חומר רקע

הסוד ועונשו - עיגון זכויותיהם של קורבנות אלימות מינית בחוק עפרית שפירא-ברמן כדי להקל על קורבנות אלימות את ההתמודדות עם הפגיעה בהם נחקק בארץ חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א –2001, שנועד לעגן לפחות חלק מזכויותיהם של הקורבנות. במאמר תידון מידת הרלוונטיות של החוק בעבור נפגעות עבירות מין אגב התייחסות לחוק ולהצעת החוק. מידת הרלוונטיות תיבחן לאורם של שני טיעונים מרכזיים - מספר הקורבנות הפונים להליך משפטי, והצרכים של אותה אוכלוסיה, כלומר, הצורך בסיוע נפשי, ובתוך כך ייעשה ניסיון להפנות את תשומת ליבם של אנשי המקצוע לבעייתיות שבהתניית טיפול בהגשת תלונה בטרם ינוסח החוק במתכונתו הסופית. מבוא קורבנות רבים, של מעשי אלימות מסוגים שונים, פונים למערכת אכיפת החוק כדי שפגיעתם תוכר ומתוך רצון להעניש את העבריין. כעשרה אחוזים בלבד, מהנשים שנפלו קורבן לאלימות מינית, מדווחות לרשויות החוק על הפגיעה בהן ורבות מהן מתארות את המפגש עם המערכת כבלתי מספק ולעתים אף כטראומה משנית (Finkelhor, Wolak, & Berliner, 2001;Williams & Holmes, 1981; Williams & Koppelaar, 1991 ). רבים מאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש ואכיפת החוק נוטים לייחס לקורבנות האלימות המינית אשם או אחריות לעבירה (Best, Dansky, & Kilpatrick, 1992; Coller & Resnick, 1987; Jenkins & Dambrot, 1987; Nayak, 2000 ). קורטויס (Courtois 1988 ) טוענת כי התגובות השליליות, בעת חשיפת הפגיעה המינית, משפיעות לרעה על התמודדות הקורבן עם החוויה הקשה ועל סיכויי ההחלמה ממנה. קורטואז אף טוענת כי במקרים כאלו עדיף לקורבן שלא לחשוף כלל את הטראומה. כדי להקל על קורבנות האלימות את ההתמודדות עם הפגיעה בהם נחקק בארץ חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א –2001, שנועד לעגן לפחות חלק מזכויותיהם של הקורבנות. החוק מתבסס על הצעת חוק שהגישו לכנסת אנשי ה’קואליציה לזכויות קורבן’. את הקואליציה לזכויות הקורבן ייסדו בשנת 1998 כמה ארגונים המסייעים לקורבנות אלימות: איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ארגון ב’זכות’, הפועל למען זכויותיהם של אנשים בעלי מוגבלות, פורום המקלטים לנשים מוכות, פרויקט ליווי נפגעות ונפגעי עבירות מין בהליך הפלילי, שדולת הנשים בישראל, ועד ההורים שילדיהם נרצחו ועוד. הצעת החוק, שנועדה לשנות את תפיסת המערכת על אודות זכויותיהם החוקיות של קורבנות האלימות כללה תחומים אחדים - שיתוף הקורבן בהליך המשפטי, שיפוי הקורבן בגין הפגיעה ומתן שירותי סעד וטיפול נפשי. בפועל ומסיבות תקציביות העבירה הוועדה הבין-משרדית לקידום זכויות נפגעי עבירות בראשותה של הגב’ יהודית קרפ לכנסת לקריאה שנייה ושלישית רק את חלקו הראשון של החוק, העוסק בזכויות הקורבן בהליך הפלילי. העברתם של שני החלקים האחרים של החוק, העוסקים בשיפוי הקורבן ובמתן שירותי סעד וטיפול נפשי, ואשר חשיבותם אינה פחותה, נדחתה לשלב מאוחר יותר. המאמר דן במידת הרלוונטיות של החוק בעבור נפגעות עבירות מין אגב התייחסות לחוק ולהצעת החוק. מידת הרלוונטיות תיבחן לאורם של שני טיעונים מרכזיים - מספר הקורבנות הפונים להליך משפטי, והצרכים של אותה אוכלוסייה, ובמיוחד, הצורך בסיוע נפשי. ייעשה ניסיון להפנות את תשומת ליבם של אנשי המקצוע לבעייתיות שבהתניית טיפול בהגשת תלונה, בטרם ינוסח החוק במתכונתו הסופית. נוסף על הקשיים אותם חווים קורבנות של מעשי אלימות אזרחית באופן כללי, חוות נשים, נפגעות אלימות מינית, קשיים ייחודיים נוספים. המאמר שלהלן יתמקד בתיאור קשיים אלו, אשר בין היתר משפיעים על תהליך חשיפת הפגיעה ועל דיווחה לרשויות החוק. עיגון זכויותיהם של קורבנות עבירה בחוק חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א - 2001 שנועד לסייע לקורבנות עבירה בהליך המשפטי הוא חוק מהפכני וחשוב מאין כמותו. החוק מעגן את זכויותיהם של קורבנות העבירה וקובע, בין היתר, כי יש לאפשר להם לקבל מידע והסבר על ההליך המשפטי, על הצפוי להם במהלכו ועל תוצאותיו האפשריות. ואולם, יש להתייחס לחוק לא רק על פי מה שנכלל בו, כי אם גם על פי מה שנעדר ממנו, קרי שיפוי הקורבן ומיסוד הסעד הנפשי. ייתכן שכאשר מדובר בקורבנות של עבירות מין, חשיבותם של שני החלקים החסרים רבה אף יותר מחשיבותו של החלק העוסק בסיוע בהליך המשפטי, משום שרק כעשרה אחוזים מהנשים קורבנות עבירות המין מדווחות לרשויות החוק על הפגיעה בהן Finkelhor, Wolak, & Berliner, 2001) ). כאמור, שני החלקים, שיפוי הקורבן ומיסוד הסעד הנפשי, נכללו בהצעת החוק שהוגשה לכנסת בשנת 1999, ועל אף שלא עברו בקריאה ראשונה חשיבותם רבה, משום שמנוסחת בהם, במידה רבה, תפיסת העולם שהנחתה את עבודת הוועדה. ההצעה שהתבססה על חוקים דומים במדינות אחרות בעולם (ינאי, 1994; 2000) ביקשה להתנות קבלת סיוע בקיומו של הליך משפטי. ואכן, בסעיף 10 לפרק ג’ (שירותי סיוע לקורבן), השתמשו המציעים במושג קורבן עבירה המרמז על קיומו של הליך פלילי-משפטי, ובסעיף 16 (א) לפרק ד’ (פיצויים) נאמר מפורשות: "קרבן שהעבירה שבעטיה נפגע דווחה למשטרת ישראל, זכאי לפיצוי שיקבע בתקנות" (הצעת חוק נפגעי עבירה, 2001). הבטחת זכויותיהם של קורבנות עבירה בישראל היא חלק מתהליך אוניברסלי, שצבר תאוצה בשנים האחרונות במדינות שונות ברחבי העולם. מבחינה תאורטית התהליך מתבסס על תיאוריות חברתיות אחדות המשייכות למדינה את האחריות לטיפול בקורבנות (ינאי, 1994). ינאי (שם) טוען כי הרעיון העומד בבסיס התפיסות האלה הוא שהמדינה, שכשלה בחובתה להגן על אזרחיה, אחראית, לכל הפחות, לטפל ולסייע להם בהליך השיקום. במדינות רבות, כגון ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, בריטניה וגרמניה, קיימים חוקים המעניקים לקורבנות עבירה זכויות שונות, ביניהן הזכות למידע על ההליך הפלילי, הזכות לטיפול ו/או לסעד נפשי, הזכות לפיצוי והזכות להגנה (ינאי, 1994). דברים דומים מובאים אף בדברי ההסבר של הוועדה הבין-משרדית: "החוק המוצע נגזר מעקרונות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי במהלך השנים האחרונות, כתוצאה מעליה באחוזי הפשיעה, וההכרה בהיקף השפעת הפשיעה על חיי הפרט, קיימת בעולם מגמה של הכרה בזכויות קורבנות פשע והעדים להם" (הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א- 2001). עוד מוסיפה הוועדה כי "המדינה היא מסגרת חברתית האמונה על הגנתם ושמירת שלומם, ביטחונם, כבודם ורכושם של הפרטים החיים בה. המדינה לא הצליחה למלא את חובתה כלפי קורבן העבירה הפלילית, קרי: לשמור את ביטחונו האישי. כתוצאה מכישלונה של המדינה למלא את חובתה זו, על המדינה לדאוג, לכל הפחות, לשלומו של אותו אדם לאחר שהפך לקורבן, לתמוך בו, לסייע לו, לשקמו, להגן עליו ולפצותו במידת הצורך"(הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א- 2001). אחד הקשיים המרכזיים בעיגון זכויות הקורבן בחוק נובע מהצורך להגדיר לא רק את סוג העזרה שתינתן כי אם גם את התנאים המינימליים לסיוע. חלק מהקושי כרוך, באופן טבעי, בקביעת ההליך שיגדיר מיהו ’קורבן ראוי’. ינאי (1994) קובע כי במרבית המדינות בעולם מקובל להגדיר קורבן ראוי כמי שמתקיימים לגביו כמה תנאים: עליו לשתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק, עליו להוכיח כי הפגיעה לא הייתה בשליטתו, כי הוא לא תרם לה בצורה ישירה או עקיפה, וכי הנזקים שהוא מדווח עליהם הם תוצאה ישירה של האירוע האלים (נטל הוכחה דומה מוטל גם על נפגעי תאונות דרכים ונפגעי תאונות עבודה). נוסף על כך עליו להוכיח את מידת נזקקותו. עוד טוען ינאי (שם) כי אם קיימת קרבה בין הקורבן לבין תוקפו, על הקורבן להוכיח כי האירוע האלים אינו חלק ממסכת היחסים הכללית הקודמת שלהם. אלימות מינית אלימות מינית היא טראומה אשר נשים וילדים הם קבוצת הסיכון העיקרית שלה (Kessler, Sonnega, Bromet, Hughs, & Nelson, 1995; Resnick, Kilpatrick, Dansky, Saunders, & Best, 1993 ). שטראוס וגלס Straus & Gelles, 1986) ) טוענים כי כ- 25 אחוזים מהילדים עוברים תקיפה ו/או התעללות מינית לפני מלאות להם 18 שנים, ויותר מ- 30 אחוזים מהנשים נאנסות במהלך חייהן. בארץ בוצע עד כה מחקר אחד בלבד שבדק את שכיחות הפגיעה המינית בקרב נשים שטופלו אצל רופאי משפחה (Schein et al., 2000 ). כ- 28 אחוזים מהנשים שהשתתפו במחקר דיווחו על פגיעה מינית בילדותן. יש לציין כי קיימת חוסר עקביות מסוימת בממצאי המחקרים השונים, ומקצתה מיוחסת לכך, שההגדרות של המושג תקיפה מינית במחקרים השונים אינן זהות. עם זאת כמעט ואין חילוקי דעות לגבי ההשלכות הקצרות טווח וארוכות הטווח של אלימות מינית ועל מידת ההרס שהדבר זורע בחייהן של הנפגעות. השלכות קצרות טווח וארוכות טווח לאלימות מינית יש השלכות מרחיקות לכת על תפקודם הנפשי, החברתי והבין-אישי של הקורבנות (Flaming, Mullen, Sibthorpe, & Bammer, 1999 ), ורובן ככולן מחייבות סעד וטיפול נפשי (Beitchman et al., 1992; Boney-McCoy & Finkelhor, 1995; ). נזקי הפגיעה הם פונקציה של כמה גורמים - גיל תחילת הפגיעה וסיומה, משך ההתעללות ותכיפותה, מידת האלימות או האיומים לאלימות, הפרשי הגיל בין התוקף לקורבן, מידת ההיכרות והקרבה בין הקורבן לתוקף, תגובת הסביבה בעת חשיפת הפגיעה וזמינותן של דמויות תומכות בעת החשיפה (טילמאן, 1995; Beitchman et al., 1992 ). בטווח הקצר שכיחים תסמינים של חרדה, הפרעות שינה וסיוטי לילה, קשיי ריכוז, התפרצויות בכי, בחילות, פרנויה, עוררות פיזיולוגית וקשיי תפקוד (Angell, 1994 ). בטווח הארוך יותר, נפוצות תגובות, כגון דיכאון, הפרעות אכילה, הערכה עצמית נמוכה, האשמה עצמית, חוסר אונים, סומטיזציה ופגיעה עצמית, המתבטאת בהתמכרות לסמים ולאלכוהול ובמחשבות וניסיונות אובדניים (Neumann, Houskamp, Pollock, & Briere, 1996; Zoellner, Goodwin, & Foa, 2000 ). אחת ההשלכות השכיחות והקשות ביותר היא הפרעת לחץ פוסט-טראומטית (PTSD ). לטענתה של בראון ) Brown, 1993 ), הקבוצה הגדולה ביותר של הסובלים מהפרעה זו הן נשים שחוו תקיפה או אלימות בין אישית. רזניק ואחרים (Resnick et al, 1993 ) מצאו כי 76 אחוזים מקורבנות התקיפה המינית עונים לאבחנה של הפרעת לחץ פוסט-טראומתית בנקודת זמן כל שהיא במהלך השנה הראשונה לאחר התקיפה. על פי ה- DSM-4 , הפרעת לחץ פוסט-טראומתית עלולה להיות אקוטית, אם התסמינים מופיעים במהלך שלושת חודשים הסמוכים לאירוע, עלולה להיות מושהית, אם התסמינים מופיעים חצי שנה לאחר האירוע ועלולה להיות כרונית, אם התסמינים מתמשכים שנה או יותר מתום האירוע. לפיכך, הפרעת לחץ פוסט-טראומטית שמקורה בטראומה מינית עלולה להופיע שנים רבות לאחר התרחשותה, להימשך זמן רב ולהשפיע באופן משמעותי על היבטים רבים בחייה של האישה. חוקרים שונים טוענים כי רבים מהילדים שנפגעו בילדותם זקוקים לטיפול גם בבגרותם, שכן חלק מהקשיים מתעוררים נוכח אירועי חיים שונים, כמו יצירת קשרים אינטימיים, הורות וכדומה (Browne & Finkelhor, 1986;Courtois, 1988 ). תהליך החשיפה וקבלת סיוע להשהיית התסמינים כמו גם להשהיית החשיפה והדיווח עלולות להיות סיבות שונות. על פי קוברולה ופוי Koverola & Foy, 1993) ) ילדים שעברו תקיפה מינית וסובלים מהפרעת לחץ פוסט-טראומתית עלולים להיכנס לשלב של הימנעות (avoidance ). הימנעות זו, מכל מה שעשוי להזכיר להם את הפגיעה מהווה מנגנון הגנה, המסייע להם להמשיך ולהתמודד עם חיי היום יום, מבלי שהפגיעה הקשה תשבש את חייהם. חוקרים אלו טוענים כי ההימנעות הזו והנטייה להכחיש את האירוע הטראומתי נובעים מהקושי של הנפגעים להתמודד עם החרדה. לסביבה המשפחתית השפעה מכרעת על יכולתם של ילדים להיזכר ולשחזר את הפגיעה המינית ולעתים קרובות דפוסי ההכחשה וההימנעות משרתים את המערכת המשפחתית כולה. למערכת משפחתית, שבה מתרחשת אלימות מינית, בין אם התוקף הוא בן משפחה ובין אם אדם זר, מאפיינים המקשים על הילד/ה לחשוף את הפגיעה ואשר עלולים לעכב ולהקשות על תהליך ההתערבות (Courtois, 1988; Hanson et al., 1999; Herman & Hirschman, 1981 ). סיכויי החשיפה והדיווח מושפעים גם ממידת ההיכרות של הקורבן את התוקף. מבין הנשים המותקפות מינית, אחוז הנשים המותקפות על ידי גבר זר נע בין 15 ל- 22 בלבד, ובכל שאר המקרים מכירות הקורבנות את התוקף היכרות מוקדמת (Kilpatrick, Resnick, Saunders & Best, 1998; Koss, Gidycz,& Wisniewski, 1983; Resnick, Acierno, Holmes, Dammeyer, & Kilpatrick, 2000 ). בקרב ילדות, שעברו פגיעה מינית בטרם מלאו להן שמונה עשרה שנים, אחוז המותקפות על ידי אדם קרוב גדול ביותר (Russel, 1986; Vogeltanz et al., 1999 ), ומבין כל סוגי הפגיעות המיניות הסיכויים לחשוף גילוי עריות הם הנמוכים ביותר. ההיכרות המוקדמת בין התוקף לנפגעת יוצרת תחושת מחויבות כלפי התוקף וכלפי המשפחה, והיא עלולה להקשות על הילדה לחשוף את הפגיעה. במקרים רבים נשמרת ההתעללות בסוד הן בשל חששה של הנפגעת כי יבולע לתוקף, והן בשל תחושת מחויבות למשפחתה (Pelletier & Handy, 1986 ). התלות הרגשית והכלכלית, הקיימת בין ילדה ותוקף שהוא בן-משפחה, משפיעה לא רק על סיכויי החשיפה אלא גם על סיכויי ההחלמה שלה (Arata, 1998; Campis, Hebden-Curtis, & DeMaso, 1993; Lawson & Chaffin, 1992; Smith et al., 2000; Sorenson & Snow, 1991 ( . קורבנות רבים, בעיקר ילדים, מתקשים לחשוף מרצונם את פרטי הפגיעה המינית (DeVoe & Faller, 1999; Sauzier, 1989 ). נשים רבות מדווחות שבילדותן חששו מאוד מתגובת הסביבה, ומחקרים אכן מעידים על כך שחשיפה של פגיעה מינית בגיל הילדות נתקלת בתגובות שליליות יותר של הסביבה מאשר חשיפה בגיל מבוגר יותר (Lamb & Edgar-Smith, 1994; Roesler, 1994 ). במקרים רבים מתבצעת החשיפה הראשונית בעת טיפול נפשי (Herman & Hirschman, 1981; Sauzier, 1989 ), בעיקר בשל הצורך בסביבה תומכת המושתתת על אמון רב (Ullman, 1996; 1999 ). סיכויי החשיפה והיכולת לספק פרטים מדוייקים אודות אירוע התקיפה מושפעים גם מחומרת הפגיעה (Elliot & Briere, 1994; Koverola & Foy, 1993; Sauzier, 1989 ), והמחקרים מצביעים על כך כי ככל שהפגיעה קשה יותר, ממעטות הנפגעות לחשוף אותה. כל הנתונים שהוצגו מחדדים את הצורך בסביבה שתזהה את סימני המצוקה הלא-מילוליים ותתמוך בקורבן בעת חשיפת הפגיעה המינית (Ullman, 1996, 1999 ). כאשר פגיעה המינית מתרחשת בתוך המשפחה, התמיכה הנחוצה תהיה, מן הסתם, נדירה יותר (Berliner & Conte, 1995; Courtois, 1988; Sorenson & Snow, 1991 ). יתר על כן, במקרים רבים של גילוי עריות נתונות ילדות רבות לאיומים, סמויים או מפורשים, מצד בני משפחה המנסים למנוע את הגשת התלונה או מתן העדות בהליך המשפטי (Faller, 1988; Lloyd, 1982 ). היות שילדים, לרב, אינם מודעים לקיומם של גופים מקצועיים העשויים לסייע להם, חשיפת הפגיעה אינה אפשרית ללא תמיכתה של המערכת המשפחתית (Finkelhor, Wolak, & Berliner, 2001 ). נוסף על כך יש לקחת בחשבון כי במקרים רבים גוררת החשיפה את הוצאת הילדה ממשפחתה והעברתה למשפחה אומנת או לפנימייה (Berliner & Conte, 1995 ), ודבר זה מהווה איום על הילדה ועל משפחתה כאחד. בכל מקרה, חשיפת הפגיעה המינית אינה נושאת בחובה הקלה בלבד. הנפגעת נאלצת לדבר על חוויה אינטימית מאוד, הכרוכה, בין היתר, ברגשות של פחד, בושה ואשמה. בעצם חשיפת הפגיעה הילדה צריכה להתמודד עם החשש שמא לא יאמינו לה או אפילו, במקרים לא מעטים, יאשימו אותה ב’שיתוף פעולה’ עם התוקף (Herman & Hirschman, 1981 ). במקרים רבים מתלווים לחששות אלו גם איומים מפורשים מצד התוקף (Browne, 1991 ). מכיוון שבמרבית המקרים התוקף מוכר לקורבן, ולעתים קרובות הוא אף בן משפחה, אין צורך כלל בשימוש בכוח פיזי כדי להכניע את הקורבן, ודי לתוקף באיומים פסיכולוגיים. נפוצים מאוד האיומים האלה: "אין לך מה לספר, כי אף אחד לא יאמין לך בין כה וכה"; "אם תספרי מה אנחנו עושים, יחשבו עליך שאת זונה" ועוד. באיומים אלו הורס התוקף את ביטחונה של הקורבן כי שומעיה יאמינו לדבריה, והוא נוטע בה את התחושה כי המעשה משותף לשניהם וכי גם היא נושאת באחריות (Courtois, 1988 Herman & Hircshman, 1981 ). כך מתחזקים תחושת חוסר הביטחון שיש לילדה מלכתחילה ורגשות האשם הקיימים אצלה על שלא הצליחה למנוע את הפגיעה בה (Bradley & Wood, 1996; Everson, Hunter, Runyon, Edelson & Coulter, 1990 ). אם כן, חשיפת הפגיעה תלויה בקיומן של מערכות תמיכה נאותות (Brown & Harris, 1978; Brewin, 1988 ). ואולם, מערכות תמיכה כאלו אינן שכיחות דווקא במקרים של גילוי עריות, משום ההפרעה בתפקוד המערכת המשפחתית. ניתן לומר כי דווקא מי שעברו את הפגיעות הקשות ביותר ונאלצו לשמור את סודן שנים רבות הן מי שזקוקות יותר מכל לסעד נפשי בבגרותן. מלבד מאפייני המערכת המשפחתית, מידת ההיכרות בין התוקף לקורבן, היעדרן של מערכות תמיכה חברתיות, תגובות הסביבה לעדות הקורבנות וחומרת הפגיעה, מושפעים תהליכי החשיפה והדיווח למערכת אכיפת החוק מהמצוקה הרבה של הקורבן ומיכולתה לזכור ולשחזר את אירוע הפגיעה (Ellason & Ross, 1997; Herman & Hirschman, 1981 ). הקורבנות מרבות להזדקק להדחקה ולהכחשה כאמצעי הגנה וכדפוסי התמודדות יעילים ביותר. דפוסים אלו מאפשרים לרבות מהן להמשיך, לשרוד ולתפקד (Courtois, 1988 ). על פי סמית ואחרים ( Smith et al., 2000 ), התגובה השכיחה ביותר אצל קורבנות אלימות מינית היא החשיפה המושהית - כמחציתן אינן חושפות את הפגיעה במשך כחמש שנים או יותר ממועד סיומה. במחקר שבוצע בארץ נמצא כי כ- 55 אחוזים מהנבדקות שדיווחו על פגיעה מינית בילדות לא דיווחו על כך לאף גורם עד ליום השתתפותן במחקר (Schein et al., 2000 ). אולמן (Ullman, 1996 ) מצאה כי במרבית המקרים הנשים חושפות את הטראומה בראשונה רק לאחר שהגיעו לבגרות. נשים רבות, שנפגעו מאלימות מינית, מתקשות לתמלל את זיכרונות הפגיעה המקודדים, לעתים קרובות, באמצעות תחושות בלבד. אנשים שחוו טראומה חמורה, עלולים לשנות פרטים בזיכרון ובאירוע הטראומתי (Ellason & Ross, 1997 ), וחסרה להם, לעתים קרובות, היכולת לעשות אינטגרציה בין המרכיבים השונים של הזיכרון לבין הפרטים השונים של האירוע (Coons, 1992 ). הם עלולים לזכור רק חלקים מסוימים של האירוע, לאו דווקא בסדר התרחשותם, ולאו דווקא את הפרטים הנחשבים ’עיקריים’ בעיני האחרים. הפרעה של ניתוק (דיסוסיאציה) מחמירה קשיים אלו. תמלול האירועים עשוי להיות מעורפל ומקוטע וקורבנות רבות נוטות לספר על האירוע כאילו ארע למישהי אחרת ולא לה (הרמן, 1992). על אף שאופן קידוד המידע הטראומתי במוח וההתנהגות הדיסוציאטיבית עשויים להיות מנגנוני הגנה והתמודדות יעילים עם הטראומה, אין הם יעילים בהליך המשפטי, משום שההליך המשפטי מחייב דיווח קוהרנטי וכרונולוגי (טילמאן, 1995). ואכן, המפגש של קורבנות אלימות המינית עם המערכת המשפטית עלול להיות קשה, מעייף ואף טראומתי בפני עצמו (Finkelhor et al., 2001 ). אופן התשאול בבית המשפט נחווה על ידי קורבנות רבים כהבעת אי-אמון בהן ובסיפורן והטלת ספק באמינותן. במידה רבה הוא מהווה עבורן מעין חזרה על תגובות סביבתיות קודמות (Herbert & Dunkel-Schetter, 1992 ). המחקרים השונים מצביעים על כך כי חשיפת הפגיעה המינית לא בהכרח מקדמת את תהליך ההחלמה ( Lamb & Edgar-Smith, 1994 ). לעתים, הקורבנות תופסות את חשיפת הפגיעה בפני הגורמים השונים, ביניהם גם עובדים סוציאליים ורופאים, כ’בלתי מועילה’ או אף כ’מזיקה’ (Frenken & Van Stolk, 1990; Golding, Siegal, Sorenson, Burnam & Stein, 1989; Nayak, 2000 ). הממצאים מלמדים שהשילוב בין מאפייני תקיפה קשים לבין הקושי לחשוף את הפגיעה סמוך להתרחשותה מעצימים את חומרת ההשלכות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות של הטראומה (Pennebaker, 1985; Saunders, Villeponteaux, Lipovsky, Kilpatrick, & Vernon, 1992 ), ומדגישים את החשיבות שבהתוויית תהליך חשיפה ’אפשרי’ ומאיים פחות. דיון ומסקנות סקירת הספרות מעלה מאפיינים ייחודיים לפגיעה מינית, העלולים להקשות ואף למנוע מן הקורבנות לחשוף או לדווח על הפגיעה לבני משפחה, למערכת אכיפת החוק או לגורמי סיוע. המחקרים השונים מעידים כי נפגעות מעטות בלבד מדווחות על הפגיעה לרשויות, ובמרבית המקרים מושהית החשיפה עד הגעת הקורבן לבגרות. תנאים אלו עלולים להקשות על קורבנות האלימות המינית, שכן שיתוף הפעולה שלהם עם רשויות החוק קשה ונדיר יחסית (Hanson, Resnick, Saunders, Kilpatrick & Best, 1999; Lawson & Chaffin, 1992 ). יתר על כן, חוסר הידע של גורמים משפטיים וטיפוליים רבים על אודות ההשלכות שיש לפגיעה מינית עלול להקשות עליהם לקבל החלטה, כי הנזקים שהקורבן מדווחת עליהם הם תוצאה ישירה של הפגיעה המינית. סוגיית הקשר בין הקורבן לתוקף עלולה לשמש מכשלה אצל נפגעות האלימות המינית, שכן בכ- 85 אחוזים מהמקרים ישנה היכרות מוקדמת בין הקורבן והתוקף (Resnick, Kilpatrick, Dansky, Saunders, & Best, 1993 ). נוסף על הקשיים הללו ועל הקשיים שיפורטו בהמשך, יש לקחת בחשבון את סעיף ההתיישנות הקבוע בחוק העונשין הקובע, שקורבנות של עבירות מין במשפחה יכולות להתלונן על העבירה תוך עשר שנים מיום מלאות להן 18 שנים, כלומר, עד מלאות להן 28, ורק עבור עבירות שבוצעו לאחר שנת 1984. סעיף זה עשוי למנוע מנשים רבות, המתמודדות גם שנים רבות לאחר גיל 28 עם השלכות הפגיעה המינית, לקבל את הסיוע הדרוש להן, ונשים רבות לא תוכלנה לקבל סיוע נפשי על חשבון המדינה, רק משום שעל העבירה שבוצעה חלה התיישנות משפטית. מיותר לציין, כי בשל ההתיישנות המשפטית, לא יהיה שום טעם להגיש תלונה במשטרה. היעדרן של מערכות תמיכה נאותות הוא גורם המקשה לא רק על החשיפה והדיווח, אלא תורם לחומרת ההשלכות הפסיכולוגיות, הרגשיות והתפקודיות (Brown & Harris, 1978; Brewin, 1988 ). המפגש עם אנשי מקצוע ועם מערכת אכיפת החוק עלול אף הוא להוסיף לקושי, ולעתים הקורבנות תופסות אותו כטראומה משנית (West, 1985; Nayak, 2000 ). חוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א - 2001 הוא חוק חשוב ועשוי בהחלט לסייע רבות לנשים נפגעות אלימות מינית, שיחליטו לפנות לרשויות. ואולם, מספרן של נשים אלו באוכלוסיית הנפגעים מינית קטן ביותר, והוא עומד על כ- 10% בלבד (איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, 2000). יתרה מזאת, נשים שנפגעו מאלימות מינית נדרשות לעבור תהליך התמודדות ארוך ומורכב, המחייב סעד נפשי, בין אם החליטו להגיש תלונה ובין אם לאו. חיוני, כי מדינת ישראל ורשויות הרווחה יפעלו להרחבת חוק זכויות נפגעי עבירה ויחילו אותו גם על תחומים אחרים, שנכללו בהצעת החוק, אך נשמטו מן החוק עצמו. בשל חיוניותו של הסיוע הנפשי חשוב כי הסיוע לא יותנה בשום צורה שהיא בקיומו של הליך פלילי-משפטי, וישמש נדבך חשוב בתיקון לחוק זה ובחוקים עתידיים. מדברי ההסבר לחוק זכויות קורבנות עבירה תשס"א, עולה, כאמור, כי מחויבותה של המדינה לאזרחיה על רקע כישלונה להגן עליהם מפני אלימות מינית, היא מחויבות בסיסית המתבססת על ערכי מוסר ודמוקרטיה. אל למדינה להיתפס למושגים משפטיים גרידא. יש מקום להגביל את ההתניה למצבים שבהם מתקיים הליך משפטי ולפטור את הקורבנות מהתניה זו, כאשר הן מבקשות סיוע נפשי-רגשי, החיוני להתמודדותן עם השלכות הטראומה. חשוב והכרחי לזהות מהם הגורמים המשפיעים ויוצרים בחברה עמדות שליליות כלפי קורבנות אלימות מינית, ולבנות תכניות שיכשירו את אנשי המקצוע הרלוונטיים למפגשים מקצועיים עם הנפגעות. מן הראוי שזכאותן של הקורבנות לסיוע נפשי תיקבע על ידי אנשי מקצוע מוסמכים, שיעריכו את חומרת הפגיעה על פי דיווחה של האישה. הערכה זו, ולא פסיקת המערכת המשפטית, באשר למידת הצדק שבטיעוני הפרקליטות צריכה להנחות את המדינה בקביעת זכאותה של נפגעת לסיוע נפשי. מקורות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (2000). דו"ח שנתי. הרמן, ג.ל. (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד. הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א- 2001. טילמאן, פ. (1995). התעללות מינית בילדים: תיאוריה ודרכי טיפול. קרית ביאליק: אח בע"מ. ינאי, א. (1994). סיוע לקורבנות פשע אלים – סוגיות של מדיניות רווחה. חברה ורווחה, י"ד, 129-146. ינאי, א. (2000). קורבן ורע לו: התייחסות מערכת המשפט לנפגעי פשיעה אלימה. ביטחון סוציאלי, 57, 183 - 200. Arata, C.M. (1998). To tell or not to tell: Current functioning of child sexual abuse survivors who disclosed their victimization. Child Maltreatment, 3, 63-71. Angell, S.A. (1994). Acute and chronic symptomatology of sexual trauma: Treatment issues. NCP Clinical Quarterly, 4(3/4). Bietchman, J. H., Zucker, K.J., Hood, J. E., DaCosta, G. A., Akman, D., & Cassavia, E. (1992). A review of the long-term effects of child sexual abuse. Child Abuse and Neglect, 6, 101-118. Best, C., Dansky, B., & Kilpatrick, D.G. (1992). Medical students’ attitudes about female rape victims. Journal of Interpersonal Violence, 7, 175-188. Berliner, L., & Conte, J. R. (1995). The effects of disclosure and intervention on sexually abused children. Child Abuse & Neglect, 19, 371-384. Boney-McCoy, S., & Finkelhor, D. (1995). Psychological sequel of violent victimization in a national youth sample. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 63, 726-736. Bradley, A.R., & Wood, J.M. (1996). How do children tell? The disclosure process in child sexual abuse. Child Abuse & Neglect, 20, 881-891. Brewin, C. (1988). The cognitive foundations of clinical psychology. London: Lawrence Erlbaum. Brown, A.(1993). Violence against women by male partners: Prevalence, outcomes, and policy implications. American Psychologist 48, 1077-1087. Brown, G.N., & Harris, T. (1978). Social origins of depression: A study of psychiatric disorder in women. London: Tavistock. Browne, A. (1991). The victim’s experience: Pathways to disclosure. Psychotherapy, 28, 150-156. Browne, A., & Finkelhor, D. (1986). Impact of child sexual abuse: A review of the research. Psychological Bulletin, 99 (1), 66-77. Campis, L., Hebden-Curtis, J., & DeMaso, D. (1993). Developmental differences in decision and disclosure of sexual abuse. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 32, 920-924. Coller, S.A., & Resnick, P.A. (1987). Women’s attribution of responsibility for date rape: The influence of empathy and sex-role stereotyping. Violence and Victims, 2, 115-125. Coons, P.M. (1992). Dissociative Identity Disorder not otherwise specified: A clinical investigation of 50 cases with suggestions of typology and treatment. Dissociation, 5, 187-195. Courtois, C.A. (1988). Healing the incest wounds. New York: W.W. Norton. DeVoe, E.R., & Faller, K.C. (1999). The characteristics of disclosure among children who may have been sexually abused. Child Maltreatment, 4, 217-227. Ellason, J.W., & Ross, C.A. (1997). Two-year follow-up of inpatients with Dissociative Identity Disorder. American Journal of Psychiatry, 154, 832-839. Elliott, D.M., & Briere, J.N. (1994). Forensic sexual abuse evaluation of older children: Disclosures and symptomatology. Behavioral Sciences and the Law, 12, 261-277. Everson, M.D., Hunter, W., Runyon, D. K., Edelson, G.A., & Coulter, H.L. (1990). Maternal support following the disclosure of incest. American Journal of Orthopsychiatry, 59, 197-207. Faller, K.C. (1988). Child sexual abuse. New York: Columbia University Press. Finkelhor, D., Wolak, J., & Berliner, L. (2001). Police reporting and professional help seeking for child crime victims: A review. Child Maltreatment, 6(1), 17-30. Flaming, J., Mullen, P.E., Sibthorpe, B., & Bammer, G. (1999). The long term effect of childhood sexual abuse in Australian women. Child Abuse & Neglect, 23(2), 145-159. Frenken, J., & Van Stolk, B. (1990). Incest victims: Inadequate help by professionals. Child Abuse & Neglect, 14, 253-263. Golding, J.M., Siegal, J.M., Sorenson, S.B., Burnam, M.A., & Stein, J.A. (1989). Social support sources following sexual assault. Journal of Community Psychology, 17, 92-107. Hanson, R.F., Resnick, H.S., Saunders, B.E., Kilpatrick, D.G., & Best, C. (1999). Factors related to the reporting of childhood rape. Child Abuse & Neglect, 23(6), 559-569. Herbert, T.B., & Dunkel-Schetter, C. (1992). Negative social reactions to victims: An overview of responses and their determinants. In L. Mondata, S. Filipp & M.J. Lerner (Eds.), Life crisis and experiences of loss in adulthood (pp. 497-518). New-Jersey: Lawrence Erlbaum. Herman, J.L., & Hirschman, L. (1981). Father-daughter incest. Cambridge, MA: Harvard University Press. Jenkins, M.J., & Dambrot, F.H. (1987). The attribution of date rape: Observer’s attitudes and sexual experiences and the dating situation. Journal of Applied Social Psychology, 17, 875-895. Kessler, R.C., Sonnega, A., Bromet, E., Hughes, M., & Nelson, C.B. (1995). Posttraumatic Stress Disorder in the national comorbidity survey. Archives of General Psychiatry, 52, 1048-1060. Kilpatrick, D.G., Resnick, H.S., Saunders, B.E., & Best, C.L. (1998). Rape, Other violence against women, and post traumatic stress disorder: Critical issues in assessing the adversity-stress-psychopatology relationship. In B.P. Dohrenwend (Ed.), Adversity, Stress, & Psychopatology (pp. 161-176). New York: Oxford University Press. Kilpatrick, D.G., Saunders, B.E., Veronen, L.J., Best, C.L., & Von, J.M.(1987). Criminal victimization : Life Prevalence, reporting to police, and psychological impact. Crime and Delinquency, 33, 479-489 Koss, M.P., Gidycz, C.A., & Wisniewski, N. (1983). The scope of rape: The incidence and prevalence of sexual aggression and victimization in a national sample of higher education students. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 55, 162-170. Koverola, C., & Foy, D. (1993). Post-traumatic Stress Disorder symptomatology in sexually abused children: Implications for legal proceedings. Journal of Child Sexual Abuse, 2, 119-128. Lamb, S., & Edgar-Smith, S. (1994). Aspects of disclosure: Mediators of outcome of childhood sexual abuse. Journal of Interpersonal Violence, 9, 307-326. Lawson, L., & Chaffin, M. (1992). False negative in sexual abuse interviews: Incidence and influence of caretaker’s belief in abuse cases of accidental abuse discovery by diagnosis of PSTD. Journal of Interpersonal Violence, 7, 532-542. Lloyd, D. (1982). The corroboration of sexual victimization of children. In J. Bulkley (Ed.), Child sexual abuse and the law. Washington, D.C.: American Bar Association. Nayak, M.B. (2000). Factors influencing hesitancy in medical students to assess history of victimization in patients. Journal of Interpersonal Violence, 15(2), 123-133. Neumann, D.A., Houskamp, B.M., Pollock, V.A., & Briere, J. (1996). The long term sequelae of childhood sexual abuse in women: A meta-analytic review. Child Maltreatment, 1, 6-16. Pelletier, G., & Handy, L.G. (1986). Family dysfunction and the psychological impact of sexual abuse. Canadian Journal of Psychiatry, 31, 407-410. Pennebaker, J.W. (1985). Traumatic experience and psychosomatic disease: Exploring the roles of behavioral inhibition, obsession, and confiding. Canadian Psychology, 26, 82-95. Resnick, H.S., Kilpatrick, D.G., Dansky, B.S., Saunders, B.E., & Best, C.L. (1993). Prevalence of civilian trauma and Posttraumatic Stress Disorder in a representative national sample of women. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 61, 984-991. Resnick, H., Acierno, R., Holmes, M., Dammeyer, M., & Kilpatrick, D. (2000). Emergency evaluation and intervention with female victims of rape and other violence. Journal of Clinical Psychology, 56(10), 1317-1333. Roesler, T.A., & Wind, T.W. (1994). Telling the secret: Adult women describe their disclosures of incest. Journal of Interpersonal Violence, 9, 327-338. Russel, D.E.H. (1986). The secret trauma: Incest in the lives of girls and women. New York: Basic Books. Saunders, B.E., Villeponteaux, L.A., Lipovsky, J.A., Kilpatrick, D.G., & Vernon, L.J. (1992). Child sexual abuse as a risk for mental disorder among women: A community survey. Journal of Interpersonal Violence, 7, 189-204. Sauzier, M. (1989). Disclosure of child sexual abuse: For better or for worse. Psychiatric Clinics of North America, 12, 455-469. Schein, M., Biderman, A., Baras, M., Bennet, L., Bisharat, B., Borkan, J., Fogelman, Y., Gordon, L., Steinmetz, D., & Kitai, E. (2000). The prevalence of a history of child sexual abuse among adults visiting family practitioners in Israel. Child Abuse & Neglect, 24 (5), 667-675 Smith, D. W., Letourenau, E. J., Saunders, B. E., Kilpatrick, D. G., Resnick, H. S., & Best, C.L. (2000). Delay in disclosure of childhood rape: Results from a national survey. Child Abuse & Neglect, 24, 273-287. Sorensen, T., & Snow, B. (1991). How children tell: The process of disclosing in child sexual abuse. Child Welfare, 70, 3-15. Straus, M.A., & Gelles, R.J. (1986). Societal change and the change in family violence from 1975 to 1985 as revealed by two national surveys. Journal of Marriage and the Family, 48, 465-479. Ullman, S.E. (1996). Social reactions, coping strategies, and self-blame attributions in adjustment to sexual assault. Psychology of Women Quarterly, 20, 505-526. Ullman, S.E. (1999). Social support and recovery from sexual assault: A review. Aggression & Violent Behavior, 4(3), 343-358. Vogeltanz, N.D., Wilsnack, S.C., Harris, T.R., Wilsnack, R.W., Wonderlich, S.A., Kristanson, A.F., & Kristjanson, A.F. (1999). Prevalence and risk factors for childhood sexual abuse in women: National survey findings. Child Abuse & Neglect, 23(6), 579-592. West, D.J. (1985). Sexual victimization. Aldershot: Gower. Williams, J.E., & Holmes, K.A., (1981). The second assault: Rape and public attitudes. Westport, CT: Greenwood. Williams, J.E., & Koppelaar, L. (1991). Rape victims’ style of self-presentation and secondary victimization by the environment, Journal of Interpersonal Violence, 6, 29-40. Zoellner, LA., Goodwin, M.L., & Foa, E.B. (2000). PTSD severity and health perceptions in female victims of sexual abuse. Journal of Traumatic Stress, 13(4), 635-648. Abstract As many as 25% of all adults are being reported to have suffered sexual assault. Although few of them find their way to the legal system, it has been gradually understood that the system needs to adapt itself to this population and to it’s unique difficulties. In the attempt to ease victims of violence path in the legal system, different laws has been developed focusing on the victims’ need to receive information as to the legal process, as well as therapeutic aid and financial compensation for their tragedy. Developing such laws bare the idea that the state is responsible for the safety of its’ citizens, and thus bare the responsibility to aid them in the various stages of the process towards healing. The feminist movement as well as different advocators of victims’ welfare, have grouped with the growing numbers of victims who have spoken about their experience within the legal system, often describing it as a ‘secondary traumatization’, referring mainly to the lack of information and to the notion that the state is taking full charge of the law suit, as they basically become nothing more than ‘witnesses’ to their own tragedy. In the late 90’s Israel has joined other countries, in the attempt to develop new law, aimed to assist victims of violence in their process of healing. A committee was established by the former minister of law, Dr. Yossi Beilin, headed by Ms. Judith Karp, and with the participation of representatives from all governmental offices and various victims’ organizations. A new law was developed, combined of three major aspects: assistance in the Judicial process, therapeutic assistance and financial compensation. Because of budget limitations only the first aspect, of assistance in the judicial process was approved by the Israeli Parliament, leaving the situation basically as it has been. The following article request to enlighten the relevant professionals as to the different problems within the suggested law as well as to highlight the importance of the two other parts of the law, hence therapeutic assistance and financial compensation. [1] בשנים 1999-2000 כותבת המאמר הייתה חברה בקואליציית הקורבנות (שיזמה את החוק) ובוועדת בין-משרדית לקידום זכויות נפגעי עבירות, בראשותה של הגב’ יהודית קרפ. כותבת המאמר עוסקת גם בטיפול קליני בנפגעות ובנפגעי אלימות מינית. 2 המאמר עושה שימוש בשפה מגדרית, המתייחסת לקורבנות בלשון ’נקבה’ ולתוקפים בלשון ’זכר’, משום הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך כי זהו המצב השכיח יותר. חזרה