חומר רקע

28 לפברואר 2008 לכבוד פרופ' מנחם בן ששון, יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט הכנסת, ירושלים א.נ. הנדון: הצעת חוק לתיקון חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 לעניין מאסר חייבים בשם התכנית הקלינית למשפט ורווחה באוניברסיטת ת"א ועמותת "הל"ב - התנועה למלחמה בעוני", ברצוננו להתייחס לשני עניינים בהצעת החוק הנדונה, הכרוכים זה בזה: 1. סעיפים 29 (א)(ב) ו:30 להצעה, המתקנים את סעיפים 69ג ו-70 לחוק ההוצאה לפועל, שעניינם הנסיבות בהן ניתן לאסור חייב והדרך בה מברר הרשם את קיומן של נסיבות אלו. 2. סעיף 31 להצעה, המתקן את סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, שעניינו בתקופה בה נדרש להביא אסור בפני רשם הוצאה לפועל. באופן כללי, התיקונים המוצעים מהווים בעינינו שיפור של ממש בחוק הנוכחי, אך הם אינם נקיים מבעיות. בקליפת אגוז: • כיום מוצאים מדי יום אלפי צווי מאסר לחייבים הממומשים במאותיהם, לרוב: ללא בחינה פרטנית והפעלת שיקול דעת בטרם הוצאת הצווים, ללא בחינה הולמת של יכולת הפירעון, וללא ייצוג לחייבים, שברובם המכריע חסרי יכולת לשלם את החוב ואף להבין את הליכי ההוצאה לפועל ולהתמודד עמם באופן המגן על זכויותיהם. הנושים, מאידך, הם ברובם המכריע (80%) חברות גדולות, המפעילות סוללות עורכי דין לגביית החובות – ואגב כך, "מנופחים" חובות החייבים ומוטל עומס בלתי אפשרי על מערכת ההוצאה לפועל. • לטענתנו, אין מקום כלל לסנקציה של מאסר חייבים, והשימוש באמצעי הדרסטי של מאסר אינו מהווה איזון ראוי בין התכליות העומדות בבסיס החוק - שמירה על קניין הזוכים מחד והגנה על חירותו של החייב מאידך. זאת מכמה טיעונים מצטברים: ◦ חדלות פירעון אינה עבירה,ומאסר אל לו להיות עונש בגין אי תשלום חוב אזרחי. ◦ מאסרו של אדם מהווה פגיעה חמורה באחת מהזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט, והיא הזכות החוקתית לחירות המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. ◦ המאסר איננו יעיל - כלי זה של הבאת החייב למאסר הינו כלי שבפועל פוגע במידה רבה - אם לא בעיקר - בחייבים שאינם יכולים לשלם. באם הגיע החייב למאסר משמעות הדבר היא כי לא יכול היה לשלם עבור פיקדון לשחרורו ממאסר, עקב אי יכולת אמיתית לעמוד בנטל הכלכלי. ◦ מאידך, ההגבלות הקיימות כיום, גם ללא מאסר חייבים – קל וחומר אלו המוצעות בפרק ו'1 - הינן אפקטיביות דיין כדי לגרום לחייבים בעלי יכולת לשלם את חובם לעשות כן. ◦ המאסר מביא לפגיעה כלכלית נוספת בחייב - החייב האסור מפסיד ימי עבודה, מחויב לשלם עבור השהות בתא המעצר, ועבור העלויות הנלוות. ◦ גם כשאיום המאסר מביא לכך שחייב משלם חלק חובו כדי להסיר מעליו איום מיידי זה, פעמים רבות הדבר רק מגדיל את חובותיו ואת מעגל הזוכים שאינם יכולים לגבות את חובם. ◦ פקודת המאסר בוטלה בכל העולם המערבי למעט ישראל. ◦ אף המשפט העברי מתנגד למאסר חייבים. • אשר לקיצור תקופת ההבאה בפני שופט - אנו מברכים ותומכים על קיצור זמן ההבאה ל-24 שעות. אך, ההיערכות לכך צריכה להיעשות במהירות המירבית, ללא תקופת המתנה כה ממושכת בת שנתיים. להלן נדון בסוגיות העולות בשני התיקונים הללו לפי סדרן. (א) עצם קיומו של מאסר חייבים בהוצאה לפועל - ס' 29(א),(ב) ו: 30 להצעת החוק 1. המאסרים במסגרת ההוצאה לפועל בישראל כיום 1.1. במערכת ההוצאה לפועל של מדינת ישראל כיום ניתן, למעשה לאסור חייב בשל כל חוב הגבוה מ-100 ש"ח, ללא קשר למצבו הכלכלי וליכולתו האמיתית לשלם את חובו. 1.2. תמונת המצב הנוכחית והעגומה הינה שצווי מאסר מוצאים באלפיהם מדי יום ואנשים נאסרים ללא בחינה הולמת – ולעיתים אף ללא בחינה כלל - של יכולתם הכלכלית האמיתית לשלם את החוב ומתוך הנחה כי הם בעלי אמצעים המתחמקים מתשלום חובותיהם, הנחה המתבססת על החזקה1 שנקבעה בסעיף 7ג לחוק ההוצאה לפועל (להלן: "החוק") , לגביו נרחיב בהמשך. הוצאת צו מאסר וביצועו נעשים בקלות יתרה, תוך עיוורון למצבם האינדיבידואלי של החייבים- חייבים עניים, שאינם מסוגלים לפרוע את החוב; אנשים שחובם מסתכם במאות שקלים בודדים; בעלי מוגבלויות; נשים בהריון או מניקות; חולים; קשישים; ועוד קשת רחבה של נסיבות שכאלה אינן מונעות, פעמים רבות, את מאסרם של חייבים. כמו כן, לא אחת נאסרים חייבים בטעות, לאחר ששילמו את חובם, מהטעם שהתשלום ה לא עודכן במערכת ההוצאה לפועל. 1.3. בהקשר זה לא למותר לציין, כי מדו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי שפורסם בשנת 2006 עולה כי כל משפחה חמישית בישראל חיה מתחת לקו העוני. בשנת 2005, 1,630,500 נפשות חיו מתחת לקו העוני, לעומת 1,534,300 ב- 2004 ו- 1,427,000 ב-2003. שיעור הנפשות העניות בכלל האוכלוסיה עלה ל – 24.7% ב – 2005 (מ- 22.4% ב-2003 ל- 23.6% ב-2004). כל ילד שלישי בישראל חי מתחת לקו העוני. מדינת ישראל אוחזת בשיא העולמי בשיעור הילדים העניים, בקרב המדינות המפותחות והמתועשות. תחולת העוני בקרב ילדים עלתה ב- 50% מ-22.8% ב-1998 ל-34.1% ב- 2005. בעוד שההכנסה של שלושת העשירונים העליונים עלתה בשיעורים בני 5%-7%, ההכנסה של העשירון התחתון צנחה בכ-9%. היקפה ההולך וגדל של המצוקה הכלכלית גורר עמו גידול בהיקף החובות ובמספר אנשים הצפויים למאסר אזרחי בלתי חוקתי. 1.4. במסגרת הסיוע והייעוץ ההתנדבותי שמעניקים מתנדבי הל"ב לאלפי אזרחים משכבות האוכלוסיה המוחלשות, אנו נתקלים בצורה מתמדת בבעיות הנערמות כמו כדור שלג המדרדר את האדם במדרון העוני. לרוב, לאלו אין אפשרות לשכור את שירותיהם של עורכי דין. לעומת זאת, לנושים, שהינם ברובם המכריע (80%) חברות גדולות ועשירות, נתונה אפשרות להעמיד סוללה של עורכי דין משכילים ומוכשרים שיפתחו בהליכי הוצאה לפועל ויפעלו במסגרתם לפירעון החובות. פערי כוחות אלו יוצרים מצב בו פעמים רבות חובות קטנים יחסית של חייבים מוגדלים ו"מנופחים" בצורה חסרת פרופורציה לקרן החוב המקורית, מונעים מהחייבים את יכולת הערעור ופוגעים בזכויות היסוד שלהם באמצעות מאסר החייבים, כמפורט להלן. 1.5. מאסר החייבים כיום נעשה בשל בזיון ההוצאה לפועל, קרי, חייב שאינו משלם נתפס בעיני החוק כמזלזל ועל כן נאסר. בישראל קיימת דוקטרינה של "בזיון בית המשפט", לפיה חייב שלא משתף פעולה כנדרש ממנו ע"י לשכת ההוצאה לפועל ואינו מאמת ומוכיח את אי יכולתו הכלכלית לפרוע את החוב, עלול להיאסר מכוח סעיף 70 לחוק. 1.5.1. לעניין זה יש להבהיר, כי המגמה הרווחת במדינות המערב הינה לצמצם דוקטרינה זו של בזיון בית המשפט, בכדי להבחין באופן הולם יותר בין חייבים הפועלים שלא בתום לב לבין חייבים חסרי אמצעים. בארץ, מגמה זו מצאה ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 5304/92 (להלן: "בג"צ פר"ח") מפי סגן נשיא ביהמ"ש העליון דאז, השופט מנחם אלון, לאמור: "הדבר אינו שנוי במחלוקת כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב אין אוסרים אותו על אי תשלום החוב... ". 1.6. כיום ראש ההוצאה לפועל איננו נדרש לבחון, טרם הוצאת צו מאסר, האם ניתן לגבות את החוב באמצעים אחרים, אשר פגיעתם בחייב פחותה. כל עוד הזוכה מבקש מהרשם, וכל עוד החייב לא עמד בדרישות ס' 70(א) לחוק, יתאפשר לרשם לנקוט באמצעי המאסר. יתרה מזו: האינפלציה המופלגת בבקשת צווי מאסר מצד זוכים מביאה לכך, כי בפני רשמים מובאים כדבר שבשגרה מאות בקשות להוצאת צווי מאסר ליום (!), ולכן אין לרשמים כל יכולת מעשית לבדוק באופן פרטני ולהפעיל שיקול דעת לגבי כל בקשה ולכן בפועל מאושרות כדבר שבשגרה בקשות שכאלו באופן אוטומטי. אין צריך להרחיב לגבי משמעותה החמורה של תופעה זו, בפרט כשמדובר בשלילת חירותו של אדם או אף באיום לכך. 2. רקע: התפתחות הפסיקה והחקיקה בנושא המאסר בחוק ההוצל"פ: 2.1. פקודת המאסר הינה ירושה מהתקופה הבריטית המנדטורית והעות'מאנית האימפריאלית שלפניה. עם קום המדינה, שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, ניסה לבטל את פקודת המאסר, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד גורמי המסחר השונים והבנקים. חוק ההוצאה לפועל היה נתון במאבק עז עד 1967 שלבסוף הטמיעו את פקודת המאסר בסעיף 70. הויכוח הציבורי שהתנהל אז אפיין מדינה מתפתחת המנסה לבנות ולהיבנות ופועלת להקמת מערכת של אכיפה ראויה. 2.2. בג"צ פר"ח כנקודת מפנה לעניין מאסר חייבים - בג"צ זה הוגש ע"י עמותת פר"ח, שייצגה פושטי רגל וחייבים. בפנייתם לבג"צ ביקשו לפתור את בעיית החייבים שהחריפה לאחר מספר תיקונים בתקנת 1979, שקבעה כי ניתן יהיה להוציא פקודת מאסר ל-21 יום ונטל ההוכחה יהיה על החייב שיצטרך להוכיח את הגורם לאי יכולתו לשלם את החוב. באותה שנה הוקמה סיירת משטרתית מיוחדת למאסר חייבים ואלו נרדפו כפושעים . 2.2.1. הבג"צ הוגש לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המהווה פריצת דרך משמעותית בהכרה בזכויות האדם, בכבודו תוך שימת דגש לכך שללא קשר למצבו הכלכלי של האדם, עצם היותו אדם מקנה לו את הזכות היסודית לכבוד לחירות ולשלמות גופו ונפשו. הטענה המרכזית שעלתה בבג"צ פרח, הינה כי מאסר, אשר נעשה מבלי שנבחנת קודם לכן יכולתו הכלכלית של החייב והנסיבות האישיות, שלו ושל החוב, פוגע בצורה בלתי מידתית, שלא לתכלית ראויה, ובדרך שאינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל באחת הזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט – חירותו. 2.2.2. מדבריו של השופט אלון שהובאו בבג"צ פרח עולה כי מן הראוי לעשות התאמה, ככל שניתן, בין ההוראות המצויות בחוק ההוצאה לפועל לבין חוקי היסוד. פסק דין זה בקש להביא לנקיטת הליכים נגד רכושו של החייב כאמצעי עיקרי לעומת הליכי מאסר. 2.2.3. קביעת נטל ההוכחה בבג"צ פר"ח - השופט אלון, קבע כי יש צורך במעין הליך שיפוטי ובירור העובדות בפני ביהמ"ש, כלומר שמאסר החייב מחייב הופעתו בפני ראש ההוצאה לפועל, על מנת לפרוס טענותיו טרם תתקבל החלטת מאסר. הלכת פר"ח הגדירה מחדש את האיזון בין הזוכה לחייב, ואפשרה הדדיות בהליך ובמאזן הכוחות. 2.3. תיקונים 15, 16, 20 לחוק ההוצאה לפועל- כתוצאה מהלכת פר"ח, שקבעה מחדש את איזון הכוחות בין הזוכה לחייב, נוצר לחץ כבד על המחוקק, שהביא לשורה של מספר תיקונים ועיצוב סעיף 70 כפי שמופיע כיום בחוק. 2.3.1. השינויים ייתרו את הלכת פר"ח והטו את המאזניים באופן נחרץ לטובת הזוכה. בבג"צ פרח נקבע כי מאסר החייב ככלי לאכיפת חיוביו מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן לעקרונותיה של הדת היהודית. עם זאת, כיום, לאחר חקיקת תיקונים 15 ו- 19 לחוק , הפך מאסר החייבים לכלי מרכזי בידי הנושים בהליכי ההוצאה לפועל בישראל. כך, בוטלה הדרישה למצות את ההליכים נגד רכושו של אדם בטרם יוצא נגדו צו מאסר. בנוסף, בוטלה הדרישה לשקול את התועלת שבנקיטת הליכים נגד נכסי החייב. תיקוני חקיקה אלה בוצעו בניגוד לרוח פסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ פר"ח. 2.3.2. בעוד הפגיעה בחירותו של אדם, הבאה לידי ביטוי במאסר החייבים, ננקטה כאמצעי אחרון על פי הוראת סעיף 70 בנוסחו הראשוני, הרי שלאור תיקונים 15 ו- 19 ניתן להשתמש באמצעי המאסר אפילו כאמצעי ראשון ובלבד שראש ההוצאה לפועל שקל את התועלת בנקיטת צעד זה. אמנם סעיף 8(ב) לחוק מאפשר לראש ההוצאה לפועל להורות על כך שהליך פלוני, ובין השאר מאסר, לא יינקט אם הוא בלתי יעיל או שניתן להשתמש באמצעי יותר יעיל, אך זוהי סמכות שברשות וכמעט שאינה מופעלת. ניסיונם של מתנדבי הל"ב מלמד כאמור כי ראשי ההוצאה לפועל אינם בוחנים את האפשרות לנקוט באמצעים אחרים, חמורים פחות, לגביית החוב, כגון עיקול ועיכוב יציאה מן הארץ, טרם הוצאת צו המאסר. 2.4. בג"צ 4264/04 – עתירה שהוגשה ע"י "הל"ב במשפט" – (להלן: "עתירת הל"ב"). התנועה למלחמה בעוני ועוד חמישה-עשר עותרים, שהינם חייבים עניים, הגישו עתירה בעקבות טענתם שהמצב הקיים פוגע בהם, בזכויותיהם ובאפשרות שלהם להתמודד עם החיים במדינה תחת איום המאסר. 2.4.1. בעתירה זו ביקשו העותרים לבטל הוראות חוק בהן קיימות חזקות המניחות כי אדם הינו בעל יכולת כלכלית לשלם את חובו, באם לא עומד בתנאים שמציב החוק. אולם אי קיום תנאים אלה אינו בהכרח מעיד על התחמקות החייב מתשלום החוב ולרוב נובע מסיבות שונות לחלוטין, כפי שמפורט בהרחבה בעתירה. 2.4.2. בכדי לסבר את האוזן, להלן דוגמאות ספורות לנסיבות העובדתיות שעלו לגבי חלק מהעותרים בעתירת הל"ב : 2.4.2.1. עותר מס' 2, בן 47 נשוי ואב לארבעה ילדים, אשר הוצאה כנגדו פקודת מאסר בגין הריבית בתיק וכנגד שכר טרחת עו"ד, למרות שחובו הסתכם ב-448 ₪ בלבד והעותר דאג קודם לכן להגיע להסדר תשלומים. 2.4.2.2. עותרת מס' 3, אישה בת 62 המתקיימת מכספי הביטוח הלאומי. העותרת שילמה את החוב בסך של 718 ₪ באמצעות צ'קים, אך הזוכה לא עדכן את לשכת ההוצאה לפועל בדבר תשלום החוב. בינתיים החוב הלך ותפח וצו המאסר לא אחר לבוא. 2.4.2.3. עותרת מספר 4, אישה בת 42 הסובלת מבעיות בריאותיות ומתקיימת מהבטחת הכנסה, לא הצליחה לעמוד בהסדר התשלומים שנקבע לה מפאת הכנסותיה המועטות וגם כנגדה הוצא צו מאסר. 2.4.2.4. עותרת מס' 5, אישה בת 28, אם לשני ילדים בחודש התשיעי להריונה. המשפחה נקלעה לקשיים כלכליים וחובם הסתכם בסך 10,000₪. עקב כך כנגד אישה זו, הנמצאת כאמור בהריון מתקדם, הוצא צו מאסר. והדברים מדברים בעדם. 2.4.3. בעתירה פורטו כאמור חמישה עשר עותרים חייבים, אשר כנגד כל אחד ואחת מהם הוצא צו מאסר ואשר לכל אחד מהם נסיבות חיים קשות. המאסר לא מהווה בעבור אלו הרתעה ולא משיג את המטרה של גבייה יעילה. המאסר רק מדגים את כשל השוק שהביא אותם למצב האמור, מאחר ואין ביכולתם לשלם אפילו את דמי הפיקדון למניעת המאסר. כדוגמת אלו, לפי דיווחי מתנדבי הל"ב היושבים בעמדת הסיוע בלשכת ההוצאה לפועל מידי יום צובאים על דלתות לשכת ההוצאה לפועל עשרות פונים עם מצב דומה החולקים בעיה זהה. 3. טענות כנגד מאסר החייבים, כפי שהוא קבוע כיום בחוק ההוצאה לפועל: 3.1. לטענתנו, אין מקום כלל לסנקציה של מאסר חייבים, וזאת מכמה טיעונים מצטברים. 3.2. ראשית, הדעה הרווחת היא שמאסר הינו תוצאה של מעשה פלילי ועל כן, חייב נתפס פעמים רבות כפושע, כמשתמט, כאדם הפועל בזדון ומתחמק מאחריותו לעמוד בתשלומים. חדלות פירעון אינה עבירה. אמנם, ישנם מצבים של מרמה או ניצול לרעה של חייבים בעלי יכולת משתמטים, ואנו סבורים כי כנגדם יש לנקוט בצעדים אפקטיביים שיובילו לתשלום חובותיהם. אך לטענתנו ומנסיוננו, לא ניתן להכליל ולומר כי חייבים צריכים להיות מוחזקים כמשתמטים, להפך: נסיוננו מלמד כי במציאות הישראלית כיום רובם של החייבים (אם לא רובם המכריע) אכן נטולי אמצעים. מאסר אל לו להיות עונש בגין אי תשלום חוב אזרחי. 3.3. שנית, בהקשר זה יש לזכור, כי מאסרו של אדם מהווה פגיעה חמורה באחת מהזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט, והיא הזכות החוקתית לחירות המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי ביהמ"ש בבג"צ פר"ח: " החירות האישית היא זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה, והיא גם, מבחינה מעשית, תנאי למימוש זכויות יסוד אחרות. הפגיעה בחירות האישית, כמו פגיעת אבן במים, יוצרת מעגל מתרחב של פגיעה בזכויות יסוד נוספות: לא רק בחופש התנועה, אלא גם בחופש הביטוי, בצנעת הפרט, בזכות הקנין ובזכויות נוספות. כפי שנאמר בסעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין". רק בן-חורין יכול לממש באופן מלא וראוי את זכויות היסוד שלו. והחירות האישית, יותר מכל זכות אחרת, היא העושה את האדם בן-חורין. משום כך שלילת החירות האישית היא פגיעה קשה במיוחד". [ההדגשה אינה במקור]. 3.4. שלישית, המאסר ממילא אינו מהווה הרתעה לחייבים חסרי יכולת, ורק מביא לפגיעה כלכלית נוספת בחייב. כלי זה של הבאת החייב למאסר הינו כלי שבפועל פוגע במידה רבה - אם לא בעיקר - בחייבים שאינם יכולים לשלם. באם הגיע החייב למאסר משמעות הדבר היא כי לא יכול היה לשלם עבור פיקדון לשחרורו ממאסר, עקב אי יכולת אמיתית לעמוד בנטל הכלכלי. המשמעות של השהות הממושכת במעצר הינה הגדלת החוב מחד והעצמת הפער הכלכלי מאידך. בעצם המאסר, החייב מפסיד ימי עבודה, מחויב לשלם עבור השהות בתא המעצר, ועבור העלויות הנלוות. רציונל ההרתעה הולך לאיבוד בדרך, והפגיעה בחייב מתעצמת. 3.5. יתרה מכך – אפילו במקרים בהם מביא איום המאסר לכך שחייב משלם סכומים מסוימים על חשבון חובו לזוכה כדי להסיר מעליו איום מיידי זה, הרי פעמים רבות אין בכך משום סיוע לגביית חובות אלא להפך – הגדלת מעגל הזוכים שאינם יכולים לגבות את חובם. מתנדבי "הלב" עדים חדשות לבקרים למצבים בהם סכנת המאסר מכניסה חייבים חסרי יכולת פרעון לאימה הגורמת להם ללוות על אתר כספים מגורמים נוספים כדי לבטל את הצו שהוצא כנגדם – הלוואות שאותן אין ביכולתם להחזיר. כך שוקעים החייבים העניים הללו עוד יותר בתוך מעגל של חובות גדלים והולכים, ומנגד נוספים זוכים חדשים שלא יוכלו לגבות את כספם. כך, משולה עצם הוצאת פקודת המאסר נגד חייבים אלו לפתרון של כיבוי שריפות על דרך ליבוין... 3.6. אשר על כן, מובן כי התכליות העומדות בבסיס החוק הן גביית החוב ושמירה על קניין הזוכים מחד שמירת חירותו של החייב מאידך. השימוש באמצעי הדרסטי של מאסר, אינו מהווה איזון ראוי בין תכליות אלו . 3.7. לא בכדי, עולה2 כי קיים פער מהותי לעניין מאסר חייבים בין מדינת ישראל לשאר מדינות העולם המערביות. פרקטיקת מאסר החייבים צומצמה במדינות השונות לעניין הונאה, מרמה ואי תשלום מזונות. בסופו של דבר, פקודת המאסר בוטלה למעשה בכל העולם המערבי למעט ישראל. גם באנגליה, שהורישה למדינת ישראל את החוק הקיים בוטלה פקודת המאסר (למעט ענייני מזונות וארנונה) כבר ב-1970. אולם, מדינת ישראל ממשיכה ומתעקשת לאחוז בכלי המאסר על אף הפגיעה הקשה בחירותו של הפרט הכרוכה בכך. (לעניין זה ראו את הנתונים כפי שפורסמו ע"י מרכז המידע והמחקר של הכנסת: http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m01848.doc ). 3.8. אף המשפט העברי – שכידוע מהווה מקור נורמטיבי למשפט הישראלי - מתנגד למאסר חייבים. נקודת המוצא במשפט העברי הייתה איסור קטגורי על מאסר חייבים, על המלווה נאסר אפילו להיכנס לביתו של החייב, קל וחומר מאסר (ר' דברים כ"ד, י-יג). בעקבות צרכי הקהילה, עמדת המשפט העברי הותאמה לבעיות השונות שנוצרו עקב אי יכולת לפרוע חובות. בתלמוד החלה ההבחנה בין חייב עני, שאינו יכול לשלם את חובו לבין חייב בעל יכולת לשלם. לפי העמדה המאוחרת של המשפט העברי, בפסיקתו של הריב"ש, תכלית המאסר הייתה אמצעי כפייה על בעלי אמצעים המבריחים רכושם, לגלותם, ובשום פנים ואופן לא נגד עניים שאין ביכולתם לשלם את החוב. גם בפסיקתו של ר' חיים פלאג'י הותר מאסר על הלווה החייב רק כש"נראה לעין כל" שאיננו רוצה לשלם, וגם אז בהתייעצות ובמיתון ולאחר הפעלת שיקול דעת של בית הדין. 3.9. מצדדי המאסר טוענים כי ישראל היא "גן עדן לחייבים"- האמנם? יש לזכור כי ההגבלות הקיימות כיום, גם ללא מאסר חייבים, הינן רחוקות מלהיות נוחות לחייב. כיום ישנן הגבלות שונות, כגון הגבלת האפשרות לקבל דרכון, לצאת מן הארץ, הגבלת חשבונות הבנק והשימוש בכרטיסי אשראי, וכיו"ב. חייב, המוזמן לחקירת יכולת, מחויב לחתום על טופס ויתור סודיות ובכך מאפשר חדירה לפרטיו האישיים וליכולתו הכלכלית. אל לנו לזלזל בקושי ובבושה המלווים את החייב בשעה בה הוא עומד לחקירת יכולת, ומצווה למסור את ארנקו, להראות את כיסיו בפני כול ולדווח בכמה כסף הוא מאכיל את ילדיו. במהלך סיוע של מתנדבי הל"ב נתקלים לא פעם, במצבים בהם חייב פורץ בבכי של ייאוש וחוסר אונים על שאינו יכול להביא אוכל למשפחתו. חדלות הפרעון הינו מצב היוצר לחץ נפשי כבד ומתמשך על חייב גם ללא צו מאסר שמרחף מעל ראשו. 4. הערכת התיקון המוצע: 4.1. לאור כל האמור, ניתן להבין מדוע התיקון המוצע בחוק, בעקבות הרפורמה הכללית שבחוק ההוצאה לפועל, יוצר איזון ראוי יותר בין השמירה על הזכות הקניינית של הזוכה לבין הזכות לחירות של החייב. זאת באמצעות הקביעה שלא די בחזקה בלבד, לפיה חייב שאינו מוכיח אחרת הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו, אלא שההחלטה להטלת צו מאסר תתקבל רק לאחר הליך מעין שיפוטי שבו החייב יובא לפני רשם ההוצאה לפועל או שנעשה ניסיון אחר לברר את יכולתו אך הניסיון לא צלח, עקב אי שיתוף פעולה של החייב. יש צמצום של הפגיעה בחירות החייב. 4.2. השינוי פותר בעיה הנוצרת עקב טשטוש הקיים בפועל בין הליך ההבאה לבין הליך המאסר. לפי החוק כיום, אמורים להיות שני הליכים נפרדים: הראשון, ההליך הקבוע בסעיף 69(יב), הקובע כי החייב יובא לפני שופט במידה ולא הגיע לבירור או לחקירת יכולת. במצב כזה החייב יובא בפני שופט או רשם בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות. השני, הליך המאסר הקבוע בסעיף 70(א), המאפשר לאסור את החייב בשל בזיון ראש ההוצאה לפועל, ללא הבאה לפני רשם, אלא לאחר 48 שעות מתחילת המאסר. בפועל, החייבים מובאים פעמים רבות למאסר -רבים מהם כאמור חדלי פירעון השרויים גם כך במצוקה קשה - ללא בחינת עניינם ע"י שופט או רשם. ההליך המעין שיפוטי, שמחייב התיקון, פותר חלקית ליקוי חמור זה ולא מאפשר מאסרו של אדם ללא שניתנה לו זכותו הבסיסית להשמיע את טענותיו. 4.3. עם זאת לא די בשינוי זה – מן הראוי לקבוע חובת מתן ייצוג לחייבים בהליכי ההחלטה על מאסר בהוצאה לפועל. כפי שכיום קיימת חובת מתן ייצוג לנאשמים בהליך פלילי (הכוללת חובת מינוי סנגור ע"י ביהמ"ש לנאשמים נטולי יכולת כלכלית לממן ייצוג שכזה), מכוח קל וחומר לא ייתכן לא ליתן ייצוג משפטי לחייבים הצפויים למאסר. הצמצום המשמעותי של הנסיבות בהן ניתן לאסור חייבים עפ"י התיקון המוצע, יביא לכך שלחובת ייצוג זו לא צפויה להיות עלות תקציבית גבוהה. אך יודגש, כי - ממש כבהליך הפלילי ועוד יותר מכך – הסוגיה התקציבית אל לה להוות שיקול לשלילת זכות הייצוג של חייבים מפני מאסר בהוצאה לפועל. 4.4. שינוי נוסף הוא בכך שהשימוש בהליך המאסר מוגבל לגובה חוב מעל לסכום של 500,000 ₪ (למעט בתיקי מזונות, שם גובה החוב לצורך מאסר הוא מעל 100,000 ₪). הגבלה זו מראה על שינוי בתפיסה הנוגעת למאסר חייבים, ותביא לצמצום ניכר בהיקף המאסרים – ובוודאי לביטול התופעה המבישה של מאסר עניים בגין חובות פעוטים . 4.5. עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק הנושא על דגלו את זכויות הפרט, נוצר מתח הולך וגובר בין חוק ההוצאה לפועל בנוגע למאסר חייבים לבין חוק היסוד. מאסר שאינו לצורך ענישה הוא אמצעי שאינו מידתי, ועל כן ראוי להגביל את השימוש בו – כפי שעושה ההצעה באופן מבורך. 4.6. ואולם, גם אם תתקבל ההצעה כלשונה, עדיין תהיה אפשרות לאסור את החייבים שחובם עולה על 500,000 ₪ (לצד מאסר חייבי מזונות שחובם אף נמוך מכך משמעותית). לטענתנו, מן הראוי לבטל כליל את האמצעי של מאסר חייבים אזרחי, למעט במקרים בהם בוצעה עבירה פלילית ע"י החייב (כגון מרמה או הברחת נכסים) מהטעמים שצוינו לעיל. עם זאת יצוין, כי לגבי מאסר חייבי מזונות אין עמדתנו כה נחרצת, ויש מקום לטענה כי זהו מקרה חריג שבו ראוי להתיר מאסר חייבים. 4.7. התיקון מציע איזון כוחות ראוי יותר בין זכויות הזוכים לחייבים. מחד, כלי המאסר יוגבל מאוד לשימוש ולכן מידת הלחץ שתופעל על החייב במסגרת זו תפחת, אך מאידך מספק המחוקק שלל כלים אפקטיביים לגביית חובות בהגבלות שבפרק ו' 1, אותן יכול הרשם לקבוע בצורה מודולארית, ע"פ מצבו של החייב, גובה חובו ומידת שיתוף הפעולה. יודגש: לטענתנו חלקם של האמצעים המוצעים בפרק ו'1 איננו מידתי ואינו ראוי (ונרחיב על כך לקראת הדיון בפרק זה), אך לטענתנו די בחלק מהאמצעים המוצעים בפרק זה בכדי להבטיח באופן מספק את זכויות הנושים גם ללא נקיטה בכלי הפסול של מאסר חייבים. 4.8. מן האמור לעיל, ניתן לראות כי בהצעת החוק יש ניסיון להתקרב ולהתאים את ערכי חוק היסוד למטרתו הכללית של חוק ההוצאה לפועל. אמנם, אנו תומכים בביטול כלי המאסר האזרחי לחלוטין, כפי שנהוג ברוב רובן של מדינות העולם המערבי. אך למצער, יש לשים דגש מיוחד על שמירת החירות ולדאוג כי הפגיעה בחירות תעשה לעיתים רחוקות, כאמצעי אחרון ולא ראשון, תוך התחשבות בנסיבות חייו של האדם וצמצום המקרים שבגינם ניתן יהיה לאסור, ותוך הקפדה על הליך שיפוטי ראוי לפני החלטה על הוצאת צו מאסר ועל מימושו. במובנים הללו הצעת החוק מהווה שיפור ממשי לעומת המצב הקיים, אך בלתי מספק. (ב) תקופת הבאה בפני שופט – ס' 31 להצעת החוק 5. כיום, ההסדר בחוק ההוצאה לפועל, סעיף 70(ד), מורה על הבאת החייב שנאסר בפני שופט בתוך תקופה שלא תאוחר מ-48 שעות. 6. מצב המאפשר תקופת הבאה כזו של 48 שעות, משמעותו העמקת הפגיעה בכבודו וחירותו של החייב. עניין זה מתבלט במיוחד מתוך השוואה בין מאסר חייבים למעצר חשוד בפלילים - כיום, כאשר אדם מובא למעצר במסגרת ההליך הפלילי, החוק מחייב הבאה מול שופט תוך 24 שעות. נוצר מצב אבסורדי בו חשוד ברצח לדוגמא, ישהה זמן מועט בתא המעצר לעומת חייב שישהה זמן כפול ממנו בטרם יפגוש בערכאה שיפוטית. ההשוואה בין המצבים בהליך הפלילי לבין ההליך האזרחי, הינה לכל הפחות ראויה. אדם שהינו חדל פרעון ואינו חשוד בביצוע עבירה, מן הראוי שזכותו להיות מובא בפני שופט תמומש תוך לכל הפחות 24 שעות כפי שמתאפשר בהליך הפלילי לחשוד בביצוע עבירה. 7. על רקע זה אנו מברכים ותומכים בשינוי שמוצע, שבמסגרתו יקוצר זמן ההבאה ל-24 שעות. שינוי זה מביא לאיזון ראוי יותר בין זכותו של הזוכה לבין שמירה על כבוד החייב. 8. עם זאת, קיים קושי בנוגע למועד כניסת תוקפו של החוק המוצע. נשאלת השאלה האם משטרת ישראל והנהלת בתי המשפט אכן זקוקים לשנתיים של היערכות לדבר. אל לנו לשכוח כי מדובר באנשים, מעוטי יכולת, בעלי משפחות. לעיתים, הנזק הנגרם ממעצר שכזה הינו בלתי הפיך. על כן, ההיערכות והשינויים צריכים להיעשות במהירות המירבית, כזו שתצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה הבלתי-מוצדקת בזכויות האדם. (ג) סיכום: השינוי שמובילים משרד המשפטים והוועדה הנכבדה בעניין מאסר חייבים הינו צעד חשוב והכרחי בדרך לאיזון ראוי יותר, בחוק ההוצאה לפועל, ביחסי הכוחות שבין זוכים לבין חייבים. אמנם, לטענתנו אין מקום כלל ועיקר להטיל סנקציה של מאסר אזרחי על חייבים שאינם פורעים את חובותיהם; אך מאסר חייבים באופן מצומצם, כפי שמוצע ברפורמה, הינו הרע במיעוטו ולכל הפחות מקטין את הפגיעה בחייב אשר הגיע לחדלות פירעון. החוק המוצע הוא ניסיון מוצלח לאזן בין כוחות שונים במערכת הצדק, תוך שמירה מקסימאלית על כבוד האדם של החייב מחד ועל קניינו של הזוכה מאידך. בכבוד רב, דנה פריבך-חפץ, עו"ד נכתב בסיוע הסטודנטיות אורית מנדלוביץ וולין צור מהתוכנית למשפט ורווחה באוניברסיטת תל אביב.