חומר רקע
נוסח לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט ביום א' באייר התשס"ח (5 במאי 2008)
חוקה, פרק שני: זכויות היסוד של האדם – חופש ההתאגדות
איל זנדברג, ממונה על עניינים חוקתיים, הלשכה המשפטית
חופש ההתאגדות
[חדש]
14.
לכל אזרח ישראלי ולכל תושב ישראל החופש להתאגד [גרסה ב': לרבות במפלגות ובארגוני עובדים ומעבידים].
הצעת המי"ד1:
"(א) לכל אזרח או תושב של המדינה החופש להתאגד, לרבות הזכות להקים מפלגות והתאגדויות פוליטיות.
(ב) לכל אזרח או תושב של המדינה החופש להתאגד באיגודים מקצועיים. "
הצעת המא"צ2:
"לכל אזרח ישראלי ולכל תושב המדינה חופש ההתקהלות וחופש ההתאגדות."
הנוסח המוצע אינו כולל התייחסות מפורשת לזכות שלא להיות חבר בהתאגדות. ההנחה הפרשנית היא שהביטוי "החופש להתאגד", במקובץ עם החירויות האחרות שבחוקה, מעניק הגנה מפני הטלת חובה להתאגד. חוק שמחייב התאגדות (למשל, בהקשר מקצועי – עורכי דין) ייבחן לפי פסקת ההגבלה. לגבי ארגוני עובדים, מוצע בסעיף 20 לכלול במפורש את החירות שלא להיות חבר באלה.
גרסה ב' – התאגדות של מפלגות מעוגנת בסעיף נפרד שעניינו מעמד המפלגות (ר' סעיף 4 בפרק הכנסת). אולם בעוד שהסעיף האחר יתמקד במעמד המפלגה, הרי שהסעיף כאן מתמקד בזכות האדם להתאגד במפלגה.
התאגדות בארגוני עובדים ומעבידים מעוגנת בסעיף 20 בפרק זה, בשל ייחודה.
דיון – האם ראוי להעניק את חופש ההתאגדות לשוהים בישראל באופן ארעי לצרכי עבודה תיירות וכו'?
זכויות ביחסי עבודה
[חדש]
20.
(א)
לכל אדם הזכות לפעול לקידום תנאי העבודה וזכויותיו כעובד ולהתארגן לשם כך עם עובדים אחרים, לרבות בדרך של הקמת ארגון עובדים, והוא חופשי שלא להיות חבר בארגון כאמור לפי בחירתו;
[גרסה ב', כתוספת: לכל מעביד הזכות להתארגן עם מעבידים אחרים לשם קידום זכויותיהם כמעבידים, לרבות בדרך של הקמת ארגון מעבידים והוא חופשי שלא להיות חבר בארגון כאמור לפי בחירתו].
בדיון בוועדה הוחלט שלא לכלול הוראה בדבר הזכות לעבוד ככזו אלא להתייחס להיבטים הקיבוציים של זכויות העובדים – התארגנות, שביתה והסכמים קיבוציים.
"להתארגן" – ההנחה בנוסח זה היא שהביטוי כולל הן את עצם ההתארגנות/ההתאגדות והן את הפעולה המשותפת במסגרתה. אם מתעורר ספק בעניין מוצע להוסיף: "וליטול חלק בפעילות משותפת".
גרסה ב' – בפני הוועדה הוצגה עמדה התומכת בעיגון זכותם של מעבידים להתארגן בדומה לזכויות העובדים. מוצע לשקול מחדש אם יש הצדקה חוקתית להוראה כזו. יש לזכור כי העובדים נמצאים בדרך כלל בנחיתות כוחות מול המעביד, נתונים לשליטתו במסגרת העבודה ותלויים בו להמשך פרנסתם. כך באופן היסטורי וכך גם כיום; לעומתם, חופשיים המעבידים להתארגן ולנהל את ענייניהם והם נהנים מהגנה חוקתית על הקנין הפרטי.
יצוין כי בדיון בוועדה נדחתה הצעה להרחיב את המטרה לשמה מותרת ההתארגנות גם ל"קידום ענייניהם הכלכליים והחברתיים". מטרה כזו עשויה להתפרש כמתירה שביתות פוליטיות.
(ב)
ארגוני עובדים וארגוני מעבידים רשאים לנהל משא ומתן קיבוצי ולהתקשר בהסכמים קיבוציים [מחייבים], כפי שייקבע בחוק.
על-פי דיני העבודה הנוהגים הסכם קיבוצי עשוי לחייב גם עובדים שאינם מיוצגים בארגון העובדים שחתם על ההסכם. על כן הוצע בוועדה לציין בחוקה את הכוח הייחודי של ארגוני העובדים (ואולי אף של ארגוני המעבידים) לגבור על חופש ההתקשרות האישי של אותם עובדים.
מוצע שלא לייחד את הכוחות, הנתונים לארגון העובדים, לארגון היציג דווקא (ר' הערות לסעיף קטן (ג)). קביעה כזו מגבילה את היקפו של חופש ההתארגנות ועשויה להחליש קבוצות מיעוט בקרב העובדים. יש לזכור כי מתן כוח חזק לקבוצות עובדים דומיננטיות מחייב הגנה על עובדים חלשים. מכל מקום המחוקק יהיה רשאי לקבוע הוראות המייחדות את הכוח העודף של ארגון עובדים לארגון יציג דווקא, כשיש לכך הצדקה לשם מניעת תוהו ובהו בשוק עבודה מסוים, אך אין טעם חוקתי לקבוע מגבלה כזו בחוקה עצמה.
לדיון – האם החוקה צריכה להטיל חובה על מעבידים לנהל משא ומתן קיבוצי עם ארגוני עובדים, או שהדבר יכול להיקבע בחקיקת העבודה? האם הקביעה כי לארגון העובדים "זכות לנהל ..", להבדיל מ"כוח" או "רשות", משנה לעניין זה?
(ג)
לכל אדם הזכות לשבות [גרסה ב': ולנקוט באמצעים אחרים] במסגרת פעילות [או: מאבק] קיבוצית [גרסה ג': באמצעות ארגון עובדים] לשיפור תנאי העבודה, והחופש שלא להשתתף בשביתה [גרסה ב': ובפעילות [או: מאבק] הקיבוצית], והכל בדרך ובתנאים שייקבעו בחוק;
[גרסה ד': ניתן לקבוע בחוק הגבלות על זכות השביתה לשם הבטחת ההספקה של שירותים חיוניים וההגנה על ביטחון המדינה, הסדר הציבורי או אינטרס ציבורי חיוני אחר].
מתוך הכרה במרכזיות השביתה ככלי קיבוצי בידי העובדים לשם הגנה על זכויותיהם הוחלט לעגנה בחוקה. עם זאת, יודגש כי השביתה היא אמצעי בלבד במסגרת המאבק הקיבוצי לשם מימוש זכות ההתארגנות ושאר זכויות העובדים.
בצד הזכות לשבות, מוצע לעגן אף את חירותו של העובד שלא לשבות וזאת כדי למנוע כפיה או לחץ לא הוגן מצד ארגון העובדים או הרוב הדומיננטי במקום העבודה על עובד יחיד או על מיעוט בקרב העובדים, אשר זכויות האדם, ובהן זכות השביתה, מכוונות להגנתם.