חומר רקע
לכבוד
פרופ' מנחם בן ששון
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
כנסת ישראל
ירושלים
נכבדי,
הנדון: דיון ביישום חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006
בשם מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו, שהינו מרכז וולונטרי המייצג נפגעי עבירות מין ואלימות חמורה, ששם לו למטרה לשנות את מערך ההתייחסות לנפגעי עבירה, הריני מתכבדת בזאת להעביר את עמדתנו לעניין יישום חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין.
ראשית, ברצוננו לציין כי מדובר בחוק בעל חשיבות עליונה שנועד, כפי שמעיד עליו שמו, להגן על הציבור מפני עברייני מין מסוכנים. מתוך ניסיוננו נראה כי החוק בעיקרון מיושם כהלכה, והמערכת המורכבת המופקדת על יישומו – עובדת.
עם זאת, ברצוננו להפנות את תשומת לב הוועדה הנכבדה למספר נקודות חסר וחולשה בחוק עצמו ובדרך יישומו, שפוגעים, לדעתנו בהשגת מטרתו, כפי שיפורט להלן:
1. מערכת הערכת המסוכנות והפיקוח אינה מכילה בחובה מקום לשמיעת קולו של נפגע העבירה באופן רשמי והגנתו כנפגע העבירה שהביאה להעמדתו לדין של עבריין המין, אינה מהווה מרכיב בהערכת מסוכנותו של עבריין המין:
(1) כך, למרות שנפגע העבירה הוא בהחלט חלק מהציבור והחוק אף מעניק לבית המשפט את הסמכות להורות על הרחקת העבריין מנפגע העבירה, הרי שאין התייחסות משמעותית אליו וקולו לא נשמע. בדרך כלל ההגנה היא על ה"ציבור" על ידי איסור אמורפי שמוטל על העבריין מלהתרועע עם קטינים ולא מוקדשת מחשבה קונקרטית להגנה של נפגע העבירה עצמה, אף שבמקרים מסוימים היא נמצאת בסיכון מוחשי להיפגע שוב מן העבריין המשוחרר. לעניין זה, נעיר כי הדבר שונה ונפרד מהוראות חוק מגבלות חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"א-2004, שנועד רק למקרה שקיים חשש שלנפגע העבירה עלול להיגרם "נזק נפשי של ממש", וגם זאת תוך ביצוע "מאזן נוחות" בין חשש זה לבין הפגיעה שתיגרם לעבריין בשל הטלת המגבלות. איננו רואים הצדקה להפרדה המלאכותית שבין נפגע העבירה הספציפי לבין ה"ציבור". נפגע העבירה עצמו זכאי להגנה, הן מכוח היותו נפגע העבירה, הן מכוח היותו עד תביעה שנדרש להגנה יתירה והן מכוח היותו חלק מן הציבור עליו מבקש החוק להגן.
(2) ניתן להזכיר כאן שבאותם מקרים בהם נאשם מודה בעובדות כתב האישום והנפגע לא נקרא להעיד, למשל, השופט לא ישמע פרטים על נפגע העבירה או על האירוע מנקודת מבטו. לעיתים, אפילו הפרטים הטכניים לכאורה חשובים, כמו במקרה שנפגע העבירה מתגורר בשכנות קרובה לעבריין. מה יועיל במקרה כזה אם ייאסר עליו, באופן כללי להתרחק מהנפגע? כנ"ל כאשר מדובר בנפגע עבירה שהוא עדיין קטין בעת שהעבריין משתחרר מהכלא, והוא עלול לחזור ולפגוע בו. להמחשת העניין, נספר כי מרכז נגה מייצג במספר תיקים, קטינים שעברו מעשים מגונים חמורים על-ידי שכן בגיר. עבריין המין הורשע ונידון למאסר בן מספר שנים, ממנו השתחרר לאחרונה. במקרים בהם היה בפני בית המשפט מידע מנפגע העבירה באשר לנסיבות העבירה ומידע טכני באשר למקום מגוריו של עבריין המין בסמוך לבית נפגע העבירה, יכול היה בית המשפט (כפי שצריכים היו גם מעריכי המסוכנות ויחידת הפיקוח) לקחת בחשבון פרטים אלה ולקבל החלטה אפקטיבית באשר להגנה על הציבור בכלל ועל נפגע העבירה בפרט מפני פגיעה נוספת של עבריין המין.
(3) זאת ועוד, נראה כי בתהליך הערכת המסוכנות ניתן משקל ומועלית דרגת המסוכנות כאשר מדובר בעבירות מין חוזרות. אולם, לא נראה כי ניתן משקל לעניין המסוכנות, כאשר מדובר בעבירה נמשכת וחוזרת באותו נפגע. כך למשל, כאשר אב חוזר ואונס את ביתו במשך שנים, הוא לא ייחשב כעבריין מין "סדרתי" או "רצידיביסט" לצורך קביעת דרגת מסוכנותו. במילים אחרות, יש חשש כי הערכת המסוכנות בוחנת את כמות הנפגעים מעבירות המין, תוך התעלמות מנפגע העבירה הספציפי שחזר ונפגע לאורך זמן רב מאותו עבריין מין, שעשוי לאחר שחרורו ובהעדר פיקוח מתאים לחזור ולפגוע בו.
(4) נוסיף עוד, כי ברבות מהעבירות בהן כן נשמע קול הנפגע בבית המשפט, לא ניתן לטעון כי בית המשפט, או כתוצאה מכך, מעריך המסוכנות, לוקח בחשבון נתונים אשר לא היו יכולים להיות ידועים לעבריין, כמו גיל צעיר של הקורבן, רגישותו וחולשתו, שהרי כל אלה הם נתונים אשר אפשרו את ביצוע העבירה.
2. חוסר נגישותם של מעריכי המסוכנות לחומר נוסף, ולעבירות נוספות שביצע עבריין המין, שאין ספק שיש קשר בינם לבין מידת מסוכנותו לציבור ולנפגע.
(1) יתירה מכך, מעריכי המסוכנות לא מקבלים כל מידע מהנפגע, לא שומעים את עמדתו וכלל אינם חייבים לפנות כדי לקבל עמדה זו. לדעתנו, יש חשיבות רבה בשמיעת עמדתו של הנפגע ולו בהיותו מקור למידע חיוני עבור מעריך המסוכנות. מלבד במקרים חריגים, נפגע העבירה בקיא בפרטי העבירה שבוצעה בו, בנסיבותיה ובאירועים לפני ואחרי ביצוע העבירה. פרטים אלה, שלעיתים נעדרי חשיבות משפטית באשר לעבירה עצמה, לרוב אינם נכללים בכתב האישום, בהכרעת הדין או בגזר הדין. לעומת זאת, מנקודת מבט קלינית, כפי שציינו בפנינו גורמי מקצוע האמונים על הערכות המסוכנות, פרטים אלה יכולים להיות בעלי ערך רב למעריך המסוכנות, כדוגמת שימוש באלמנטים סאדיסטיים במהלך ביצוע העבירה, או בהתנהגות אחרת שיש בה להצביע על מסוכנותו של עבריין המין שאינה חלק ישיר מיסודות עבירת המין.
(2) באשר לערך הראייתי של הדברים, הרי שמעריך המסוכנות חשוף לא רק למסמכים רשמיים כגון כתב האישום ופסק הדין, אלא שהוא אף נפגש עם עבריין המין ושומע מפיו פרטים רבים, ביניהם באשר לעבירה עצמה ולנסיבותיה. מן הראוי, אם כן, כי לכל הפחות יקבל מעריך המסוכנות מידע מפרט נוסף, הבקיא בפרטי העבירה, נסיבותיה והאירועים שקדמו לה או שבאו לאחריה.
(3) כך למשל, יש מקום לאפשר למעריכי המסוכנות לקרוא את תסקיר הנפגע שנערך לנפגע העבירה על פי סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי (דבר שמוצע אף בתזכיר לתיקון חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין). תסקיר הנפגע מהווה מקור חשוב למידע הקשור בטיב העבירה שבהיצע עבריין המין. מה גם שמדובר בחומר מקצועי. ישנם פרטים שונים שאינם מוזכרים בכתב האישום בהיותו של זה מצומצם להגדרה טכנית ויבשה של יסודות העבירה. המצב שלפיו ניתן לקבל כל מידע מהעבריין אך לא מהנפגע הוא בלתי מתקבל על הדעת. לדעתנו, אין חשש כי מעריך המסוכנות "יושפע" מהחומר באופן שיטה את הערכתו, ממש כשם שאין חשש כי דבריו של עבריין המין במהלך הראיון יטו את עמדתו ברמה החורגת מן הרמה המקצועית. ברור כי מעריכי המסוכנות, בהיותם גורם מקצועי מנוסה, ידעו לעשות את ההפרדה המתחייבת בין העובדות הרלוונטיות לבין תחושותיו באשר להשלכות העבירה על נפגע העבירה.
אנו מקווים כי עמדתנו תישמע בעת דיוני הוועדה, והערותינו יישקלו בחיוב בידי הגורמים המקצועיים האמונים על יישום החוק.
בכבוד רב,
ד"ר דנה פוגץ', עו"ד
ראש מרכז נגה