חומר רקע
אי שוויון ואפליה בחברון
לעומת התעמולה השקרית האנטי יהודית ואנטי ישראלית
להלן העובדות האמיתיות
* חברון עיר עברית
בעיני חלקים בציבור הישראלי והבינ"ל חברון היא "עיר ערבית". לכך גרמו מיקומה של חברון, מעבר ל"קו הירוק", מצבה הדמוגרפי הנוכחי, כשהיא מאוכלסת בעשרות אלפי ערבים ובצדם רק כ -1,000 יהודים בתוככי העיר (ועוד כ- 7,000 בקרית ארבע הסמוכה), ובנוסף – תעמולה בלתי פוסקת של השמאל. ואולם, ההסטוריה אינה מתחילה ב- 1967. כל בן תרבות, שלמד תנ"ך, והסטוריה עתיקה ומודרנית, אינו יכול להתכחש לעובדות: חברון היא העיר העברית הראשונה בהיסטוריה. בה חיו ונקברו אבות האומה. חלקת הקבר שלהם – מערת המכפלה – היא הקניין העברי הראשון בארץ, ומעליה הוקם אחד המונומטים המרשימים ביותר של העם היהודי. חברון היא מושא לגעגועיהם של יהודים בכל הגלויות, ונחשבה כאחת מ- 4 ערי הקודש (יחד עם ירושלים, טבריה, וצפת). הקהילה היהודית בחברון התקיימה בעיר אלפי שנים עד שנעקרה באכזריות ב- 1929, לאחר שעשרות יהודים נרצחו, נאנסו ונשרפו בידי הרוצחים הערבים, ורכושם, הכולל מאות דונם של נכסי דלא ניידי – נשדד.
אם יש מקום בעולם בו יש לעם היהודי זכויות בלתי ניתנות להכחשה – הרי שחברון היא המקום. הישוב היהודי בחברון יושב היום בחלק קטן יחסית של הרכוש היהודי שנשדד בפוגרום תרפ"ט, ומהווה בסיס והתחלה לשיבת יהודים לעיר העברית העתיקה בעולם.
* רק 3% משטח העיר חברון מותר ליהודים
שטח העיר חברון הוא כ- 18 קמ"ר. מתוכו כ- 15 קמ"ר מוגדרים כ- 1H, שנמסר לרשות פלסטינית; שטח זה סגור ליהודים. השטח הנותר 2H – רובו ככולו פתוח לתנועה ונוכחות ערבית חפשית. גם ברובו הגדול של שטח זה נאסרה הנוכחות היהודית, והיא מותרת ב- 0.6 קמ"ר בלבד. דהיינו, השטח המותר לנוכחות היהודית הוא 3% משטח העיר חברון!
בתוככי האזור הישראלי ממשיכים להתגורר אלפי ערבים, והרש"פ מפעילה ומקימה בתוכו במכוון מוסדות מושכי קהל במטרה מוצהרת (בכתב!) "לחנוק" את הישוב היהודי. כך למשל, מול בית הדסה ממשיך לפעול בי"ס קורדובה, למרות שרוב תלמידותיו מגיעות אליו מאזורים אחרים בעיר. בסמוך לתל רומידה ובצמוד לבית העלמין היהודי מוקם כעת בית ספר נוסף, ללא כל צורך אורבני, אלא אך ורק על מנת לדחוק את רגלי היהודים באזור זה. עקב תהליכים גיאו-כלכליים ממושכים (שאינם קשורים ליישוב היהודי) עבר המרכז המסחרי של העיר למערב העיר, ואזור היישוב היהודי כבר מזמן אינו המרכז המסחרי של העיר. במערב העיר נבנו ונבנים מבני מסחר ומשרדים רבי קומות ומפוארים. למרות זאת, הורתה הרש"פ לסוחרים שהחזיקו חנויות ליד הישוב היהודי להמשיך להפעילן למרות שאין להן שום הצדקה כלכלית. לעומת את, בשטחים שנאסרו לכניסת יהודים נמנעת מהיהודים כל פעילות ואף גישה גם לנכסים הרשומים על שמם. כך למשל, מנועים היהודים מכניסה לחלקה 37, הסמוכה לבית העלמין; הרחוב הצמוד לבית הדסה – סגור ליהודים, וכך גם הכניסה לקומה התחתונה של בית הדסה ולבתים יהודיים הנמצאים בעומק השטח ה"פלשתיני". יהודי שיעז להכנס לאזורים אלה – יסתכן בנפשו, ובנוסף יעצר ויפשט בגין "הפרת צו".
* תנועת יהודים מוגבלת לשטח זעיר ולרחוב אחד
בעקבות מלחמת אוסלו (בספט' 2000), וסדרת פיגועים ומעשי רצח כלפי הישוב היהודי בעיר, ולאחר עשרות נפגעים, שחלקם נפגעו מטווח קצר בתוך תחומי הישובי היהודי בחברון, נאלצה מערכת הבטחון לצמצם ולפקח על התנועה הערבית באזור הישראלי של העיר. אזור היישוב היהודי המהווה, כאמור, 3% בלבד משטח העיר – אינו סגור לחלוטין לתנועה ערבית, אלא חלות בו הגבלות על תנועה ברכב ונערך בידוק של עוברים ושבים (כמקובל במדינת ישראל בכניסה למקומות ציבוריים). בתוך האזור הישראלי ממשיכים להתגורר ולנוע אלפי ערבים; השטח שנאסר לחלוטין לתנועה ערבית מסתכם בכמה מאות מטרים בלבד. חשוב לציין, כי במשך השנים נעשו נסיונות של מערכת הבטחון להקל על הגבלות התנועה – ואולם נסיונות אלה כשלו פעם אחר פעם, לאחר שכל הקלה נוצלה לצרכי פרובוקציות ופיגועים, שגבו קרבנות דמים.
במקביל, תנועת יהודים ב- 97% משטח העיר, שנמסר לרשות פלסטינית ב"הסכם חברון" ב- 1997 – נאסרה לחלוטין – למרות שההסכם קבע חופש תנועה מלא – לאחר ששוטרים פלסטיניים ומחבלים איימו ברצח על יהודים שנכנסו אליו. האיסור הגורף כולל גם שלילת זכות ביקור ותפילה באתרים מקודשים כמו אלוני ממרא ומערת עתניאל בן קנז, למרות שהסכם חברון מחייב לאפשר חופש גישה ותפילה ליהודים לאתרים אלה. אפילו בתוך השטח הישראלי של חברון (2H) – נשללת גישתם של יהודים למקומות מקודשים כמו: קבר אבנר בן נר, ישיבת המקובלים הממוקמת בקסבה, ועוד.
ההבדל המהותי ביותר בין הגבלות התנועה שהוטלו על ערביי חברון לבין אלה שהוטלו על היהודים, אינו רק בגודל השטח בו הוגבלה התנועה, אלא במניעים להגבלתה. בג"צ קבע לאחרונה כי הגבלות תנועה יש להחיל על הגורם המאיים באלימות ובהפרת חוק, ולא על הגורם המאויים. "ככלל, על המפקד הצבאי למלא את חובתו להגן על בטחונם של התושבים... בדרך אחרת ולא בדרך של סגירת השטחים" (דברי השופטת בייניש) "על המפקד הצבעי להימנע מלסגור שטחים... לשם התכלית של הגנה על התושבים עצמם" (דברי השופט ריבלין), ו"מן הראוי שהשמירה על הסדר הציבורי ועל בטחון של התושבים... תהא באמצעות נקיטת צעדים מתאימים כנגד אותם גורמים מתפרעים ולא על דרך של הטלת מגבלות נוספות על נפגעי האלימות" (דברי השופט ג'ובראן; כל הציטוטים מפס"ד 9593/04). ההגבלות שהוטלו על תנועה ערבית הולמת את הכלל שנקבע בבג"צ, משום שמטרתן מניעת פיגועים, מעשי אלימות והפרות חוק מצד האנשים שתנועתם הוגבלה. לעומת זאת, ההגבלות שהוטלו על תנועת יהודים סותרות כלל יסוד זה: הן הוטלו על נפגעי האלימות.
* זכות הקנין על נכסים נשללה כמעט לחלוטין מהיהודים
בעוד שערביי חברון נהנים מהזכות הטבעית והבסיסית לקנין ולבעלות על נכסים קרקעיים – זכות זו נשללת כמעט לחלוטין מהאכלוסיה היהודית.
הבתים, החנויות והקרקעות שהשאירו מאחוריהם יהודי חברון שגורשו מהעיר לאחר פוגרום תרפ"ט 1929, הופקעו אחרי הכיבוש הירדני ב- 1948 ע"י "האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב", למרות שיהודים אלו מעולם לא היו אויב לאיש, והם נרצחו וגורשו ללא כל סיבה ובלא כל הקשר מלחמתי. נכסים אלו לא הוחזרו מעולם. ממשלת ישראל החליטה להניח את העוול, ולהעביר את הנכסים השדודים מידי האפוטרופוס הירדני – אל האפוטרופוס הישראלי. בפועל, משמעות ההחלטה היא המשך החכרתם של נכסים אלה לערבים, לעתים קרובות תוך ביזוי הנכס. כך, למשל, בסמוך לשכונת אברהם אבינו מופעלת גם היום רפת של פרות בתוך מבנה שהיה בעבר ישיבה של מקובלים, מעל חורבות בית הכנסת של חב"ד הופעל עד לאחרונה "שוק הפשפשים", וכו'. גם כאשר הבעלים המקוריים של נכסים אלה מבקשים באופן רשמי לקבל לידיהם את הנכס, או לחילופין לאפשר בו התיישבות יהודית – התשובה המתקבלת היא שלילית. כך, למשל, חזרה בה הממשלה מהחלטתה להשכיר ליהודים את דירות המגורים ב"שוק" של חברון, תוך התעלמות והתכחשות לבקשת בעלי הנכס.
בנוסף, נשללת מיהודים הזכות הטבעית לרכוש בתים וליהנות מזכות הקניין המשותפת לכל בני אנוש. שלילת הזכות הזו מיהודים בלבד היא אקט ברור של אפליה גזענית. החוק הירדני והפלשתיני קובע עונש מוות לערבי שימכור את ביתו ליהודי, ועונש זה אף מיושם בפועל. מדינת ישראל אינה נוקטת צעדים כלשהם כנגד חוקי גזע אלה.
במטרה לשלול את זכויות היהודים להחזיק בנכסי קרקע, מונחים עובדי המנהל האזרחי לנקוט מדיניות אכיפה מחמירה כלפי יהודים, ומקלה כלפי ערבים. בעוד שעל הערבים אין כל אכיפה בתחום חוקי התכנון והבניה, וקיימת תופעה בקנה מידה ענק של בניה בלתי חוקית. לפעמים אף מומצאים חוקים אך ורק נגד רכישת נכס ע"י יהודים. מסמך פנימי שכתב גורם בכיר בפרקליטות הצבאית ונחשף בעיתונות קובע כי בכל מחלוקת משפטית בין יהודים לערבים לגבי רכוש – גורמי הצבא, המנהל והמשטרה יתנו עדיפות לצד הערבי, אף כשאין לטענתו כל בסיס. משמעות ההוראה היא שהאפשרות לרישום בעלות על הקרקע מצד יהודים תיהפך להליך כמעט בלתי אפשרי. הוראה זו מהווה אפליה גזענית נגד יהודים, ומנוגדת לחוק הבינלאומי הקובע כי אין להעדיף באופן מיידי אוכלוסייה מסויימת על פני אוכלוסייה אחרת.
* בעוד הערבים בונים בחברון בניה רחבת היקף, זכות זו נשללה כמעט לחלוטין מהיהודים.
לכל בני האדם בעולם עומדת הזכות לבנין ופיתוח בהתאם לחוקים ולתקנות המקובלות במקומם, בלא הבדל דת וגזע. זכות זו מנוצלת ע"י הרש"פ בחברון באופן ציני, באמצעות ייזום פעילות בניה אדיה רחבת היקף: בחלקה המערבי-ערבי של העיר נבנים רבי קומות, קניונים ומבני היי טק בקנה מידה עצום ובמימון של ממשלות זרות וגופים בינלאומיים. גם בחלק ה"ישראלי" של העיר – 1H מתנהל באין מפריע פרוייקט בניה, פיתוח ואכלוס מטעם הממשלה הפלשתינית (היום: ממשלת החמאס). הרשות הפלסטינית הכריזה על חברון כאזור פיתוח א': היא מפעילה משרד ייעודי, הנהנה מתקציבי ענק, אשר מגמתו המוצהרת היא "חנק היישוב היהודי" באמצעות בניה ערבית צפופה סביבו. ערבים העוברים לגור באזר היהודי זוכים לפטור ממסים, ומתשלומי ארנונה, מים וחשמל, ומקבלים מילגה חודשית של כ- 1,000 ₪ בתמורה להשתתפותם בפרוייקט שהגדרתו: "חנק היישוב היהודי". ערבים אחרים, המחזיקים כחוק במבנים הסמוכים לישוב היהודי אך אינם מעוניינים להתגורר בהם – נאלצים להעביר את הנכסים לרש"פ.
לעומת זאת, זכות הבניה נשללת למעשה כמעט לחלוטין מהיהודים בחברון, גם כשהמדובר ברכוש יהודי ברור ללא ספק, גם בלב האזור הזעיר של הישוב היהודי, וגם כשהתכנון עונה על כל התקנות והדרישות המקצועיות. במשך כעשרים שנה ניתנו אישורי בניה לשלשה בתים בלבד, בני ובנות היישוב היהודי הנישאים ורוצים לגור במקום אינם יכולים – עקב מגבלות הבניה הגזעניות, החלות על יהודים. לעומת הממשלה הפלשתינית – ממשלת ישראל מונעת אישורי בניה ליהודים, ועוסקת בהוצאת יהודים מבתים שנרכשו כחוק.
* אכיפת החוק: אכיפת-יתר כלפי האוכלוסיה היהודית לעומת תת-אכיפה כלפי הערבים
בחברון מתקיימות למעשה שתי רמות של אכיפת חוק כלפי שתי האוכלוסיות בעיר: היהודית והערבית.
כלפי האוכלוסיה היהודית מונהגת אכיפת יתר, המעוגנת בנהלי אכיפה מחמירים, בהנחיית פרקליטות המדינה. נהלים אלה, שהיו סודיים עד שנחשפו בשנת 1997 בתחקיר שערך ועד הישוב בחברון עוררו ביקורת ציבורית חריפה, בשל האפליה הבוטה שעלתה מהם. בשנת 1998 תוקנו לכאורה "הנהלים המיוחדים", אולם החלקים העיקריים המורים למשטרה לבצע אכיפת יתר על יהודים נותרו כתובים ומחייבים. במסגרת נהלים אלה נדרשת המשטרה להשקיע משאבים חסרי תקדים בכח אדם, אמצעים וניידות, ומתנהל מעקב צמוד של גורמים בכירים ביותר בפרקליטות אחר כל הפרת חוק – ולו המינורית ביותר מצד יהודים. התוצאה הישירה של אכיפת יתר זו היא פתיחה סיטונית של תיקי חקירה בגין עבירות מינוריות ודברים של מה בכך, והגשת כתבי אישום וניהול משפטים אשר מסתיימים פעמים רבות בזיכויים או בסגירת תיקים טכנית. התוצאה העקיפה היא פגיעה אנושה ויום יומית בחירויות הפרט של תושבי חברון היהודים, ונזק מצטבר בדמות תיקים פליליים המכתימים את המרשם הפלילי שלהם – תיקים שלא היו נפתחים בשום מקום אחר במדינת ישראל.
לעומת זאת, כלפי האוכלוסיה הערבית קיים מצב של תת אכיפה ומראית חוק. בדרך כלל הפרות חוק של ערבים מטופלות רק אם הן מגיעות לרמה של פעילות חבלנית עויינת; אך עשרות התנכלויות יום יומיות של ערבים כלפי התושבים היהודים בחברון, כגון ידוי אבנים, הטרדות מיניות ונזק לרכוש – אינן מטופלות. הדבר נובע הן מנהלים כתובים של הפרקליטות הצבאית, והן ממחסור בכח אדם משטרתי, עקב העובדה שרובו ככולו מופנה לאכיפת החוק על התושבים היהודים. התוצאה הישירה של תת האכיפה היא שלילת זכותו של התושב היהודי בחברון לקבל הגנה משטרתית מפני התנכלויות, הצקות ותקיפות שונות.
*פעילות ארגוני השמאל
ארגונים שונים, בינלאומיים ואנטי לאומיים, הפכו את חברון ליעד לפעילות עויינת.
מדובר בארגונים שרובם ממומנים ע"י קרנות אנטי ישראליות, מדינות אויב וממשלות אירופיות. הם מפיצים מסרים שקריים, מקיימים סיורי תעמולה, הצגות לתקשורת, ביקורים מגמתיים לאח"מים ופרובוקציות שונות, כדי להמחיש את מה שהם מכנים "אפליה נגד הערבים".
כך, למשל: ISM, ארגון פרו ערבי-פלסטיני מובהק, מזרים לחברון 'אנרכיסטים' מכל העולם כדי להפריע לכוחות הבטחון להגן על היהודים בתוך התחום הישראלי הזעיר. אירגונים כמו ECUMENICAL ESCORTERS CPT ואחרים מייצרים בהתמדה פרובוקציה והסתה. קבוצות של נוצרים אנטישמיים מעודדים את הטרור, ומסכנים את חיי צה"ל והאזרחים כאחד. אירגוני שמאל ישראלים, כמו בצלם, מחסום-ווטש, בני-אברהם ושוברים שתיקה, מרבים לטייל בעיר עם קבוצות של ישראלים, זרים ודיפלומטים, ומסיתים נגד יהודי חברון תוך הצגת מצגי שווא מעוותים.
חמורה במיוחד העובדה שאירגונים אלו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם משקיפי הכח הרב לאומי TIPH, למרות שכח זה אמור להיות אובייקטיבי, ולהמנע מפרובוקציות. כמו כן, פועלים ארגונים אלה בשיתוף פעולה עם מפרי סדר ומתפרעים פלשתיניים, על מנת להכשיל את חיילי צה"ל בפעילותם.
לפעילות השמאל בחברון הצטרפה לאחרונה גם "האגודה לזכויות האזרח", אשר פועלת בהתמדה בכלים משפטיים, להפרה ולרמיסה של זכויות האזרחים היהודים לחיים ולבטחון.
למעשה, מדובר בפעילות שבאופן ציני חוסה תחת ההגדרה של "זכויות אדם" – ולמעשה היא פעילות גזענית שמטרתה: טיהור אתני של חברון, והחזרתה לימים שלאחר טבח תרפ"ט: חברון נקיה מיהודים.
* רק רבע משטח מערת המכפלה – למתפללים היהודים:
מערת המכפלה הינה הקניין העברי הראשון בארץ, ומקום קבורתם של אבות האומה. המבנה מעל המערה נבנה ע"י העם היהודי בתקופת בית המקדש השני, לפני כ- 2000 שנה. במשך דורות היוותה מערת המכפלה אבן שואבת ליהודים מכל העולם. לאחר הכיבוש הממלוכי אסרו הכובשים המוסלמים לחלוטין על יהודים ונוצרים את הכניסה לבנין, והיהודים נאלצו לעמוד בחוץ ליד המדרגה השביעית. איסור זה היה קיים במשך 700 שנה, עד שבוטל ע"י מדינת ישראל.
למרות זאת, קיימת כיום אפליה חמורה נגד יהודים במערת המכפלה. אפליה זו באה לידי ביטוי הן בחלוקת השטח, הן באכיפת ההפרדה, והן ביכולת לפתח ולטפח את המקום:
שטח המערה:
לכאורה חולקה המערה בין מתפללי 2 הדתות, ואולם למעשה השטח שעומד לרשות היהודים מהווה כרבע בלבד מהשטח שנמסר לרשות המוסלמים, ורובו הוא חצר פתוחה חשופה לקור , גשם ופגעי מזג אויר.
אכיפת ההפרדה:
כלל הברזל של ה"הפרדה" בין מאמיני 2 הדתות, שנקבע ע"י ועדת שמגר, מיושם למעשה רק כלפי היהודים: נציגי הואקף המוסלמי והמואזין מורשים להכנס לשטח היהודי, והמואזין ממשיך להיכנס ולהשמיע קריאות קולניות ברמקול בעוצמה גבוהה בזמן תפילת היהודים. לעומת זאת, כניסת יהודים לשטחים שהוקצו לתפילת ערבים – נאסרה לחלוטין.
הרשות לטיפוח ופיתוח:
מיהודים נשללת הזכות הבסיסית לטפח ולשפר את מקום התפילה המקודש שלהם, כאשר לואקף המסולמי ניתנה זכות וטו על תכניות הטיפוח והפיתוח של היהודים. על הערבים, לעומת זאת, אין כל הגבלה, ותקציבי עתק מוזרמים ומנוצלים ללא הרף לאולמות שהוקצו להם. מובן מאליו שתוכניות אלה אינן מובאות לאישור או אפילו להתייעצות בפני הגורמים היהודיים המופקדים על המערה. כתוצאה מכך אולם יצחק, שהוא האולם המרכזי והגדול, מטופח בהשקעות ענק בצבעים, עיטורים ואמצעי-פולחן מוסלמים, ללא כל רגישות לאופי היהודי של המקום.
היישוב היהודי בחברון תובע:
תופסק האפליה!
הבטחת זכות תנועה חופשית ובטוחה ליהודים בכל חלקי העיר חברון.
הבטחת זכות קנין, רכישה ומגורים ליהודים בכל חלקי העיר חברון.
הפסקת תעמולה עויינת וגזענית נגד יהודים בחברון.
סילוק גורמים מסיתים, אנטישמיים גזעניים ואנטי ישראלים מהעיר.
הפסקת האפליה באכיפת חוק, ובזכויות דתיות ואזרחיות