חומר רקע

‏7 בנובמבר 2008 לכבוד פרופ' ח"כ מנחם בן-ששון יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט הכנסת ירושלים שלום רב, הנדון: תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה), התשס"ח-2008 לקראת הדיון ביום ראשון הקרוב בתקנות שבנדון, נבקש להעביר אליך את תמצית הערותינו: ראשית, מהתקנות המוצעות עולה, כי בכוונת המשטרה לתעד את ביטולי הרישומים, ולשמור תיעוד זה במאגר נפרד. התקנות אינן מגדירות את מהות הרישום הנוסף שיווצר או את תוכנו, ונראה כי עלול להיות בכך כדי לסכל את כוונת המחוקק, כי רישומים הנוגעים לתיקי חקירה סגורים יבוטלו כליל בהתקיים התנאים, הקבועים בחוק. מקריאת התקנות עולה עוד, כי מציעיהן לא הפנימו לחלוטין את הנחת היסוד, אשר היוותה בסיס לדרישת המחוקק בסעיפים 1(ד) ו-1(ה) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, לפיה אדם שבסך הכל נחשד בעבירה זכאי ליהנות מחזקת החפות. התקנות מדברות על "מועד ביצוע העבירה", כאילו ניתן לומר שבוצעה עבירה, ומייחסות משקל לנסיבות כגון "חומרת הפגיעה באדם" ו"היקף הפגיעה ברכוש", על אף שמדובר במעשים, שמעולם לא הוכחו. נראה, כי חוסר ההפנמה של משמעות חזקת החפות הוא אשר הביא את מציעי התקנות לבקש ליצור מאגר נפרד עם מידע על ביטולי רישומים, והוא אשר הנחה אותם בקביעת אמות המידה המהותיים לביטול. תקנה 1 – הגדרות "המועד הקובע" מוגדר בסעיף כ"מועד ביצוע העבירה, ולעניין חשד לביצוע מספר עבירות בידי אותו אדם הנחקרות באותה תיק חקירה – מועד ביצוע העבירה המאוחרת." השימוש החוזר במונח "מועד ביצוע העבירה" אינו ראוי בהקשר זה, שכן יש לזכור כי מדובר ברישומים, המתייחסים לחשדות גרידא, שאף לא הבשילו לכדי כתב אישום. השמירה על עקרון חזקת החפות מחייבת נקיטה של לשון זהירה בהקשר זה, גם אם לכאורה מדובר בעניין "סמאנטי". תקנה 4 – תקופות מינימאליות לביטול רישום על פי סעיף 1(ד) לחוק על פי תקנה 4, "הוגשה בקשה לביטול רישום, רשאי הגורם המוסמך לבטל את הרישום, ובלבד שהסתיימה התקופה ונשקלו אמות המידה לביטול הרישום..." בהתאם לסעיף ההגדרות, "התקופה" נעה בין 3 שנים (במקרה של קטין החשוד בעבירה שאינה פשע) ל-7 שנים (במקרה של בגיר החשוד בפשע). הקביעה, כי משך הזמן מאז האירוע הנטען הוא קריטריון קשיח, היא קביעה בעייתית, הסותרת לכאורה את כוונת המחוקק. סעיפי 1(ד) ו-1(ה) לחוק יצרו הבחנה ברורה בין "ביטול אוטומטי", המותנה בחלוף הזמן כקריטריון קשיח, לבין ביטול על פי שיקול דעת כללי. סעיף 1(ד)(2) קובע בהקשר זה, כי אמות המידה לביטול שאינו אוטומטי ייקבעו: "בהתחשב, בין השאר, במשך הזמן שחלף מיום האירוע נושא החקירה... גילו של האדם שהרישום נוגע לו ביום האירוע, נסיבותיו האישיות, קיומם של רישומים אחרים כאמור בסעיף קטן (ג) או של פרטי רישום כאמור בסעיף 2 לגבי אותו אדם, מהות העבירות שיוחסו לו וחומרתן". הפיכת משך הזמן לקריטריון קשיח משמעותה בהקשר זה, כי עד חלוף 3-7 שנים מיום האירוע הנטען אין לגורם המוסמך את הסמכות, אשר המחוקק ביקש להעניק לו. כל הרעיון של סעיף 1(ד), להבדיל מסעיף 1(ה), היה ליצור עילה לביטול, במסגרתה נשקלות כל הנסיבות הרלוונטיות; קשה להניח, כי לא יהיו מקרים כלשהם, בהם תהיה הצדקה לביטול הרישום טרם חלוף המועדים המוצעים. כבילה זו של שיקול דעת הגורם המוסמך עלולה למנוע ממנו להפעיל כראוי את סמכותו על פי החוק. תמוהה גם העובדה, כי גיל החשוד ומשך הזמן מאז האירוע הנטען, מוזכרים רק במסגרת הקריטריון הקשיח, ולא ברשימת השיקולים הנוספים, האמורים להנחות את המשטרה. תקנה 5 – "חומרת הפגיעה באדם" ו"היקף הפגיעה ברכוש" בעוד ניתן להבין את רצון המשטרה לשקול את מהות העבירה, המיוחסת לחשוד, ואת חומרתה הכללית (או כלשון המחוקק בסעיף 1(ד)(2) לחוק, "מהות העבירות שיוחסו לו וחומרתן"), קשה יותר לקבל את "חומרת הפגיעה באדם" ואת "היקף הפגיעה ברכוש" כשיקולים רלוונטיים בנוגע לחשדות, שמעולם לא הוכחו במשפט פלילי הוגן. יש לשוב ולזכור, כי מטרת הרישום בהקשר זה אינה לתעד אשמתו של אדם למעשים שעשה, אלא לכל היותר לאפשר למשטרה ולגופי חקירה ותביעה נוספים1 לקבל אינדיקציה לכך, שאדם נחשד בעבר בביצוע עבירה מסוג זה או אחר (למשל כדי לקבל החלטה אם לסגור תיק נוסף מחוסר עניין לציבור). בעוד קיים הגיון להבחין, לעניין ביטול רישומים, בין עבירות בעלי מהות וחומרה שונים, אין מקום "לייחס" לחשוד את תוצאות המעשה הפלילי המיוחס לו לצורך העניין. תקנה 5 – "ביטולים קודמים של רישומים משטרתיים" אין כל מקום לאפשר למשטרה להתחשב בהקשר זה ב"ביטולים קודמים" של רישומים משטרתיים. יש בכך כדי לרוקן מתוכן את משמעות ביטול הרישום, ולכאורה ליצור מצב בו, במקום למחוק את הרישום כליל, המשטרה פשוט מעבירה אותו למאגר נפרד. כל תכליתם של סעיפים 1(ד) ו-(ה) לחוק היא לאפשר לאדם להביא למחיקת רישומים, המתייחסים לחשדות שמעולם לא הוכחו, כדי שבשלב כלשהו כבר לא יהיה להם כל השלכות לגביו, ולו מינימאליות. הניסיון לאגור מידע על עצם ביטול הרישום, כדי להתחשב בו בשקילת ביטולים נוספים, מצטייר כניסיון לעקוף את דרישות החוק. הערה זו רלוונטית אף לתקנה 7, המסדירה התחשבות בביטול קודם במסגרת ה"ביטול האוטומטי". תקנה 5 – "נסיבות אישיות של האדם שהרישום נוגע לו, ככל שביסס אותן" יש לתהות מדוע דאגו מציעי התקנות להדגיש דווקא בקשר לתקנה 5(6) את הצורך כי אדם "יבסס" את הנסיבות האישיות, שהוא מבקש להתחשב בהן. אין חולק על חובת הרשות לקבל החלטות מבוססות. אולם, בולט בהקשר זה הפער בין הדגש המושם על דרישה זו כשהדבר נוגע לנסיבות שהאזרח טוען להתקיימותן, לבין המידע האחר האמור להוות בסיס להחלטת המשטרה – כגון "חומרת הפגיעה" (הבלתי מוכחת) באדם וברכוש; חומרת העבירה שיוחסה לאדם (אך כמובן לא הוכחה); וקיומם של רישומי משטרה אחרים (כלומר, רישומים אחרים בלתי מוכחים). תקנה 7 – העדר רשימה סגורה בביטול ה"אוטומטי" מנוסח התקנה עולה, כי אמות המידה המוצעות אינן מהוות רשימה סגורה של השיקולים, העשויים למנוע ביטול אוטומטי. מן הראוי להבהיר, כי רק בהתקיים התנאים, המפורטים בתקנה, רשאי הגורם המוסמך לשקול הימנעות ממחיקה על פי סעיף 1(ה) לחוק. תקנה 7(3) – "עבירות המחייבות שיקול דעת מיוחד" תקנה זו עמומה במיוחד. כלל לא ברור מהו אותו "שיקול דעת מיוחד", האמור להנחות את הגורם המוסמך בהקשר זה. ככל שברצון המשטרה להתחשב, גם לעניין הביטול האוטומטי, במהות העבירה שיוחסה לאדם, יש לפרט באמות המידה את השיקולים הרלוונטיים לכך. האם משמעות התקנה כי לעולם לא יימחקו רישומים, הנוגעים לעבירות אלה? שתידרש תקופה ארוכה יותר עד למחיקתם? שיהיה צורך להתחשב בנסיבות נוספות? זאת ועוד. רשימת העבירות היא רשימה ארוכה ומגוונת, אשר על פני הדברים אינה מבוססת על קו מנחה אחיד. היא כוללת "עבירות ביטוי" שונות, כגון "פרסום פוגע בשלטי חוצות" (שדינה 6 חודשי מאסר), ו"פרסום והצגת תועבה", ועבירות מתקנות ההגנה (שעת חירום) הדרקוניות והידועות לשמצה, כגון נוכחות באסיפה של התאחדות בלתי מותרת או החזקת פרסומים המתייחסים אליה. היא גם כוללת עבירות על פי חוק הכניסה לישראל, שחלקן בעייתיות כשלעצמן. ככל שישנה כוונה ליצור רשימה של עוונות, הגוררת "שיקול דעת מיוחד", יש לכל הפחות להגביל רשימה זו לעוונות חמורות במיוחד. במדינה דמוקרטית, המכבדת את חופש הביטוי ואת חירות ההתאגדות כחירויות יסוד, אין כל מקום לאפשר לרשויות לראות בעבירות ביטוי או עבירות הנוגעות לפעילות פוליטית, עבירות העשויות להצדיק חריגה מהכללים הרגילים למחיקת רישומים. תקנה 8 – גישה למידע על ביטול רישום גם תקנה זו עמומה. כאמור, עמדתנו היא כי אין לאפשר למשטרה לאגור מידע על עצם ביטול הרישום, שכן יש בכך כדי לסכל את כוונת המחוקק להביא למחיקתו. התקנה פותחת פתח מסוכן ליצירת מאגר מקביל, הכולל את כל אותו מידע שאמור להתבטל מרישומי המשטרה, וכלל לא ברור מה תכליתה. בכבוד רב, לילה מרגלית, עו"ד העתקים: עו"ד אפרת רוזן, הייעוץ המשפטי לוועדת חוקה, חוק ומשפט עו"ד גבריאלה פיסמן, משרד המשפטים