חומר רקע

דין וחשבון הועדה לבדיקת האחריות לפגיעה בטיפול רפואי תשנ"ט - 1999 התיישנות 69. על פי חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 מתיישנת תביעה בחלוף שבע שנים. כאשר אין הנזק מתגלה, מוארכת תקופת ההתיישנות עד עשר שנים (סעיף 89 לפקודת הנזיקין). משך הזמן להתיישנות התביעה בישראל ארוך מהמקובל במדינות רבות וניתן לקצרו ללא פגיעה ממשית בנפגעים. בדרך כלל, מי שנפגע וסובל נזק, מזדרז ומגיש את תביעתו זמן ניכר לפני חלוף תקופת ההתישנות. אולם עצם האפשרות לתבוע אחרי שנים רבות מגביר את חוסר הודאות ומייקר את הביטוח. הבעיה העיקרית בהקשר להתיישנות נעוצה בכך שבהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות מירוץ ההתיישנות לגבי קטין שניזוק, מתחיל רק בהגיעו לגיל שמונה עשרה. התוצאה היא שניתן להגיש תביעה עשרים וחמש שנים לאחר האירוע. אפשרות זו מכבידה ביותר על הנתבע שלא היה מודע לצורך לשמור על ראיותיו. כן נוצר חוסר ודאות אצל המבטחים, שאינם יכולים לקבל תחזית כלשהי מהמבוטחים בקשר לתביעות אפשריות, בגין אירועים שהתרחשו לפני עשרים וחמש שנים. דעת רוב חברי הועדה היא שרצוי לערוך שינוי בדיני ההתישנות, במגמה להגיע לתקופות קצרות יותר שבהן תתישן התביעה. אולם מכיון שבמשרד המשפטים מעבדים הצעת חוק כוללת לענין ההתישנות, היה רוב חברי הועדה בדעה שלא ראוי שהועדה תגבש הצעה מפורטת, בהנחה שגישתה של הועדה תילקח בחשבון בהצעת החוק.* על פי הצעת החוק תקוצר תקופת ההתיישנות לארבע שנים תחת שבע שנים כיום. לגבי תביעות של קטינים תועמד ההתישנות על שבע שנים, ובלבד שתקופת ההתישנות לא תסתיים לפני חלוף ארבע שנים ממועד הגיע הנפגע לבגרות. לגבי קטין שיש לו אפוטרופוס, לרבות אפוטרופוס טבעי, תימנה תקופת ההתישנות מהמועד שבו היה לקטין אפוטרופוס, בתנאי שתביעת הקטין לא תתיישן לפני הגיעו לגיל עשר.