חומר רקע
קטעים מפסק הדין בת.א. 1296/02
מריאנה רודשטיין ו-1914 אח'
נ' ועידת התביעות, בהם נמתחת ביקורת על
התנהלות ועידת התביעות מול ניצולי השואה-התובעים
"אכן, לדעתי, מוטב היה לה לועידת התביעות שלא תטען טענת התיישנות (או טענות פורמאליות –דיוניות אחרות) ותתייצב, באומץ, להשיב ולהתגונן מול טענות הדופי שהתובעים מטילים בה, גופן, ותראה שפעלה כדת וכדין ובאמונה למען שולחיה. הנתבעת איננה גוף מסחרי שלוז תכליתו הוא השׂאת (מקסימיזציה) רווח. היא נציגה של העם היהודי ונושאת דברם של קורבנות השואה ונרדפי הנאצים בכל הקשור לפיצויים חומריים. הציבור הזה הוא 'הגיון הקיום' ((Raison d'être של ועידת התביעות, בזכותו היא קיימת ולזכותו מוכוונת פעילותה. כשליחתו של ציבור כה חשוב וכה רגיש עליה לנהוג עמו בהגינות מלאה בצניעות ובענווה. על פי טיבו וטבעו של הציבור שאת האינטרס שלו מייצגת ועידת התביעות עליה למלא את משימתה שלה בחרדת קודש" (עמ' 14).
"הסתתרות מאחורי טענות דיוניות כגון 'התיישנות' שתכליתן להדוף את התובענה לפני בירור גופי הטענות מליטה מסך איפול על מהלכיה ומנהגה של ועידת התביעות; במקום שקיפות ובהירות שכמדומה ראויות ונחוצות יותר. החשש הוא, כמובן, שהמבקש להסתיר יש לו מה להסתיר" (עמ' 14-15).
"אולם ועידת התביעות בחרה להתדיין עם התובעים תוך שימוש בכל כלי דיוני אפשרי; מין פנקסנות חשבונאית של עוסק זעיר. היא בדקה בציציות התובעים ומצאה שכמה מאות מהם 'ישנו על זכויותיהם' זמן רב מדי. אנשים אלה שלפי טענתם (אותה עליהם להוכיח) היו לנרדפים בידי הנאצים, עלו לארץ משנפרץ מסך הברזל בחוסר כל ולפיכך ראו בסכום של 5000 מארק מרכיב נחוץ וחשוב לקליטתם והתערותם בישראל. משנדחתה ידם הפשוטה לא הרהיבו עוז או לא ידעו כיצד או לא ידעו כי טוב להביא את עניינם לערכאות. כעת משהתברר לועידת התביעות שכמה מאלה איחרו את המועד ולו איחור קל, היא עומדת על הסרת תביעתם בבחינת ייקוב הדין (דין ההתיישנות) את ההר" (עמ' 15).
"אני מתקשה להאמין שפקיד זוטר כבוריס נטל לעצמו חירות להציג מציאות, פרשנות ודרכי פעולה שאינם בתחום ידיעתו. המשמעות ההכרחית של הנחיית בוריס להציג למבקשים מצג שתיתכן הגשת בקשה שנייה או שעניין הגיל ייחתך לפי 'מועד בדיקת הבקשה' היא שהנתבעת הכשילה את התובעים באורח מודע" (עמ' 70).
"הממצא העובדתי הוא שבוריס פעל כלפי הפונים אליו בהתאם להנחיות שקיבל מן הממונים עליו. המידע שנמסר מפיו לפונים היה מטעה ומכשיל ומקורו בדרג המנחה והמנהל של ועידת התביעות" (עמ' 70).
"למסקנה שבוריס פעל לפי מדיניות מנחה השלכה קשה לעניין 'היסוד הנפשי' המאפיין את התנהלות ועידת התביעות. להלן אחזור לדון בכך כאשר אבחן את טענת ההטעיה הנובעת מהצהרת אברבך. אולם עלי להוסיף ולהעיר שאפילו קבעתי שהתנהלותו של בוריס הייתה פרי הבנתו האישית ויוזמתו הפרטית, לא היה בכך כדי להסיר אחריות מן הנתבעת. שכן בוריס פעל כעובד של הנתבעת במסגרת תחום הפעולה המוגדר שלו אצל הנתבעת והיא הדריכה אותו לנהוג אחרת ולא כיהתה בידו שעה שפעל כפי שפעל" (עמ' 70).
"היא ידעה שאין לאיל ידה להבטיח אפשרות להגשת בקשה שנייה ושלכן אסור לה לנקוב במפורש, במסמך בכתב, שהדבר אפשרי. עם זה נוח היה לה שמבקשי מענק שטרם הגיעו לגיל הפטור לא ישהו את בקשותיהם עד הגיעם לגיל זה. על כן בניסוח מעורפל, מתפתל ודו-משמעי הוכשרה הקרקע למחשבה מוטעית של מבקשי המענק שביכולתם להגיש בקשה שנייה. סיכומה של נקודה זו הוא שנוסחה של הצהרת אברבך היה בו כדי להטעות את כל התובעים והלכה למעשה הוטעו מכוחו, במישרין, תובעים רבים ובעקיפין גם יתר התובעים. ועידת התביעות הייתה מודעת לתשתית המטעה המגולמת בהצהרת אברבך" (עמ' 74).
"מסקנותיי בעניין 'תופעת בוריס' ו'הצהרת אברבך' הוליכו אלי קביעה שועידת התביעות הייתה מודעת למצגים המטעים המגולמים בהן. האפשרות שועידת התביעות, שליחתם של יהודים נרדפי הנאצים באשר הם, מעלה בשליחותה כלפי התובעים עד כדי הכשלתם המודעת היא אפשרות שקשה מאד להעלותה על דל השפתיים אך אין היא בלתי מתקבלת על הדעת" (עמ' 75).
"הנתבעת אומנם לא הודתה אף לרגע בקיומו של 'הלך נפש' כזה, אולם לדעתי הדבר עולה מבין השיטין ומבין המילין מפי עדיה ותצהיריהם שאישרו שהנתבעת נמנעה באורח מכוון מלהדריך את מבקשי המענק ולייעץ להם" (עמ' 76).
"הנה כי כן ככל שהמסקנה קשה ומייחסת לועידת התביעות שיקול דעת ציני ומנוכר כלפי מבקשי מענק מסוגם של התובעים, אינני יכול שלא לראות ולקבוע את סבירות המסקנה.
סיכומה של הטענה בדבר הטעייה והכשלה
הפועל היוצא מן הבירור בחלק זה של פסק הדין הוא שהנתבעת באמצעות עובדיה (בוריס ואחרים) ובאמצעות ניסוח מטעה של הצהרת אברבך הניחה לפני התובעים מצג עובדתי מטעה ומכשיל" (עמ' 76-77).
"לא זו בלבד שהועלם מעיני התובעים מידע חיוני, אלא אף גם זו שנמסרו להם פרטים מטעים בעליל (בהדרכה שנמסרה מפי בוריס ודומיו) ופרטים מערפלים שגם בהם טמון יסוד בולט של הטעיה (הצהרת אברבך). בהעדר מקורות ידיעה והדרכה אובייקטיביים אמינים לא יכלו התובעים לאמת את דברי בוריס ואת התובנה שעלתה, גבי דידם, מהצהרת אברבך; גם לא יכול היה להתעורר בלבם ספק וחשש להטעיה (מפי בוריס או מקריאת הצהרת אברבך)" (עמ' 79).
"הפועל היוצא ממחדלים אלה של הנתבעת הוא שלא זו בלבד שלא ניתן לתובעים ייעוץ מיטבי (אופטימאלי) המצוי בגדרה של מחויבות הנתבעת כנאמן של התובעים, אלא אף גם זו שאי אפשר היה להם לבצע בעצמם ברירה מושכלת בין אפשרויות. התובעים ניתבו את דרכם להלכה בעיניים פקוחות לאור היום אך למעשה היו מהלכים מבלי דעת בעלטה גמורה. אין תימה לכן שלא הבחינו במכשול שבדרכם ובו כשלו.הנתבעת במחדליה יצרה את המכשול והיא אחראית למכשלה"(עמ'79).
"גישה זו נתפסת בעיני כהוכחה ברורה לחוסר תום לב של גורמי ההנהלה והביצוע של הנתבעת. ממה נפשך אם ועידת התביעות תפסה מעיקרה את תכלית המענק כסיוע מיידי לקליטת נרדפים עולי ברה"מ, מדוע נהגה בניגוד גמור לתפיסה זו; לא הציבה מגבלות זמן להגשת בקשות ולא ביארה את הדבר במסמכיה, בשאלון ובמגעיה עם התובעים? ואם ועידת התביעות תפסה מעיקרה את המענק כתגמול מסוים לנרדפים שעלו מברה"מ, ובהתאם לכך נהגה כל העת, מדוע היא נסוגה מכך היום תוך היאחזות בקרנות פרשנות לא לה? הבחנה זו בין הלכה (כפי שהיא נטענת היום) למעשה (כפי ביטויו בהתנהגות הנתבעת בפועל); בין מנהגה של הנתבעת בזמן אמת לבין אמרי פיה לעת הזאת- היא הנותנת שפיה ולבה של הנתבעת אינם שווים" (עמ' 93).
"ועידת התביעות שילבה גם לעניין אי ההיענות להגשת 'בקשה שנייה' את הטענה שטיפול בבקשות שניות המתקיים שנים לאחר שהתובעים עלו ארצה שולל את תכלית המענק כסיוע מהיר, מיידי ויעיל לתהליכי הקליטה של העולים. כבר הערתי שהשימוש בתירוץ זה נעדר תום לב. הנתבעת עצמה נהגה בבקשות הללו כאילו אין צורך בסיוע מיידי ומהיר ונעדר עכבות ביורוקרטיות.
לא אמרתי את מה שאמרתי אלא כדי להראות שאילו ועידת התביעות הייתה מקבלת 'בקשות שניות' ולא דוחה אותן על הסף; או אילו הייתה, למצער, בודקת את נסיבות הדחייה של הבקשה הראשונה ומקבלת את הבקשה השנייה במקום שאין סתירה גלויה והחלטית בין השתיים, לא היה בכך משום נקיטת מדיניות מערימה ומתחכמת כלפי ממשלת גרמניה" (עמ' 98).
"תפיסת המהות של מענק הסיוע ותכלית קרן הסיוע אינה מצויה בסתירה קוטבית לאפשרות להגיש בקשה שנייה. אינני רואה ממש בטענה שאילו קיבלה הנתבעת בקשות שניות ואילו דנה בהן היה בכך משום התחכמות והערמה על רשויות ממשלת גרמניה. לכל הפחות לא הייתה סיבה מספקת לדחייה גורפת של בקשות רק משום היותן 'בקשות שניות'. אפשר וצריך היה לערוך בדיקה והבחנה בין מצב שבו התברר בעליל שהמבקש אינו סובל נזקי בריאות ברמה מספקת, לבין מצב שבו אמנם נכשלה הוכחת נזקי הבריאות במסגרת הבקשה הראשונה אך לא מן הנמנע שייתכנו אמצעי הוכחה פוטנציאליים נוספים או שתיתכן התרחשות אובדן כושר במשך הזמן שבין הבקשה הראשונה לשנייה. במקרים כאלה צריך היה לקבל את הבקשות הנוספות ולהנות את המבקש מן ההקלה הראייתית" (עמ' 99).
"הנתבעת אינה רשאית להעדיף פרט או קבוצה של פרטים יהיה גודלה אשר יהיה על פני פרט או קבוצה אחרת מבין ציבור מבקשי הבקשות. לכן שיקולים שתכליתם לפגוע או להקשות על קבוצת מיעוט כדי להבטיח עבור הרוב את קיום קרן הסיוע לאורך שנים, הם שיקולים זרים ופסולים" (עמ' 100).
"לדעתי ועידת התביעות הייתה יכולה לקיים באמונה וכהלכה את חובת נאמנותה לתובעים על שלושת ראשיה בלי כל התנגשות בחובותיה כלפי הממשל הגרמני. אולם הנתבעת נכשלה בקיום חובתה בכל שלושת המישורים. כישלונה הוא כישלון רב" (עמ' 100).
"חטא חטאה הנתבעת כלפי התובעים בכך שלא העמידה להם כלים הולמים לשיקול דעת. עיקר הדבר הוא בכך שנמנע מן התובעים מידע רלוונטי חיוני. הנתבעת הייתה צריכה, לכל הפחות, להעמיד לרשות כל מבקש מענק חוברת מידע והדרכה, בשפה שהוא שולט בה, הכוללת את הוראות הממשלה הגרמנית, הנחיות הביצוע, תרגום השאלון ודגשים בעניין משמעות גיל הפטור, המועד הקובע לעניין גיל הפטור, איסור 'צמיחה אל גיל הפטור' ואיסור (או חוסר תועלת ב) הגשת 'בקשה שנייה'. חוברת המידע צריכה לכלול גם אזהרה על כך שאין ביטחון שקרן הסיוע תמשיך להתקיים לאורך ימים ושנים. זו דרישה מינימאלית. ועידת התביעות הייתה מיטיבה עשות אילו קיבלה את כל מי ממבקשי המענק שחפץ בכך לשיחת הבהרה עם פקיד מוסמך ומיומן דיו כדי לבאר דברים לאשורם.
דרישת המינימום נגזרת מכך שועידת התביעות יכולה הייתה לצפות באופן אובייקטיבי- ולפי ממצאיי לעיל גם צפתה הלכה למעשה- לכך שבהעדר בסיס מידע מתאים יינקטו מבקשי מענק רבים מהלך מוטעה שיסכל את סיכוייהם לזכות במענק" (עמ' 101).
"באי כוח הנתבעת ביקשו להתגונן כנגד מחויבות בסיסית מתבקשת זו בטענה שהמידע שנטען שהיה צורך בו לא נועד אלא לאפשר לתובעים לשקול אפשרות לעכב את הגשת בקשתם עד לגיל הפטור אלא שאפשרות לשקול מהלך כזה כלל לא הייתה נתונה לתובעים משום שהיא סותרת את כללי ממשלת גרמניה. בעיני טענה זו אינה אלא תואנה צינית חסרת ממש" (עמ' 101).
"אולם לא זו בלבד שלהשקפה זו אין זכר במסמכים מן התקופה הרלוונטית לתובענה זו אלא אף גם זו שהנתבעת פעלה הלכה למעשה כאילו אין כל חשיבות למימד הזמן בהענקת מענק. הנתבעת גם לא הציבה מגבלות זמן להגשת בקשות ולא בדקה את פער הזמן שבין מועד ההגירה מברה"מ למועד הגשת הבקשה. זה ועוד זה, כשמדובר במבקשי מענק הנמצאים חודשים אחדים (ואפילו שנה או שנתיים) קודם לגיל הפטור, אין כל 'עיכוב מלאכותי' ואין כל השפעה לעיכוב כזה על תכלית המענק. הנתבעת לא נתנה דעתה לצורך להעמיד את המידע הבסיסי לרשות המבקשים לכל הפחות כדי לא להכשיל את אלה שגילם 'נושק' לגיל הפטור ושהתעכבות מצדם עד גיל הפטור אינה פוגעת בשום 'עיקרון גרמני מקודש'. לפיכך גרסתי כי העובדה שהנתבעת נסמכת על טענה-תואנה זו מלמדת על חוסר תום לב" (עמ' 102).
"הנתבעת אינה רשאית להסתיר מידע ממבקשי המענק. הגשת בקשה למענק איננה כהימור על שולחן הרולטה שבו רב הנסתר מן הנגלה. מה היו אומרים ה"ה הנכבדים ראשיה ונגידיה ומנהליה של ועידת התביעות אילו הציע סוכן ההשקעות (או פקיד הבנק או סוכן הביטוח) הפרטי שלהם להם לנקוט פעולה בלי לצייד אותם בכל המידע הרלוונטי המצוי בידו, אחד שיש במידע כדי להשפיע על נקיטת המהלך ואחד שאין בו כדי להשפיע. זו שאלה רטורית גרידא. מן הראוי שממונם המעט של מבקשי המענק-שרובם ממילא משתכרים אלי צרור נקוב-יהיה חביב על אותם ראשים ונגידם מכובדים שמבקשי המענק תלויים בהם, כממונם שלהם. לי נראה שפרנסי הציבור הללו, התאמצו די הצורך למען הציבור הכללי של מבקשי המענק אך זנחו (לעתים באורח מודע ואפילו מכוון) את האינטרס של התובעים" (עמ' 102).
"אולם בנסיבות של אפלולית מוחלטת-שלא לומר בנסיבות שבהן נמסר למבקשים מידע מטעה ומכשיל-נדרש מן הנתבעת להעמיד את המבקשים על כך שבקשתם על פניה נראית חסרת כל סיכוי. עניין נוסף היוצר ממשק בין מחדלי מסירת מידע לבין מחדלי טיפול ראוי נוגע לפעילותם של רופאי האמון.
אני סבור שכדי להסיר מכשול ומכשלה לפני עיוור היה על הנתבעת להבהיר לציבור המבקשים את ממדי ההחלטה שהדריכו את רופאי האמון ולהניח למבקשים לקבל לעיון את חוות הדעת של רופא האמון כדי לאפשר להשיג עליה" (עמ' 103).
"ועידת התביעות אפשרה לתובעים לערער על החלטות הדחייה. אולם ערכו של ערעור כזה מוגבל מאד אם חוות הדעת של רופא האמון לא נמסרת למבקש והוא אינו יכול להעמיד אותה לבדיקה בידי מומחה מטעמו" (עמ' 103).