חומר רקע
לקראת הדיונים המכריעים ב- 10/7 ו-24/7
לשכת עורכי הדין מודיעה על התנגדותה הנחרצת
לקיצור תקופות ההתיישנות מ-7 ל-4 שנים
• אין יסוד משפטי, חברתי או טכנולוגי שיכול להצדיק את קיצור תקופת ההתיישנות. נהפוך הוא. מתקבל הרושם שקיצור ההתיישנות בא כמכשיר – בלתי מתאים בעליל ובבחינת אמצעי פסול וזר – להקלת העומס בבית המשפט.
• חוק ההתיישנות הנוכחי הוא בן כ-50 שנים. אף עם נדרש "רענון" משפטי מסוים - בסוגיות כאלה ואחרות – על יסוד הניסיון שנצבר בחלוף חצי מאה, הרי החוק בכלל ותקופות ההתיישנות הנקובות בו בפרט, הוכיחו את עצמם.
• אין שום אינדיקציה בפסיקה של חצי המאה האחרונה כי תקופות ההתיישנות הנוכחיות יצרו תקלות בכלל או חוזרות ונשנות בפרט. ההפך הוא הנכון – תקופות ההתיישנות הוכיחו עצמן כסבירות לחלוטין.
• מהפכת המחשוב בכלל ואחזור המידע בפרט – ודאי כאשר מדובר בגופים כלכליים גדולים (בנקים; חברות ביטוח וכיוצב"ז) - מורה כי היום, יותר מאי פעם בהיסטוריה האנושית, קל לשמור כמויות בלתי נתפסות של מידע ולאחזרו (למצוא מסמך או מידע בתוך המידע השמור) בקלות ובמהירות, בלתי נתפסים גם הם. הכיצד דווקא כעת מקצרים את ההתיישנות? תמיהה היא – ולתמיהה תהא!
• השכבות החלשות הן פגיעות יותר מכל בחינה (נוסעות במכוניות טובות פחות; עובדות בתנאים טובים פחות; נגישות פחות לשירותי בריאות וסיעוד ראויים וכיוצב"ז). הן גם פגיעות יותר בכל הקשור לעמידה על זכויותיהן המשפטית. קיצור תקופות ההתיישנות יפגע – בראש ובראשונה – בשכבות אלה. בכלל ולטובת השכבות החזקות התאגידים הגדולים בפרט. מדובר ב"צדק חלוקי" הפוך – לוקחים מהעניים והחלשים ונותנים לעשירים ולחזקים! לא מוסרי ונטול כל הצדקה.
• קיצור תקופת ההתיישנות יחסום את דלתות בית המשפט בפני רבים, ללא קמצוץ הצדקה, וישלול את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית.
• קיצור תקופת ההתיישנות יפגע בקטינים באופן קשה ומיוחד. כיום תקופת קטינות לא נמנית ומרוץ ההתיישנות מתחיל בגיל 18 (7 שנים - עד גיל 25). אומנם ועדת חוקה קבעה חריג במקרים של אלימות או עבירות מין, אך יש להקנות לקטין זכות לתבוע גם ביתר המישורים. מקרים בהם קטינים נפגעו מרשלנות רפואית ואיבדו את סיכוייהם לחיים כשל אחרים, מקרים בהם קטינים נשארו עם פגיעות מוחיות ומוטוריות קשות ולו בשל שאכלו מזון לתינוקות ומקרים בהם קטינים נשארו ללא כל, בשל גניבת כספי ירושה - אינם פרי הדמיון או בבחינת "עיר הנידחת או "בן סורר ומורה" אלא קרו. למרבה הצער - יקרו גם בעתיד.
• קיצור תקופת ההתיישנות, יהווה הרעה קיצונית מוחשית לתובעים שנפגעו בנזקי גוף, בין היתר שכן תהליכי התגבשות הנזק הם ממושכים כשמדובר בנזקי גוף. עבור הפצועים והחולים, הנאבקים על בריאותם, תקופת התיישנות של 4 שנים היא קצרה מדי, מה גם שהחלמתם תלויה לעיתים באותם הרופאים, שאותם הם מבקשים לתבוע. במשך מספר שנים מיום שנפגע, מצוי התובע הסובל מנזקי גוף, במצוקה פיזית נפשית וכלכלית ועסוק בדאגה לצרכיו הבסיסיים (טיפול רפואי או פרנסה) ואינו מסוגל לטפל בהגשת תביעה על נזקיו.
• קשה לקבל את ההבחנה – שבסיסה בתפיסה חברתית כלכלית מעוותת – ה"מקדשת" את הקניין הפרטי ומפלה ומעדיפה אותו על פני זכויות הקשורות לגופו של האדם.
• אין שום הצדקה לקיום תקופות התיישנות "מיוחסת" לטובת חברות ביטוח. ההיפך הוא הנכון. יש להאריך את תקופת ההתיישנות בחוק חוזה הביטוח – הנקובה כעת ל-3 שנים - ולהעמידה על תקופת ההתיישנות הכללית בתביעות כספיות!
• הדבר נכון גם לגבי ההתיישנות בת השנתיים בלבד של תביעות אזרחיות מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (סע' 26 לחוק) או ההתיישנות בת השנתיים בלבד להגשת תביעה להכרה לפי חוק תשלומים לפדויי שבי, התשס"ה-2005 (סע' 9) או ההתיישנות בת השלוש שנים מתום השירות הצבאי להגיש תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (סע' 32).
אשר על כן, חה"כ נכבד/ת,
נבקשך לתמוך בעמדתנו, ולהצביע בעד מחיקתם כליל של סע' 5 ו-7 בהצעת החוק