במקרים של צורך רפואי דחוף, ואינם מאפשרים מעבר למלווים במכונית. באחד מהמקרים, במהלך חג הקורבן, ביום 30.12.06, בערך בשעה 20:30, הגיעה אל המעבר משפחה במכונית. החיילת המוצבת בשער החיצוני למעבר, שסירבה להזדהות, ביקשה מכל הנוסעים במכונית לרדת, מלבד הנהג, ולעבור לבדיקה במסלול לעוברי רגל, וזאת בהתאם להוראות שקיבלה. כל ניסיונותיהם של הנוסעים במכונית לדבר עם החיילת ולשכנעה לתת להם לעבור ברכב לאור גילו המבוגר של האב, הסובל ממחלת לב, וגילם של שני ילדיו, האחד בן שנה והשני בן 4, נפלו על אוזניים ערלות ונענו בצעקות, קללות וגידופים מצד החיילת. למשפחה לא נותר אלא להסתובב ולחזור על עקבותיה.
9. המקרה המובא לעיל אינו יחיד בימנו. אדרבא, מזה כחודש וחצי הוא נהפך לנורמה ביחס החיילים למבקשים לעבור במעבר, וזאת כעולה מעדויות רבות. העוברים נחשפים מדי יום לשורה ארוכה של השפלות, הטרדות והתקפות מילוליות מצד החיילים.
10. לצד היחס המשפיל, מתקבלים במשרדנו גם תלונות רבות על הידוק הבדיקות במעבר, וכתוצאה היווצרות תורים ארוכים ועיכובים רבים במעבר. למותר לציין שמדיניות זו גורמת למצב בלתי נסבל של שיתוק הדרגתי לשגרת חייהם של אלפי התושבים באזור.
11. מתצפיות שעשינו, ומהצטברות של עדויות מתלוננים, עולה תמונה המעידה על כך שהעיכוב במחסום –במיוחד מעבר הרכבים- הינו לרוב תוצאה של רצונם של החיילים במעבר ואנשי חברת האבטחה, להזרים כמה שפחות מכוניות לעמדות הבידוק. צורת הבידוק הנוכחית עובדת כך: מחוץ למחסום קיים תור של מכוניות. החייל המוצב בשער החיצוני של המחסום מבקש מהנוסעים להציג את תעודות זהותם כדי לוודא שהם ירושלמים או שברשותם היתר, ולעתים תכופות מבקש מהנוסעים במכונית לרדת מהמכונית ולעבור בידוק מסלול הרגלי. לאחר מכן המכונית ממתינה להוראות אותו חייל להיכנס לבידוק במעבר עצמו וזאת רק לאחר שמתקבל האור הירוק לכך ממי שנמצא בעמדת הבידוק בתוך המחסום. העיכוב הוא לרוב מחוץ למחסום, קרי בעת ההמתנה למתן האות לאותו נהג להיכנס לבידוק במחסום, כאשר בכל פעם נכנסת לעמדת הבידוק רק מכונית אחת ולרוב שתיים, למרות קיומם של שלושה מסלולי בידוק. זאת בנוסף לעובדה שהרבה פעמים, וחרף היות כל עמדות הבידוק ריקות, לא מכניסים מכוניות לבידוק מהשער החיצוני.
12. חלק גדול מהתלונות מתייחס גם להתנהלותם של עובדי חברת האבטחה הפרטית "מודיעין אזרחי". מהתלונות של העוברים במחסום עולה שהמאבטחים האמורים מתערבים באופן בוטה בעבודת החיילים, מפעילים שיקול דעת בלתי סביר באשר לאופן וצורת הבידוק, ומתייחסים לעוברים בצורה בלתי נאותה וצועקים לעברם תדיר, דבר היוצר תחושה של פחד, השפלה ואי נעימות .
13. לדוגמא, מתלונן שפנה אלינו דיווח על כך שהוא הגיע לעמדת הבידוק, החייל ביקש ממנו לרדת מהרכב. לאחר שירד, החייל התחיל לבדוק את הרכב כאשר הרדיו ברכב היה דלוק. אחד מאנשי חברת האבטחה ביקש מהמתלונן, ללא כל סיבה מוצדקת, לכבות את הרדיו. המתלונן שאל את החייל באם הרדיו מפריע לו בביצוע תפקידו, והחייל ענה שלא. אולם את המאבטח זה לא הרשים והוא החל לצעוק ולאיים על המתלונן שאם לא יכבה את הרדיו הוא לא ייתן לו לעבור. בסופו של דבר המעבר התאפשר בעקבות התערבות החייל ולאחר ויכוח ממושך עם המאבטח.
למותר לציין, שגחמותיו של המאבטח האמור, חוסר רצונו לשמוע מוסיקה ערבית, גזענותו, או תסביכיו השונים והמשונים, אין להם כל קשר לאיזה שהוא צורך הקשור בבידוק הביטחוני.
14. במקרה אחר אחד העובדים של המודיעין האזרחי דרך את הנשק בפני אחד המבקשים לעבור במעבר בשל כך שרצה להתלונן על עיכובו במעבר לזמן ארוך.
15. מעבר לתלונות על התנהגות בלתי נאותה ומשפילה במחסום קיימת גם אי בהירות בקשר לסמכות הבידוק במעבר הרגלי ובמעבר המכוניות. כשהמחסום נסגר ההודעה שניתנת היא לרוב לא ברורה, וניתנת על ידי אותם אנשי חברת האבטחה שאינם מסבירים למה המעבר נסגר ומה יש לעשות. כמובן, הניסיון לדבר איתם כדי לברר את פשר הדבר גובל בבלתי אפשרי.
16. מדיניות הסגרים והכתרים של צה"ל מהווה פגיעה חמורה בחופש התנועה של התושבים הערביים המתגוררים באזור, ובכללם תושבים ישראליים אשר פרנסתם ועיסוקיהם בירושלים.
אין מדובר אך בפגיעה בחופש התנועה, אלא בחירותם האישית ובזכותם לקיום בכבוד של התושבים הערביים. מדיניות זו איננה מאפשרת פעולות בסיסיות כגון: יציאה לעבודה או חזרה ממנה, קיום חיי מסחר, קבלת שירותי בריאות, חינוך או שירותים אחרים.
17. נוכח כל האמור לעיל, דרישותינו הן:
• מתן הוראות ברורות וחד משמעיות למפקדים במעבר לפיהן יימנעו מלהטריד, להשפיל, לאיים, לקלל, ולצעוק על העוברים במעבר ולנהוג כלפיהם בצורה ראויה ונאותה תוך כדי שמירה על כובדם.
• שינוי מדיניות הידוק הסגרים, הגורמת לפגיעות בלתי חוקיות בזכויותיהם הבסיסיות של תושבי האזור.
• במידה וקיימת הוראה המתירה רק לנהג הרכב לעבור ברכבו והמחייבת את יתר הנוסעים לעבור במעבר הרגלי, אנו מבקשים לבטלה לאלתר. הוראה זו הנה מיותרת, מכבידה ופוגענית במיוחד ביחס לקטינים וקשישים והעוברים במעבר באופן יומיומי. כלל וכלל לא ברורה נחיצותה הביטחונית. יצוין, במהלך תקופת תפעולו של מחסום קלנדיה הישן, לפני שדרוגו לדרגת מסוף, לא הייתה ולא יושמה הוראה כזו ורוכבי המכונית לא נאלצו לעבור בידוק נפרד במעבר הרגלי.
הנני תקווה, כי המדיניות הנוכחית תשונה, במיוחד מתוך התחשבות במצוקתם הקשה של העוברים במעבר, ובכללם תושבי ירושלים הערבים שנותרו מחוץ לגדר ואשר נאלצים לעבור את המעבר בצורה יום יומית.
בכבוד רב
פראס עלמי
המחלקה המשפטית
העתק:
אלוף יוסף משלב- מתאם הפעולות בשטחים- בפקס: 6976306-03
סא"ל אודי בן אליעזר- פרקליט פיקוד מרכז- בפקס: 5126485-03
מעצרים מינהליים – נייר עמדה
עמדת האגודה לזכויות האזרח לגבי סוגיית הפעלת האמצעי של מעצרים מנהליים היא כי השימוש במעצרים מנהליים הוא פסול, לגבי ישראלים ופלסטינים כאחד, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית. אם יש ראיות של ממש נגד העצורים – יש להביאם בלא דיחוי למשפט, ולאפשר להם להתגונן בהליך משפטי הוגן. ולא - יש לשחררם לאלתר מן המעצר.
בישראל מוחזקים כיום במעצר מנהלי כ-700 עצירים פלסטינים2.
אנשים אלה מוחזקים במעצר מבלי שנמסר להם מהו המידע שנאסף נגדם ומבלי שהוצגו בפניהם ראיות כלשהן על מנת שיוכלו להתגונן מפניהן. החומר באשר לחשדות נגד העצירים המנהליים נותר חסוי מפניהם וגם מפני עורכי-דינם, דבר שמונע מהם לזכות בהליך הוגן. המעצר המינהלי יכול להיות מוארך עד אין סוף, ולפיכך העצירים המנהליים אינם יודעים כמה זמן אמור מעצרם להימשך ומהם התנאים שצריכים להתממש כדי שמעצרם יסתיים והם יוכלו לשוב להיות בני אדם חופשיים.
החוק הישראלי והחוק בשטחים מאפשרים מעצר של אדם בצו מנהלי למשך תקופה של 6 חודשים, ואולם צו מעצר זה ניתן להארכה שוב ושוב, בכל פעם ל-6 חודשים נוספים. למעשה, אפשר לכלוא כך אדם במשך שנים3, מבלי שיזכה להליך משפטי הוגן, מבלי שההאשמות נגדו יעמדו במבחן משפטי ומבלי שתעמוד לו הזכות הבסיסית להתגונן בפניהן.
מעצר מנהלי מבוצע על סמך החלטתו של אדם אחד, ללא כל ביקורת שיפוטית מעמיקה ואפקטיבית וללא הליך שיפוטי הוגן. החוק הנוהג בשטחים הכבושים מסמיך את מפקד האזור לחתום על צו המעצר. בישראל שר הביטחון הוא המוסמך להורות על המעצר. במקרים שבהם מוצא צו הגבלה מנהלי, לא חלה חובה לקיים אפילו ביקורת שיפוטית שטחית, כמו זו המקוימת במקרה של מעצר מנהלי במתקן כליאה.
המשפט הבין-לאומי, אשר ישראל מחויבת לעקרונותיו, מתיר את השימוש במעצר מנהלי כאמצעי מניעתי בלבד, ובנסיבות חריגות בלבד. השימוש הנרחב שעושה ישראל בכלי זה, אינו עומד באמות המידה הללו.
אף בדיון שהתקיים בוועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא זה ביום 5 ביולי 2006 עמדה הוועדה על החובה להגביל את השימוש בצווי הגבלה מנהליים לתכלית מניעתית בלבד, ועל ההכרח לנקוט במאמצים הדרושים על מנת להשיג ראיות לצורך העמדה לדין פלילי, תחת השימוש בצווי הגבלה מנהליים. חובות אלה חלות, מקל וחומר, בכל הנוגע לשימוש באמצעי החמור יותר של מעצר מנהלי.
דא עקא, שהנתונים המצטברים הנוגעים להחלטות הרשויות על מעצרם של אנשים במעצר מנהלי, ואופן התנהלותן מלמדים על שימוש מיותר במעצר המנהלי. זאת, בראש ובראשונה, בשל חוסר רצון ונכונות של השב"כ לעשות את המאמץ הדרוש לחקור את המקרה, ולאיסוף הראיות הדרושות לצורך הגשת כתבי-אישום. יצויין, כי לאחרונה נפסק על-ידי בג"צ4, כי מחובתן של הרשויות העוצרות לקיים חקירה של העצור מיד לאחר מעצרו, על מנת ליתן לו הזדמנות להעלות את גרסתו. ואולם, ככל שחקירה של העצור חשובה היא ביותר לבירור הדברים, הרי שרחוקה היא מלמצות את כל מהלכי החקירה הנדרשים, על מנת למנוע מעצר שווא, או לצורך השגת הראיות הדרושות להעמדתו של החשוד לדין פלילי.
בנוסף, באופן התנהלות הרשויות נפלו מספר פגמים מהותיים הפוגעים אף במעט ההגנות הפרוצדורליות העומדות לעצור, ושהיו עשויות לאפשר לו להגן על חירותו:
1. אי-הצגת עילת המעצר והחשדות הקונקרטיים בפני החשוד ובפני עוה"ד המייצג אותו ואי רישום העילות והחשדות בצו המעצר.
2. הבאת המידע בפני בית המשפט על ידי תובעים, שאינם בקיאים בחומר הקיים בעניינו של העצור, ולא על-ידי חוקר השב"כ המצוי בחקירה. כתוצאה מכך נמנע מהעצור ומעורך-דינו לקבל מידע, אף לגבי אותם פרטים בחומר החקירה אשר אינם אמורים להיות חסויים.
3. שימוש במעצר המנהלי כאמצעי לחץ לכפיית אנשים לשתף פעולה עם השב"כ.
4. מעצר שלא כדין – המשך החזקתו של אדם במעצר, מעבר ל-8 הימים הראשונים, מבלי לקיים דיון לגופו של עניין, ומבלי שיובאו בפני בית המשפט ראיות המצדיקות המשך החזקתו במעצר.
תוכן עניינים
תמצית שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.
תוכן עניינים 3
רקע 3
המצב המשפטי 4
המשפט הישראלי 4
המשפט הבינלאומי 4
המשפט ההומניטרי הבינלאומי 5
מעצר מנהלי בשטחים 6
נתונים 7
מסקנות ועדת החוקה, חוק ומשפט בנושא 12
רקע
מעצר מנהלי הוא מעצר המבוצע על-סמך הוראה מנהלית בלבד, ללא הכרעה שיפוטית, ללא כתב אישום וללא משפט. מעצר כזה הוא חוקי על-פי המשפט הבינלאומי, אך בשל הפגיעות הקשות בזכויות להליך משפטי הוגן הטבועות באמצעי המעצר המנהלי, והסכנה הברורה לניצולו לרעה, הציב המשפט הבינלאומי הגבלות נוקשות על יישומו. הדרך בה משתמשת ישראל באמצעי המעצר המנהלי עומדת בניגוד בוטה להגבלות אלה. במהלך השנים החזיקה ישראל פלסטינים במעצר ממושך, מבלי להעמידם לדין ומבלי למסור להם מהם האשמות נגדם. במקרה בו הגישו העצירים ערעור, לא ניתן להם או לעורכי-דינם לראות את חומר הראיות. בכך הושמו ללעג מערכת ההגנות שבחוק הישראלי ובמשפט הבינלאומי, אשר נועדו להבטיח את הזכות לחירות ולהליך הוגן, את זכות הטיעון ואת חזקת החפות.
בשנים 2001-1998 חלה ירידה הדרגתית במספר הפלסטינים שהחזיקה ישראל במעצר מנהלי ומ-1999 ועד אוקטובר 2001 עמד מספרם הממוצע של הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי על פחות מעשרים. עם זאת, הבסיס החוקי לשימוש באמצעי זה נותר כשהיה, מה שאיפשר לישראל לשוב ולהגביר בהדרגה את השימוש באמצעי זה, החל מאוקטובר 2001. מגמה זו התחזקה מאוד ב"מבצע חומת מגן" ולאחריו. בתחילת מארס 2003 החזיקה ישראל במעצר מנהלי למעלה מ-1,000 פלסטינים.
המצב המשפטי
המשפט הישראלי
במשפט הישראלי מעצר מנהלי הוא אמצעי חוקי הן לפי החוק החל בשטחים והן לפי החוק החל בתוך ישראל.
המעצרים המנהליים בגדה המערבית מבוצעים היום לפי צו בדבר מעצרים מנהליים מס' 1226 משנת 1988. צו זה מסמיך מפקדים צבאיים בגדה המערבית לעצור אדם לתקופה מרבית של שישה חודשים, כאשר ישנו "יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון האזור או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר". המפקדים הצבאיים רשאים להאריך את תוקף צו המעצר לתקופה נוספת שלא תעלה על שישה חודשים. בצו לא נקבעה תקופה מצטברת מקסימלית להחזקת אדם במעצר מנהלי, ולפיכך ניתן להאריך את המעצר שוב ושוב. "ביטחון האזור" ו"ביטחון הציבור" אינם מוגדרים בצו, ופרשנות מושגים אלה הושארה למפקדים הצבאיים.
הצו אינו מחייב הבאה של העציר בפני שופט. עם זאת, רשאי העציר, אם רצונו בכך, לערער על המעצר או על הארכת המעצר בפני שופט צבאי משפטאי שבסמכותו להותיר את צו המעצר על כנו, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר.
מעצר מנהלי של אנשים הנמצאים בתוך ישראל ובדרום לבנון, מבוצע לפי חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. חוק זה מסמיך את שר הביטחון לעצור אדם במעצר מנהלי לתקופה שלא תעלה על חצי שנה. שר הביטחון רשאי להאריך את הצו בחצי שנה נוספת בכל פעם, בלא הגבלה על מספר הפעמים שניתן להאריך את המעצר. בחוק זה ישנן הגנות שאינן נמצאות בצווים בדבר מעצר מנהלי החלים בשטחים. כך למשל, החוק מחייב הבאה של העציר בפני שופט בתוך 48 שעות מעת המעצר ובחינה של הצורך במעצר מדי שלושה חודשים לכל הפחות על-ידי נשיא בית משפט מחוזי.
חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים) תקף רק לאחר שהכנסת הכריזה על מצב חירום, אולם מאז הקמת המדינה, מוכרז בישראל מצב חירום.
המשפט הבינלאומי
מעצר מנהלי הוא חוקי לפי המשפט הבינלאומי, אשר מכיר בכך שבנסיבות מסוימות אין כל חלופה למעצר מניעתי. עם זאת, בשל הפגיעות הקשות בזכויות להליך משפטי הוגן הטבועות באמצעי המעצר המנהלי, והסכנה הברורה לניצולו לרעה, הציב המשפט הבינלאומי הגבלות נוקשות על יישומו:
• ניתן להשתמש במעצר מנהלי אך ורק כאמצעי למניעת מעשי אלימות או סכנה אחרת לביטחון, ובשום מקרה אין להשתמש בו כאמצעי ענישה. יש לנקוט בו רק לאחר שאמצעים פחותים בחומרתם הוכחו כלא יעילים.
• מעצר מנהלי צריך להתבצע על בסיס אישי ולא קולקטיבי, ורק על סמך חשדות שיש לרשויות כלפי אדם מסוים.
• יש לשמור על זכויותיו הבסיסיות של העציר, בהן הזכות לייצוג משפטי, הזכות להיות מובא בפני שופט מיד לאחר המעצר והזכות לערער על המעצר באופן מהותי.
• עצירים מנהליים בשטח כבוש צריכים להיות עצורים רק בתחומי אותו שטח ואסור לעצור אותם בתחומי המדינה הכובשת.
• בנוגע לתנאי המעצר, יש לספק לעצירים מגורים, ביגוד ומזון ברמה נאותה, וביקורי משפחה סדירים. יש לאפשר להם להמשיך בעבודתם ולימודיהם בעת המעצר, עד כמה שניתן.
הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, המפקחת על ביצוע האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות אותה אישררה ישראל, קבעה כי האמנה אינה שוללת שימוש במעצר מניעתי, אך זאת רק בתנאי שהמעצר אינו שרירותי, כלומר, שהוא תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים, מבוסס על הליכים הקבועים בחוק, לעציר נמסרת הסיבה למעצרו בעת המעצר המעצר, וחוקיות כפופה לביקורת שיפוטית.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי
המעצר המנהלי בשטחים כפוף גם להוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ובמיוחד לאמנת ג'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה. ישראל טוענת בעקביות כי השימוש שהיא עושה במעצר מנהלי הוא חוקי, לפי סעיף 78 של אמנת ג'נבה הרביעית, הקובע ש"היתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של ביטחון, לנקוט אמצעי ביטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם." לפי פרשנותו של ד"ר ז'אן פיקטט, מפרשניה המוסמכים של אמנת ג'נבה, "יש להורות על שימוש באמצעים כאלה רק כאשר קיימים טעמי ביטחון ממשיים וחיוניים."
בנוסף, ישנו ספק האם סעיף 78 חל בכלל היום בשטחים. בסעיף 6 של האמנה נקבע כי סעיף 78 הוא אחד מהסעיפים שתחולתם "בשטח כבוש תיפסק [...] שנה אחת לאחר הסיום הכללי של הפעולות הצבאיות." על-פי פיקטט, "משהסתיימו הפעולות הצבאיות, אמצעים חמורים כנגד האוכלוסייה האזרחית לא יהיו עוד מוצדקים [...] הסעיפים העוסקים במצבים הקשורים לפעולות צבאיות [...] כבר לא יחולו. כך גם הסעיפים העוסקים במעצר". לפיכך, סעיף זה אינו יכול לשמש בסיס למעצרים המנהליים הנערכים היום בשטחים.
סעיף 49 לאמנת ג'נבה אוסר על "העברת כפייה של מוגנים, יחידים או המונים, וכן גירושם של מוגנים, משטח נכבש לשטחה של המעצמה הכובשת." ישראל, המחזיקה בעצירים מנהליים בשטחה, עוברת בכך על הוראות האמנה.
מעצר מנהלי בשטחים
ישראל טוענת כי מעצר מנהלי נעשה בשטחים אך ורק כאמצעי בטחון הכרחי וכי ההחלטה לעצור אדם במעצר מנהלי תתקבל רק כאשר הליכים משפטיים רגילים או אמצעים מנהליים חמורים פחות לא ישיגו את המטרה, ואין כל דרך אחרת לשמור על הביטחון. עם זאת, השימוש שעושה ישראל במעצר מנהלי בשטחים אינו עונה על דרישות המשפט הבינלאומי, ומהווה ניצול לרעה של הסמכויות שהוענקו למפקדים הצבאיים בצו הצבאי:
1. מעצר מנהלי כתחליף להליך פלילי: הרשויות משתמשות במעצר המנהלי כתחליף מהיר ויעיל להליך פלילי, בעיקר כאשר אין בידיהן הוכחות לאשמה, או כאשר הן אינן רוצות לחשוף את הראיות שברשותן. שימוש כזה במעצר מנהלי הוא אסור בתכלית ומטשטש לחלוטין את ההבחנה בין מעצר מניעתי ומעצר עונשי. ההצדקה המשפטית היחידה שיכולה להיות למעצר מנהלי היא כאשר ישנן נסיבות יוצאות דופן בהן אדם עלול להוות סכנה מיידית ואף אמצעי אחר לא הוכח כיעיל על-מנת למנוע זאת. לפיכך, מעשים שעשה אדם בעבר אינם רלוונטיים לצורך מעצרו המנהלי, למעט במידה בה הם מעידים על הסכנה העתידית הצפויה ממנו.
2. מעצר של מתנגדים פוליטיים: ישראל עוצרת פלסטינים במעצר מנהלי בשל דעותיהם הפוליטיות ובשל פעילות פוליטית לא אלימה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, עצרה ישראל במעצר מנהלי גם פלסטינים שהתנגדו לתהליך השלום. בכך מרחיבות הרשויות את המשמעות של סכנה ל"ביטחון האזור "בצורה קיצונית, תוך הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש דעה, המעוגנות במשפט הבינלאומי.
3. הליך משפטי לא הוגן: בחלק מהמקרים לא נמסר לעציר צו מעצר, והוא מובא ישירות למתקן הכליאה. לעצירים המנהליים לא נמסר כל מידע בנוגע לסיבות למעצרם ולא ניתנת להם כל הזדמנות להפריך את החשדות נגדם. ברוב המקרים, ההסבר היחיד שניתן לעציר הוא היותו "פעיל בכיר בחזית העממית" (או בחמאס ,וכו'). למרות שעציר מנהלי יכול לכאורה לערער על מעצרו, למעשה לא ניתנת לו כל הזדמנות אמיתית להגן על עצמו, מאחר וכל המידע הקיים נגדו אינו ידוע לו או לעורך דינו. הטלת חיסיון על ראיות הוא הכלל ולא החריג, ולמיטב ידיעתנו, באף מקרה לא קבע בית-משפט צבאי או בית-המשפט העליון כי יש לחשוף ולו חלק מהראיות החסויות. ההסתמכות על מידע חסוי מעידה על אמון מוחלט של המערכת המשפטית בשב"כ ובשיקול דעתו. אמון זה לא פחת גם לאחר שנודעו המקרים הרבים בהם הטעו חוקרי השב"כ שופטים ואף שיקרו להם. ההסתמכות הנרחבת והשיטתית על מידע חסוי היא אחד מההיבטים הבעייתיים ביותר בהליך המעצר המנהלי ועומדת בניגוד לעקרון בסיסי של הליך משפטי הוגן.
4. הארכת תקופת המעצר: מפקדים צבאיים מוסמכים לעצור אנשים לתקופות של עד שישה חודשים. עם זאת, הם רשאים להאריך את המעצרים בשישה חודשים מדי פעם, ללא הגבלה על מספר הארכות המעצר. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ועד לאמצע שנת 1998, נהגו המפקדים הצבאיים להאריך את תקופות המעצר באופן חוזר ונשנה. באותה תקופה היו פלסטינים שישבו במעצר מנהלי לתקופות של מספר שנים. כיום חלה ירידה משמעותית בהארכות המעצר, אולם החוק נותר כשהיה ולכן ישראל יכולה, באופן עקרוני, לחזור למדיניות הארכות המעצר.
5. החזקת העצירים המנהליים בתחומי ישראל: העצירים הפלסטינים מוחזקים בתחומי מדינת ישראל, תוך הפרה בוטה של הוראות המשפט הבינלאומי האוסרות על העברת עצירים מחוץ לתחומי השטח הכבוש. עד להעברת חלק מהשטחים לשליטת הרשות הפלסטינית הוחזקו חלק מהעצירים בתוך השטחים, אולם לאחר מכן הועברו כל מתקני הכליאה שהיו בשטחים לשטח ישראל. בנוסף לכך, בשל הסגר המוטל על השטחים, זכויות עצירים לביקורי משפחות ולפגישה עם עורכי-הדין שלהם נפגעות באופן קשה.
נתונים
לפי נתונים שנמסרו על-ידי דובר צה"ל, החזיק צה"ל, נכון ל-5.10.06, 9 פלסטינים במעצר מנהלי.
בנוסף לנתון זה מחזיק צה"ל עצירים פלסטינים נוספים נגדם הוצא צו מעצר מנהלי, שטרם אושר על-ידי שופט צבאי, ואינם נחשבים על-ידי צה"ל בשלב זה כעצירים מנהליים.
כמעט כל הכלואים הפלסטינים מוחזקים כיום בידי שירות בתי-הסוהר. ב- 3.10.06 הועברה האחריות על מתקן הכליאה "עופר", מידי צה"ל לשב"ס. האחריות על מתקן מגידו הועברה לשב"ס ב-15.2.06, והאחריות על קציעות הועברה לשב"ס ב-1.3.06.
מנתונים שנמסרו על-ידי השב"ס עולה כי במתקניו הוחזקו נכון ל-22.10.06 694 פלסטינים במעצר מנהלי.
בטבלאות שלהלן, מצויין מספר הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי בידי צה"ל נכון לתאריכים המצויינים, תאריך אחד לכל חודש, בשנים 2005-2001. אין בידינו נתונים מסכמים לגבי מספר הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי בתקופה זו.
2005
חודש
צה"ל
שב"ס
נכון ל:
דצמבר
788
47
צה"ל: 1 בדצמבר
שב"ס: 1 בדצמבר
נובמבר
751
42
צה"ל: 1 בנובמבר
שב"ס: 1 בנובמבר
אוקטובר
578
36
צה"ל: 2 באוקטובר
שב"ס: 1 באוקטובר
ספטמבר
602
24
צה"ל: 1 בספטמבר
שב"ס: 1 בספטמבר
אוגוסט
596
*
צה"ל: 1 באוגוסט
יולי
604
*
צה"ל: 7 ביולי
מאי
647
*
צה"ל: 1 במאי
אפריל
704
*
צה"ל: 6 באפריל
ינואר
848
22
צה"ל: 6 בינואר
שב"ס: 3 בינואר
2004
חודש
צה"ל
שב"ס
נכון ל:
דצמבר
836
27
צה"ל: 5 בדצמבר
שב"ס: 6 בדצמבר
נובמבר
831
27
צה"ל: 1 בנובמבר
שב"ס: 2 בנובמבר
אוקטובר
*
23
שב"ס: 13 באוקטובר
ספטמבר
760
21
צה"ל: 2 בספטמבר
שב"ס: 2 בספטמבר
אוגוסט
731
20
צה"ל: 1 באוגוסט
שב"ס: 8 באוגוסט
יולי
737
23
צה"ל: 7 ביולי
שב"ס: 7 ביולי
יוני
723
24
צה"ל: 24 ביוני
שב"ס: 13 ביוני
מאי
670
33
צה"ל: 5 במאי
שב"ס: 4 במאי
אפריל
618
26
צה"ל: 4 באפריל
שב"ס: 4 באפריל
מארס
605
25
צה"ל: 9 במארס
שב"ס: 2 במארס
פברואר
606
22
צה"ל: 1 בפברואר
שב"ס: 3 בפברואר
ינואר
638
19
צה"ל: 4 בינואר
שב"ס: 6 בינואר
2003
חודש
צה"ל
שב"ס
נכון ל:
דצמבר
631
18
צה"ל: 1 בדצמבר
שב"ס: 3 בדצמבר
נובמבר
659
20
צה"ל: 6 בנובמבר
שב"ס: 4 בנובמבר
אוקטובר
539
14
צה"ל: 1 באוקטובר
שב"ס: 1 באוקטובר
ספטמבר
515
13
צה"ל: 4 בספטמבר
שב"ס: 4 בספטמבר
אוגוסט
687
13
צה"ל: 3 באוגוסט
שב"ס: 6 באוגוסט
יולי
763
22
צה"ל: 3 ביולי
שב"ס: 1 ביולי
יוני
932
20
צה"ל: 2 ביוני
שב"ס: 4 ביוני
מאי
1,088
19
צה"ל: 1 במאי
שב"ס: 15 במאי
אפריל
1,119
21
צה"ל: 3 באפריל
שב"ס: 4 באפריל
מארס
1,108
19
צה"ל: 2 במארס
שב"ס: 4 במארס
פברואר
1,088
19
צה"ל: 5 בפברואר
שב"ס: 2 בפברואר
ינואר
1,007
*
צה"ל: 1 בינואר
שב"ס: *
2002
חודש
צה"ל
שב"ס
נכון ל:
דצמבר
949
11
צה"ל: 3 בדצמבר
שב"ס: 11 בדצמבר
נובמבר
927
9
צה"ל: 4 בנובמבר
שב"ס: 3 בנובמבר
אוקטובר
871
7
צה"ל: 1 באוקטובר
שב"ס: 3 באוקטובר
ספטמבר
857
10
צה"ל: 2 בספטמבר
שב"ס: 3 בספטמבר
אוגוסט
808
5
צה"ל: 8 באוגוסט
שב"ס: 5 באוגוסט
יולי
938
5
צה"ל: 15 ביולי
שב"ס: 7 ביולי
יוני
929
*
צה"ל: 3 ביוני
שב"ס: *
מאי
681
*
צה"ל: 12 במאי
שב"ס: *
אפריל
111
*
צה"ל: 15 באפריל
שב"ס: *
מארס
40
4
צה"ל: 11 במארס
שב"ס: 7 במארס
פברואר
*
*
צה"ל: *
שב"ס: *
ינואר
36
*
צה"ל: 24 בינואר
שב"ס: *
2001
חודש
צה"ל
שב"ס
נכון ל:
דצמבר
34
-
צה"ל: 5 בדצמבר
שב"ס: 4 בדצמבר
נובמבר
31
*
צה"ל: 5 בנובמבר
שב"ס: *
אוקטובר
26
1
צה"ל: 24 באוקטובר
שב"ס: 5 באוקטובר
ספטמבר
*
*
צה"ל: *
שב"ס: *
אוגוסט
16
1
צה"ל: 16 באוגוסט
שב"ס: 5 באוגוסט
יולי
9
1
צה"ל: 9 ביולי
שב"ס: 11 ביולי
יוני
12
1
צה"ל: 14 ביוני
שב"ס: 10 ביוני
מאי
11
1
צה"ל: 8 במאי
שב"ס: 8 במאי
אפריל
11
1
צה"ל: 11 באפריל
שב"ס: 4 באפריל
מארס
14
1
צה"ל: 15 במארס
שב"ס: 5 במארס
פברואר
16
-
צה"ל: 15 בפברואר
שב"ס: 8 בפברואר
ינואר
16
-
צה"ל: 4 בינואר
שב"ס: 3 בינואר
מתחילת האינתיפאדה הראשונה, ב-9 בדצמבר 1987 ועד היום נעצרו אלפי פלסטינים במעצר מנהלי לפרקי זמן הנעים בין שישה חודשים למספר שנים.
בטבלה שלהלן, מצויין מספר הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי בידי ישראל נכון לתאריכים המפורטים בטבלה, תאריך אחד לכל שנה, בשנים 2004-1989. אין בידינו נתונים מסכמים לגבי מספר הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי באותן שנים.
במהלך השנים נעצרו במעצר מנהלי תשעה אזרחים ישראלים המתגוררים בהתנחלויות בגדה המערבית לתקופות של עד שישה חודשים.
בין דצמבר 1999 וינואר 2004 החזיקה ישראל אזרחים לבנונים במעצר מנהלי, כבני ערובה להחלפה אפשרית עם שבויים ונעדרים ישראלים ממלחמת לבנון. במהלך השנים שיחררה ישראל את בני הערובה והאחרונים שבהם שוחררו בינואר 2004 במסגרת עסקת חילופי שבויים.
* לא התקבלו נתונים
מסקנות ועדת החוקה, חוק ומשפט בנושא
סימוכין: 03723906
הכנסת השבע-עשרה מס' 1
מושב ראשון
מסקנות
ועדת החוקה, חוק ומשפט
בנושא:
החלטת שר הבטחון לאשר עשרות צווי הגבלה לאזרחים ביהודה ושומרון
על פי הוראת סעיף 97א לתקנון החליטו יושבת-ראש הכנסת והסגנים ביום ל' בסיוון התשס"ו – 26 ביוני 2006, להעביר לדיון מהיר בוועדה החוקה, חוק ומשפט את הצעת חה"כ אורי אריאל בנושא: החלטת שר הבטחון לאשר עשרות צווי הגבלה לאזרחים ביהודה ושומרון.
הוועדה התכנסה לדיון ולהסקת מסקנות ביום ט' בתמוז התשס"ו – 5 ביולי 2006.
הוועדה שמעה את נציגי משרד המשפטים ומשרד הבטחון שהסבירו את התשתית העובדתית וההצדקות להוצאת צווי ההגבלה בכלל. כן נמסר לוועדה כי בכוונת כוחות הבטחון להוציא עוד כ-10 צווי הגבלה בעתיד הקרוב. חברים בוועדה העלו שאלות, תמיהות וחזקו את המהלכים הננקטים בידי רשויות החוק וכוחות הבטחון.
בדיון בוועדה נעשתה הבחנה בין ענישה פלילית לאחר ביצוע העבירה, לבין צווי הגבלה שתכליתם מניעתית והם נועדו לשם שמירה על בטחון התושבים.
להלן מסקנות הוועדה:
1. הוועדה מצטרפת לקריאת בית המשפט העליון וקוראת לתגבר את כוחות הבטחון העוסקים
באכיפת החוק באיו"ש ודורשת לנקוט בכל הצעדים הנדרשים למיגור תופעות של אלימות
והפרות חוק באזור.
2. לאור הכוונה להרחיב את מספר האזרחים שיקבלו צווי הגבלה, הוועדה פונה אל רשויות החוק ואל כוחות הבטחון להתאמץ בהשגת ראיות ובהעמדה לדין במקום להשתמש בצווי הגבלה, שכן שימוש תדיר באמצעי זה עלול להביא לפגיעה חמורה בחופש התנועה שהוא אחד מיסודות זכויות האזרח.
3. הוועדה סבורה כי על מפקד האזור לשקול בקפידה יתירה את הוצאת צווי ההגבלה, תנאי
ההגבלה, זמן ההגבלה והאפשרויות לצמצם את זמן תחולת צווי ההגבלה לאור הנסיבות
המתחדשות ובהתאם לכל מקרה פרטני.
4. הוועדה מבקשת ממשרדי הבטחון והמשפטים פירוט באשר לסוגי ההגבלות המושתות
על תושבים ישראלים באזור.
5. הוועדה תקיים דיונים נוספים בנושא זכויות האדם בשטחים בכלל והאמצעים המינהליים
הננקטים לשמירה על הבטחון בפרט.
6. הוועדה מחזקת ידי כוחות הבטחון ורשויות החוק בשמירה על החוק ובשמירה על בטחון כל תושבי אזור יהודה ושומרון.
ירושלים, ט"ז בתמוז התשס"ו
12 ביולי 2006