חומר רקע

22/01/2008 אע-026-08-אס לכבוד, חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט שלום רב, הנדון: עמדת רופאים לזכויות אדם בנוגע לכבילת אסירים במוסדות ציבור עמותת רופאים לזכויות אדם עוסקת זמן רב בנושא כבילת כלואים בבתי חולים. משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית בישראל, הסתדרות האחיות והאחים, וועדה שדנה בנושא בשנת 1998 בראשותו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (בתפקידו דאז) עו"ד מני מזוז, קבעו פה אחד שאין לכבול כלואים בבתי חולים שלא לצורך. למצער, למרות הנחיות כל הגופים הנ"ל המצביעים על כך שעל רשויות הכליאה להפעיל שיקול דעת לגבי הצורך בכבילה כאשר כלואים חולים מוצאים לטיפולים מחוץ לבתי הכלא, שיקול דעת כזה אינו מופעל. מהפניות המגיעות אלינו ההפך נראה כנכון, רוב הכלואים באופן גורף נכבלים בבתי החולים, אם בזמן אשפוזם ואם בזמן ביצוע בדיקות. מקרה אחרון בשרשרת מקרים מחפירה זו הוא המקרה של מר מיקלוש גל בן ה 84 אשר הוחזק (ויתכן ועדין מוחזק) בבית החולים בנהריה כשהוא כבול ביד ורגל למיטה. מר מיקלוש הובא לבית החולים לאחר שנטל יחד עם אשתו תרופות בניסיון, מתוך מודעות ורצון, לשים קץ לחייהם ואח"כ ירה באישתו והתמוטט. החוק להסדרת סמכות לכבילת עצור או אסיר במקום ציבורי (תיקוני חקיקה), התשס"ד – 2003 חל למיטב הבנתנו גם על כלואים המגיעים לבתי חולים. הפגיעה בזכויות הכלואים להליך משפטי הוגן כאשר הם נכבלים במהלך דיונים בבתי המשפט דומה באופיה במידה רבה (אם כי לא במהותה) לפגיעה בזכויות הכלוא החולה אשר נכבל בעודו נמצא במהלך קבלת טיפול בבית חולים. הבדל ניכר קיים בין הנעשה בבתי המשפט לבין הנעשה בבתי החולים בכך שבעוד שבבתי המשפט קיימים נהלים על פיהם על נציגי רשת הכליאה המלווים את הכלוא לבקש אישור מיוחד מהשופט כאשר הם רוצים להשאיר את הכלוא באזיקים, הרי שבבתי החולים אין נוהל כלשהו על פיו על רשויות הכליאה חלה חובה להצדיק את הצורך בכבילה בפני נציגי בית החולים. בברכה, ניב מיכאלי רכז פניות,מחלקת כלואים רופאים לזכויות אדם