חומר רקע
עבור דיון בועדת חוקה בהצעת חוק ההתיישנות ליום 19.2.07
הוגש בידי שרי עוז, מנהלת מכון איתן – קלינקה לטיפול בנפגעי/ות טראומות מיניות ובני משפחותיהם/ן, קטינים/ות עם התנהגויות מיניות בעייתיות ובני משפחותיהם/ן, ופוגעים מינית מבוגרים/ות ובני משפחותיהם/ן – קרית מוצקין
אני כותבת בלשון זכר בלבד למען הנוחיות וכל דבר יכול באותה מידה גם להתייחס לילדה/נערה/אישה.
א. אלימות מינית בידי פוגע שאינו בקטגוריה "אחראי" על הקטין:
גורמים המשפיעים על הקושי של הקורבן לספר להוריו או לדמות מיטיבה אחרת:
1. כדי שלפוגע תהיה גישה ממושכת לקורבן, הוא מפתח אצל הקורבן "שותפות פעילה" בהתעללות בשיטה הנקראת בספרות המקצועית "grooming". כתוצאה מכך, הקורבן מרגיש אשם, סבור שהוא הזמין או רצה את המגעים המיניים.
2. איומים, גם אם הם מילוליים וברורים או "רק" מורגשים מתוך שפת הגוף של הפוגע.
3. קשור לתופעת "עולם הטראומה", תחילת אירועי התעללות רבים כרוכים במין "היפנוט" וסיומם כיציאה מהמצב ההיפנוטי – קשה לקטין לחבר בין עולם הטראומה והעולם היומיומי, דבר שמקשה על יכולתו לדבר על מה שקרה ואף עלול לגרום לו להטיל ספק שהדבר אירע בכלל.
4. אין לקורבן "שפה" לתאר את מה שאירע לו.
5. הקורבן טרם הבין שמה שקורה הוא מעשה אסור.
6. לקורבן אין דמות מגינה בחייו ובחוויתו אין לו למי לספר.
7. הקורבן סובל מהתעללויות אחרות בבית או מהזנחה והמעשים המיניים לא מורגשים כיוצאי דופן עבורו.
ב. אלימות לא מינית, התעללות נפשית והזנחה בתוך המשפחה:
מחקרים מראים:
1. קטין בד"כ אינו קורבן של סוג פגיעה אחת בלבד אלא של סוגים שונים של התעללויות. למשל, נפגע מינית חי גם בקונטקסט של התעללות נפשית לפחות. דוגמא: בית מיטיב דיו לא היה חושף את הילד לתנאים המאפשרים פגיעה מינית ואם היה ונפל קורבן, ילד בבית מיטיב מצליח לספר להוריו יותר מילים אחרים (עבור תושבי קיבוצים המצב מורכב יותר). במקרה של התעללות מינית, מחקרים מצביעים על כך שהפגיעה הקשה ביותר עבור הילד היא הפגיעה הרגשית-נפשית בלי קשר לחומרת המעשים המיניים.
2. לכן, יותר חשוב מכל סוג התעללות מסוים שחווה הקטין הינו ההרכב של ההתעללויות ו/או הזנחה בהם נתון הקטין, ובמיוחד התעללות נפשית.
3. קטין שהוא עד לאלימות בין הוריו נפגע ישירות מאלימות זו גם אם לא הופנתה האלימות הפיזית כלפיו.
4. לפעמים התוצאות הקשות ביותר מבחינת ההתפתחות וההשפעות על יכולת תפקודית בבגרות נובעות מכשלים בתפקוד ההורים ברמה שהיא מתחת ל"ראדאר" החוקתי. כלומר, התעללות נפשית ו/או הזנחה בדרגות נמוכות אבל כרוניות הגורמות לבושה, שינאה עצמית, ניתוקים וקשיי בניית זהות בריאה. קטין הסובל מרמה נמוכה אבל כרונית של התעללות נפשית או הזנחה ייפגע בתחום הקוגנטיבי ולימודי ובתחום החברתי.
5. טראומות לא קשורות להתנהגותם של ההורים או אחראים על הקטין מוסיפים לקשיי הקטין להתמודד עם התעללות ו/או הזנחה, כגון: מלחמה וטרור, תאונות דרכים, שוד, אלימות בשכונה או בביה"ס, וכו".
בגלל האופי הסמוי של התעללות נפשית והזנחה לעומת התעללות פיזית ומינית, הקורבן לעתים קרובות לא מייחס את קשייו להתעללות או להזנחה שחווה. רק כאשר הוא פוגש את נכויותיו בתחומי התעסוקה, הזוגיות ואף יותר מכך ההורות, הוא מתחיל להבין את עוצמת הפגיעה בו במידה והוא מסוגל להתבונן פנימה ולעשות חשבון נפש. גם אז לא ברור מאליו שהוא יפנה את האצבע לכיוון הוריו בגלל הצו הדתי והחברתי לכבד את ההורים. בנוסף, האמירה "אמא היא תמיד אמא" חוסמת רבים שנפגעו מאמא אלימה נפשית או מזניחה מלהודות בפשעיה. הכעס והתסכול יהפכו לרגשי אשם על כך שהוא רוצה לחשוף מחדלים של אמא או אבא.
ג. פגיעות מיניות בבגיר:
גורמים המשפיעים על הקושי של קורבן בגיר לדווח על מקרי פגיעה מינית:
1. הקושי של כולנו לדבר על מגעים מיניים גם אם הם חלק של קשר אינטימי וגם אם הם בהקשר אלים.
2. אנחנו לא מספיק מתייחסים לפגיעה מינית כ- "אלימות בעלת אופי מיני", בדגש על "אלימות".
3. בושה ורגשי אשם – "מה עשיתי שהזמין את זה על עצמי?".
4. השפעת הטראומה על זכרון במקרים של PTSD. לפי מחקרים, הזכרון נפגע ומספר לא קטן של קורבנות לא יכלו לזכור חלקים של הטראומה או את התקיפה בשלמותה גם זמן ממושך לאחר האירוע. קורבן שזוכר את מה שקרה אבל הזכרון שלו לא ברור וחסרים פרטים, יחשוש מלדווח.
5. הידיעה החברתית שמי שמדווח על אונס יעבור חוויה קשה שנחוות כאונס נוסף במשטרה ו/או בבית משפט.
6. גבר שעובר תקיפה מינית יתבייש כי "גבר הוא לא קורבן" ואם אכן הותקף אז כנראה שזה היה מגע מיני רצוי או שהוא לא "גבר".
7. אדם שסבל מהתעללות בילדותו ו/או סובל מאלימות נפשית / פיזית בקשר משמעותי בהווה עלול להרגיש שהפגיעה המינית לא משמעותית, שאין לו זכות להגן על עצמו או שאין לו כוחות נפשיים להתמודד עם דיווח ומשפט.
ספרות מקצועית
Dong, M., et al., 2004. The interrelatedness of multiple forms of childhood abuse, neglect and household dysfunction. Child Abuse & Neglect, 28, 771-784.
Finkelhor, D., Ormrod, R.K. & Turner, H.A. 2007. Poly-victimization: A neglected component in child victimization. Child Abuse & Neglect, 31, 7-26.
Griffin, M.G., Resick, P.A. & Mechanic, M.B. 1997. Objective assessment of peritraumatic dissociation: Psychophysiological indicators. Am J Psychiatry, 154, 1081-1088.
Hildyard, K.L. & Wolfe, D.A. 2002. Child neglect: developmental issues and outcomes. Child Abuse & Neglect, 26, 679-694.
Jenkins, M.A. et al., 1998. Learning and memory in rape victims with posttraumatic stress disorder. Am J Psychiatry, 155, 278-279.
Koss, M.P. et. al., 1996. Traumatic memory characteristics: A cross-validated mediational model of response to rape among employed women. J Abnorm Psychol, 105, 421-432.
Mechanic, M.B., Resick, P.A. & Griffin, M.G. 1998. A comparison of normal forgetting, psychopathology, and information-processing models of reported amnesia for recent sexual trauma. J Consult Clin Psychol, 66, 948-957.
Oz, S. 2005. The "Wall of Fear": The bridge between the traumatic event and trauma resolution therapy for childhood sexual abuse survivors. J Child Sex Abuse, 14, 23-47.
Schneider, M.W., et al., 2005. Do allegations of emotional maltreatment predict developmental outcomes beyond that of other forms of maltreatment? Child Abuse & Neglect, 29, 513-532.