חומר רקע

האוניברסיטה העברית בירושלים THE HEBREW UNIVERSITY OF JERUSALEM הפקולטה למשפטים FACULTY OF LAW מכון סאקר המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר The Harry and Michael Sacher Institute for Legislative Research and Comparative Law ראש המכון The Director 02-5882535 [email protected] 29 מאי, 2026 29 מאי, 2026 לכבוד, ח"כ פרופ' מנחם בן ששון יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט לפרופ' בן ששון, שלום רב, הנדון: סעיף השבות בהצעת החוקה בהמשך לדבריי בישיבת הועדה מיום 20.2.07, הריני להעלות על הכתב את עמדתי. עמדתי נסמכת גם על שני פרקים (12 ו- 35) מתוך ספרי, הארץ הטובה – בין כוח ודת (בהוצאת ספרי חמד, ידיעות אחרונות 1998) שאותם אני מצרף בזה בצרופות נלוות. 1. נדרשת הסדרת הזכות לשבות ליהודים בחוקה. ההסדרה בחוקה תעניק להסדר מעמד חוקתי. אם לא יעשה כן, הרי שההעדפות המוצדקות והמוסכמות המוענקות ליהודים בעליה לארץ, יהיו במעמד חקיקתי בלבד, ואז עלולות הן לעמוד בסיכון של תקיפה משפטית מהטעם שהן סותרות את עקרון השוויון. לכן חיוני לעגן את הסדרת העניין בחוקה עצמה. 2. מבין החלופות אני מעדיף את החלופה של נוסח הועדה שהוצגה בפני הועדה. 3. חשוב מאד לדעתי להכליל התייחסות מפורטת לקיבוץ גלויות והתיישבות יהודית (עדיף יהודית ולא "יהודים"), כאמור בס'ק (א) בנוסח הועדה. הצהרה מפורשת זו תימנע פרשנות שיפוטית המסייגת מתן אפשרות למגורים בנפרד ביישובים קהילתיים קטנים לקבוצת מתיישבים מקרב אוכלוסיות הרוב, בדומה לאישור השיפוטי שניתן ליישובים בדווים ויישובים חרדיים. 4. לדעתי רצוי כי לחוקה ייכנס ההסדר בעניין השבות, ואילו סוגיות ההגירה הרגילה יוסדרו בחקיקה רגילה בלבד. 5. מעניין לציין שבמסמך היסוד החוקתי המכונה "מכתב הסטטוס קוו" מ1947, גובשה הסכמה בין הזרמים הציוניים לבין עצמם, ובינם ובין אגודת ישראל, בדבר ארבעה נושאי יסוד: כשרות, חינוך, אישות ושבת. נושא השבות היה כה מובן מאליו שהאבות המייסדים דוד בן-גוריון, הרב פישמן, יצחק גרינבוים ונציגי אגודת ישראל, לא נזקקו לדיון בעניין, משום שהיה מוסכם ומובן מאליו ולא הצריך התייחסות או התחייבות בכתב. אני רואה את המסמך המכונה מסמך הסטטוס קוו בגדר מסמך יסוד חוקתי המעיד על התשתית המחשבתית הבסיסית של האבות המייסדים של מדינת ישראל, ואני מעמיד אותו בשורה אחת עם הכרזת העצמאות ולמצער הוא מסמך רקע חוקתי שחייבים להעניק לו משקל משמעותי. 6. להלן נוסח המסמך: ספטמבר 1947 לכבוד הסתדרות אגודת ישראל העולמית ירושלים א.נ. הנהלת הסוכנות שמעה מפי היו"ר שלה על מבוקשכם בדבר הבטחת ענייני האישות, השבת, החינוך והכשרות במדינה יהודית לכשתקום בימינו. כפי שמסר לכם היו"ר של ההנהלה אין הנהלת הסוכנות או שום גוף אחר בארץ מוסמכים לקבוע מראש את חוקת המדינה היהודית לכשתיווסד. הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים – נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים. שמענו ברצון שאתם מבינים שאין שום גוף מוסמך לקבוע למפרע חוקת המדינה, ושהמדינה תהיה בתחומים מסוימים בת חורין לקבוע את חוקתה ומשטרה לפי רצון אזרחיה. יחד עם זאת מעריכה ההנהלה את תביעותיכם, והיא יודעת שאלה הם דברים המדאיגים לא רק את חברי אגודת ישראל בלבד, אלא רבים משלומי אמוני ישראל שישנם במחנות הציוניים ומחוץ לכל מפלגה, והיא מתייחסת בהבנה גמורה לתביעותיכם שהנהלת הסוכנות תודיע לכם מהי עמדתה היא בשאלות שהצגתם, ומה היא מוכנה לעשות, במידה שהשפעתה והכרעתה מגעת, למען מלא את מבוקשכם בשאלות הנזכרות. הנהלת הסוכנות מילאה את ידי החתומים מטה לנסח עמדתה בשאלות אשר נקבתם בשיחה, והרינו מודיעים לכם בזאת את עמדת הנהלת הסוכנות: א. שבת: ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת. כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם. ב. כשרות: יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר. ג. אישות: כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים. ד. חינוך: תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך, ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים ודומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי. בכבוד רב, בשם הנהלת הסוכנות היהודית ד. בן-גוריון הרב י. ל. פישמן י. גרינבוים בפרק 12 בספרי הארץ הטובה פירטתי את העניין (ראו פרק 12 במצורף). אשמח לפרט בע"פ בהמשך להערותיי בישיבת הועדה ואודה לך אם תעביר עותק ממזכר זה לחברי הועדה והצוות המקצועי. בברכה, שמעון שטרית העתק: חברי הועדה צרופות: חלקים מתוך פרקים 12 ו-35 מ-"שמעון שטרית, הארץ הטובה". שמעון שטרית הארץ הטובה בין כח ודת ידיעות אחרונות  ספרי חמד 1998 פרק 12 איזו מדינה: דמוקרטיה ומסורת עגלה ריקה ועגלה מלאה אחת הפגישות הסמליות שהתקיימו בראשית ימי המדינה היתה הפגישה בין "החזון איש" ובין ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון. "החזון איש" לא החזיק בתפקיד רשמי אבל נחשב למנהיג רוחני בעל שיעור קומה וענק בדורו. הפגישה הזו בין דוד בן גוריון והחזון איש הפגישה למעשה בין שתי אסכולות של היהדות במאה העשרים. האסכולה של הציונות המדינית, שהקימה את המדינה ועוררה את העם היהודי לחדש את ריבונותו בארץ ישראל, והאסכולה של היהדות החרדית, שראתה את הציונות החילונית כפחותה ממנה בעשייה התרבותית והרוחנית. החזון איש נזקק בשיחתו עם בן גוריון לדימוי העגלה המלאה והעגלה הריקה כדי להבהיר מהו ההבדל בין היהדות הדתית והיהדות החילונית. לדבריו, היהדות הדתית היא העגלה המלאה ולכן ראוייה ליחס עדיף על פני העגלה הריקה, הלוא היא היהדות החילונית. החזון אי"ש שאב את הדימוי ממסכת סנהדרין העוסקת בשאלת גמל טעון וגמל ריק הנפגשים במעלות בית חורון, שם יכול לעבור רק גמל אחד. והגמרא פוסקת שהגמל הטעון קודם ולגמל הריק כתוב בסנהדרין: "שנינו צדק תרדוף אחר לדין ואחד לפרה כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר יפגעו זו בזו אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות. בזו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון יפגעו זה בזה אם עלו שניהם – שניהם נופלים בזה אחר זה שניהם עולים. הכיצד? טעונה ושאינה טעונה. תדחה שאינה טעונה מפני טעונה." (סנהדרין ל"ב). כצפוי, לא היתה הסכמה בין החזון אי"ש ובן גוריון, כל אחד החזיק בדעתו. לדעת בן גוריון, היהדות החילונית, שהקימה את המדינה ויצרה יצירה חדשה, היא בעיני עצמה הגמל הטעון, העגלה המלאה; ואילו היהדות הדתית, גם היא רואה בעצמה הגמל הטעון והעגלה המלאה. הוויכוח על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא הוכרע אז ולא הוכרע עד היום. התנועה הציונית הסוציאליסטית התנועה הציונית היתה בראשיתה תנועה חילונית סוציאליסטית. היא ביקשה ליצור יהודי חדש, ומרדה בגלותיות. דוד גרין, לימים דוד בן גוריון, וחבריו גרסו שכדי ליצור בארץ ישראל הוויה יהודית חדשה צריך בראש ובראשונה לשלול את הגלות, על כל המשתמע ממנה. שלילת הגלות קיפלה בתוכה גם את שלילת אורח החיים הדתי שאפיין את הגלות. לאחר שהשתקעו בארץ ישראל, גילו מנהיגי התנועה הציונית הסוציאליסטית החילונית, כי אינם יכולים להתנתק מהשתייכותם הדתית. ראשית, החוק המשפטי שהיה קיים בתקופה העותומנית ואחר כך בתקופת המנדט, היה מבוסס על השתייכותו הדתית של כל אדם. השייכות הדתית הכריעה אלו דינים חלים עליו בתחום האישי, נישואים, גירושין, ירושה או אפוטרופסות. שנית, היו מוסדות נבחרים שזכו להכרת השלטונות ונבחרו על בסיס שייכות דתית כמו כנסת ישראל ומוסדותיה. הפגישה הזו בין הגישה הסוציאליסטית החילונית, ובין המציאות המשפטית שנזקקה לפרמטרים של שייכות דתית אילצה את מנהיגי התנועה הציונית החילונית, להתאים את תפיסתם למציאות המשפטית ולמערכת הנסיבות החברתית-פוליטית. בתחום ההשקפה הסוציאליסטית הם גיבשו כפשרה את הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, שאפשר להם להכיר בבעלות פרטית והוא הדין לגבי שינוי תפיסה בתחום הדתי. כדי לבנות את המפעל הציוני, למעשה, הזנחה התפיסה הראשונית המבוססת על חילוניות גמורה וניתוק מוחלט מהדת, שאפיינה, את התנועה בתחילה. התנועה אימצה תפיסה חדשה הרואה בדת מרכיב הכרחי בתודעת הזהות הציבורית של היישוב היהודי ואורח חייו לפני קום המדינה, ואחרי קום המדינה. הפשרה: מכתב הסטטוס קוו – 1947 ההכרה המלאה בצורך בפשרה, הביאה את התנועה הציונית החילונית להכיר בחשיבות המסורת והדת. היא יצרה תשתית רחבה של הסכמה חברתית מקיר אל קיר לקראת הכרזת העצמאות, וקיבלה ביטוי במכתבו של דוד בן גוריון למנהיגי אגודת ישראל, בהסתדרות אגודת ישראל העולמית, בספטמבר 1947, מכתב המכונה מכתב הסטטוס קוו. במכתב התחייב דוד בן גוריון כי יישמר אורח חיים ציבורי יהודי במדינה שתקום, ובכלל זה, שמירת שבת, נישואין לפי דין תורה, כשרות ואוטונומיה בחינוך. לכך צורף אחר כך הפטור מגיוס לבחורי ישיבה. כדי להבין את הרקע המיידי למכתב יש לחזור לחודש יוני של אותה שנה. ביוני 1947, הגיעה לארץ ועדת חקירה מטעם האו"מ, שהמלצותיה הביאו לימים להחלטת החלוקה ולהקמת המדינה. לראשי הסוכנות, וביניהם דוד בן גוריון, היה חשוב מאוד להציג בפני הוועדה עמדה מאוחדת ומגובשת בשם היישוב היהודי כולו. חששם הגדול היה כי נציגי היהדות האורתודוכסית יסתייגו מעמדת הסוכנות, ואף יתנגדו להקמת המדינה הציונית. שכן כידוע, הועלו אז בחוגי התנועה רעיונות חלופיים להקמת מדינה ציונית. כך למשל הועלה רעיון, הקמת פדרציה יהודית-ערבית, הועלתה תכנית לקנטוניזציה של הארץ שבה יינתנו זכויות אוטונומיות לקהילה החרדית ועוד. חלופות אלה נתפסו כעדיפות במובנים רבים לעומת מדינה יהודית העוברת על מצוות ההלכה. יחד עם זאת, גדולי התורה נמנעו מלפרסם דעתם ואף יעצו לאגודה להשתמט מהבעת דיעה בפומבי כדי שלא יואשמו בכך שחיבלו בהקמת המדינה, אך ישמרו על כח השפעתם עם הקמתה. יש לזכור שבאותם ימים חי היישוב בתחושה שגורלו מונח פעם נוספת על כף המאזניים, וכל תנודה לא נכונה עשוייה להטותה לעבר אסון לאומי. ספק אם בדיעבד אבחנה זו היתה נכונה. שכן, אחרי השואה התחזק מאוד מעמד הפועלים הציונים החילונים ביישוב, כפי שבא לידי ביטוי בהתחזקות מפלגת הפועלים, כך שיש להניח כי החשש מהעמדה החרדית היה מופרז. אולם, דוד בן גוריון וחבריו, שראו בשאלת עתידו של היישוב שאלה קריטית, שסיכוייה לא ברורים, החליטו פעם נוספת ללכת על דרך של פשרה לפנים משורת הדין כדי לזכות בתמיכה הפוליטית של הדתיים. כבר בשנת 1918, כשנערך היישוב לקראת בחירות לאסיפה המייסדת, ששימשה בסיס ליצירת שלטון עברי בארץ, התגלה הפרגמטיזם האידאולוגי של בן גוריון. לצד התבטאויותיו הקשות כנגד החרדים, הוא פעל בנמרצות כדי להתפשר עמם והיה מוכן לשלם מחיר כבד כדי לזכות בהשתתפותם ובתמיכתם במפעל הציוני, במידת האפשר. וכך, כדי למנוע את האפשרות ששתי נציגויות של יהודי ארץ ישראל יופיעו למול ממשלת בריטניה, הסכים בן-גוריון באפריל 1920 להעניק לגברים הדתיים זכות בחירה כפולה בשם נשותיהם בבית – בבחירות לאסיפת הנבחרים. זו היתה פשרה מפא"ית אופיינית שבה משועבדת מטרה חשובה אחת בפני מה שנראה כמטרה אחרת חשובה יותר. על-ידי מכתב הסטטוס קוו זו נתן בן גוריון לציונות הדתית לגיטימציה להצטרף לרעיון הציוני, ועל רקע זה של פשרה, שהיא כאמור לפנים משורת הדין, או הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, הביא לצמיחתה של הברית בין הציונים הסוציאליסטיים והציונים הדתיים המתונים, ובראשם הרב מימון. ברית זו החזיקה מעמד אחרי הקמת המדינה, ומה שהיתה אז הפועל המזרחי, הפכה ברבות הימים למפד"ל שהברית הנאמנה שלה עם מפא"י במשך 29 שנה, עד שנת 1977, היא מן המפורסמות. ראשי הציונות החילונית סוציאליסטית ראו בתנועת "המזרחי" כח, שבנוסף לתמיכתו הקואליציונית כנגד הימין וכנגד האפשרות של חזית ימנית-דתית, שתפר את ההגמוניה בהסתדרות הציונית, היה בו גם כוח שיפלג ויכרסם בשורות המחנה החרדי. ההנהגה הציונית קיוותה שיהא ביכולתה להשתמש בתנועת "המזרחי" כדי לקרב את הדתיים אל החזון הציוני, אפילו יהא זה בתחילה חזון ציוני-דתי. בכך ירתמו החרדים למאמץ הציוני, ולכל הפחות לא יתנגדו לו וייצרו חזית אנטי-ציונית, שתחליש אותם למול ממשלת בריטניה. פרופ' מנחם פרידמן, חוקר החברה החרדית מציין כי בזמנו לא נתפס המכתב ששלח בן גוריון כבסיס ה"סטטוס קוו". המכתב נתפס כאמצעי להגברת האחדות הפוליטית ביישוב לקראת מלחמת העצמאות ולא כהסכם יסוד להסדרת החיים במדינה. אגודת ישראל הבינה לטענתו, כי הדרך המעשית היחידה מבחינתה היא פשרה עם הסוכנות היהודית. החרדים הגיעו להכרה כי ללא שיתופם במגבית היהודית המאוחדת וללא שיתוף פעולה בינם ובין המוסדות הציונים, יקשה עליהם מאוד לשקם את מעמדם לאחר השואה. שיתוף פעולה זה היה גם הבסיס לקבלת רישיונות עלייה, ששולמו חלק מכספי המגבית, ולימים, עם הקמת המדינה, גם לשחרור בחורי ישיבות ונשים דתיות משירות בצבא. בן גוריון, מצדו, לא הפריד את הדת מהמדינה. יש הגורסים כי לא עשה כן מפני שרצה לשלוט בדת, ולהחלישה באמצעות מימונה ושילובה במערכות החיים החילוניות. לימים, הודה בן גוריון בטעותו. שופט בית-המשפט העליון בדימוס, חיים כהן, סיפר בשיחותיו עם מיכאל ששר כי זמן קצר לפני מותו של בן גוריון הוא הזמינו לשדה בוקר, ואמר לו כי טעה בעניין השיפוט הרבני. בן גוריון אף הוסיף ואמר כי אילו החליט להפריד את הדת מן המדינה בוודאי היה מצליח, כמו שהצליח ברוב הדברים האחרים שעשה. 75 שנות התמודדות בין הציונות החילונית לבין הזרמים הדתיים והחרדים לא נתנו מענה לשאלה מה יהיה צביונה של מדינת ישראל והאם ניתן לבססה במדינה ציונית דמוקרטית ויהודית כאחת. וזהו נוסח המכתב ששלח דוד בן גוריון לאגודת ישראל: לכבוד הסתדרות אגודת ישראל העולמית ירושלים א.נ. הנהלת הסוכנות שמעה מפי היו"ר שלה על מבוקשכם בדבר הבטחת ענייני האישות, השבת, החינוך והכשרות במדינה יהודית לכשתקום בימינו. כפי שמסר לכם היו"ר של ההנהלה אין הנהלת הסוכנות או שום גוף אחר בארץ מוסמכים לקבוע מראש את חוקת המדינה היהודית לכשתיווסד. הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים – נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים. שמענו ברצון שאתם מבינים שאין שום גוף מוסמך לקבוע למפרע חוקת המדינה, ושהמדינה תהיה בתחומים מסוימים בת חורין לקבוע את חוקתה ומשטרה לפי רצון אזרחיה. יחד עם זאת מעריכה ההנהלה את תביעותיכם, והיא יודעת שאלה הם דברים המדאיגים לא רק את חברי אגודת ישראל בלבד, אלא רבים משלומי אמוני ישראל שישנם במחנות הציוניים ומחוץ לכל מפלגה, והיא מתייחסת בהבנה גמורה לתביעותיכם שהנהלת הסוכנות תודיע לכם מהי עמדתה היא בשאלות שהצגתם, ומה היא מוכנה לעשות, במידה שהשפעתה והכרעתה מגעת, למען מלא את מבוקשכם בשאלות הנזכרות. הנהלת הסוכנות מילאה את ידי החתומים מטה לנסח עמדתה בשאלות אשר נקבתם בשיחה, והרינו מודיעים לכם בזאת את עמדת הנהלת הסוכנות: א. שבת: ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת. כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם. ב. כשרות: יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר. ג. אישות: כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים. ד. חינוך: תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך, ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים ודומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי. בכבוד רב, בשם הנהלת הסוכנות היהודית ד. בן-גוריון הרב י. ל. פישמן י. גרינבוים עניין שחרורם של תלמידי הישיבות מגיוס לצבא קדם גם הוא להקמת המדינה. במלחמת השחרור, החודש מרץ 1948, שחרר ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של "ההגנה", את תלמידי הישיבות מחובת הגיוס, שהנהגת היישוב הטילה על גברים ונשים. הפטור שהעניק ראש המטה הארצי של ההגנה חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, כנראה על-פי הוראה של דוד בן גוריון, אף כי קבע במכתב כי לא יהיה זה פטור, אלא רק דחיית גיוס. מקרב כ-600,000 איש שמנתה ההאוכלוסייה היהודית ב-1948, שוחררו 400 איש בלבד שהיוו 0.07% מכלל האוכלוסיה. על שנת 1988 עלה מספרם בכשש מאות אחוזים והוא הגיע לכ-18,800 איש, שהיוו 0.5% מכלל האוכלוסיה היהודית. (להרחבה בעניין גיוס בחורי הישיבות ראו בפרק "אהלה של תורה: הישיבות"). הכרזת העצמאות: מקיר לקיר על יסוד ההתחייבות של דוד בן גוריות למנהיגי אגודת ישראל, חתמו כל הסקטורים על הכרזת העצמאות ויצרו את מגילת העצמאות הנחשבת לעקרונות היסוד של המדינה. מגילת העצמאות מציינת את אופיה היהוד שי המדינה, ואת הקשר התרבותי וההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, להיסטוריה היהודית ולמורשת הרוחנית היהודית. ואכן המגילה נפתחה במילים אלה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פנוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, חלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והחל השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית. בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי. .... שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדתם עמם. במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות. ב29- בנובמבר 1947 קיבל עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרזה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. ..... מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעצרת על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948". נוסח ההכרזה משקף את רוח הפשרה, וכך גם האיזכור של "צור ישראל". המחלוקת בעניין הצורך להתפשר עם הדתיים לא יושבה והיתה מקום לעימות פוליטי גם ברגעים האחרונים שקדמו להכרזת המדינה. אפילו ביום שישי הגורלי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) היה נוסח הפשרה מקור לעימות פוליטי. בישיבת מועצת העם, שקדמה להכרזה על הקמת המדינה והסתיימה בשעה שלוש אחר הצהריים, שעה אחת בלבד לפני טקס הכרזת המדינה, התעורר פעם נוספת ויכוח על הביטוי "מתוך בטחון בצור ישראל". אהרון ציזלינג, שהיה חבר בוועדת הניסוח, מחה על הנוסח שחייב את החותמים, כביכול, להצהיר על "אני מאמין" שלא החזיקו בו. דוד צבי פנקס הגן על הנוסח והשיב שהנוסח מאחד את רוב העם בישראל. הוא אף הציע לחזור בהצהרה על התקופה שלפני ישיבתו של העם בארצו, ולפתוח את ההכרזה במילים: "ארץ ישראל היא הארץ היעודה לעם ישראל לפי האמור בתורה ובדברי הנביאים ובה קם העם היהודי וכו'". בן גוריון, שתמך בנוסח של צור ישראל, ביקש להשאיר הוסח זה על כנו, ולא להעמידו כנושא להצבעה. הנוסח הסופי שהתקבל היה, אפוא: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חתומים החתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום זה, ערב שבת, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948". הפשרה והחקיקה על יסוד ההתחייבויות שנתן דוד בן גוריון כמצע הסטטוס קוו, ולאור ההסכמה הכללית להן אומצה חקיקה בכנסת, לאחר הקמת המדינה, שהבטיחה כי למדינה יהיו מאפיינים יהודיים בכמה תחומיים של החיים הציבוריים. חקיקה דתית נחקקה בשורה של נושאים. החקיקה קבעה שייערכו נישואין דתיים בלבד, ליהודים וכן לבני דתות אחרות, ושתינתן לבית הדין הרבני סמכות שיפוט דתית בענייני נישואין וגירושין, כפי שחוקק בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953. הונהגה על-פי חוק כשרות בצבא ההגנה לישראל, ועל פי מדיניות והוראות מינהל הונהגה כשרות גם במוסדות ממלכתיים. ב-1962 נחקק חוק האוסר על גידול חזירים והחזקתם, מלבד במספר יישובים, שצוינו בתוספת לחוק, במוסדות מדע ומחקר ובגני חיות ציבוריים. לחוק היה תוקף כלל ארצי. יש לציין כי גם אחרי חקיקתו של חוק זה, בג"צ המשיך לפסול חוקי עזר שנחקקו מטעמים פסולים ותוך חריגה מסמכות; דוגמא לכך היא פרשת קלו , שם קבע חוק עזר עירוני של עיריית בת-ים שערי מס גדולים לאטליזים המוכרים בשר לא כשר. (ע"א 6/66 קלו נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר בת-ים). פד"י כ(2) 327. בשנת 1948 נחקק חוק כשרות גם בצבא, אשר קבע כי לכל החיילים היהודים בצה"ל יש להבטיח מאכל כשר. מכח פקודה זו נקבעו פקודות מטכ"ל שלפיהן המזון המסופק לצבא חייב להיות כשר, וכן הוראות מפורטות באשר לתנאי שמירת הכשרות במטבחים הצבאיים. בנוסף קיימת פקודת מטכ"ל מס' 34.0103 אשר קובעת בס' 13 כי אין להכניס למתקני הצבא מאכל לא כשר. נחקק חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"ג – 1951, הקובע יום מנוחה בשבת ליהודים (וימי מנוחה לפי בחירה, לדתות אחרות). כמו כן, בהמשך לנהוג בתקופת המנדט (ולפני כן בתקופה העותומנית) נבחרו רבנים ראשיים למדינה ורבנים לערים וליישובים. במשך הזמן התרחבה החקיקה בנושא הרבנים. החוק המרכזי בהקשר זה הוא חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם – 1980. לפי חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"מ-1980, מסורות לרבנות סמכויות רבות: מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה, פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות, מתן תעודות הכשר על כשרות, מתן כשירות לכהן כדיין, כרב עיר או כרב רושם נישואין. בהמשך הוקמו מועצות דתיות בכל עיר כדי לתת שירותי דת לתושבים, ומסגרת פעולתם הוסדרה אף היא על ידי המחוקק, בחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א - 1971. מערכת ההסדרים הזו בענייני דת, התבססה על כך שיש לשמור על מאפייניה היהודיים של המדינה במספר תחומים: כשרות, שבת, חינוך, נישואין, רבנות, ופטור לבחורי ישיבה (כמה מאות בלבד). הקו המנחה שעליו נבנתה מערכת ההסדרים, היה קו של פשרה לפנים משורת הדין. הפשרה התבטאה גם בחוק יסודות המשפט, שעסק בשאלה מהיכן ישאב בית-המשפט השראה לפסיקותיו כאשר לא יהיו לפניו חוקים מפורשים ספציפיים. הנוסחה שהתקבלה היתה כי במקרה של שאין תשובה בדין או בחוק או בהיקש או גזרה שווה, ייזקק בית המשפט לעקרונות המשפט הצדק של מורשת ישראל. הנוסחה הזו היא פשרה בין אלה שביקשו לאמץ גרסה שמפנה במישרין למשפט העברי, ובין אלה שסירבו לחלוטין לגרסה זו. לבסוף התקבלה הצעת פשרה שלפיה המונח "מורשת ישראל", מתייחס למכלול הערכים והעקרונות התרבותיים היהודיים, לאו דווקא במובנם ההלכתי הצר. בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם – 1980, התקבל לבסוף הנוסח הבא: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל". עדיין קיים ויכוח בין הגישות השונות לגבי משמעות המונח מורשת ישראל, אבל בתמציתו, במהותו זה הוא מונח של פשרה. ביטוי לוויכוח זה ניתן לראות במחלוקת בין השופט ברק לשופט אלון בבית-המשפט העליון בפרשת בנק קופת עם. הוויכוח נסב סביב השאלה מה דינן של ניירות ערך שמצא אדם בחדר כספות בבנק, האם הן שיכות למוצא, שמחזיק באחת הכספות, או של הבנק, שהוא בעל המתקן כולו בו מצויות הכספות. בפרשת בנק קופת עם בע"מ, נ' הנדלס (ע"א 546/78 פ"ד לד(3) עמ' 57.), קבע השופט ברק, כיום נשיא בית-המשפט העליון, כי ניתן לפנות למשפט העברי לצורך לימוד, אך לא לצורך הכרעה בדיני השבת אבידה, הן משום שהמשפט העברי הוא צורת פרשנות בדרך-כלל, והן משום שבדינים שונים אין חובה לפנות למשפט העברי. הפנייה למשפט העיברי אינה פנייה למערכת נורמטיבית ממנה ניתן לשאוב ציוויים, אלא לאוצר של מחשבה משפטית ממנה ניתן לשאוב השראה. הפנייה אליו היא פנייה ל"משפט" במובנו התרבותי ולא במובנו הנורמטיבי. אנו פונים אליו כדי לקבל ממנו השראה לפסיקת הדין שלנו, ולאחר שמצאנו בו פירוש לשאלה מסוימת אנו בוחנים אם פירוש זה – בצד פירושים אפשריים אחרים – משקף את כוונת החקיקה. כלומר: המשפט העברי אינו "דין" – החל בישראל אלא שיטת משפט המשמשת השראה שיפוטית ובדרך של עיון בה. השופט אלון קבע, בדעת מיעוט, כי על-פי החוק, שהוא חלק מהקודיפיקציה האזרחית החדשה, יש לפנות בראש ובראשונה למשפט העברי לשם הסרת ספקות שאין ליישבם מתוך תוכן החוק, למרות שאינו מקור מחייב. שכן הוא יכול להנחותנו בפתרון הבעיה העומדת לפנינו. תפיסת ישראל כמדינה דמוקרטית ציונית ומסורתית צריכה לשמש כהנחה חוקתית (Constitutional Assumption), כלשונו של השופט ברק, בפרשנות חוקים הנוגעות לדמותה בסוגיות ערכיות, המגיעות להכרעת בית-המשפט. גם אם לשון הדין איננה מחייבת זאת, יש לפנות למשפט העברי כמקור השראה מרכזי בעיצוב דמותה של המדינה. פרק 35 ישראל דמוקרטית ומסורתית עיון מחודש באידאולוגיה של ישראל האתגר המרכזי ביותר הוא האתגר הבטחוני שביצירת חברה מאוחדת ומלוכדת. יש הגורסים שצריך להפריד בין שני החלקים בעם, דתיים וחילוניים, ומדברים על מדינת יהודה ומדינת ישראל. יש אחרים הסבורים שצריך לעשות הפרדה באזורי מגורים, בחינוך ובמערכת השירותים. אני לעומת זאת סבור שעלינו למצוא דרך שתביא לשילוב בין חלקי החברה המפולגים, על בסיס הסכמה רחבה ככל האפשר. אין דבר קל יותר מאשר למצוא נושאים וסיבות לאי הסכמה. אך בדרך כלל, דרך זו לא הקלה על ההתמודדות עם המציאות הישראלית המורכבת במישור החברתי-תרבותי. תבנית מחשבה זו מנחה את הכוחות החברתיים אשר מצדדים בהפרדה בין הזרמים השונים, ולמעשה בין חלקי החברה השונים. מצד אחד עומד הזרם החרדי הנושא את דגל ההתבדלות, ולמרות הכרסום שהחל בשנים האחרונות בגישתו, הוא מנופף בדגל הגישה המשתקפת בפסוק: "לא מדובשך ולא מעוקצך". מצד אחר עומד הזרם החברתי המכנה עצמו "פוסט ציוני", ויתר בעלי התפיסה החילונית – אוניברסליסטית הקוראים להפרדה בין הזרמים השונים בחברה הישראלית. הם מבקשים לצמצם את מרכזיותה של המדינה, ולהבליט את חשיבותו של היחיד בחברה. לגישתם, משסיימה המדינה את תפקידה בהגשמת החזון הציוני היא צריכה, ככל מדינה חילונית מערבית צריכה לשים את היחיד במרכז. בחברה כזו לא תהא למדינה אחריות בקביעת מסגרות החינוך, והאנשים כפרטים הם אלה שיכתיבו לעצמם מהו טיבו וסוגו של החינוך הראוי להם ולילדיהם. אני סבור כי לנוכח הקשיים והסכנות הרבות מולן ניצבת החברה הישראלית כיום, הן במישור המדיני-בטחוני והן במישור החברתי- תרבותי, יש צורך שהחברה כולה תתאחד על מנת להתמודד עימם. כיום, עוד יותר מבעבר נראית החברה הישראלית במלוא אי-יציבותה. זוהי חברה מפולגת הנמצאת בסכנה של היחלשות וכרסום מבית. סכנה זו נתבררה לכל לאחר הירצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל. סבורני כי התפיסה הפוסט ציונית רחוקה מהמציאות ומחטיאה את הרעיון העומק שעומד מאחורי חזון הציונות שכן חזון הציונות במובנו המלא והאמיתי, מבקש לייצור במדינה סינתזה בין המסורת והתרבות היהודית ובין הדמוקרטיה המערבית, ולא הסתפקה בהקמתה של מדינת ישראל כמקלט מדיני לעם היהודי בלבד, זו גם הסיבה לצורך בשמירה על מרכזיותה של המדינה שכן היא הגוף היחיד שמסוגל ללכד את הזרמים השונים ולשמש להם מסגרת יציבה. לדעתי, כדי להבטיח את חוסנה של מדינת ישראל ולהכינה לאתגרים הרבים והמגוונים העומדים בפתחה, יש ליצור מסגרת חברתית פוליטית שונה מאלו הפעילות כיום בחברה הישראלית. מסגרת רעיונית זו היא, לדעתי, המסגרת של ישראל דמוקרטית, ציונית ומסורתית. כדי ליצור מסגרת רעיונית זו, שהיא למעשה, מסגרת אלטרנטיבית לאיזון בחברה הישראלית בנושאים הקשורים לענייני דת ומסורת. במילים אחרות, יש לקרב את הגוש הדמוקרטי החילוני אל הגוש הדמוקרטי המסורתי והדתי. התקרבות זו תוכל לבוא אם כל הצדדים יכירו בכך שיש להם אינטרס משותף והוא לשמור על צביון ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית כאחד. על המרכיב היהודי בצירוף המושגים "מדינה יהודית דמוקרטית" עמד גם נשיא בית המשפט העליון, פרופ' אהרון ברק בספרו על פרשנות חוקתית (א' ברק, "פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית", (ירושלים, 1994) הוצאת נבו, עמ' 332-331): "מדינה יהודית" היא אפוא מדינתו של העם היהודי; זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית..."מדינה יהודית" היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה עברית, שעיקרי חגיה משקפים את תקומתה הלאומית..."מדינה יהודית" היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי. "מדינה יהודית" היא "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". "מדינה יהודית" היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה. "מדינה יהודית" היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיסי בספריה ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה. "מדינה יהודית" היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב, שענייני נישואין וגירושין של יהודים מוכרעים על-פי דין תורה. "מדינה יהודית" היא מדינה שבה ערכיה של תורת ישראל, ערכיה של מורשת היהדות וערכיה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים". לדברי השופט ברק מדינת ישראל היא, אפוא, בראש ובראשונה מדינה הקשורה למסורת היהודית. ברק תופס את היהדות במובנה הרחב ולא במובנה ההלכתי הצר באופן המתנגש עם אופיה הדמוקרטי של המדינה. הוא סבור שניתן להשלים בין תפיסות העולם של שני הגושים, על יסוד הסכמה משפטית, לפשרה חברתית-פוליטית שתביא לאיזון בין דמוקרטיה ומסורת. השתיים יכולות לדור בכפיפה אחת, בידידות ולא בעימות. בחברה הישראלית החילונית בת ימינו הולך המרכיב היהודי ומאבד מתוכנו. נטייה זו באה לידי ביטוי בבורות כללית לגבי מנהגים ביהדות. כך למשל, ההשוואה השגוייה בין סופר סת"ם לסופר שאינו מומחה, או בהזמנה לעלות לתורה טועים רבים הסבורים כי משנשאל אדם בשם יוסף לדוגמא, מה שם אביו בשאלה "יוסף בן?", נפוצה התשובה לשאלה המיוחסת בטעות "בן כמה אתה?". ישראל ציונית דמוקרטית ומסורתית כדי לתת ביטוי ראוי למרכיב היהודי בהגדרת המדינה, יש צורך לחזור אל רוח הפשרה שציינה את ההסכמה שגיבש בן גוריון, לקראת הקמת המדינה ואשר מומשה עם הקמתה. שכן, השינוי שעבר על התנועה הציונית הסוציאליסטית-החילונית היה שינוי חד מתפיסה של חילוניות גמורה, להכרה ברלוונטיות של המימד היהודי. לשינוי זה שינתה התנועה גם את כיוונה ועברה מסוציאליזם לסוציאליזם קונסטרוקטיבי. דהיינו, התנועה שינתה את עקרונותיה האידיאולוגים הן לגבי החילוניות והן לגבי הסוציאליזים שהרי הסוציאליזם אינו מכיר בבעלות פרטית. ראשי התנועה הציונית הבינו כבר בתחילת דרכה של המדינה, כי יש צורך בבעלות פרטית כדי לבנות אותה ולפיכך תמכו בסוציאליזם קונסטרוקטיבי. בקצרה התנועה הציונית שינתה עקרונותיה הסוציאליסטים כדי להתאימם למציאות והכירה אף היא בחשיבותה של היהדות כמורשת לאומית, מאותו הטעם. הציונות, אפוא לא ביקשה גם בראשית דרכה לבטל את המרכיב היהודי בדמותה של המדינה. ההיפך הוא הנכון. הציונות ביקשה לבנות חברה חדשה המשלבת בין ערכי תנועת ההשכלה האירופית ובין ערכי המורשת היהודית. במכתב הסטטוס קוו, שהיווה תנאי מוקדם לחתימת אגודת ישראל על מגילת העצמאות, משקף היטב מגמה זו. המכתב לא היה רק הסכמה טקטית בין הציונים ובין תנועת אגודת ישראל, אלא גם ביטוי להכרה במסורת היהודית כגורם מפשר בין דתיות מוחלטת מבית מדרשה של אגודת ישראל לחילוניות מוחלטת מבית מדרשה של מפא"י. למעשה, התפיסה המבוססת על חילוניות גמורה ועל ניתוק מוחלט מן הדת נזנחה, ובמקומה התקבלה תפיסה הרואה בדת מרכיב הכרחי בתודעת הזהות של היישוב היהודי לפני קום המדינה, ובאורח החיים של המדינה היהודית לאחר כינונה. לא בכדי, מול אגודת ישראל הלא ציונית חתמו על ההתחייבות בצד השני נציג סוציאליסטי, הלוא הוא דוד בן-גוריון, נציג הסקטור האזרחי יצחק גרינבויים, והרב פישמן, שייצג את הציונים-דתיים. כדי ליצור הסכמה חברתית צריך ליצוק תוכן חדש בהסכמה שהתקבלה כבר בהכרזת העצמאות. מכתב הסטטוס קוו ומגילת העצמאות שבאה בעקבותיו אינם משקפים כניעה של החילונים לדתיים. אלא פשרה בין כוחות שונים וצודקים. ניתן, אפוא לקבוע כי התנועה הציונית לא היתה מעולם חילונית במובנה ההרצליאני, או מה שמיוחס לגישה ההרצליאנית. היתה כבר אז אבחנה ברורה בין האמונה בחופש הבחירה היחיד לחיות כחילוני גמור כביטוי להשקפתו האישית. ובין, ההכרה כי הציונות במובנה הקיבוצי איננה תנועה חילונית, אלא תנועה המכירה בחשיבותה של היהדות כמורשת לאומית והמסורת נתפסה כביטויה של מורשת זו. כך למשל, נקבעה חובת שמירת כשרות בצה"ל, הוכר השבת כיום מנוחה רשמי כאמור בחוק המדינה, והונהגו נישואים דתיים. יש לציין כי כיום, נמנים עם הציבור הרחב המגדיר עצמו כמסורתי (אורתודוכסי) אשכנזים רבים, ושוב אין המסורתיות נחלתם התרבותית של יוצאי המזרח בלבד. רוח הפשרה שאפשרה לחברה ישראלית להשיג הישגים גדולים במחיר ויתורים הדדיים, חייבת להדריך אותנו גם היום. הפשרה צריכה להיות מבוססת על הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ומסורתית. הציונות שהינה ביטוי מהפכני של תחייה לאומית יהודית, אימצה, כבר בעבר את המסורת כגורם מפשר בין הכוחות המנוגדים הפועלים בה ומחוצה לה. וצריכה לאמצו שוב שכן, להבדיל מהזרם הציוני-דתי, שלאחרונה קידש את ערך הארץ והעדיפו אותו על קדושת החיים, הזרם המסורתי מקדש את ערך חיי האדם בצד כיבוד קדושת הארץ. מאידך, המסורתיים מייחסים לקדושת הארץ יותר חשובות מאשר החילוניים. עם זאת, המסורתיים אינם ממעיטים בחשיבותה של המדינה כפי שעושים החרדים שאינם רואים בעצמם חלק מהמפעל הציוני, והם שותפים להקמת המדינה כאז כן כהיום. על רקע זה גם ראיתי כמשימה חשובה לעודד את מערכת הדיינים בחיי הקהילה תוך מטרה שגם השירות בצה"ל יהווה מרכיב לצורך כשירותם לתפקיד הנכסף. לשם כך, הוספתי לתקנות בחירת רבני עיר, התשנ"ה – 1995, את תקנה 10א שענינינה שיקולי בחירת המועמדים, והם: מידת התאמתו מבחינת אורח חייו למעמד רב בישראל; מידת מעורבותו בחיי החברה והקהילה בישראל; תרומתו לציבור ושירות בצה"ל – למי שלא נבצר ממנו לשרת עקב מצב בריאותו; כושר הבעה וניסוח בכתב ובעל פה; סמכותיות וכושר להנהיג ציבור; מאמרים וספרים שפרסם ורמתם התורנית; חכמה ותבונה. לגישתי, יש לראות גם במרכיב זה היבט חשוב בשילוב בין המסורת היהודית והציונות מאז ועד ימינו אלה. הסעיף הזה הוכנס לתקנות לאחר ויכוח ומחלוקת, שהרי שיקול השירות בצה"ל בבחירת רב עיר מעניק סממנים ממלכתיים לשירות הרבני במובן של שילובם בהוויה הציונית באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים. זאת כאמור, בניגוד למגמת נציב שירות המדינה להפוך את השירות הממלכתי לדתי. הצעתי ליצור ברית בין הגוש הדמוקרטי החילוני לבין הגוש הדמוקרטי המסורתי, וכן הדתי וחלק מהגוש המתון מתבססת על כך שהגוש המסורתי הוא דמוקרטי, הוא מקיים חופש בחירה בענייני דת בעצמו, והוא מכבד את חופש הבחירה של האחרים. על מרכזיותה של המסורת בציבור היהודי בישראל ניתן ללמוד ממחקר מקיף שערך מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי, בשלהי 1993. מן המחקר עולה כי רובו של הציבור הישראלי היהודי סבור כי המסורת חשובה מאוד. דעה זו רווחת הן בקרב שומרי המסורת והן בקרב אלה שאינם שומרי מסורת. כך למשל, רוב הציבור היהודי, 80%-70% אוכל מזון כשר (59%-69% "תמיד" ועוד 11%-13% "בדרך-כלל"), כ69%- מדליקים נרות שבת (56% מדליקים נרות שבת "תמיד" ועוד 11% "לעתים קרובות"). רק כ19%- מעידים שאינם צמים אף פעם ביום הכיפורים, בעוד ש71%- מעידים כי הם צמים באופן מלא או אוכלים כשיעור. נתון מרכזי נוסף מאיר על כך שביחסים שבין דתיים ללא-דתיים, כ62%- מהציבור היהודי סבור כי הוויתורים צריכים להיות הדדיים במישור הציבורי, וכ60%- מהציבור טוען כי הנושא של הכרת המסורת הדתית היהודית מעסיק אותו (כ19%- "מעסיק מאוד, וכ41%- "מעסיק"). נראה אפוא כי הציבור בישראל מרגיש מחוייבות רבה לשמירת אופייה היהודי של המדינה, גם אם הוא מעצב באופן סלקטיבי את דפוסי שמירת המסורת שלו. הוא מאמין שיש לכבד את המסורת בחיים הציבוריים. למרות המתח בין קבוצות השומרות במידה שונה על המסורת הדתית, ולמשל הניכור והסלידה בין הצדדים החרדים מזה והאנטי דתיים מזה, נראה כי אין יסוד לרטוריקה המקטבת את החברה הישראלית לדתיים וחילונים. שכן, נראה בבירור כי החברה הישראלית מגלה מחויבות למסורת, ובה בעת לדמוקרטיה. הדבר שחסר לחילונים ויש לדתיים הוא מורשת נבדלת שתבחין אותם משאר העמים. אין צורך להסתפק רק בייבוא ערכים מהמורשת המערבית – ליברלית בכדי לקיים חברה חילונית ערכית. ניתן למצוא את המורשת הזו המבקשת שלא להיהפך לדתית, אך גם לא לאבד את הקשר למסורת היהודית, גם ביהדות עצמה. מורשת זו קיימת גם בהיסטוריה היהודית והישראלית, בשירה, בפילוסופיה, בספרות היפה, ובכלל זה גם בספרות הדתית. החילונים הם יורשים שווי זכויות של מורשת תרבותית זו. אם נשכיל לקיים אותה לצד המורשת המערבית והמזרחית, בדרך שתדגיש את הייחוד התרבותי היהודי מבלי להתיימר לעליונות, נצליח להגשים את המטרה שאליה שאפה הציונות כבר מראשית דרכה דהיינו, להיות עם ככול העמים, לא כדי להיטמע בהם, אלא כדי לזכות למקום של כבוד ביניהם. ישראל דמוקרטית, ציונית ומסורתית תבטיח יציבות חוקתית ומשטרית. שכן, אי היציבות החברתית הקיימת כיום בישראל, חייבת להתייצב סביב הסכמות חברתיות מפשרות שכיום ברור כי הן חסרות. באי התפשרות ובעמידה הנוקשה על עיקריה של כל תפיסה חברתית ופוליטית יש משום נאמנות לאמת הפנימית של התפיסה. ברם, ברוח הפשרה יש משום הכרה כי אין עוד אמיתות מוחלטת, אלא סינתזה של אמתות, וכי רק סינתזה זו יכולה לקיים את החברה הישראלית המפולגת, בשפיות, ביציבות ובשלום. באחד ממפגשי הרבים עם רבנים וחכמי דת, נפגשתי עם רבה הראשי של אשקלון, הרב יוסף שרביט, אשר סייע בידי לכוון לדברי גדולים. במדרש רבה פרק ח' סעיף ה', נאמר כי "עדיף חסד מאשר אמת" ובאשר לאמת, "מה עשה הקדוש ברוך הוא, נטל האמת והשליכה לארץ". במידה רבה, מהווה המדרש הקדום ביטוי סמלי ומעשי כאחד, לעמדתי הציבורית והמשפטית. סינתזה זו היא גם המפתח לפתרון השאלות המשפטיות הסבוכות מולן ניצב בית-המשפט העליון בשנים האחרונות. ההכרעות המשפטיות של בית-המשפט זכו למעט מאוד תמיכה בעולם המשפט ומחוצה לו. מצד אחד, נטען כנגדן כי הן פוגעות בחופש הדת והמצפון המהווים חלק מזכויות האדם ומצד אחר, נטען כנגדן כי הן פוגעות, הלכה למעשה, בחובת השמירה על עקרונות ההלכה היהודית. לדעתי, הפתרון המגשר גם בהיבט המשפטי. בין היסוד הדמוקרטי ובין היסוד המסורתי בחברה הישראלית. הוא בפרשנות לציווי ההלכה אשר מעניקה תוקף לגרעין הטמון בציווי ולמה שנובע ממנו. פרשנות זו צריכה להיות ברוח היהדות. כלומר, לשמור על עקרונות המדינה היהיודית הדמוקרטית. כך יש לנהוג גם בנושא הכשרות והשבת. בית-המשפט העליון צריך לראות למול עיניו כשהוא בא לפרשו חוקים ולפתור סוגיות משפטיות אחרות, עקרון מנחה, העיקרון של ישראל דמוקרטית, ציונית ומסורתית. יש לממש תפיסה זאת קודם במישור הפוליטי – חברתי בישראל. רק במציאות כזו יחלשו קולם של הקוראים לאי התערבות בג"ץ בטענה כי נושאים דתיים אלו אינם שפיטים וקולם של אלה הקוראים לבג"ץ להכריע קודם על-פי המרכיב הדמוקרטי או לחלופין, על-פי המרכיב היהודי במובנו האורתודוכסי. רק אם תהיה לפני בג"ץ תבנית פרשנית ראוייה, המבוססת על הסכמות חברתיות יוכלו שופטיו להתגבר על אי הבהירות וחוסר האחידות המאפיינים את פסיקותיהם בנושאי דת ומדינה. תבנית פרשנית כזו גם תאפשר לבג"ץ לגבור על מקטרגיו המרובים בתוך בית-המחוקקים ומחוצה לו. חלק מהמקטרגים טוענים חדשות לבקרים לאי שפיטות הסוגיות וקוראים לחקיקת חוקים עוקפי בג"ץ, וחלק מכנים את בג"ץ "סניף של מר"צ". הסכמה לאומית רחבה במישור החברתי והפוליטי, תקנה לבית-המשפט העליון הגנה חוקתית מפני מבקריו. בית-המשפט אחרי חקיקת היסוד יש לציין כי הביקורת שלוחת הרסן כנגד בית-המשפט העליון לא היתה קיימת בעבר בעוצמה ובהיקף הקיימים כיום. בעבר, לפני חקיקת חוקי היסוד, היתה פתוחה בפני המערכת הפוליטית הדרך לבטל פסיקה של בית-המשפט על-ידי מדיניות ביצוע או על-ידי חקיקה, החומקת מאכיפה של פסיקת בית-המשפט. המערכת הפוליטית והגורמים המעוניינים לבטל פסיקה של הרשות השופטת לא נאלצו לעבור על הוראות חוקי היסוד, התהליך כיום מחייב רוב מיוחד וחשוף לתקיפה חוקתית של בית-המשפט העליון. כיום, נאלצים הגורמים המעוניינים לבטל את פסיקתו של בית-המשפט העליון, להתמודד כאמור, במכשולים משפטיים קשים יותר. עקב כך, גדל העניין של גורמים אלה בבית-המשפט העליון עצמו, והם החלו לגלות מעורבות בהרכבו, ובדרכי בחירת השופטים וכן התנגדות להיקף התפקיד השיפוטי שבא לידי ביטוי בפסיקתו. במקביל למערכה זו החלה מיד לאחר בחירות 1992, מתקפה חסרת רסן, שכללה איומים לפגוע אישית בנשיא בית- המשפט העליון ושופטיו, והפגנות מול בית-המשפט העליון. באחד המקרים חדרו מפגינים לתוך כתליו של בית-המשפט העליון במחאה על מדיניותו השיפוטית. חציה של מתקפה זו כוונה כלפי בית-המשפט בטענה שאין זה מעניינו להכריע בערכים. כמו כן, היו שהציעו לשנות את דרכי הבחירה של שופטי בית-המשפט העליון, כך שבחירתם תעשה לזמן מוגבל והיו שהציעו כי הם ייבחרו על-ידי הכנסת. הצעות אלה נועדו ליצור לחץ על בית-המשפט העליון כדי שיתן משקל גבוה יותר לשיקולים הדתיים מכפי שעשה עד כה. בית-המשפט העליון עושה את עבודתו גם היום במציאות משפטית אנומלית. שכן, בית-המשפט העליון קיבל על עצמו להכריע בערכים ובכלל זה בערכיה של מדינת ישראל, ועם זאת הוא אינו זוכה לתמורה הנאורה על אף השינוי החוקתי שנלווה לחקיקת שני חוקי היסוד – חופש העיסוק, וכבוד האדם וחירותו, בשנת 1992, אשר חיזק את מעמדו, לפני בית-המשפט באנומליה, לפיה אין בידו הסכמות חברתיות שיהוו בעבורו הנחות פרשניות שעליהן יוכל לבסס את הכרעותיו הערכיות השנויות כיום במחלוקת. חוקה חברתית לישראל בשנת 1992 הועלו בהצעת חוק את חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם. בעקרונות היסוד של החוק המצויים בסעיף 1 לחוק, נקבע כי זכויות היסוד של האדם בישראל יהיו ברוח העקרונות של מגילת העצמאות של מדינת ישראל, והן יכללו הכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין. במסגרת הצעת חוק זו עוגנו זכויות יסוד נוספות ראויות והן: השוויון בפני החוק, איסור על ההפלייה, תוך הכרה בהפלייה מתקנת כאמצעי לקידום מדיניות חברתית, שלמות הגוף וכבוד האדם, החירות האישית, חופש התנועה, חופש האמונה הדתית, חופש הדעה והביטוי, חופש היצירה והמחקר המדעי, פרטיות וצנעת הפרט, כיבוד הזכות המשפטית של כל אדם, הזכות לקניין, חופש העיסוק, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, זכות העובדים להתאגד, זכות השביתה שטרם זכתה לעיגון חוקי או חוקתי, הזכות לפנות לרשויות שיפוטיות וחזקת הזכאות של כל אדם שטרם הורשע בדין. הצעת חוק זו טרם התקבלה בחוק מחייב, אולם חלק מזכויות היסוד בו נכללו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק שנתקבלו בשנת 1992, ועליהם אמר נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק, כי הם מהווים, הלכה למעשה, מהפכה חוקתית. המושג "זכויות האדם והאזרח" רחוק מלהיות ברור לציבור הישראלי. אמנם, חוקי היסוד שנתקבלו בשנת 1992 נתנו ביטוי מסוים לזכויות אלו, אולם עד כה, שמו בית המחוקקים ומערכת המשפט דגש רב יותר על זכויות היסוד בעניינים אזרחיים-פוליטיים, ובעניינים חוזיים וקנייניים. עקב כך, נזנחו כמעט לגמרי זכויות היסוד בעניינים כלכליים-חברתיים שהוצעו בהצעת החוק, ושהיו צריכים להיכלל בזכויות האדם. ראוי לציין כי אין בהבחנה זו משום המעטה בחשיבותן של זכויות יסוד אלה לעומת זכויות יסוד אחרות, אך הדיונים והשיקולים המנחים את החקיקה לגבי סוג הזכויות הם שונים. בחוקקה חוק יסוד לגבי שני סוגי הזכויות הולכת מדינת ישראל בעקבות האמנות הבינלאומיות לזכויות האדם משנת 1966, המבחינות בין זכויות אזרחיות ופוליטיות לבין זכויות כלכליות וחברתיות. במדינות המערב בכלל, ובישראל בפרט, רווחת תפיסה סלקטיבית של זכויות האדם, המתבססת במידה רבה על הפילוסופיה המדינית ה"ליברלית". רק בשנים האחרונות החלה להתעורר תגובה רצינית מצד מה שניתן לכנות "ליברלים מתקדמים", התומכים בזכויות החברתיות של האדם ואשר בניגוד לעבר אינם נחשבים לניאו-מרקסיסטים או ל"אדומים". אולם, התערבותם לא הביאה לדיון מעמיק ומספק, בנושא זכויות האדם עדיין נתפסים במובנם המצומצם, כמה כזכויות פוליטיות – מדיניות בלבד. חשיבותן של זכויות היסוד הכלכליות והחברתיות היא רבה מאוד. שכן, פעמים רבות מהוות הזכויות החברתיות תנאי הכרחי למימושן של הזכויות האזרחיות והפוליטיות. זכות השביתה למשל, היא המאפשרת, בין היתר, את ההגנה על העובד מפני אפלייה וקיפוח. האנלפבתיות אך ורק מסכנת את היכולת להנות מחופש הדעה וחופש הביטוי. ניתן לומר כי ככלל, לחופש אין משמעות פוליטית מעשית עבור מי שמשועבד למאבק על קיומו וקיום משפחתו. מאבק אידאולוגי ומשפטי זה טרם הוכרע, אולם בהצלחתו טמונה, במידה לא מבוטלת, יכולתו של בית-המשפט העליון לצקת תוכן בעל אוריינטציה חברתית יותר בפסיקתו. זהו גם המרכיב ההכרחי הדרוש ליצירת הסכמה חברתית באשר לאופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-מסורתית ודמוקרטית. בית-ספר משותף לשלוש מגמות כדי לצקת תוכן ממשי במה שיכול להיחשד בהיותו כמופשט יתר על המידה, מערכת חינוך מקבילה לזו הקיימת בישראל כיום. פרוייקט המסלול המקביל בחינוך, נועד למשש את התפיסה החברתית-פוליטית האלטקטיבות שהעליתי בבית הספר תהיינה שלוש מגמות: כללית, מסורת ודתית. בית-ספר כזה, ואפשר לתלמידי המגמה הכללית (ממלכתית) לתגבר את לימודי המסורת והתרבות היהודית, ויאפשר להורים שומרי מסורת לשלוח את ילדיהם לבית-ספר שבו ישמרו על מסורת אבותיהם וירכשו ידע נרחב בתרבות, בספרות ובחכמה היהודית. הילדים יוכלו גם להתפלל בבית-הספר. בית-ספר זה, יתן למי שרוצה ללמוד במגמה דתית הזדמנות לקבל הכשרה גם בכל התחומים האחרים, כדי להכינו לעולם ההישגי והתחרותי בחוץ. החינוך ייעשה באוירה אינטגרטיבית שבה נשמר אורח החיים הדתי. הקמת בית-הספר במסלול המקביל בחינוך, ייצור מכנה משותף איתן, בין כל הסקטורים בחברה הישראלית ויאפשר לסקטור נכבד הלומד במגמה הממלכתית ומנותק כמעט לחלוטין ממורשת ישראל ומן המסורת, להכיר את ארון הספרים היהודי ואת סידור התפילה היהודי הזר לו, ולקרבו להסטוריה של אבותינו. הפעלת בית-הספר במתכונת המוצעת תקרב את המסורתיים והדתיים זה לזה ותחנכם לציונות דמוקרטיה ומסורת גם יחד. המסלול המקביל בחינוך יפעל כמסלול אלטרנטיבי, וולנטרי כמובן, ויהיה נוסף למערכות החינוך הקיימות כיום. הראשון לציון, הרב בן ציון עוזיאל תמך בגישה דומה כבר, לפני כ70- שנה. במכתבו אל אפרים בן נחום, מיום כח' באדר א' התרצ"ג כתב: "... לו השכלנו מראש לעשות את מוסדות החינוך שלנו בארץ ישראל לבתי יצירה של נשמת האומה והתאחדותה, כי אז מצאנו דרך סלולה וכבושה שהיא מובילה אל המטרה הרצויה לבנות בית ישראל ולהכניס בלבותיהם הרעננים של ילדינו אהבה ליהדות עצמה, לארץ מורשת אבות ממקורות של ראשונים ואחרונים בתורה שבכתב ובעל פה. לו השכלנו, אני אומר, היינו מעמידים את תכנית החינוך האלמנטרי בארצנו על יסוד תורה ומדע, תורה הנובעת מספרי הקודש, אוצר נשמת האומה והנלמדת בכתלי בית-הספר לא לשם ידיעת הפרקים ההיסטוריים שלה גרידא ולא לשם ביקורת מדעית כביכול וסדור פסוקיה ופרקיה מפרושם של מבקרי המקרא. בקדושה והערצה הראויה ולשם לימוד מהותה של היהדות והכרת האור הגנוז בתורתו שהאיר דיאיר עזר את חשכת עולמנו, תורה מצורפת למדע שקובעים צביונה ואפיה של היהדות, מרוממת את לומדיה ושומרי מצוותיה לדרגא מוסרית וחברתית עילאה. וכשאני אומר תורה אינני מתכוון למובנה המצומצם כמו שאחרים מבינים מתוך בורות ועם הארצות; אבל אני מתכוון למובנה הרחב של התורה שהיא כוללת גם שפת התורה גם גאולת הארץ וגם תורת האהבה והמוסר בחיי המשפחה והלאום ובחיי האדם הנברא בצלם. דברים אלה לפרטיהם הם הם גופי תורה כנאמר, מפי ה' ע"י נביאיו והוארו והתרחבו בדברי רבותינו שבהלכה ואגדה מדור לדור. תורה זו היתה צריכה להיות הבסיס העיקרי בתכנית הלימודים שבבתי הספר האלמנטריים שלנו בארצנו, ושני לו המדע הכללי והחברותי לכל פרטיו. באופן זה ההינו נותנים סיפוק נפש גמור לכל העם בכל עדותיו ומפלגותיו והיינו יוצרים תלמידים שלמים בנפשם ורוחם, קשורים אל היהדות ואישים מועילים בחברה האנושית. וכך היינו יוצרים האיחוד השלם של כל האומה שהיה הולך וגדל יחד עם גדול בניה. נחוץ היה אמנם לדאוג ללמוד סדרי התפילה וניגוניהם לפי המחזורים והמלודיות של העדות השונות, אבל דבר זה אינו מחייב יצירה וקיום בתי ספר מיוחדים אלא יכול הוא להתקיים בשיעורים מיוחדים בימי השבת ובימי הפגרא כמו שעשתה ועושה קהילת הספרדים בתל-אביב בשיעוריה המיוחדים ביומי הפגרא ובמוסד "פרחי כהונה". " כיום אין אפשרות לקיים חינוך אחיד לכל, כפי שחשב הראשון לציון. אולם, בית-ספר משותף לשלוש מגמות עשוי להיות המודל המתאים לכך. המאבק על ציונות מסורתית בחינוך במהלך שנת 1995 הוחלט במשרד החינוך, התרבות והספורט להגיש הצעת חוק לתיקון חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953, ולעגן בו בפרוטרוט, לראשונה, את מטרותיו של החינוך הממלכתי. ביום 29 בינואר 1995 הוגשה לועדת השרים לענייני חקיקה ואכיפת החוק טיוטת חוק חינוך ממלכתי (תיקון), התשנ"ו – 1996. את הצעת החוק הגישו שר החינוך, התרבות והספורט, והשר הרב יהודה עמיטל. וכך היה כתוב בהצעה: "חוק חינוך ממלכתי (תיקון), התשנ"ו – 1996 תיקון סעיף 1 1. בסעיף 1 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953 (להלן – החוק) בהגדרה "חינוך ממלכתי דתי" בסיפא יבוא "והם מחנכים לחיי תורה ומצוות על-פי המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית". החלפת סעיף 2 2. במקום סעיף 2 יבוא "מטרות החינוך הממלכתי הן: מטרות החינוך הממלכתי (1) לחנך אדם אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו. (2) להנחיל את ערכי מגילת העצמאות ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחרויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, לחתירה לשלום, ולסובלנות ביחסים בין בני-האדם ובין העמים. (3) לפתח את אישיות הילד, את יצירתיותו ואת כשרונותיו השונים למיצוי מלוא יכולתו כאדם החי חיים של איכות ושל משמעות. (4) לבסס את ידיעותיו של התלמיד בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומניות היסוד שיידרשו לו בחייו כאדם בוגר בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי. (5) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים. (6) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד, לאפשר לו להתפתח על-פי דרכו וליצור אווירה המעודדת את השונה בו. (7) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמילוים מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל. (8) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לנופי הארץ, לחי והצומח. (9) ללמוד את תולדות העם היהודי ומדינת ישראל ולהנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה. (10) להכיר את שפתן, את תרבותן ואת מורשתן הייחודית של קבוצות האוכלוסיה השונות במדינה ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי מדינת ישראל." כפי שניתן לראות, בהצעת החוק שהוגשה לוועדת השרים, לא נכללו בין מטרות החינוך הממלכתי תוכניות ללימוד תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית ואין היא מעודדת לציונות ולמסורת. ב30- בינואר פניתי במכתב ליו"ר ועדת השרים, פרופ' דוד ליבאי, שהיה אז שר המשפטים, ובו הבהרתי, כי אני מתנגד לטיוטת החוק. לדעתי, כך כתבתי, מערכת החינוך צריכה לעודד לציונות מסורתית ולשקוד על הנחלת מורשת ישראל וערכי המסורת היהודית. הבהרתי, כי אני מודע לכך שעל-פי ההצעה יחול סעיף 2 לחוק על כל אזרחי ישראל לרבות האזרחים הלא יהודיים. מטבע הדברים הצעה זו אינה תקפה לגבי (למעט ההיבט ההיסטורי) הלא יהודיים אך חרף זאת סברתי שהמטרה כה חיונית שמן הראוי לפעול לעיגונה בהצעת החוק, והרי טכניקות חקיקה לצורך זה קיימות למכביר. ביום 31 בינואר 1996 אישרה ועדת השרים את טיוטת החוק בשינויים קלים. התיקונים שהוכנסו בוועדת השרים לחקיקה היו בסעיף 2(2): אחרי "מגילת העצמאות" הוכנסו המילים "ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", וכן בסעיף 2(9): אחרי "העם היהודי" הוכנסה המילה "ומורשתו". בתאריך 5 בפברואר 1996 פניתי למר שמואל הולנדר, מזכיר הממשלה, בבקשה לערור על החלטת השרים מיום 31 בינואר 1996. הבאתי מספר נימוקים. מטרתו העיקרית של התיקון היתה להגדיר את יעדיו של החינוך הממלכתי בישראל. אני סברתי שבהחלטת השרים לא ניתן משקל נאות להנחלת ערכי הציונות המסורתית שולבו בטיוטת החוק רק במרומז ובאופן חלקי ביותר. מנסחי טיוטת החוק טענו כי מטרות החינוך הממלכתי נוגעות גם לאזרחים הלא יהודים בישראל, ועל כן אין מקום להוספת העקרונות שהצעתי. בתשובה ציינתי, כי סעיף 4 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953 קובע, כי "השר [שר החינוך-ש.ש.] יקבע את תוכניות הלימודים של כל מוסד חינוך רשמי; במוסדות חינוך לא יהודיים תותאם תכנית הלימודים לתנאיהם המיוחדים". נראה לי, כי סעיף זה מאפשר לקבוע בטיוטת החוק בצורה מפורשת שלימוד עקרונות הציונות המסורתית, הנחלת מורשת ישראל וערכי המסורת היהודית, הם חלק ממטרות החינוך הממלכתי. וזאת, מבלי לפגוע בשאר מטרות החינוך הממלכתי שנוגעות גם לציבור הלא יהודי בישראל. לסיום הצעתי, כי בסעיף 2 לטיוטת החוק המוצעת תבוא פסקת משנה נוספת, ברוח הדברים הבאים: "להנחיל את מורשת ישראל ואת ערכי המסורת היהודית לדורותיה, ולעודד את גישת הציונות המסורתית". את הערר הזה ביקשתי להעלות על שולחן הממשלה. בעקבות ערר זה, החליטה הממשלה כי הנושא ידון בישיבה של צוות שרים בראשות שר המשפטים ובהשתתפות שר החינוך, התרבות והספורט, שרת המדע והאומנויות ואני השר לענייני דתות. הישיבה התקיימה ביום 21 בינואר 1996 בלשכת שר המשפטים בכנסת. בעקבות הערותי, ולאחר דיון מפורט הוסכם כי בין מטרות החינוך הממלכתי שבהצעת החוק יכללו גם לימוד תולדות ארץ ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית. המלצתי לקבוע בין מטרות החינוך הממלכתי גם את לימוד ועידוד גישת הציונות המסורתית נדחתה פה אחד בטענה שהיא עשויה לפגוע בעדות הלא יהודיות. הצעתי החילופית לתיקון החוק לפיה, למצער, תכלל במטרות החינוך הממלכתי חובת לימוד תולדות הציונות לגווניה, נדחתה גם היא מטעמים דומים, וכן מן הטעם, שהנושא נלמד במסגרת תולדות ארץ ישראל ותולדות העם היהודי. צר לי שחלק מהצעותי לא התקבלו. אני רואה בציונות המסורתית גשר בין הציונות החילונית ובין הציונות הדתית וכן נדבך חשוב בתרבות היהודית והישראלית בת זמננו. לדעתי, יש לנסות להקנות ללומדים בחינוך הממלכתי ערכים בסיסים ומידע על המסורת היהודית והמורשת היהודית על-ידי דיונים פתוחים מעוררי מחשבה ולא על-ידי הטפה. אנו חייבים לתת תוכן אמיתי לרעיון המדינה היהודית הדמוקרטית ולצייד את אזרחי מדינת ישראל במערכת חינוך הכוללת גם תוכן מטען תרבותי יהודי.