חומר רקע
מדינת ישראל
משרד המשפטים
המחלקה למשפט עברי
ירושלים כ"ט בניסן, תשס"ח
4 במאי, 2008
לכבוד
ועדת החוקה חוק ומשפט
הנדון: חופש ההתאגדות
התאגדות ושביתה במשפט העברי
לפי המשפט העברי המקורי, אם מתעורר סכסוך בין העובד למעבידו, על העובד לפנות תחילה לערכאות משפטיות לבירור הסכסוך. אם הכירו הערכאות המשפטיות שהופרו זכויותיו של העובד, והמעביד מסרב לכבד את פסק הדין, רק אז רשאי העובד להפר את הסכם העבודה שלו באופן חד-צדדי ולהשתמש בנשק השביתה כדי לאלץ את מעבידו לכבד את פסק הדין1.
אך מה יעשה העובד כשאין לו עילה פורמלית כנגד מעבידו, אבל הוא מבקש לשפר את תנאי עבודתו, כגון העלאת שכרו, הגדלת ימי החופשה שלו, סידור הסעה למקום העבודה או שיפורים סביבתיים וכדומה?
אמנם כלל גדול בדיני עבודה הוא שהפועל רשאי להתפטר בכל עת שירצה, ואי אפשר לאכוף עליו את חוזה העבודה2, אבל זכות זו אינה מועילה לו בכגון זה, מכיוון שאם הפסקת העבודה גורמת למעביד נזק כלכלי, הוא ייאלץ לפצות את מעבידו על הנזק שגרם לו3. זאת ועוד, הלוא בכגון זה העובד אינו מעוניין להתפטר, אדרבה, הוא מעוניין לשמור על מקום עבודתו, וכל מבוקשו אינו אלא לשפר את תנאי העסקתו, ומאחר שיש יחסי עבודה בינו ובין מעבידו, השביתה היא לכאורה הפרה חמורה של חובתו הבסיסית לעבוד ולא להתבטל4.
האם פירוש הדבר הוא שנשק השביתה למעשה אינו עומד לרשות העובד? אם כן, כיצד יתגונן העובד כנגד ניצולו על ידי מעבידו וכיצד ייאבק למען שיפור תנאי עבודתו, כשאין בידי בית המשפט להושיעו? כיצד ייווצר האיזון בין כוחו המוגבר של המעביד לבין כוחו החלש בדרך כלל של העובד? וכלשונו של הרב הראשי לתל-אביב יפו לשעבר, הרב חיים דוד הלוי ז"ל: "היתכן שתורתנו הקדושה שכל דרכיה דרכי נועם, תאסור על אדם להאבק ולהלחם על פת לחמו?"5. כפי שנראה להלן, התשובה לכך היא שהעובד יכול גם יכול להיאבק על תנאי עבודתו, אבל עליו לעשות זאת עם עמיתיו במסגרת ארגון עובדים.
רק בתקופה המודרנית הוכרה זכות ההתאגדות כזכות יסוד, אבל כבר בתקופת התַנאים (המאות הא'-הב' לספירה) נזכרות תקנות שתיקנו בני אומנות מסוימת (המזכירות את תקנות חברי הגילדות בימי הביניים), ואפשר ללמוד מהן שהמשפט העברי מכיר בזכות התארגנותן של קבוצות עובדים. וזה לשון התוספתא6: "ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין. רשאין לעשות קיצתן7... רשאין הצמרין [= עושי הצמר] והצבעין [= צובעי הצמר] לומר: 'כל מקח שיבוא לעיר, נהיה כולנו שותפים בו. ורשאין הנחתומין [=האופים] לעשות רגיעה [= הסכם בדבר שעות המסחר] ביניהם. רשאין החמרין [= בעלי החמורים המובילים משאות] לומר: 'כל מי שימות חמורו – נעמיד לו חמור אחר'... רשאין הספנים לומר: 'כל מי שתאבד ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת'8"9.
אמנם מקור זה מדבר בבני העיר ובבעלי אומנויות עצמאיים, אבל ברור שהזכות להתאגד עומדת גם לעובדים שכירים. ואכן חכמי ההלכה בדורות מאוחרים קבעו על סמך מקור זה שיש לארגון עובדים סמכות לנהל משא ומתן עם המעסיקים ולחתום עמם על הסכמי עבודה קיבוציים בשם כלל העובדים שהם מייצגים. כך למשל, קבע הרב משה פיינשטיין10 (ארצות-הברית, המאה הכ') שהפועלים רשאים להתאגד באיגוד מקצועי (Trade Union) ולתקן תקנות שיחייבו את כל חברי האיגוד, הן בינם לבין עצמם הן בינם ובין המעסיק או הציבור הרחב11.
אמנם המשפט העברי מסתייג בדרך כלל מנשק השביתה, כיוון שהוא אמצעי אלים של עשיית דין עצמית12, אולם אין הדברים אמורים אלא ב"שביתה פראית", שהוכרזה על ידי ציבור עובדים בלתי מאורגן. אבל ארגון העובדים רשאי להכריז על שביתה בנסיבות מסוימות, וזכותו תהיה גם למנוע מן המעביד לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים אחרים במקומם. עם זאת, לפני שהעובדים פותחים בשביתה, עליהם לקבל אישור מבית הדין לעבודה לעשות כן, ובית הדין יתיר להם לשבות רק אחר שבחן את צדקת תביעותיהם וסבירותן13.
חכמי ההלכה בימינו קבעו כי במקום שהשביתה מותרת, אין להפר אותה, וניתן לנקוט סנקציות כנגד מפירי השביתה. כמו כן נקבע שאם השביתה מוצדקת מבחינה חוקית, על המעביד לשלם לעובדיו את שכרם גם עבור ימי השביתה14. זאת ועוד, אם התברר לאחר מעשה שהשביתה לא הייתה מוצדקת, דעת הרב פיינשטיין15 היא שבכל זאת חובתו המוסרית של המעביד לשלם לעובדיו את שכרם המלא, "כי לא מטובה [קרי, מתוך רווחה] בטלו מעבודתם, אלא מרוב צער ועוני חשבו שיהיה תועלת מזה [קרי, מהשביתה]".
לצד ההכרה בעצם זכות השביתה, בנסיבות ובמגבלות שתיארנו לעיל, קבעו חכמי המשפט העברי סייגים לזכות השביתה בעובדים מסוימים. כך למשל, יש שהגבילו את זכותם של מורים במקצועות הקודש לשבות, משום ששביתתם תביא לביטול התלמידים מתורתם. אבל יש מי שחלק עליהם16. בדומה לכך, נאסר על עובדים בשירותים חיוניים לשבות, כגון רופאים ואנשי כוחות הביטחון, אם הדבר עלול להביא לפגיעות בנפש או בביטחון המדינה או לפגיעה חמורה באינטרס הציבורי17. כמו כן נקבע, מתוך דאגה לשלום השובתים עצמם, שאסור להם להשתמש באמצעים העלולים להביא לידי סיכון בריאותם, דוגמת "שביתת רעב"18.
ד"ר מיכאל ויגודה
ראש תחום משפט עברי