חומר רקע

אורי שטרוזמן ההשפעות השליליות מהעדרה של זכות הערעור העדרה של זכות הערעור על פסק בוררות, ולו בפני שופט, דן יחיד, של בית המשפט המחוזי או של הערכאה שהעבירה את הדיון בהסכמה (וצריך לקבע שהיא תהיה ערכאת הערעור גם בהעברה ללא הסכמה) מרתיעה רבים מהפניית מחלוקותיהם לבוררות. אני, בהיותי שופט בפועל, לא המלצתי בפני בעלי הדין ובאי כוחם להעביר את ריבם מבית המשפט לבוררות בגלל העדרה של זכות הערעור. המדינה המעוניינת בהצלחת החלופות למשפט, כגישור או כבוררות, וממליצה בפני תושביה לנצלם, מוכנה להפניית תביעותיה והתביעות נגדה להליכי גישור, אך לא לבוררות, כי הגישור איננו מחייב ועל פסיקת הבורר אין ערעור. כך כתב כב' השופט אליקים רובינשטיין, בהיותו יועץ משפטי לממשלה, ב- 26.12.01 בתשובה להערתו של עו"ד אבי דורון1 על סרוב המדינה לפנות לבוררות2: "הטעם העיקרי לכך הוא, שעילות פתיחתו של פסק בוררות או ההשגה עליו הן מצומצמות מאד, לפי חוק הבוררות, בניגוד לפסק דינו של בית משפט, הניתן לערעור. אחריותנו לקופת המדינה מטילה עלינו זהירות בהליך שכמעט אין סיכוי לערער עליו. נסיוננו מלמד שיש יסוד לזהירות זו, ופעמים אנו מצטערים בדיעבד על הסכמה לבוררות"3. כפי שהמדינה אחראית לקופתה כך כל אדם אחראי לקופתו ינהג כמנהג היועץ המשפטי ויימנע מבוררות כל עוד לא הוקנתה לו זכות ערעור. על חיוניות הערעור לא ארבה דברים עתה. כתבתי על כך לפני שתים עשרה שנה במאמר "הרהורים וערעורים על פסק בורר"4 ולפני שלוש שנים ב"ספר הבוררות"5. דייני שאביא מדבריו של כב' הנשיא שמגר בפסק הדין6, שהורה על הקמת ערכאות ערעור על בתי המשפט הצבאיים ביהודה ובשומרון. בפק הדין הוא ציין את "זכות הערעור כמרכיב מהותי של שפיטה הוגנת" והסביר: "יש לזכור כי לגבי כל הכרעה שיפוטית, יש בבדיקה ובבחינה שלה ע"י ערכאת ערעור משום פתיחת פתח נוסף לגילוי טעויות אפשרויות, אשר תיתכנה בכל עשייה אנושית...". לא רק זאת. לדבריו, יש לקיומה של ערכאת הערעור השפעה על תקינות ההליך השיפוטי: "קיומה של ערכאת ערעור, שתפקידה להעביר את פעולתו של בית משפט של ערכאה ראשונה תחת שבט הבקורת משפיע במישרין על אופן תפקודו של בית משפט של ערכאה ראשונה, מנתב נושאים במקרים ראויים למסלולם הנכון ומקדם על ידי עצם פעולתו בתחומים אלה את מעמדו ויוקרתו של המוסד השיפוטי ואת האימון שרוחשים לו". אם כך, מדוע לא תינתן אפשרות ערעור על פסק בוררות. האם טענת בתי המשפט על העומס שיוטל עליהם בגלל הערעורים על פסקי בוררות מצדיקה את שלילת המרכיב המהותי של שפיטה הוגנת מבעלי הדין שפנו לבוררות. אגב, לא מן הנמנע שמתן היתר לערעור על פסקי בוררות יקל על העומס המוטל עתה על בתי המשפט, כי המדינה ובעלי דין רבים אחרים יהיו מוכנים להפנות את מחלוקותיהם להכרעה בבוררות ועורכי הדין המייעצים עתה להמנע מכך ישנו את עמדתם. על הפטור מהנמקה ההנמקה של פסקי בוררות אף היא מתחייבת ככלל של הגינות כלפי בעלי הדין, כדי שידע המפסיד שבדין הפסיד, כמאמר חכמינו בשולחן ערוך7: "ואם אמר (אחד מבעלי הדין לדיינים – א' ש') כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם. כותבים ונותנים לו", והיא חיוניתׁלשפיטה נכונה, כפי שהסביר כב' הנשיא ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי"8: "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה, דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו מתוך המודעות לתוצאותיהם. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט המפעיל שיקול דעת לעמוד". מחובה חשובה זו, המשפיעה על התוצאה הסופית של ההכרעה השיפוטית, פטור בורר שלא התנסה בקבלת הכרעות ועלול בקלות לסכם במשפט אחד את תוצאות הבוררות על פי התרשמותו בעוד שההנמקה היתה מחייבת אותו לחזור ולעיין במסמכים, לבדוק את התאריכים ואת התכנים. עיון כזה יכול לגלות לו שלא התרשם נכונה מהטענות הנלהבות של אחד מבעלי הדין או פרקליטו, כי העובדות הן שונות וממילא התוצאה הסופית איננה כהתרשמותו. אין הצדקה לפטור בורר מהנמקה. דברי הנשיא ברק בשבחה של ההנמקה סותרים את דברי השבח שהשמיע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא זוסמן בשבחו של "הפסק האילם", חסר ההנמקה. כדבריו9: "בורר שהוציא פסק מנומק, כאילו הוא שופט ולא בורר, נטל במו ידיו מן בעלי הדין הרבה מיתרונות הבוררות, שאם טעה מתגלית טעותו על פני הדברים – והרי זו עילה לביטול פסקו". מסתבר, על פי השקפה זו שטובה הנצחת הטעות וסיום המחלוקת על פני עשיית דין צדק, שצורכת זמן ודורשת מאמץ של הנמקה ובקרה של בית משפט. אין צורך להכביר מלים על כך שהשקפתו של כב' הנשיא זוסמן זעזעה אותי ואינה מקובלת עלי מאז שלמדתי עליה לראשונה ועד עתה.