חומר רקע
יום שלישי 29 ינואר 2008
לשכת חוקרים פרטיים לישראל (ע"ר)
נייר עמדה לדיון בנושא הזכות החוקתית לפרטיות.
הזכות לפרטיות בניגוד לכל יתר זכויות היסוד, משמעותה לא רק שאיננה מובנת מאליה, אלא שהיא גם סובייקטיבית לחלוטין. לכל אחד ברור מהי זכות הקניין, ומה משמעות חופש העיסוק, למרות שבשוליים ניתן להתווכח על גבולותיהם. לעומת זאת הגדרת הזכות לפרטיות היא תלויית תרבות, וגם סובייקטיבית ושונה מאד בין פרטים (אינדיבידואלים) שונים.
בהגדרת הזכות ל"פרטיות" יש להבדיל בין פרטיות במובן של המרחב האוטונומי האישי של אדם, אשר חדירה אליו מהווה פגיעה – והכוונה היא לחדירה לגופו של אדם, ביתו או סוד שיחו ("המרחב הפרטי" של אדם) לבין פרטיותו של אדם במובן של זכותו לקבוע איזה מידע אודותיו ייאסף או ייחשף, ועל ידי מי.
הצורך להיות מודעים להבחנה זו איננו רק פילוסופי, אלא הוא גם מאד מעשי, מכיוון שבוויכוח הציבורי קיימת נטיה לעתים להתייחס לפגיעה בפרטיות כאילו היא מיקשה אחת, בעוד שלדעתנו יש לראות פגיעה בסוג הראשון באופן חמור בהרבה מפגיעה בסוג השני.
לכל אדם זכות שלא יפלשו לרשותו הפרטית ללא הסכמתו, למעט במקרים חריגים בודדים של פגיעה באינטרס הכלל. לעומת זאת הדרישה להגנה על המידע בדבר פרטים איננה טריביאלית, ונוטה להיות מוצגת בעיקר על ידי אנשים "שיש להם מה להסתיר" - חייבים המבקשים "פרטיות" בנוגע לרכוש שהם מסתירים, עבריינים המבקשים לקבל משרות אמון, ומבקשים למנוע מידע על מידת היותם ראויים או בלתי ראויים לאמון זה, נתבעים בדין אשר מבקשים הגנה על פרטיותם כדי להתחמק משליח בית המשפט, גרושים המבקשים להתחמק מחלוקת רכוש הוגנת או מתשלום מזונות, ועוד. נראה כי מתקיים יחס ישר בין גודל קופת השרצים שנושא אדם, לבין עוצמת דרישתו להגנה על פרטיות המידע.
הבחנה מקובלת ונדרשת אחרת היא בין הפגיעה בפרטיות על ידי הרשות, לבין הפגיעה בפרטיות ביחסים בין פרטים. "האח הגדול" אצל ג'ורג' אורוול הוא הרשות השלטונית הכל יכולה. למרות זאת במקרים רבים במהלך הויכוח הציבורי אודות גבולות הזכות לפרטיות, מייחסים את הדימוי לגופים עסקיים או לאנשים פרטיים הבאים להגן על זכויותיהם, תוך פגיעה בפרטיות של אחרים. הטעות היא לא חסרת כוונה, ותוצאתה היא התמקדות לא נכונה בפגיעה בפרטיות ביחסים בין פרטים, תוך הסחת הדעת מהפגיעה בפרטיות על ידי רשויות השלטון.
לדעתנו חובה לאזן בין זכותו של אדם למנוע מסירת מידע אודותיו למי שאין הוא מעוניין למסור לו, לבין האינטרס הלגיטימי, ואפילו חובתו של האחר, לקבל את אותו מידע בדיוק.
חברה, משפט וכלכלה מודרניות אינן יכולות לתפקד ללא זרימת מידע. אם לא ניתן לאתר מידע בדבר רכושם של חייבים, כל המסחר יתמוטט. אם לא ניתן לאתר בורחים מן הדין (גם ובעיקר הדין האזרחי – שהרי בפלילים זה תפקידה של המשטרה, אשר לה גישה למידע רב) מערכת המשפט האזרחית והחברה לא יתפקדו. אם לא ניתן לאסוף מידע בדבר כישוריהם של מועמדים לעבודה, מתחייב כי מועמדים יאיישו משרות להן הם אינם ראויים, ואם לא ניתן לקבל מידע בדבר מעשיהם של פרטים בעבר, כגון פשעים שביצעו, לא ניתן להגן על הפרט ועל הציבור מפני ביצוע פשעים נוספים בעתיד.
בארה"ב, בניגוד לאירופה, הכף נוטה מאד לכיוון חופש המידע, ואין רואים באיסוף מידע על ידי פרטים או חברות למטרה לגיטימית, כפגיעה בלתי סבירה בפרטיות. הפגיעה תחשב בלתי סבירה ובלתי חוקית אם המידע נאסף במאגרים ומשמש להטרדת הציבור כגון על ידי הצפתו בפרסומות מסחריות, או לצורך הטרדה או מטרה בלתי ראויה אחרת. ניתן משקל גדול וראוי למטרת איסוף המידע והשימוש בו.
חשוב מאד לדעתנו כי הגדרה של הזכות לפרטיות תדגיש את המידתיות והאיזון הראויים בין הזכויות, תימנע מהגבלת המידע הפתוח לציבור ולפרטים, ותקבע מה הן המטרות הלגיטימיות המצדיקות פגיעה בפרטיות.