חומר רקע

14.9.08 14.9.08 לכבוד יו"ר וועדת חוקה חוק ומשפט כנסת ישראל ירושלים מכובדי, הנדון: עמדת מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו, לקראת הדיון בנושא הדלפות מחומרי חקירה וסוגיית הסוביודיצה ראשית ברצוני לברך על היוזמה לערוך דיון בסוגייה הזאת בוועדת החוקה, מאחר והיקף ההדלפות והפרסומים של חומרי חקירה הקשורים להליכים המתנהלים כנגד חשודים ונאשמים בעבירות אלימות ומין מהקשות ביותר שידעה המדינה, מבלי שיהיה גוף שיש בידו הכוח לעצור בעד הפרסומים הנ"ל, הגיע לרמות מסוכנות המחייבות התערבות המחוקק כדי לעצרם, ולו במטרה להעביר מסר שהגבול בעניין הזה – נחצה, ולא ניתן להמשיך להשלים עם התופעה. הויכוח אודות גבולות החופש העיתונאי וגבולות נאותות הסיקור ככל שמדובר במקרי אלימות ומין אינו ויכוח חדש. הזוית אותה אני מבקשת להציג בעמדה זו היא כמובן זווית הראיה של נפגע העבירה שזכותו לפרטיות נפגעת ברגל גסה, והחדירה לחייו, לאחר שכבר נפגע ממעשה העבירה, היא בלתי נסבלת. לפני כשלוש שנים נקבע כי חל איסור פרסום רק כאשר מדובר בעניין פלילי התלוי ועומד בבית המשפט, כאשר הפרסום נעשה במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. סעיף 71 לחוק בתי המשפט קובע שמרגע שהוגשה לביהמ"ש בקשה למעצר, או הוגש כתב אישום, לפי המוקדם, ועד לסיום ההליכים, אסור לפרסם פרטים שעלולים לפגוע בהליך המשפטי. בתקופה האחרונה אנו עדים ל"מבול" פרסומים בתקשורת הנוגעים להליכים פליליים המתנהלים בבתי המשפט, פרסומים שאינם נוגעים רק לידיעות "יבשות" ול"חדשות" הקשורות להתפתחות הליך פלילי כזה או אחר, אלא כתבות נרחבות המפרטות פרטים, לעיתים מוכמנים, מחקירות החשודים, לרבות פרטים הנוגעים לצנעת הפרט של נפגעי העבירה, ואף כתבות "פרופיל" רחבות היקף על חשודים ונאשמים, המציגות אותם כ"גיבורי תרבות", תוך חשיפת פרטים חיוביים ו/או מעוררי חמלה כביכול מחייהם, כדי לעורר סוג של אמפטיה כלפיהם (תופעה הראויה לגינוי כשלעצמה, ההופכת את העבריינים ובני משפחות ארגוני הפשע האכזריים, המזלזלים בחיי האזרחים התמימים, ל"סלבריטאים"). סוג הפרסומים ואופיים אינו מותיר מקום לספק בדבר מקורם. אם מדובר בחומרי חקירה, הרי שאלה מצויים רק בידי המשטרה, סנגוריו של הנאשם והפרקליטות. מטבע הדברים לפרקליטות אין אינטרס להדליף חומרים מהחקירה, דבר שמשאיר את הסנגורים והמשטרה כמקור ההדלפה. גם ה"קרדיטים", הצילומים והשבחים שניתנים לא אחת לסנגורים לצד פרסום פרטים מהחקירה, וכן עיתוי הפרסום שנעשה ברוב המקרים סמוך מאד להגשת כתב האישום והעברת חומר החקירה לנאשם, מעוררים את החשד הסביר כי מקור ההדלפות בסנגורים המשרתים בכך את לקוחותיהם החשודים ו/או הנאשמים. גם אם לעיתונאי, לשדר או לכתב לא הייתה כוונה להשפיע על מהלך המשפט בפרסום, הרי שעיתונאי סביר אמור לדעת שפרסום שכזה ישפיע על מהלך המשפט, ויש לייחס לו על כן כוונה כזאת, שהרי לא מדובר באנשים תמימים, שאינם מודעים לפוטנציאל הטמון בפרסומים ולתוצאות הנובעות מהם. מועצת העיתונות האמורה לאכוף על חבריה כללים אתיים וחוקיים מתגלה כגוף חסר שיניים או חסר אונים, שאינו מצליח לרסן את כלי התקשורת. כדי להדגיש את הפגיעה בקרבנות העבירה, אציין רק כדוגמא אחת מיני רבות את הדלפת חקירותיו של הנאשם ברצח עוה"ד ענת פלינר ז"ל, הדלפה שהשלכתה על משפחת הנרצחת הייתה קשה ביותר, כאשר נודעו לה, באמצעות העיתון, פרטי פרטים של צורת הריגתה של המנוחה, שגרמו להם לזעזוע ועגמת נפש עצומה. יש לזכור כי במקרה זה מדובר גם בהליך שמתנהל בדלתיים סגורות בבית משפט לנוער, ורק לשלושה מבני משפחתה של עו"ד פלינר ז"ל הותר להיות נוכחים בדיונים. אבל מסתבר כי דלתיים סגורות לחוד, והדלפות לחוד. כאשר "מרכז נגה" המייצג את משפחתה של ענת פלינר ז"ל פנה לפרקליטים בבקשה לחקור את ההדלפות ולהתערב למניעת הפרסומים, או למצער להענשת המפרסמים, נענינו בזלזול ובחוסר מעש מוחלט. יש לזכור כי נפגעי העבירה הם אנשים המצויים ברוב המקרים במצב נפשי קשה, בו רק חודשים ולעיתים שנים אחרי האירוע יקלטו עד כמה החריפה החשיפה התקשורתית את מצבם ולא ניתן לצפות שהם עצמם יטענו כנגד הפרסום. לעיתים אנו רואים שמשפחות הנפגעים עצמן משתפות פעולה עם התקשורת מבלי להבין את השימוש הציני שזו, לעיתים, עושה בהם. יתירה מכך, מסתבר כי אפילו חקירות ילדים, המוגנות לכאורה היטב בחוק מפני פרסום, אינן נהנות מחסינות מפני הדלפות, ודוגמא לכך ראינו כאשר בתוכנית "המפצחים" ששודרה בערוץ 2 שודרו בלבוש של "דוקו דרמה" פרטי חקירת ילדות שנפלו קרבן למעשי אונס וניסיונות אונס של פדופיל מהדרום. במקרה הזה, סייענו למשפחת אחת הקרבנות למחוק מהמשדר חלק מהפרטים שעלולים היו להביא לידי זיהויה. עם זאת מחיקת אותם קטעים אינה מפחיתה מחומרת השאלות שעולות מעצם העובדה שעורכי התכנית קיבלו היתר לעיין בחומר הגולמי של חקירת הילדות ולהציגו בתכנית טלוויזיה בידורית במהותה. מצדה של התקשורת, ניתן להצביע על סתירה או מעגל שוטים בדרך התנהלותה. מצד אחד, אנו עדים לקמפיינים נרחבים כנגד האלימות הגואה, כנגד גל מעשי הרצח, השוד, או האונס. מאידך, תיאוריהם של מעשים אלה תורמים לרווחים ולא תמיד ברור כי העיתונאי אשר מבקש לשוחח עם קורבן העבירה אכן רואה לנגד עיניו את הפגיעה שכבר נגרמה לו על ידי הפוגע, תוך שינסה למנוע פגיעה נוספת, שתיגרם כתוצאה מחשיפה בלתי רצויה ובלתי מבוקרת בתקשורת. לעניין זה, גם חשיפה 'חיובית' לכאורה, המדגישה את הפגיעה בו, עשויה להקשות עליו ולחשוף אותו לעין הציבור בצורה פוגענית, עד כדי כך שהנפגע לא רק שעבר חוויה טראומטית בלא רצונו, אלא שהוא הופך למטרה בקרקס התקשורתי. עד כה, התעוררה הסוגיה בעיקר בהקשר של עבירות מין, בהן אכן קבע החוק מגבלות הנובעות מאופיין של העבירות. אולם, לא רק קורבנות לעבירות מין מעוניינים למנוע פגיעה בהם וחדירה לחייהם. ואם לתת דוגמא המתקשרת בצורה נוראה לאירועי השבועות האחרונים, הרי שביום שבו הורשע אלי פימשטיין ברצח ביתו הודייה ז"ל, הגישו שני עיתונים בקשות לבית המשפט להתרת פרסום חומר חקירה. אמה של הפעוטה המנוחה, רוני קדם, צורפה כצד להליך (דבר בלתי שגרתי בהליכים פליליים) והביעה עמדתה כי אינטרס הציבור נסוג מפני הפגיעה האפשרית בפרטיותה. בית המשפט המחוזי קיבל עמדתה זו. יש לזכור כי במקרה של נפגעי עבירה, מדובר על אנשים הנמצאים בתקופת משבר, וספק אם ברגע קשה זה יחשבו לפנות לבית המשפט בבקשה להוצאת צווי איסור פרסום. הבקרה, כך נראה, צריכה להיות פנימית, אבל ספק אם יש לתקשורת עניין בבקרה כזו. חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 אינו מתייחס כלל לשאלה זו ומגן על פרטיותם של נפגעי עבירות מין רק באשר לאיסור מסירת פרטיהם האישיים. בהקשר הזה, יש לציין כי מצבם של משפחות של נפגעי עבירות המתה חמור יותר, בשל העובדה שאין כל הגנה על פרטיות לאחר המוות (והצעת חוק בעניין זה לא הבשילה לכדי חקיקה, למרבה הצער), ופרטי חייהם של נפגעי העבירה שנפטרו כתוצאה ממנה הופכים לעיתים לנחלת הכלל, מבלי שתוכל לקום להם הגנה מפני פרסומים פוגעניים, ולעיתים מעוותים. המציאות מוכיחה כי חרף העובדה שישנם חוקים שונים שנועדו להגן הן על תקינות ההליך המשפטי, והן על פרטיותם של נפגעי עבירה, אין בהם כדי להוות תשובה מספקת לבעיה, כפי שהיא מתגלה לאחרונה במלוא חריפותה, ויש לקוות כי הדיון החשוב בנושא זה בוועדת החוקה, יתווה כיוון לעניין זה. בכבוד רב, ד"ר דנה פוגץ' עו"ד ראש מרכז נגה _________________________________________________________________ רח' מאז"ה 58 תל אביב, טל' 03-5666618 פקס 03-5666619