חומר רקע

‏י"ד אלול, תשס"ח ‏14 ספטמבר, 2008 מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה נקודות לדיון בנושא הדלפות מחקירות ביום 16.9.08 1. הנושא של "הדלפות של חומר חקירה" – פרסומים בשלב מוקדם יחסית של חקירה או משפט מעורר התנגשות בין ערכים וחירויות יסוד סותרים תוך נסיון מתמיד למצוא נקודת איזון נכונה ביניהם. הדיון יתמקד בנקודת האיזון המשפטית והמנהלית ואולם לא מיותר להרחיבו גם באשר לנקודת האיזון המערכתית-חינוכית-חברתית (המשפט הוא כלי חברתי). 2. הערכים המתנגשים הם חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לקבל מידע על מנת שיוכל לבקר ולגבש דעתו על המציאות ועל המנהיגים – שהם ערכים חיוניים למהותו של המשטר הדמוקרטי, אל מול כבוד האדם, השם הטוב, הפרטיות וכשמדובר בפרסום חשדות פליליים – הזכות להליך משפטי הוגן. ניתן לומר שגישתו של בית המשפט העליון היתה ליתן עדיפות מסוימת לחופש הביטוי1. 3. נדמה שנקודת אחיזה לדיון יכול להיות דוח ועדת וינוגרד משנת 2000. הערכים הסותרים שהוזכרו לעיל, היו, מזה שנים לא מעטות, בדיונים סוערים. התחושה, אותה בטאה הועדה, היתה שהתפתחות הטכנולוגיה והתחרות של כלי התקשורת, כמו גם שהתפתחות קשרים ענפים בין התקשורת לגורמים בתוך מערכת אכיפת החוק, ובינה לבין אנשי הון ועורכי דין, שינוי נורמות של אתיקה והתנהגות, הביאו לפגיעת יתר בזכויות יסוד של כבוד האדם, פרטיותו, שמו הטוב כמו גם זכות היסוד להליך הוגן (זכויות יסוד המעוגנות גם בחוק יסוד וגם בחוקים רגילים: הגנת הפרטיות, איסור לשון הרע, חוק בתי המשפט, חוק העונשין). הויכוח המשפטי הטלטל כל העת בשאלה אלה כללים משפטיים ליצור שלא יפגעו יתר על המידה בחופש הביטוי אך יהיו אפקטיביים דיים כדי להגן על כבוד האדם ועל זכותו של חשוד ונאשם לחקירה ולמשפט הוגן: הן הכללים המהותיים והן דרך האכיפה שלהם (מנהלית, אתית, משמעתית, פלילית?) 4. ביום 3 באוגוסט 1998 מינו שר המשפטים, מר צחי הנגבי, והשר לביטחון פנים, מר אביגדור קהלני, וועדה שתבחן "את ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות המשטרה וגופי חקירה סטטוטוריים אחרים". הוועדה, שהיתה מורכבת מ- 15 חברים, שיקפה בהרכבה את הגופים השונים שיש להם קשר לנושא הדיון: שופטים, פרקליטת המדינה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הסניגור הציבורי הארצי, נציגת האקדמיה, נציגי משטרת ישראל והמשרד לביטחון הפנים, נציג לשכת עורכי הדין, נציג התקשורת הדוברת לשעבר שלמשרד המשפטים והדוברים של המשרד לביטחון הפנים והמשטרה. 5. הוועדה החלה בעבודתה ביום 9 בספטמבר 1998 ושמעה אישים רבים, וכן קיבלה חומר כתוב. את הדוח המסכם שלה הגישה בחודש מארס שנת 2000 (מצ"ב בקובץ אלקטרוני – נספח א'). הועדה ציינה בדוח כי במהלך התקופה התבצעו חקירות פליליות והיו פרסומים שהדגימו נושאים שנדונו בדוח (כגון: חקירת השר שרון והאלוף בן גל, חקירת השמועה בדבר "מותו" של חה"כ רובינשטיין והאשמת בני הזוג מהרצליה, חקירת ראש הממשלה הקודם, מר נתניהו ופרשת החיפוש המתוקשר בביתו, פרשת נמרודי וחקירת הנושא הקשור לנשיא המדינה). הועדה עמדה על כך שהערכים של כבוד האדם, שמו הטוב ופרטיותו, המשתקף גם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובפסיקה רבת שנים של בית המשפט, מן הראוי שיעמדו לנגד עיניו של כל מי שעוסק בהליכי חקירה ומשפט ובדיווח עליהם, ובין היתר - החוקר, הפרקליט, השופט והעיתונאי. הוועדה עמדה גם על כך שזכויות יסוד המגינות על ערכים שונים יכולות להתנגש. היא עמדה על כך שמול הזכות לכבוד, לשם טוב ולפרטיות עומדות חירויות היסוד של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת המהווים את אחד היסודות החשובים ביותר במדינה דמוקרטית ואף מאפשרים ביקורת על רשויות אכיפת החוק, שהיא אינטרס ציבורי מובהק, כשם שהאינטרס הציבורי בשמירה על השם הטוב ועל הפרטיות הוא אינטרס ציבורי מובהק. 6. הוועדה ציינה כי לדעתה, היו וישנן, בשנים האחרונות, תופעות של ניצול לרעה של החירויות של חופש הביטוי וחופש העיתונות, תוך פגיעה קשה בזכויות הפרט. וסברה כי יש להעמיק את הידע וההבנה של המרחב של זכויות אלו, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב חוגי התקשורת על כל רבדיה. פעולות החינוך וההסברה בנדון זה תשאפנה לפתיחות ראויה, שתאפשר לתקשורת למלא את תפקידה החשוב בחברה דמוקרטית מחד ומניעת ניצול לרעה של כוחות התקשורת ופגיעה בזכויות האזרח מתוך מניעים זרים לחופש הביטוי, מאידך. ומבחינת רשויות האכיפה, ציינה הועדה כי יש להעמיק בקרב החוקרים את ההכרה והתחושה שעליהם להימנע מפרסום על פעולות המתלוות לחקירה, אשר יש בו כדי לפגוע בנחקר, בכבודו או בשמו או בבני משפחתו, כאשר אין לכך הצדקה עניינית של צרכי החקירה. על החוקר לשאול את עצמו, לפני פרסום כזה: האם זה הכרחי? האם ניתן להגיע לתוצאה גם מבלי לפגוע בצנעת הפרט, בכבודו או בשמו הטוב? 7. הוועדה היתה ערה לכך שהאתגר הוא למצוא את שביל הזהב, על מנת לשמור שמירה מרבית על כבוד האדם, בלי להגביל יתר על המידה את חופש הביטוי וזכותו של הציבור לקבל מידע מרשויות החקירה. אך היא היתה ערה גם לכך שהאתגר קשה מאוד להשגה: "דומה כי שביל זהב זה קשה להשגה. תחושה קשה ליוותה אותנו במהלך דיונינו, על שכבוד האדם נרמס כדבר שבשגרה, וספק אם יש בידינו להציע דרך יעילה להביא מצב זה על פתרונו. ערים היינו לכך שהחיים חזקים מכל כלל שננסה לעצב. מידע שיש למישהו עניין בפרסומו, דרכו לצאת לאוויר העולם. מידע שבידי גוף חוקר, אשר לא נמסר לכלי התקשורת באופן רשמי, דולף לא אחת לעיתונות, על אף האיסורים שבדין. מידע שאסור על פי דין לפרסמו, עובר מפה לאוזן, מתפרסם בחוץ לארץ או מופץ באמצעות האינטרנט. הוזהרנו לבל נהיה נאיביים: נמליץ מה שנמליץ, כפי שעשו גם אחרים לפנינו, מידע שהציבור מוצא עניין ציבורי בפרסומו - יפורסם ברבים, בדרך זו או אחרת." 8. נקודת האיזון לפי ועדת וינוגרד והמלצות הועדה דווקא ההכרה של חברי ועדת וינוגרד בכך שבלימת מידע היא כמעט בלתי אפשרית הביאה את רוב החברים גם להבנה שכלי האכיפה הקיימים אולי אינם מתאימים. אם בימים עברו, ציינה הוועדה, היה די בהסכמות והבנות עם ועדת העורכים של העיתונות כדי למנוע פרסומים שהזיקו לביטחון המדינה או שפגעו בקשריה עם מדינות חוץ, הרי היום, הסכמות כאלה בקשר לפגיעות בזכויות האזרח – אינן אפשריות. נראה לכאורה שאין די בהנחיות פנימיות של היועץ המשפטי לממשלה או של מפכ"ל המשטרה, לבדן, כדי למנוע שמידע יגיע לידי התקשורת ויפורסם ברבים, אף אם יש בו משום פגיעה בזכויות אזרח בסיסיות. הועדה יצאה מתוך נקודת הנחה שלכן אין זה אפשרי לפתור את הבעיה כליל ולכן שאפה לכך שביצוע המלצותיה יפחית בצורה משמעותית את הפרסומים שיש בהם כדי לפגוע בכבודם של חשודים, כאשר אין אינטרס ממשי בפרסום הדברים. 9. בנוגע לחקירות של אישי ציבור עמדה הועדה על כך שאישי ציבור, מטבע הדברים, חשופים יותר לפרסומים העלולים לפגוע בהם, ולא רק בהקשר של חקירות פליליות. מצד שני, יש להם, ככלל, נגישות רבה יותר לאמצעי התקשורת, ולכן גדולה יותר יכולתם להתגונן מפני פרסומים אלה. יש מקום להגן, כמובן, גם על שמם הטוב של אישי ציבור, אך הדבר יכול להיעשות על ידי הגבלת סוג המידע הנמסר לפרסום, וברוב המקרים לא על ידי מניעת פרסום דבר החקירה לחלוטין. במקרים אלה, ניתן להקטין את הנזק על ידי הימנעות מפרסום מידע מפורט בדבר החקירה, לרבות פרטי העדויות והתנהגות החשוד. כאשר מדובר באישי ציבור, האיזון בין זכותו של הנחקר להגנה על פרטיותו ועל שמו הטוב לבין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת אינו יכול, במרבית המקרים, לבוא לידי ביטוי על ידי איפול מוחלט על החקירה ואיסור פרסום פרטים לגביה. גם אילו היינו ממליצים על כך, דומה כי הדבר אינו בר ביצוע. במקרים אלה, שהם אחוז קטן מבין החקירות הנערכות בישראל, אין, ככלל, מנוס מפרסום דבר החקירה. 10. הבעיה אינה מתמצית, כמובן, באישי ציבור. אף אין זו הבעיה העיקרית. כאשר מתפרסמים פרטים על חקירות בהן חשודים מי שאינם אנשי ציבור, תוך פרסום פרטים מזהים על אודות החשודים, הנזק שבפרסום עולה, ככלל, לאין שיעור על האינטרס הציבורי שבפרסום. היו שהופיעו בפני הועדה וטענו כי כאשר מדובר במי שאינו איש ציבור, ממילא העיתונות אינה מתעניינת בו ופרטיו האישיים אינם מתפרסמים. עיון חטוף בעיתונים, ארציים ומקומיים כאחד, מצאה הועדה, גילה על נקלה כי אין הדבר כך. מדי יום מתפרסמות ידיעות בדבר חקירת חשדות נגד אנשים, שהציבור הרחב לא שמע מעולם את שמותיהם. 11. בקליפת אגוז, ועל אף המחלוקת בין חברי הוועדה ודעות המיעוט שנכתבו בה, ניתן לומר שרוב חברי הועדה סברו, למרות חששם שהדבר לא יביא לשיפור מספיק, שיש לתת סיכוי לאמצעים "רכים" יחסית, ולעבודה פנימית ואתית של כל הגורמים הנוגעים בדבר (משטרה, פרקליטות, עורכי הדין והעיתונות) ולעקוב אחר השינויים בצורה שיטתית. רק אם הללו לא יועילו – סברה הוועדה שיהיה מקום לפנות לאמצעים חמורים יותר (תיקוני חקיקה מכבידים יותר). נדמה שבדיון יהיה מקום לקבל מידע ולהגיע לתובנות, לאחר שעברו 8 וחצי שנים מיום שמסרה הוועדה את הדוח שלה, האם התקיימו התקוות של ועדת וינוגרד, ואם לא - תעלה השאלה הקשה מה הצעדים שיש לשקול כעת, והאם יועילו. 12. המלצות הוועדה בענין פרסום שמות חשודים (עמ' 13-14 לדוח): (א) כשמדובר בחשודים "אלמונים", יש לאסור ולהימנע מפרסום שמותיהם או פרטים מזהים עליהם בטרם הוגש נגדם כתב אישום (ולפי חלק מחברי הוועדה – בטרם הובאו לבית המשפט) – הנזק לאותם החשודים עולה בדרך כלל על התועלת, ובדרכ' אי פרסום פרטים מזהים לא בהכרח יגרע מזכות הציבור לדעת (נכון שגם כאן אי פרסום עלול לפגוע באינטרסים כמו עידוד תלונות; הזהרת הציבור; ניקוי אחרים מחשד); (ב) איזון שונה כאשר מדובר באנשי ציבור או בעבירה שיש אינטרס ציבורי לפרסם לגביה פרטים – שם יש מקום ליידע את הציבור גם על חשדות (אך ככלל – לא על פרטי הראיות ור' להלן). 13. המלצות הוועדה בענין פרסום חומר חקירה (עמ' 14-15 לדוח): (א) פרסום חומר חקירה פוגע בשני עקרונות יסוד: פגיעה בכבודו ובפרטיותו של אדם ופגיעה בהליך המשפטי התקין (מידע חלקי שלא מציג תמונה מלאה). הפרסום פוגע בדרך כלל באיזון הנכון בין עקרונות יסוד אלו ובין חופש הביטוי (וכן חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת) והאינטרס הציבורי שבניהול חקירות (כאשר אין בפרסום הצדקה עניינית של צרכי חקירה). (ב) זכות הציבור לדעת יכולה לבוא על סיפוקה אם יימסר מידע על עצם קיומן של החקירות. מן הראוי שפרטי הראיות יובאו תחילה לעיונו של בית המשפט, ופרסומם בציבור ייעשה רק במקביל להליך המשפטי – הגשת הראיות במהלך משפט היא הליך מאוזן בכך שראיות התביעה עוברות הליך של חקירה שכנגד, ובכך שהנאשם מביא גם את ראיות התומכות בגרסתו. 14. המלצות הוועדה בענין דרכי אכיפה (עמ' 15 לדוח) למרות ההתלבטויות של חברי הועדה בדבר יעילות הליכים פנימיים, משמעתיים ואתיים, ועל מנת שלא לפגוע בחירות הביטוי אלא באופן הצר ביותר, הם המליצו להמעיט בחקיקה ולעגן את האיסורים בהנחיות של היועץ המשפטי לממשלה ושל מפכ"ל המשטרה, בקביעת כללי אתיקה שיחולו על התקשורת ועל עורכי דין ובהפעלת מעקב. הועדה המליצה כך לגבי האמצעים לאכיפה: (א) תיקבענה הנחיות ברורות של היועץ המשפטי לממשלה ושל מפכ"ל המשטרה, לגופים החוקרים ולאנשי התביעה בדבר המותר והאסור בכל הקשור לפרסום מידע בנושא חקירות וייקבעו בעלי תפקידים מתאימים שיוסמכו לאשר פרסומים חריגים, במקרים מיוחדים. (במסגרת המלצה זו ציינה הועדה שרק גורמים מוסמכים צריכים לענות על שאלות כתבים וכי ניתן לפרסם את עיקרי המלצות הגוף החוקר אך לא את סיכום או פירוט הראיות שבתיק. אם עד אז לא פורסם שם החשוד גם אין לזהותו בשלב העברת החומר לפרקליטות). (ב) תופעל אכיפה ממשית של האיסור בדבר פרסומים בלתי מוסמכים ותונהג תרבות ארגונית בגופים חוקרים אשר תכתיב ותטמיע התנהגות של הימנעות, עד כמה שאפשר, מהדלפות מחקירות. (במסגרת המלצה זו ציינה הועדה כי יש לחקור ולהעמיד מדליפים לדין במקרים המתאימים. בנוסף לסנקציות יש ליצור תרבות ארגונית על ידי קביעת עקרון של אחריות מפקדים, מנהלים וראשי יחידות כאשר ברור שהדלפה מקורה ביחידה מסוימת – יש לראות את המפקד כאחראי פיקודית ומשמעתית על חריגות כאלו ומפקדים יידרשו לתת הסבר וייבחנו כמפקדים או כמנהלים לפי התמודדותם עם הבעיה. הוועדה ציינה כי מפכ"ל המשטרה וראשי המשרדים בגופים חוקרים אחרים יעגנו המלצות אלו בפקודות או בהוראות מחייבות מתאימות). (ג) בית משפט יוסמך לאסור פרסומים, כאשר עולה העניין שבמניעת פרסום - על מנת למנוע גרימת נזק לחשוד, על העניין הציבורי שבפרסום המידע. (הועדה ציינה שברור לה כי הרחבת הסמכות הנ"ל אינה יכולה להיות אמצעי עיקרי שכן פעמים רבות הנזק ייעשה בטרם יספיק האדם הניזוק לפנות לבית משפט וכמו כן צו כאמור אינו יכול להטיל חובה על מי שלא ידע ולא יכול היה לדעת על נתינתו). (ד) יונהגו כללי אתיקה באמצעי התקשורת על ידי מועצת העיתונות כדי להבטיח, עד כמה שאפשר, שלא יפורסם מידע העלול לפגוע בחשוד, אם אין עניין ציבורי בפרסומו וכן יונהגו כללי אתיקה בלשכת עורכי הדין כדי להבטיח אי פרסום חומר חקירה. (כאן ציינה הוועדה כי יש הגורסים שכל עוד אין איסור פרסום ויש ערך חדשותי למידע – אין מניעה משפטית לפרסמו, אך שזו גישה לא נכונה שרק תביא לבסוף את המחוקק לקבוע איסורים שונים. דווקא מי שמתנגד לאיסורים שבחוק שומה עליו לחפש מנגנונים אחרים לאיזון בין האינטרסים השונים ולחזק את מנגנוני האתיקה. כללי האתיקה צריכים, לדעת הוועדה, להיות כאלה שגם אם אין איסור שבחוק על פרסום, יביאו לכך שלא יפורסם מידע מזהה או מידע גולמי מחומר חקירה אם אין זה חיוני. עוד ציינה הוועדה שיש להביא לכך שיינתן כוח מחייב להחלטות מועצת העיתונות בנושאי אתיקה). (ה) תמונה ועדת מעקב שתבחן, במשך השנה הבאה אם האמצעים לאכיפה המוצעים בזה השיגו את יעדם. (הוועדה ציינה כי לאחר מעקב של שנה אם יסתבר כי המגמה המסתמנת אינה משתפרת יהיה מקום לקביעת איסורים בחוק שיחייבו כל אדם, לרבות אמצעי התקשורת). 15. יצוין כי היו דעות מיעוט בוועדה. נציג העיתונות סבר שלא צריכה להיות אכיפה כלל לגבי האיסורים, ואילו אחרים (לרבות הסניגור הציבורי הארצי) סברו שהמצב רע דיו ויש להמליץ כבר בעת הגשת הדוח על איסורים שיש בצידם עונשים פליליים משמעותיים על נציגי רשויות אכיפת החוק המוסרים מידע מזהה וחומר חקירה. 16. יישום דוח ועדת וינוגרד במשך השנים מאז שהוגש (מארס 2000) (א) הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (מצ"ב – נספח ב' - בקובץ אלקטרוני) ביום 6.3.03 הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות חדשות (ברוח המלצות ועדת וינוגרד שאף צרפה לדוח שלה נוסח מומלץ של המלצות) שהיו בבחינת פיתוח הנחיות קודמות בנושא מ-1973. בהנחיות נקבע כי מטרתן לקבוע איזון נאות בין המגמה להגן על זכויות החשוד (שהוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו) לבין הצורך להעמיד לרשות הציבור מידע על פעולותיהן של הרשויות המטפלות בהשלטת המשפט. ההנחיות אוסרות על ייזום השתתפות עיתונאים בפעולות חיפוש, שחזור וחקירה, ואוסרות על היתר לעיתונאים לנכוח בתוך בנין משטרה או מתקן חקירה או מעצר אחר. עוד קובעות ההנחיות ביטויים שיש לנקוט בהם בדיווח, איסור על מסירת פרטי זיהוי של חשוד בטרם הוגש כתב אישום למעט חריגים שהם לטובת הציבור או החקירה, ופומביות הדיון. כן נאסר לפי ההנחיות מסירת הודעות או אמרות שנמסרו על ידי החשוד או נחקרים אחרים, קלטות אודיו או וידאו המתעדות חקירות, סירוב לעבור בדיקת פוליגרף, תוצאות של בדיקות מעבדה שונות, מידע על עבר פלילי, הערכת חוקרים באשר לאמינות של עדים. ההנחיות מתירות למנות אדם שיוסמך לחרוג בהחלטה מנומקת בכתב ותוך דיווח לפרקליט המדינה וראש הגוף החוקר ודוברו. (ב) אכיפה יש לברר בדיון מהן פעולות החקירה והאכיפה שננקטות על מנת לאכוף את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. ידועה פרשת גלט-ברקוביץ (באותה תקופה גם התבררה פרשה נוספת שנפתרה בדין משמעתי)2. ברור שאכיפה מצליחה רק אם לא מרפים ומנסים להדביר תופעה שוב ושוב. יש לוודא דברים אלה עם היועץ המשפטי לממשלה. אם אין חקירה ואכיפה מספיקות יש לברר את הטעמים לכך. יצויין שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, עמד בפני ביקורת תקשורתית נוקבת על עצם החקירה (גם חקירת העיתונאי) ועל ההחלטה להעמיד לדין. מצ"ב בקובץ אלקטרוני – נספח ג' – רשימה מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה – המסביר עמדתו. (ג) פקודות המשטרה מצ"ב בקובץ אלקטרוני פקודת המשטרה מס' 04.01.01 שעניינה הדוברות במשטרה ובשוליה גם ענין ההדלפות וכן פקודת המשטרה מס'09.04.04 בענין מינוי קצין בודק וועדה בודקת לבחינת הדלפות – נספחים ד' וה'. יצויין שנספח ה' – היא הפקודה בענין חקירת הדלפות – בוטלה בפברואר השנה ואין נהלים תחתיה. מומלץ לברר מדוע בוטלה הפקודה, מהן דרכי החקירה הפנימיות במשטרה כעת וכיצד הם מתמודדים עם הסוגיה. על פני הדברים קיימת בעיה באכיפת הדין (חוק והנחיות הייעוץ המשפטי לממשלה בנושא). יש לברר האם המלצת הוועדה בענין אחריות פיקודית התממשה. יש לבדוק עם רשויות אכיפת החוק כיצד הן רואות את יכולת האכיפה המשמעתית או הפלילית – בעצם גילוי המדליפים מקרב השירות. בענין זה ר' גם מכתבי הסניגוריה הציבורית שנשלחו לועדה – המתריעה שהמצב עגום והנורמות מופרות בצורה בוטה. (ד) תיקון חוק בתי המשפט והסמכת בית המשפט ליתן צו למניעת פרסום הממשלה הביאה, לפי המלצות ועדת וינוגרד, הצעת חוק לתיקון חוק בתי המשפט, הצעה שאכן התקבלה בכנסת במארס 2002 (היא תיקון מס' 33 לחוק בתי המשפט). התיקון קובע (בעיקר במסגרת הוספת סעיף קטן (ה1) לסעיף 70 לחוק בתי המשפט: "(ה1) (1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום. (2) זכותו של חשוד לבקש מבית המשפט לאסור פרסום שמו לפי הוראות סעיף קטן זה תובא לידיעתו בדרך שתיקבע בתקנות שיתקין שר המשפטים, בהתייעצות עם השר לבטחון הפנים ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. (3) שר המשפטים יקבע, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, טופס להגשת בקשה לבית המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד לפי הוראות סעיף קטן זה. (ה2) לענין סעיף זה – "חשוד – מי שנפתחה נגדו חקירה פלילית; "שם של חשוד" – לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד." יצוין שהדיונים בסעיף היו קשים ונוקבים ואמצעי התקשורת טענו שהוא פוגע אנושות בעקרונות דמוקרטיים. עוד טענו שהוא עלול להכרית את האפשרות לתחקירים עיתונאיים, ומתן שיקול הדעת לבית המשפט אינו מתאים שכן בית המשפט אינו יכול לשקול (או צריך לשקול) נזק לשם הטוב אל מול ענין ציבורי בפרסום. ועדת וינוגרד, לעומת זאת, ציינה למעשה, שמדובר באמצעי חלש מאוד: ברגע שברירת המחדל היא פרסום והנטל מוטל על האדם לבקש איסור פרסום, כמעט שלא ניתן יהיה לעצור פרסומים פוגעים, גם במקרים מוצדקים: * האדם לא יספיק לבקש מבית המשפט בקשות שכן ההדלפה והפרסום יקדימו אותו; * לעיתים השחרור בערובה הוא במשטרה ולא בבית המשפט כך שיש שרירות בהגעה או אי ההגעה האוטומטית לבית המשפט; * דווקא האדם הרגיל לא יהיה מודע כלל לזכותו זו ולא יוכל להפעילה; * גם אם יוצא צו – כיצד יגיע לידיעת כל מי שעלול לפרסם? לכן סברו חלק מחברי כנסת, כחלק מחברי ועדת וינוגרד, שיש לקבוע ברירת מחדל הפוכה ועל העיתון לבקש אישור אם ברצונו לפרסם פרטים פוגעים מסוימים שאולי אין בהם חיוניות אך פרסומם יביא לנזקים לכבוד, לשם הטוב או להליך ההוגן. בסופו של דבר גברה הגישה שיש לפעול בהדרגה וליתן לאמצעי התקשורת הזדמנות לרסן עצמם – ולקבוע הסמכה "עדינה". חברי הכנסת דרשו שיוכנס סעיף ביצוע על מנת לוודא שתודע לנחקר, בעת שנחקר, זכותו לפנות לבית המשפט. הממשלה הביאה לועדת החוקה, כשנה לאחר חקיקת החוק, הצעת תקנות שאין בה הטלת חובה על חוקרים ליידע את הנחקרים בדבר זכויותיהם שלפי החוק. פחות או יותר הוצע בתקנות כי בתחנת המשטרה יתלה "פלקט" שיציין את הזכויות וכל נחקר שיגיע יוכל (אם במקרה יתקל ב"פלקט") להבין שיש לו זכות לפנות לבית המשפט ולקבל טופס פניה לבית משפט לבקש איסור פרסום פרטים אם מתקיימת לדעתו עילה שבחוק. ועדת החוקה חוק ומשפט לא הסכימה לאשר את התקנות. אחרות לא הובאו. יש לברר תכיפות והיתכנות שימוש בסעיף – ומה פעולתו (כ-6 שנים לאחר שנחקק) ניתן לשאול את נציגי העיתונות האם התממשו חששותיהם עד כה. בינתיים בכל כנסת מאז (וגם בכנסת הנוכחית) מוגשות הצעות חוק סותרות. מצד אחד יש מי שמבקש לבטל את תיקון 33 בטענה כי פוגע יתר על המידה בחופש העיתונות (ר' הצ"ח פ/294/17 של חה"כ זהבה גלאון) ויש מי שטוען שהתיקון לא הועיל ויש לקבוע איסורים דווקניים הרבה יותר (ר' פ/3576/17 של חה"כ פרוש, פ/2195/17 של חה"כ יוסף שגל ואח', פ/2464/17 של חה"כ דוד רותם ואח', פ/1585/17 של חה"כ משה גפני ואח'). כאמור, העירה ועדת וינוגרד כי "אם לא יהיה שיפור במצב – מוצע כי הממשלה תיזום הצעה לתיקון החוק, אשר יאסור פרסום זהות חשודים וחומר מחקירתם ללא הסכמתם. עוד יקבע בחוק כי בית המשפט יהיה רשאי להתיר פרסום, בתנאים שיקבע, והוא יעשה זאת אם מצא כי העניין הציבורי שבפרסום עולה על הענין שבמניעתו. עוד ייקבע כי כל אדם רשאי לעתור לבית המשפט לאסור פרסום."- (עמ 14-15). (ה) כללי אתיקה ואכיפה עצמית של העיתונות ושל לשכת עורכי הדין ועדת וינוגרד המליצה, כנזכר לעיל, על כללי אתיקה ואכיפה פנימית הן באמצעי התקשורת והן בלשכת עורכי הדין. לפי הידוע לנו לא הותקנו בלשכת עורכי הדין כללי אתיקה בענין זה. יש לוודא זאת עם נציגי הלשכה שיגיעו לדיון. ובאשר למועצת העיתונות - בתחילה לא התקינה כללי אתיקה כלל. בשנת 2005 קיימה ועדת החוקה חוק ומשפט דיונים בנושא הצעת חוק בתי המשפט (איסור פרסום שמו של חשוד), התשס"ד-2004. בהצעות החוק הוצע להפוך את ברירת המחדל הקבועה בסעיף 70 לחוק, ולקבוע איסור על פרסום שמו של חשוד, אלא אם כן יקבע בית המשפט כי הענין הציבורי בפרסום עולה על הנזק שיגרם לאדם ממנו. מציעי החוק נאותו שלא לקדם את הצעת החוק שלהם אם יותקנו כללי אתיקה במועצת העיתונות (שלא הותקנו למרות המלצות ועדת וינוגרד). במהלך הדיונים הציגו נציגי מועצת העיתונות טיוטה לתיקון כללי האתיקה, ולפיה לא יפרסמו עיתון או עיתונאי פרטים מזהים של חשוד בעבירה בטרם הוגש נגדו כתב אישום, אלא אם הסכים לכך או אם קיים ענין ציבורי בפרסום, וכן כי לא יפרסמו פרטים מזהים של חשוד שטרם נעצר וטרם הובא בפני בית משפט מבלי להודיע על כך לחשוד ולתת לו שהות נאותה להגיב ולפעול לפי חוק (הכוונה היתה - לאפשר להגיש לבית המשפט בקשה לאיסור פרסום), אלא אם כן קיים ענין ציבורי מיוחד. ההצעה לא כללה כללים לענין פרטים גולמיים מחומר החקירה אלא לענין זיהוי מוקדם של חשוד. בעקבות הצעת מועצת העיתונות הוחלט להשהות את המשכי הליכי החקיקה עד קבלת התיקון לכללי האתיקה של מועצת העיתונות, וזאת מתוך תקווה שגופי תקשורת אחרים (טלביזיה ורדיו) יתקנו גם הם את כללי האתיקה שלהם ויאכפו אותם, וכך לא יהיה צורך בהמשך הליכי חקיקת הצעות החוק. בדיון מעקב שערכה הועדה חודשים רבים לאחר מכן, הסתבר כי המועצה לא התקינה את הכללים שאת הטיוטה שלהם הביאה לועדה. בסופו של דבר, בעקבות דיוני הועדה, תוקן ביום 25.6.2007 תקנון האתיקה של העיתונאים, אך התיקון היה מקל יותר מהנוסח כפי שהוצג בפני הוועדה (בענין העיתוי ובענין האפשרות לפעול לפי חוק) וכן לא התקבלה הערת הועדה שאין לראות את חומרת העבירה כשלעצמה כמצדיקה פרטים מזהים. הסעיף היום קובע - "12א ב. (1) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה שנעצר אך טרם הובא בפני בית משפט, אלא אם הסכים לכך או אם קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד. (2) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה בטרם נעצר ובטעם הובא בפני בית משפט, אלא אם הסכים החשוד לפרסום או אם התקיימו התנאים הבאים: (א) הודע לחשוד מבעוד מועד דבר החשד וניתנה לו שהות נאותה להגיב בטרם הפרסום. (ב) קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד." מעמדם של כללי האתיקה אינו מעמד של דין. מדובר בכללים וולונטריים, אשר אינם מטילים חיוב כלשהו מכוח הדין3. הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, בראשותו של חיים צדוק, המליצה בדו"ח משנת 1997 שלא ייערך שינוי במצב דברים זה. היא המליצה שלא לעגן בחוק כללי אתיקה עיתונאית וסנקציות בגין הפרתם. היא הציעה אמנם לקבוע בחוק כי כל עיתון וכל עיתונאי יהיה חייב לקיים את כללי האתיקה שתקבע מועצת העיתונות, ולהישמע לפסיקות בתי-הדין שלה, אך למעשה היא לא המליצה על כלים שבהם ניתן יהיה לאכוף על העיתון ועל העיתונאי להישמע להוראות המועצה.4 . השופט זמיר בפס"ד בפרשת קראוס ביקר חולשה זו של כללי האתיקה, והזהיר כי מקום שקיימת חולשה שכזו, יכול לבוא המשפט ולהפוך כלל אתי לכלל משפטי: "יש מקרים שבהם נראה לעין כי האתיקה חלשה ואין בכוחה להבטיח התנהגות ראויה, אם משום שאינה ברורה או מוסכמת, אם משום שאין לה מנגנון יעיל של אכיפה ואם מטעם אחר. במקרה כזה, אם אינטרס ציבורי חשוב נתון בסכנה ממשית, עשוי המשפט לעבור את הגדר המפרידה בינו לבין האתיקה, ולהפוך כלל אתי לכלל משפטי, כדי להקנות לו את הכוח הנדרש להשליט סדר ראוי. זהו תהליך מוכר. המשפט מתרחב בהתמדה על חשבון האתיקה."5 וכן: פסק-דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות. גם הדין וחשבון של הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות [81], אף שהוא מבקש בכל מאודו להגן על חופש העיתונות, מדליק אור אדום של סכנה הנובעת מן החולשה של כללי האתיקה. והיו סימני אזהרה נוספים. בין היתר, זה מקרוב עלתה לדיון ציבורי השאלה, אם אין זה ראוי לראות עיתון כגוף ציבורי למחצה, ובהתאם לכך להטיל עליו חובות מסוימות המוטלות בדרך-כלל על גופים ציבוריים. ראו א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" [61]. כל אלה הם, מבחינת העיתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת.6 האם ניתן לומר שהתופעות המתוארות בדוח וינוגרד שונו? שהאכיפה הפנימית מועילה? (ר' דיון במועצת העיתונות שקבעה שהכלל הופר בסיקור פרשת משפטו של השר רמון). דברים שנכתבים על ידי כתבים ועיתונאים בנושא הסיקור העיתונאי מצביעים על כך רבים מהם סבורים שהמצב הוא בעייתי והתחרות והתרבות הנוהגת בארץ מקשים על סיקור שיקח בחשבון את הזכויות אותן רצתה לחזק ועדת וינוגרד7. (ו) ועדת מעקב שתמליץ על שינויים אם הצעדים לא ישאו פרי – אחרי למעלה מ8 שנים ניתן לחשוב על התועלת שבאמצעים אף ללא ועדת מעקב נוספת (ההנחה היתה שהמעקב ייעשה בשנה שלאחר הגשת הדוח). 17. סעיפי חוק רלבנטיים עיקריים חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002 13. המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה; לענין סעיף זה, "חקירה" – לרבות חקירה בידי רשות אחרת המוסמכת לחקור על פי דין, שהוצא לגביה צו לפי סעיף 16(ג). חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 70. (**א) לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט. (ב) לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט. (ג) לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 208, 214, 345 עד 352 ו-377א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין. (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם. (ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין. (ה1) (1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום. (2) זכותו של חשוד לבקש מבית המשפט לאסור פרסום שמו לפי הוראות סעיף קטן זה תובא לידיעתו בדרך שתיקבע בתקנות שיתקין שר המשפטים, בהתייעצות עם השר לביטחון הפנים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. (3) שר המשפטים יקבע, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, טופס להגשת בקשה לבית המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד לפי הוראות סעיף קטן זה. (ה2) לענין סעיף זה – "חשוד" – מי שנפתחה נגדו חקיקה פלילית; "שם של חשוד" – לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד. (ו) העובר על הוראה מהוראות סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים.מיום 3.7.1985 תיקון מס' 1 ס"ח תשמ"ה מס' 1149 מיום 3.7.1985 עמ' 138 (ה"ח 1709) (ג) לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שש עשרה שנים שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין. מיום 29.12.2002 תיקון מס' 33 ס"ח תשס"ג מס' 1883 מיום 29.12.2002 עמ' 202 (ה"ח 2969, ה"ח 2976) (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם. (ה) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין. (ה1) (1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום. (2) זכותו של חשוד לבקש מבית המשפט לאסור פרסום שמו לפי הוראות סעיף קטן זה תובא לידיעתו בדרך שתיקבע בתקנות שיתקין שר המשפטים, בהתייעצות עם השר לביטחון הפנים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. (3) שר המשפטים יקבע, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, טופב להגשת בקשהלבית המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד לפי הוראות סעיף קטן זה. (ה2) לענין סעיף זה – "חשוד" – מי שנפתחה נגדו חקיקה פלילית; "שם של חשוד" – לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד. מיום 8.12.2006 תיקון מס' 41 ס"ח תשס"ו מס' 2038 מיום 8.12.2005 עמ' 52 (ה"ח 101) (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם. מיום 29.10.2006 תיקון מס' 44 ס"ח תשס"ז מס' 2067 מיום 29.10.2006 עמ' 6 (ה"ח 231) (ג) לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 סעיפים 208, 214, 345 עד 352 ו-377א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין. 71. (**א) לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור. (ב) לענין סעיף זה, "ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט" - משעה שהוגשה לבית המשפט באותו ענין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים. (ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט. (ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת. חוק העונשין, תשל"ז-1977 סימן ה': סודות רשמיים 117.** (א) עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים. (ב) עובד הציבור שהתרשל בשמירת ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, או שעשה מעשה שיש בו כדי לסכן בטיחותה של ידיעה כאמור, דינו - מאסר שנה אחת. (ג) הגיעה לאדם ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, והוא החזיקה, ללא סמכות כדין, בניגוד להוראות שניתנו לו בדבר החזקתה, או לאחר שחדל מהיות עובד הציבור, דינו - מאסר שנה אחת. (ד) (1) לנאשם לפי סעיף קטן (א) תהא זו הגנה טובה שהידיעה כבר פורסמה לרבים על פי סמכות כדין או הועמדה לעיון הרבים על פי סמכות כדין; (2) לנאשם לפי סעיף קטן (א) בשל מסירת ידיעה לאחר שחדל מהיות עובד הציבור תהא גם זו הגנה טובה, שמסירת הידיעה היתה כעבור חמש שנים מהיום שחדל מהיות עובד הציבור ושבמסירת הידיעה לא היה משום פגיעה בדבר שיש לציבור זיקה בו או פגיעה בזכותו של יחיד; (3) הוראות פסקה (2) לא יחולו על ידיעה הנוגעת לביטחון המדינה או ליחסי חוץ שלה אלא אם כן אישר הגורם המוסמך, קודם למסירתה, כי מסירת הידיעה לא תפגע בביטחון המדינה או ביחסי חוץ שלה; לענין זה, "הגורם המוסמך" - הצנזור הצבאי הראשי או בעל תפקיד אחר, הכל כפי שתקבע הממשלה בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, דרך כלל או לפי סוגי ענינים; (4) אישר הצנזור הצבאי הראשי פרסום ידיעה כגורם המוסמך לפי הוראות פסקה (3), יראו את האישור גם כאישור מטעמו לפרסום הידיעה לפי חלק ח' לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אלא אם כן קבע הצנזור הצבאי הראשי אחרת. חוק הגנת הפרטיות חוק איסור לשון הרע ור' גם את סעיף 25א הקובע: 25א. (א) פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה - החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" - לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה. (ב) החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן. (ג) (1) מעשה או מחדל בניגוד להוראות סעיף זה הוא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות פסקה (2). (2) על מעשה או מחדל בניגוד לסעיף זה יחולו הוראות סעיפים 7א(ב), (ד) ו-(ה), 9(א)(2), 10, 11(א) ו-(ג), 12, 23 ו-25, בשינויים המחויבים. כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלויזיה ורדיו),התשנ"ד-1994 14(ב) לא יפרסם בעל זכיון שמות חשודים או עצורים או פרטיהם המזהים, ובעל זכיון לשידורי טלוויזיה לא ישדר צילומיהם, ללא הסכמתם בטרם הובאו בפני בית המשפט לשם הארכת מעצרם או לשם שחרורם בערבות, אלא אם כן קבע העורך הראשי שיש ענין ציבורי בפרסום או בשידור כאמור. כלל הבזק (שידורי בעל זיכיון), התשמ"ח-1987 הוראה ברוח דומה לכלל הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו - כלל 6(ב)(2) תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות הליכים פליליים 12א' א. עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין. ב. (1) (תיקון 25.6.07) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה שנעצר אך טרם הובא בפני בית משפט, אלא אם הסכים לכך או אם קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד. (2) (תיקון 25.6.07) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה בטרם נעצר ובטרם הובא בפני בית משפט, אלא אם הסכים החשוד לפרסום או אם התקיימו התנאים הבאים: (א) הודע לחשוד מבעוד מועד דבר החשד וניתנה לו שהות נאותה להגיב בטרם הפרסום. (ב) קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד. ג. (1) (תיקון 13.2.02) בכיסוי ההליך הפלילי אין ליצור מראית עין מובהקת של כוונה להשפיע על תוצאות המשפט. בכלל זה, אין לפרסם במהלך המשפט הערכה נחרצת של העדויות או העמדות של הצדדים או עמדה לגבי תוצאה מסוימת של ההליך. (2) (תיקון 13.2.02) על אף האמור לעיל, אין מניעה לפרסם פרשנות משפטית של הדין, משמעותו והשלכותיו, בכל שלב שהוא, ולאחר מתן פסק דין או החלטת ביניים – התייחסות ביקורתית לגבי הכרעות משפטיות או עובדתיות שניתנו בהם. ד. פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל א זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי העניין, יפרסם זאת העיתון בהבלטה הראויה. משפטים אזרחיים 13א. בפרסום שעניינו הליכים משפטיים אזרחיים, יציגו העיתון והעיתונאי את עמדות כל הצדדים. אם הוגש כתב הגנה, יינתן לו פרסום הולם. אם טרם הוגש כתב הגנה, תינתן ברגיל לנתבע אפשרות לפרסום הוגן לעמדתו. ב. נדחתה או נמחקה תביעה בעניין אזרחי, יינתן לכך פרסום באופן דומה ככל האפשר לפרסום בדבר הגשת התביעה. ג. לא יפורסם דבר הנוגע לתביעה שנדחתה או שנמחקה כאמור אלא אם צויין דבר דחייתה או מחיקתה. ד. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שאלות מתוך שאלון בהליך משפטי אזרחי, או פרטים כלשהם מתוכנו, אלא בצמוד לתשובות שנתנו לשאלות אלה. ה. (תיקון 6.9.99, תיקון 16.3.03) האמור לעיל בסעיף זה יחול, בשינויים המחוייבים, על פרסום שעניינו עתירה לבג"ץ וגם על פרסום שעניינו הגשת תלונה למועצת העיתונות. 18. אם תסבור הועדה שהבעיות שבשלהן הוקמה ועדת וינוגרד עודן שרירות וקיימות, יהיה מקום לדיון בענין יכולת אכיפה משמעתית, אתית או פלילית, בדבר ישימות פתרונות אחרים שבחוק והאם, אף אם יועילו, יזיקו יתר על המידה לערכים שבשלהם לא ננקטו עד כה8. האם הגיעה העת לחקיקה דווקנית יותר? שתקבע איסורי פרסום מפורשים (כמו סעיף 13 לחוק חקירת חשודים האוסר פרסום קלטות וידאו של חקירות ללא אישור בית המשפט) או שתכפה ידוע של חשודים על זכותם שלפי סעיף 70(ה1)? האם לתקן את עבירת הסוביודיצה ולהרחיבה לשלב החקירה (ולא רק המשפט)?9 האם ליצור עבירה מיוחדת לגבי הדלפות על ידי הרשויות האוכפות, כפי שהציע קנת מן בדעת מיעוט בדוח וינוגרד?