חומר רקע
יז בתמוז התשס"ח
20 ביולי 2008
לכבוד
וועדת חוקה, חוק ומשפט
כנסת ישראל
ירושלים
חכי"ם נכבדים,
הנדון: נייר עמדה לקראת הדיון המסכם בהצעת חוק ההתיישנות,
התשס"ד – 2004
הצעת חוק הממשלה 125 מיום 28 ביולי 2004
הריני מתכבדת לחזור ולהציג את עמדת מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו, לעניין הצעת החוק שבנדון, ולהתריע כי:
קיצור תקופת ההתיישנות ל-4 שנים תגרום לפגיעה נוספת באזרחים שנפלו קרבן בידי עבריינים.
החוק המוצע במתכונתו הנוכחית, שולל מנפגעי עבירות מין ונפגעי עבירות אלימות חמורות את זכותם המהותית והדיונית כאחת, לתבוע את נזקם ממי שפגע בהם בצורה קשה ובזדון.
דווקא בעת מדיניות הרווחה הנוכחית, המתעלמת מצרכיהם של קרבנות פשיעה חמורה1, ננקט צעד כה דרסטי שבפועל חוסם את דרכו של הקרבן לתבוע את נזקיו מהעבריין שפגע בו.
אף לא אחד מחמשת הרציונאלים שעומדים בבסיס הצעת החוק אינו עומד בבחינת המציאות כפי שיודגם:
(1) הגנה על אינטרס הוודאות של נתבעים:
במקרה דנן, אין המדובר במחלוקת ו/או בסכסוך שגרתי בין הצדדים. לרוב מדובר בנתבע שהוא עבריין מורשע שפגע בתובע במתכוון, ברשעות ובזדון. אין הגיון לכך שהחוק יעניק לנתבעים כאלה הקלות ויתרונות דיוניים, המאפשרים לו, לנתבע המעוול, להתחמק מנשיאה באחריות לנזקים להם גרם.
(2) עידוד התובעים לממש זכותם ללא עיכובים:
נפגעי עבירות המין והאלימות החמורות אינם מסוגלים, מטעמים פסיכולוגיים להתמודד, בפרק זמן הסמוך לאירוע, עם האירועים שגרמו את הנזק שלהם, ואף עם עצם עובדת גרימת הנזק, הן בשל הפחד וההלם שבו הם נמצאים, הן בשל תחושת חוסר האונים ואבדן האמון שנגרמו כתוצאה מכישלונה של המדינה בהגנה עליהם, והן מסיבות אחרות, של הדחקה והסתרה, שזכו זה מכבר להכרה הן בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, והן בתחום המשפט.
המחוקק הכיר בכך כאשר קבע בהליך הפלילי דווקא תקופת התיישנות מיוחדת. כלומר, דווקא במקום שבו מבחינת הרציונלים של הדין לכאורה נכון היה שלא להכיר בכך, בשל רמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת.
- גורם הזמן בנסיבות אלה, של תובעים שהם נפגעי עבירות, מושפע גם ממשך הזמן הארוך שבו מתנהל ההליך הפלילי כנגד הנאשם.
• כמובן שהליך זה, הימשכותו ודרך ניהולו אינו בידי נפגע העבירה, אלא תלוי בהתנהלות המדינה, שלנפגעי העבירה אין יכולת להשפיע על קיצורו, ואין כל הגיון בכך שתוטל לפתחם של התובעים חובה להגיש תביעתם תוך תקופת זמן קצרה ובטרם הסתיימו ההליכים הפליליים.
קיצור תקופת ההתיישנות תהווה תמריץ לנאשמים ליצור סחבת בעניינם. גם כך, מצבנו בכי רע.
אין המדובר בניזוק שמבקש להתעשר. במציאות אנחנו רואים נפגעים שלא מצליחים להתמודד עם שגרת היום ולתפקד במקומות עבודה, בשל התמשכות הדיונים בהליך הפלילי.
(3) מניעת התדיינות בעניינים שלציבור אין עוד עניין בבירורן:
מקום שבו מדינת ישראל כשלה בכך שלא ייחדה תקציבים, אמצעים ומשאבים לטיפול בקרבנות עבירות המין והאלימות החמורה, ואין כיום דרך ממלכתית או ציבורית לפיצויים של אלה על נזקיהם, יהא זה נלוז לטעון כי אין למדינה ו/או לציבור אינטרס בבירור העניין. אדרבא, האינטרס הציבורי הוא כי תוארך תקופת ההתיישנות ולא כי תקוצר, שכן, בסופו של יום משלם המיסים הוא זה שיאלץ לשלם עשרות מונים עקב שינוי חקיקתי זה.
(4) מניעת תביעות הסובלות מחולשה ראייתית בשל חלוף הזמן:
ברוב המקרים תובענות המוגשות על ידי קרבנות פשיעה חמורה מתבססת על ראיות מוצקות של ממש, והכרעת דין פלילית הקובעת ללא עוררין את אחריות הנתבע, המשמשת כראייה בתביעה האזרחית, ולכן הרציונל כלל לא מתקיים.
(5) צמצום מספר התובענות:
פתרון לעומס בבתי המשפט לא יגיע מחסימת זכותם המהותית של הנפגעים, מלהגיש תביעות כנגד תוקפיהם.
יתירה מכך, הצעת החוק במתכונתה המוצעת, תכפיל את ההתדיינות בבתי המשפט, תסרבל את בירור התובענה, ותשחית את זמנם של כל הצדדים. תחילה יהא צורך בהכרעה האם המקרה שלפנינו נכנס לגדר החריגים והרזולוציות השונות, ורק לאחר מכן יערך דיון לגופו של עניין.
הפתרון מוצע:
מדינת ישראל אינה היחידה הנאלצת להתמודד עם סוגיה זו; מוצע לפתור את בעיית נפגעי העבירה בכל הקשור לסוגיית ההתיישנות ע"י השוואת תקופת ההתיישנות האזרחית של נפגעי עבירה לתקופת ההתיישנות הפלילית של העבירה שבוצעה בהם, ובלבד שזו לא תפחת מתקופת ההתיישנות האזרחית הכללית.
לסיכום:
אנו, במרכז נגה קוראים לכל חברי הכנסת ונציגי הציבור המשתתפים בוועדה לעמוד לצד נפגעי העבירה, לסכל את הכוונה לקצר את תקופת ההתיישנות הסבירה שנהוגה בישראל משך שנים כה רבות והטמעה בקרב הציבור, ואשר כל שינוי בה יגרום לשנים רבות של הסתגלות, "הסתגלות" שמשמעה חסימת דרכם של תובעים צודקים להגשת תביעתם.
בכבוד רב
דיקלה טוטיאן, עו"ד
מנכ"ל מרכז נגה