חומר רקע

בתכלית האיסור עינוי עצירים פלסטינים והתעללות בהם על-ידי כוחות הביטחון של ישראל מאי 2007 טיוטא מחקר וכתיבה: יחזקאל ליין גביית עדויות: עו"ד הישאם אבו שחאדה, מוסא אבו השהש, סוהא זייד, עבד אל-כרים סעדי ואיאד חדד ריכוז מידע: נמרוד אמזלק, אפרת אסף ואורלי ברמק עריכה לשונית: דליה קרשטיין איורים: ישי מישורי תודות לכרמי לקר על סיועו במחקר מבוא זכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים (פיסיים או מנטליים) היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות לזכות מוחלטת, היינו, כזו שאין "לאזן" מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהות או להגביל, גם לא בנסיבות הקשות של מלחמה או מאבק בטרור.1 זכות זו נהנית כיום מהמעמד הגבוה והמחייב ביותר במשפט הבינלאומי. טיעונים תועלתניים רבים הועלו במהלך השנים בזכות כיבוד קפדני של איסור מוחלט זה, בייחוד בהקשר של חקירות שמבצעות זרועות הביטחון של המדינה. בין השאר, נטען כי ממילא אין לסמוך על מידע שהושג באמצעות עינויים, שכן הנחקר עלול למסור כל מה שחוקריו חפצים לשמוע ובלבד שיפסיקו לענות אותו; כי מאחר שאין דרך מעשית להגביל את השימוש בעינויים למקרים קיצוניים בלבד, כל חריגה מהאיסור המוחלט תוביל, בהכרח, להיתדרדרות ב"מדרון חלקלק" של הרחבת השימוש בעינויים; כי הפרת האיסור על עינויים עלולה לפגוע במעמד המדינה או באינטרסים שלה בזירה הבינלאומית; כי התרת השימוש בעינויים עלולה לחשוף את אנשי כוחות הביטחון השוהים בחו"ל למעצר ולנקיטה בהליכים פליליים נגדם, וכדומה. הגם שטיעונים אלה הינם, במידה זו או אחרת, נכונים וחשובים כשלעצמם, הסיבה החשובה ביותר לדבוק באיסור המוחלט, לפי מיטב הבנתנו, נעוצה בכך שעינויים הם, במהותם, ולא בגין הנזק שהם עלולים להסב, מעשה מתועב. סוג של רע מוחלט אשר, כמו רצח, אונס ועבדות, מצדיק הטלת איסור מוחלט, וזאת גם במחיר פגיעה בערכים חשובים אחרים. תפישה דומה מופיעה, בין השאר, גם במסורת היהודית, שעל אף הקדושה שזו מייחסת לערך החיים, קיימות בה נורמות מסוימות שהן בבחינת "ייהרג ובל יעבור".2 הרע שבעינויים נעוץ בהיותו אחת הצורות הקיצוניות ביותר של שלילת אנושיותו של האדם. אמנם, השימוש באמצעי כפייה כדי לאלץ בני אדם לפעול בניגוד לרצונם ולהוויתם, הוא ממאפייניה המובהקים של כל מדינה באשר היא. הייחודיות בסיטואציה של החקירה בעינויים היא בכך שאמצעי הכפייה המשמשים את המדינה כדי לכופף את רצונו של הנחקר (קרי, להביא אותו לגלות מידע) הם גופו ורגשותיו. למעשה, במצב זה "מגייס" החוקר את הגוף ואת הרגשות של הנחקר לטובת מטרת החקירה, ומביא את אלה, באמצעות גרימת כאב וסבל, "לבגוד" ברצונו החופשי של הנחקר, ב"אני" הפנימי שלו, במהותו כאדם.3 האם מכבדת מדינת ישראל את האיסור המוחלט על עינויים ועל התעללות? דומה כי התשובה לכך שלילית. במהלך השנים האחרונות הודתה ישראל מספר פעמים, באופן רשמי, כי חוקרי שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ) נוקטים, במצבים המוגדרים כ"פצצה מתקתקת", בשיטות חקירה "חריגות" וכן ב"לחץ פיסי". הנחקרים במצבים הללו הם תמיד ערבים. בנוסף, הודתה מערכת אכיפת החוק של ישראל באופן רשמי, כי היא נוהגת לאשר את השימוש בשיטות אלה, בדיעבד. השאלה המרכזית שתעמוד למבחן בדו"ח הנוכחי היא, אם כן, באילו אופנים ובאיזו תדירות מפירה ישראל את זכותם של עצירים פלסטינים החשודים בפעילות טרור, להיות חופשיים מעינויים ומהתעללות? דו"ח זה, שהינו פרי שיתוף פעולה בין המוקד להגנת הפרט (להלן: המוקד) לבין בצלם, מהווה חוליה נוספת במאבק ארוך השנים שמנהלים שני הארגונים בתופעת העינויים בחדרי החקירות של השב"כ. במהלך שנות התשעים, פרסם בצלם למעלה מעשרה דו"חות בהם תועדה התופעה על היבטיה השונים, במטרה להגביר את המודעות בנושא בארץ ובחו"ל.4 המוקד החל במארס 1996 בפעילות משפטית אינטנסיבית נגד עינויים, במסגרתה הגיש במשך שנתיים 120 עתירות לבג"ץ במקרים בהם היה חשד סביר או ידיעה ודאית על שימוש בעינויים.5 עם זאת, מאז פסיקת בג"ץ בעניין חוקיות שיטות החקירה של השב"כ ב-1999 (ר' דיון בפרק 1) הצטמצם היקף הפעילות של המוקד ובצלם בתחום זה באופן משמעותי. הדו"ח הנוכחי סיפק לנו הזדמנות לשוב ולמקד את מירב המאמצים בנושא זה ולשפר את יכולותינו במאבק נגד תופעת העינויים וההתעללות. מתדולוגיית המחקר דו"ח זה הוא, במובן מסוים, יוצא דופן, שכן העדויות עליו הוא מבוסס לא נגבו בעקבות תלונות או דיווחים שהגיעו לידינו. במקום זאת, פנינו ביוזמתנו לאנשים שנחקרו על-ידי השב"כ ואשר שמותיהם עלו במסגרת מדגם שתוכנן מראש, בבקשה שימסרו את עדותם. חשוב להבהיר כי אין מדובר במדגם סטטיסטי מייצג.6 לפיכך, אין להסיק כי שכיחותה של כל תופעה, כפי שעולה מהמדגם, משקפת באופן מדויק את שכיחות התופעה במציאות, כלומר בקרב כלל הפלסטינים הנחקרים על-ידי השב"כ. עם זאת, לנוכח האופן בו הורכב המדגם (ר' להלן), וכן בהתחשב בכך שלא היה בידינו כל מידע מוקדם אודות המעצר או החקירה של האנשים שנכללו בו, תוצאות המדגם מספקות אינדיקציה תקפה אודות תדירות התופעות המדווחות בו. מאגר השמות הבסיסי ששימש לבניית המדגם, מורכב משמותיהם של פלסטינים תושבי הגדה המערבית, שנעצרו על-ידי כוחות הביטחון של ישראל, ואשר אחד מבני משפחתם פנה למוקד להגנת הפרט, בבקשה שיסייע באיתורם. מובן מאליו כי המוקד אינו עוסק באיתור כל פלסטיני שנעצר באשר הוא. עם זאת, היקף הפניות בנושא זה הוא רחב וייצוגי למדי. כך למשל, במהלך שנת 2005, השנה הרלבנטית לגבי דו"ח זה, התקבלו במוקד בסך הכל 4,460 פניות לאיתור כלואים, מתוכן 4,384 מתושבי הגדה המערבית.7 נציין, במאמר מוסגר, כי עיסוקו של המוקד במתן שירות זה לאוכלוסייה הפלסטינית נובע מהיעדר גורם רשמי כלשהו מטעם ישראל המודיע למשפחות העצורים ביוזמתו על עצם המעצר של בן המשפחה או על מקום הימצאו. זאת, למרות שישראל מחויבת לעשות כן, הן לפי המשפט הבינלאומי והן לפי החקיקה הצבאית.8 הרכבת המדגם מתוך מאגר השמות של המוקד נעשתה על סמך מספר קריטריונים פורמליים, שיפורטו בהמשך, אשר כתוצאה מהם עלו שמותיהם של 102 עצירים. מאחר שתשעה מהם סירבו למסור את עדותם, נגבו בפועל 93 עדויות. בדיעבד, הוחלט לנפות מהמדגם עשרים עדויות, שכן התברר כי מקרים אלה אינם תואמים לפחות אחד מהקריטריונים שנקבעו מראש.9 בסופו של דבר נכללו במדגם 73 עדויות. כל העדויות נגבו במסגרת ראיון מובנה למחצה, כלומר, על סמך שאלון קבוע, עליו השיבו העדים באופן חופשי, וכן שאלות נוספות שהוצגו בהתאם לנסיבות של כל מקרה ולרמת הפירוט של התשובות. מתוך 73 הראיונות שנכללו במדגם, 68 נערכו על-ידי עו"ד הישאם אבו שחאדה, מטעם המוקד ובצלם, באחד מבתי הסוהר בו היה העד כלוא באותה עת, בין אם במסגרת מעצר עד תום ההליכים ובין אם במסגרת ריצוי עונש מאסר שנגזר עליו. חמשת העדים הנותרים היו כבר משוחררים בעת שפנינו אליהם, ולכן הראיונות עמם נגבו בבתיהם של העדים על-ידי ארבעה מחוקרי השטח של בצלם.10 לצורך שמירה על ביטחונם ופרטיותם של העדים הוחלט לפרסם את שמותיהם בראשי תיבות בלבד. השאלון התייחס לאופן הטיפול בעדים על-ידי כל אנשי כוחות הביטחון שבאו איתם במגע (חיילים, שוטרים, סוהרים ואנשי שב"כ) במהלך התקופה שבין המעצר ועד לסיום חקירת השב"כ. ההנחה המרכזית מאחורי רוחב היריעה של המחקר היא, שעל מנת לבחון האם עציר מסוים היה נתון לעינויים או להתעללות, לא די בבחינת שיטות החקירה במובן המצומצם של המושג, קרי האמצעים הננקטים במהלך התשאול, אלא יש לבדוק את ההשפעה המצטברת של מכלול התנאים שנכפו עליו, גם מחוץ לחדר החקירות (תנאי הכליאה, נגישות לייעוץ משפטי וכו'), וגם בתקופה שבין המעצר לתחילת החקירה (רמת האלימות במהלך המעצר, אופן ההעברה למתקן הכליאה וכו'). מטבע הדברים, אין אנו יכולים לערוב לכך שכל פרט ופרט המופיע בעדויות נכון ואין בו אי דיוק או הגזמה מסוג זה או אחר. עם זאת, ככלל, אנו משוכנעים כי הפרקטיקות והשיטות המדווחות בעדויות שרירות וקיימות. שכנוע זה נובע, בין השאר, מארבעה טעמים עיקריים: ראשית, כמעט כל העדויות מצטיינות בעקביות פנימית וברמת פירוט גבוהות ביותר; שנית, הבדלי הגרסאות ביחס למאפיינים של כל שיטה, מעדות אחת למשניה, זניחים יחסית; שלישית, כל הפרקטיקות המדווחות בעדויות ומובאות בדו"ח, תועדו גם בעדויות ותצהירים שנגבו על-ידי ארגונים אחרים ועורכי דין פרטיים; רביעית, מדינת ישראל לא הכחישה את השימוש בחלק מהשיטות האלימות המדווחות כאן, כשהדבר נודע בפומבי, ואילו לגבי שיטות אחרות (בעיקר תנאי הכליאה, הבידוד והניתוק של העצירים מן העולם החיצון) לא רק שאין הכחשה, אלא שהסמכות להשתמש בהן מעוגנת בחקיקה. מאפייני המדגם המדגם שהורכב כולל בתוכו שתי קבוצות עצירים, אשר כל אחת הורכבה על פי קריטריונים שונים ומהווה, למעשה, תת-מדגם בפני עצמו. אחת, אותה נכנה קבוצת "העצירים הרגילים", אמורה לשקף את הפרקטיקות הנהוגות באופן שגרתי כלפי נחקרי השב"כ. השנייה, אותה נכנה קבוצת העצירים "הבכירים", אמורה לשקף את דרכי הטיפול והחקירה בעצירים שהשב"כ מייחס דחיפות מיוחדת לחקירתם. חשוב להבהיר, כי אין לראות בשימוש שנעשה בדו"ח זה במילה "בכירים", אמירה כלשהי בנוגע למעמדם של אנשים שנכללו בקבוצה זו בארגון זה או אחר או למעורבותם בפעילות מסוג כלשהו, אלא אך ורק לדחיפות בה נחקרו. קבוצת העצירים ה"רגילים" כוללת את כל האנשים מתוך המאגר שנעצרו בחמשת הימים שבין ה-13 ל-17 ביולי 2005, אשר, לפי המידע שהתקבל במוקד, הועברו לאחד מארבעת מתקני המעצר בו מתנהלות חקירות השב"כ (ר' דיון בפרק 3) לא יאוחר משבועיים מיום המעצר. על בסיס אותם קריטריונים, עלו מתוך המאגר שמותיהם של 37 עצירים, מתוכם שניים סירבו למסור את עדותם ואחד נופה לאחר שהתברר כי לא נחקר על-ידי השב"כ. לגבי שניים נוספים התברר בדיעבד, כי העצירים אינם תושבי הגדה (האחד תושב ישראל והאחר תושב עזה), אולם מאחר שהקריטריונים המהותיים האחרים התמלאו לגביהם, הוחלט להשאירם במדגם. על כן, מתוך קבוצה זו נכללו במדגם 34 עדויות. נציין כי בחירתם של ימים ספציפיים אלה נעשתה בשל העובדה שיום לפני כן, ב-12.7.05, בוצע פיגוע התאבדות בנתניה, בו נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים. זאת, מתוך הנחה כי בעקבות הפיגוע התבצע גל מעצרים וכי חלק ניכר מהעצורים יועברו לחקירת השב"כ. קבוצת העצירים ה"בכירים" כוללת פלסטינים שנעצרו בתקופה שבין יולי 2005 לינואר 2006, העומדים בשני קריטריונים עיקריים. ראשית, מעצרם התבצע במסגרת מבצע מעצר יזום וממוקד, ולא בנסיבות אחרות (בדיקה אקראית, במהלך הפגנה, בעקבות זימון וכיוצא בזה). מאחר שהמאגר שבידי המוקד אינו כולל פרטים אודות אופן המעצר של המועמדים לאיתור, נערך הסינון הראשוני על סמך מידע אודות מעצר פלסטינים שהתפרסם באמצעי התקשורת ובאתר דובר צה"ל, או שנמסר על-ידי ארגוני זכויות אדם פלסטיניים. שנית, חקירתם בפועל של העצורים על-ידי חוקרי השב"כ, קרי התשאול על-ידי החוקרים, ולא רק עצם הבאתם למתקן החקירה, החלה תוך פחות מ-48 שעות מרגע המעצר. בפועל, לגבי רוב המקרים שנכללו בקבוצה זו, החלה החקירה תוך פחות מ-24 שעות. מאחר שהמידע שנמסר למוקד על-ידי הרשויות, מתייחס רק לתאריך העברתו של עציר למתקן מסוים, ולא לנעשה בו מרגע הגעתו לאותו המתקן, ההחלטה בדבר הכללתה של כל עדות ועדות במדגם, התקבלה רק בדיעבד, לאחר שהתאפשר לקבוע מתי בדיוק החלה החקירה. על סמך קריטריונים אלה עלו שמותיהם של 65 עדים פוטנציאליים, מהם שבעה סירבו למסור את עדותם. מתוך 58 העדויות שנגבו בפועל, נופו בסופו של דבר 19 לאחר שהתברר כי המקרים אינם עומדים באחד הקריטריונים, לרוב הקריטריון השני. על כן, מתוך קבוצה זו נכללו במדגם 39 עדויות. קריטריונים עצירים "רגילים" עצירים "בכירים" תאריך המעצר 13 עד 17 ביולי 2005 יולי 2005 – ינואר 2006 נסיבות המעצר כל הנסיבות מבצע ממוקד זמן ההעברה לחקירה עד שבועיים מיום המעצר עד 48 שעות מיום המעצר עדים שנכללו במדגם 34 39 הפרופיל של העדים שנכללו במדגם, בכל הנוגע למגדר, גיל, מצב משפחתי ואזור מגורים, הוא כדלקמן: כל 73 העדים הינם גברים, וזאת מאחר שעל סמך הקריטריונים שנקבעו מראש לא עלה שמה של אף אישה; גילם הממוצע של העדים בעת מעצרם הוא 24, כאשר הצעיר שבהם היה בן 17 והמבוגר ביותר בן 58;11 שלושה רבעים מן העדים היו בעת מעצרם רווקים ואילו הרבע הנותר היו נשואים (רובם אבות לילדים); באשר למקום מגורים עד המעצר, 32 מן העדים התגוררו ביישובים בצפון הגדה המערבית (מחוזות ג'נין, שכם, טובאס וטולכרם), 13 במרכז הגדה (מחוזות קלקיליה, סלפית, רמאללה, יריחו וירושלים), 26 בדרום הגדה (מחוזות בית לחם וחברון), אחד בישראל ואחד ברצועת עזה. מבנה הדו"ח דו"ח זה מורכב מחמישה פרקים ואחריהם מסקנות והמלצות. הפרק הראשון מציג את המסגרת המשפטית לאורה נבחן בהמשך את הפרקטיקות הנהוגות כלפי נחקרים פלסטינים, הן מהפרספקטיבה של המשפט הבינלאומי והן מהפרספקטיבה של המשפט החוקתי הישראלי. הפרק השני עוסק בפרקטיקות פוגעניות הנהוגות כלפי עצירים פלסטינים, החל מרגע המעצר ועד להעברתם למתקן החקירה, בעיקר על-ידי חיילים. הפרק השלישי מתאר את משטר החקירות השגרתי של השב"כ, תוך התייחסות הן לשיטות החקירה במובן הצר של המושג (אלה הננקטות על-ידי חוקרי השב"כ ישירות) והן להפעלת לחץ פסיכולוגי באמצעות תנאי הכליאה. הפרק הרביעי עוסק בשבע שיטות חקירה אלימות, הננקטות, ככל הנראה, במצבים המוגדרים כ"פצצה מתקתקת". הפרק החמישי סוקר בצורה ביקורתית את תפקודם של ארבעה מנגנונים שונים במערכת אכיפת החוק בישראל, ביחס לסוגיית ההתעללות בעצירים פלסטינים על-ידי אנשי שב"כ וחיילים. פרק 1 המסגרת המשפטית פרק זה, המורכב משני חלקים, מציג את המסגרת המשפטית לאורה נבחן בהמשך את הפרקטיקות הנהוגות כלפי נחקרים פלסטינים.12 חלקו הראשון עוסק באיסור על עינויים ועל צורות התעללות אחרות במשפט הבינלאומי. החלק השני דן בצורה ביקורתית בפסק הדין שהוציא בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (להלן: בג"ץ) בשנת 1999, בעניין חוקיותם של אמצעי החקירה בהם השתמש השב"כ עד אז, ובהשלכות של פסק דין זה. עינויים והתעללות בראי המשפט הבינלאומי המשפט הבינלאומי מטיל איסור מוחלט על עינויים ועל יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל (להלן: התעללות). משמעות הדבר היא כי, בניגוד לנורמות חשובות אחרות, מדינות אינן רשאיות לגרוע ממנו או לאזן אותו אל מול זכויות או ערכים אחרים, אפילו לא במצבי חירום. יתרה מזו, מזה זמן רב התגבש בעולם קונצנזוס רחב לפיו האיסור המוחלט על עינויים ועל התעללות הוא כלל מינהגי, כלומר, כזה שתקף מבחינה משפטית בנוגע לכל מדינה, ארגון או אדם באשר-הם, במעשיהם בכל מקום בתבל, ללא קשר לתחולתה של אמנה בינלאומית זו או אחרת.13 איסור זה מעוגן בשני הענפים העיקריים במשפט הבינלאומי, החלים על ישראל ביחסה לעצירים פלסטינים: משפט זכויות האדם הבינלאומי, העוסק בחובותיה של מדינה כלפי כל אדם הנמצא תחת שיפוטה, והמשפט ההומניטארי הבינלאומי, העוסק, בין השאר, בחובותיה של מדינה כלפי תושבי שטח כבוש. שתי האמנות המרכזיות בענף הראשון, בהן מעוגן האיסור על עינויים ועל התעללות הן, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות,14 והאמנה נגד עינויים וצורות אחרות של יחס או עונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים.15 אחת האמנות העיקריות לגבי הענף השני היא אמנת ג'נבה הרביעית.16 האיסור על עינויים ועל התעללות הוא מרכיב מרכזי גם בענף אחר של המשפט הבינלאומי: המשפט הפלילי הבינלאומי. הפרת איסור זה מהווה, במסגרת ענף זה, פשע בינלאומי. אנשים המעורבים בביצוע פשע זה, לרבות אנשים שהורו לאחרים לענות או להתעלל או שסייעו לבצע מעשים אלו, נושאים באחריות פלילית אישית על כך. אחריות זו מתווספת לאחריות הרובצת על המדינה מטעמה פעלו אותם אנשים, והיא נפרדת ממנה.17 לפיכך, מחויבת כל מדינה באשר-היא, להפוך את המעורבות בביצוע פשעים אלו לעבירות פליליות בחקיקה המקומית שלה ולהעמיד את החשודים לדין. במהלך המאה הקודמת הוקמו מספר טריבונאלים בינלאומיים יעודיים, בהם נשפטו יחידים שהואשמו בביצוע פשעים בינלאומיים בהקשרים ספציפיים, ובכלל זה במעורבות בביצוע עינויים והתעללות.18 רק לקראת סוף המאה, הוקם בית דין פלילי בינלאומי קבוע, שהחל לפעול בשנת 2002. לפי חוקת בית דין זה, ביצוע עינויים והתעללות, עלול להוות פשע נגד האנושות או פשע מלחמה, בהתאם לנסיבות בהם זה נעשה.19 עם זאת, מאחר שישראל טרם אישררה חוקה זו, מכוחה הוקם בית הדין, ככלל, אין לזה האחרון סמכות לשפוט אזרחים ישראלים המואשמים בביצוע פשעים בינלאומיים בישראל או בשטחים.20 למרות זאת, אנשים החשודים במעורבות בביצוע עינויים או התעללות, עשויים להיעצר ולהישפט מחוץ לארצם, גם בהיעדר בית דין בינלאומי המוסמך לפעול בעניינם, וזאת מתוקף הסמכות האוניברסלית שחלה בנוגע לפשעים אלה. משמעות הדבר היא, שכל מדינה בעולם מוסמכת לעצור את אותם אנשים, בזמן שאלה נוכחים בשטחה, לצורך העמדתם לדין או הסגרתם, ללא קשר למקום ביצוע העינויים, לאזרחות החשוד או לאזרחות הקרבן.21 כך למשל, במסגרת יישומה של סמכות זו, נעצר באנגליה ב-1997 רודן צ'ילה לשעבר, אוגוסטו פינושה, שהואשם כי בתקופת שלטונו הורה לחקור בעינויים אלפי אנשים. בהמשך, קבע בית הלורדים של אנגליה כי פינושה הוא בר-הסגרה, שכן החסינות מפני העמדה לדין שהמשפט הבינלאומי מעניק לראשי מדינות, אינה חלה בנוגע לפשע העינויים.22 למרות אופיו המוחלט של האיסור על התעללות, במסגרת השיח אודות "המלחמה בטרור" והדרכים הלגיטימיות לניהול "מלחמה" זו, הועלתה הטענה לפיה איסור זה אינו מוחלט כמו האיסור על עינויים, במובן זה שהמשפט הבינלאומי אינו מחייב להעמיד לדין יחידים שהפרו אותו.23 משמעות הדבר היא, לפי אחת הגרסאות לטענה, כי במקרים קיצוניים מדינות רשאיות לפטור עובדי ציבור שהתעללו בעצירים מאחריות פלילית, אם יתברר שפעלו כך תחת לחץ או לצורך הצלת חיים.24 רוב המחזיקים בדעה זו, מסתמכים על האמנה נגד עינויים, שאכן אינה מטילה חובה להפוך מעשי התעללות לעבירה פלילית. אולם, בניגוד לטענה זו, העובדה שהאמנה נגד עינויים אינה מחייבת להעמיד לדין עובדי ציבור שהתעללו, אינה בבחינת פטור מחובה זו על פי אמנות אחרות עליהן חתומה המדינה.25 כך למשל, אין באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, או בתיעוד של הדיונים שקדמו לקבלת האמנה, שום אינדיקציה, ולו ברמז, לכך שהאיסור על התעללות הינו פחות מוחלט מהאיסור על עינויים. נהפוך הוא, האיסור על עינויים ועל התעללות מובא באמנה זו כמקשה אחת, באותו סעיף (מספר 7), אשר ביחס אליו חל האיסור לגרוע ממנו בעיתות חירום. ועדת זכויות האדם של האו"ם, הגוף המוסמך לפרש את האמנה, קבעה מפורשות כי "לא ניתן להיתלות בצידוקים או בנסיבות מקילות כלשהם על-מנת לתרץ הפרה של סעיף 7, מכל סיבה שהיא, כולל צידוקים המבוססים על הוראה מממונה או מגורם ציבורי בעל סמכות."26 מן הראוי להבהיר כי רוב אלה המצדדים בגישה המוטעית, לפיה האיסור על התעללות הוא פחות מוחלט מהאיסור על עינויים, אינם גורסים כי המשפט הבינלאומי מתיר למדינות לחרוג מהראשון בנסיבות מסוימות. הם טוענים "רק" כי מדינות שהעניקו ליחידים שהתעללו בנחקרים בנסיבות קיצוניות, פטור מאחריות פלילית, לא הפירו את המשפט הבינלאומי. במילים אחרות, גם לשיטתם, מדינה שאחראית על ביצוע מעשה התעללות תיחשב כמי שהפירה את המשפט הבינלאומי, ללא קשר לנסיבות. ההגדרה המקובלת ביותר למונח "עינויים" היא זו המופיעה בסעיף 1(1) לאמנה נגד עינויים: לעניין אמנה זו, המונח 'עינויים', הוראתו מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי, או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא, מקום שכאב או סבל כאמור נגרמים בידי או באישור או בהסכמה בשתיקה של עובד ציבור או אדם אחר הממלא תפקיד רשמי בשידולו. אין הוא כולל כאב או סבל הנובעים מעונש על-פי חוק, טבועים בהם או נלווים אליהם. מהגדרה זו עולים אפוא ארבעה תנאים מצטברים ההופכים מעשה מסוים לעינויים: א) נעשה במכוון ב) גרם לכאב או סבל חמור ג) נעשה לצורך השגת אחת המטרות הנמנות באמנה, בהן הוצאת מידע ד) נעשה על-ידי עובד ציבור או בהסכמתו מבין ארבעתם, התנאי השני הוא זה המעורר קשיים ומחלוקות בניסיונות ליישם את ההגדרה ביחס לאמצעי חקירה בכלל, וביחס לאמצעי חקירה מתוחכמים ומשולבים כגון אלה שיידונו בהמשך הדו"ח, בפרט. בבואנו לבחון את מימושו של תנאי זה בפרקים הבאים שקלנו, בין השאר, ארבע תובנות מרכזיות העולות מהספרות ומהפסיקה בנושא: ראשית, מאחר שכאב וסבל הם חוויות סובייקטיביות מטבען, לגבי מעשים מסוימים לא ניתן לקבוע באופן מופשט אם הסבל שגרמו היה חמור, אלא ביחס לנקיטתם במצב מסוים ונגד אנשים ספציפיים. כך למשל, ייתכן כי שיטת חקירה מסוימת גורמת אצל אדם צעיר ובריא סבל משמעותי אך לא חמור, ואילו אצל אדם מבוגר או חולה היא גורמת סבל חמור; שנית, בשל המימד הערכי הכרוך בה, עצם הקביעה כי מעשה מסוים גורם לסבל "חמור" היא דינמית מטבעה. כפי שקבע בית הדין האירופי לזכויות האדם (להלן: בית הדין האירופי), אמנה לזכויות האדם (במקרה זה האמנה האירופית) היא "מסמך חי שיש לפרשו לאור נסיבות ההווה", בין השאר, לאור הערכים הרלבנטיים בזמן ובמקום מסוים.27 לכן, מעשה מסוים, שנתפש בעבר כגורם סבל שאינו חמור, יכול כעבור זמן להיתפש כעינויים לאור שינויים נורמטיביים כאלה ואחרים, בהם תפישת תוכנו של ערך כבוד האדם; שלישית, בניגוד לאחת הדעות המושמעות מדי פעם, מההגדרה לעיל עולה כי גם מעשים שאינם כרוכים בהפעלת אלימות פיסית יכולים להוות עינויים, כל עוד הם גורמים סבל מנטלי חמור. חוקרים במדעי החברה מצאו, שהשתרשות האיסור על עינויים הגבירה את הפיתוי מצד מדינות להשתמש בעינויים פסיכולוגיים, שכן אלה אינם משאירים סימנים על הגוף וקל יותר להסתירם.28 עם זאת, כפי שציין הדווח המיוחד לנושא עינויים של האו"ם, ההבחנה בין עינויים פיסיים לעינויים מנטליים היא, במידה רבה, מלאכותית, שכן חווית הכאב כוללת, כמעט בהכרח, מרכיבים פיסיים ונפשיים הכרוכים זה בזה;29 רביעית, כפי שהדגישו גופים שיפוטיים בינלאומיים רבים, על מנת לקבוע האם אדם היה נתון לעינויים אם לאו, יש לבחון את האפקט המשולב והמצטבר של כל האמצעים שננקטו נגדו בזמן כליאתו וחקירתו.30 הווה אומר, הן משך הזמן בו הופעל אמצעי מסוים והן ריבוי האמצעים, עשויים להיות גורמים מכריעים בקביעה כי אדם פלוני עונה. לכן, גם אם כל אחד ואחד מהאמצעים שננקטו נגד אותו אדם אינו מגיע כשלעצמו לכדי עינויים, הרי ייתכן כי הפעלתם בו זמנית תגרום למידת סבל העוברת את סף החומרה של עינויים. באותה מידה, ייתכן כי אמצעי חקירה מסוים יעבור את סף הסבל ההופך אותו לעינויים רק לאחר הפעלתו מעבר לזמן נתון ברציפות (לדוגמה, מניעת שינה). להבדיל מעינויים, אין בנמצא באף אחת מהאמנות הגדרה מוסמכת להתעללות. מהפסיקה והספרות בנושא, עולה כי שני הקריטריונים המרכזיים המבחינים בין עינויים להתעללות הם עוצמת הסבל שנגרם בגין התנהגות מסוימת והמטרה העומדת מאחורי אותה התנהגות. לפיכך, התנהגות הגורמת סבל משמעותי אך לא חמור, או לחלופין, הגורמת סבל חמור, אך לא למטרת הוצאת מידע (למשל, כתוצאה מהפעלת כוח מופרז במסגרת מעצרו של אדם המתנגד למעצר), תוגדר כהתעללות ולא כעינויים.31 גופים מעין-שיפוטיים מרכזיים, בעיקר ועדת זכויות האדם של האו"ם, האחראית לבחון תלונות מיחידים על הפרת האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מרבים להתייחס לשני האיסורים כאל מקשה אחת, מבלי לציין במקרים קונקרטיים, האם המעשים הנדונים נופלים בקטגוריה האחת או השנייה.32 גופים אחרים, בראשם בית הדין האירופי, נוהגים להבחין בין השניים, וזאת על אף עמדתם העקרונית, לפיה שני האיסורים מוחלטים באותה המידה. ההצדקה לכך נעוצה בדעתו של בית הדין, לפיה המונח עינויים נושא עימו "סטיגמה מיוחדת", בה נכון להכתיר רק את המעשים החמורים ביותר.33 האיסור על עינויים ועל התעללות לפי פסיקת בג"ץ ב-6 לספטמבר 1999 פרסם בג"ץ את פסק דינו בכמה עתירות, שהגישו ארגונים לזכויות האדם ועורכי דין פרטיים במהלך שנות התשעים, כנגד מדינת ישראל והשב"כ, בבקשה לאסור על השימוש בשיטות חקירה מסוימות (להלן: פסק הדין).34 עד אז, התירה הממשלה לשב"כ להשתמש, בנסיבות מסוימות ולצורך מניעת טרור, בשיטות שהיו כרוכות בהפעלת "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיסי".35 היתר זה ניתן על סמך המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי (להלן: ועדת לנדוי), שקבעה כי חוקרי השב"כ מוסמכים לעשות כן, בהתבסס על "סייג הצורך" שבחוק העונשין (על כך ר' בהמשך).36 אולם, מוסדות בינלאומיים מוסמכים, בהם הוועדה נגד עינויים והוועדה לזכויות האדם של האו"ם, קבעו בהזדמנויות שונות כי השיטות הללו מהוות התעללות אסורה ואף עינויים, כמשמעות המושגים האלה במשפט הבינלאומי.37 ארגוני זכויות האדם, בהם המוקד ובצלם, שנאבקו במהלך השנים נגד השימוש בעינויים, הוכיחו כי שיטות אלה הפכו, הלכה למעשה, לפרקטיקה שגרתית של השב"כ בחקירתם של עצירים פלסטינים.38 פסק הדין שינה את המצב המשפטי ששרר עד אז בישראל בשאלת סמכויותיו של השב"כ בחקירת חשודים בפעילות טרור. מסקנתו המרכזית היתה, בניגוד למסקנות של ועדת לנדוי, כי אין לשב"כ סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה פיסיים, החורגים מכללי החקירה "הסבירה וההוגנת", והגורמים סבל לנחקר. כבוד האדם, קבע נשיא בית המשפט דאז אהרון ברק, "הוא גם כבודו של האדם הנתון בחקירה".39 מסקנה זו, לפי פסק הדין, עולה בקנה אחד עם האיסור על עינויים ועל התעללות במשפט הבינלאומי, תוך ציון העובדה שאיסורים אלה נחשבים מוחלטים ואין בהם סייגים או איזונים כלשהם.40 חקירה סבירה, קובע פסק-הדין, "היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, וללא יחס משפיל כלפיו".41 אלימות כלפי גופו או נפשו של הנחקר אסורות. עם זאת, כל חקירה עלולה להיות מלחיצה ובלתי-נעימה לנחקר. לחץ מסוג זה ייחשב חוקי, רק אם הוא "תוצאת לוואי של צרכים חקירתיים אינהרנטיים" ומעולם לא אמצעי כשלעצמו, שנועד להתיש את הנחקר ולשבור את רוחו.42 בהיעדר חקיקה מפורשת המתירה שימוש בלחץ פיסי, קבע פסק הדין, "סמכות החקירה המוקנית על פי חוק לחוקר שב"כ היא אותה סמכות חקירה המוקנית על פי חוק לחוקר משטרה".43 בהתאם לכך, השימוש ב"אמצעים פיסיים" על-ידי השב"כ הוא בלתי חוקי, שכן הוא חורג מעקרונות החקירה הסבירה , פוגע בזכות לכבוד של הנחקר (המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו) ומהווה עבירה פלילית לפי חוק העונשין.44 על רקע עקרונות אלה בחן פסק הדין ארבע שיטות חקירה ספציפיות, בהן השתמש השב"כ, כפי שאלה דווחו על-ידי העותרים: טלטול אלים; אילוץ הנחקר לכרוע על קצות אצבעות רגליו במשך כמה דקות בכל פעם; שיטת ה"שאבח", שכללה הושבת הנחקר בכיסא נמוך ומוטה קדימה וכלפי מטה כאשר ידיו אזוקות מאחורי גבו, כיסוי ראשו של הנחקר בשק אטום, והשמעה רצופה של מוסיקה רועשת; ומניעת שינה. בנוגע לשלוש השיטות הראשונות, קבע פסק הדין כי אלה חורגות מכללי החקירה הסבירה ואינן נדרשות למטרות לגיטימיות כגון מניעת תקשורת בין נחקרים, ולכן אין לשב"כ סמכות להשתמש בהן בשום מקרה.45 יש לציין כי, בהתייחסו לשיטת ה"שאבח", אימץ פסק הדין את גישת בית הדין האירופי שהוזכרה לעיל, וציין כי חשוב להביא בחשבון את האפקט המשולב של מספר שיטות הננקטות בו זמנית.46 לעומת זאת, באשר למניעת שינה, קבעו השופטים כי השב"כ מוסמך להשתמש בה אם המניעה היא "תוצר לוואי" של חקירה אינטנסיבית ולא אמצעי לחץ בפני עצמו.47 עמדתו של בג"ץ ביחס לשאלת סמכויותיו של השב"כ וחוקיותן של השיטות בהן השתמש הינה, ככלל, עמדה ראויה העולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי.48 לעומת זאת, לעניות דעתנו, שגה בג"ץ בקובעו כי חוקרי שב"כ, שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיסי" פסול, עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת "בנסיבות המתאימות". הבסיס למסקנה זו נמצא, אליבא דבג"ץ, בסייג הצורך שבחוק העונשין, הפוטר אדם מאחריות פלילית על ביצוע מעשה "שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו, או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".49 עמדת המדינה, שהתבססה על מסקנותיה של ועדת לנדוי, גרסה כי סייג הצורך הקנה לחוקרי השב"כ, מראש ובאופן אוטומטי, סמכות חוקית להפעיל לחץ פיסי על נחקרים בנסיבות מסוימות. בג"ץ דחה עמדה זו. הוא נימק זאת בכך, שסייג הצורך "עוסק בהכרעה אינדיבידואלית של אדם המגיב למצב עובדתי נתון" ולכן אינו יכול לשמש מקור סמכות לפעולתם של עובדי ציבור, אלא "רק" הגנה מפני אחריות פלילית, בדיעבד. כאן המקום לציין, כי בפסק הדין התחמקו השופטים מלקבוע מפורשות, ששיטות החקירה שנדונו במסגרתו מהוות עינויים, או לפחות התעללות אסורה, על אף שקביעה כזו התבקשה מתיאורי השיטות שאומצו בפסק הדין ומהתקדימים שנקבעו על-ידי גופים בינלאומיים מוסמכים. ניתן לשער כי התחמקות זו נבעה, בין השאר, מן העובדה, שאילו היו קובעים כך, אזי היה פסק הדין סותר סתירה חזיתית את המשפט הבינלאומי, המחייב מדינות להעמיד לדין אנשים האחראים לביצוע עינויים או התעללות, והאוסר עליהן להיתלות בנסיבות חריגות כצידוק למעשים כאלו. על סתירה זו הצביעה ועדת זכויות האדם של האו"ם, במסקנותיה לגבי הדו"ח התקופתי של ישראל, שם היא התייחסה להיעדר האפשרות להשתמש בסייג הצורך להענקת פטור מאחריות פלילית על מעשי עינויים או התעללות: הוועדה מודאגת מכך שעדיין קיימים דיווחים על שימוש תכוף בשיטות חקירה שאינן עולות בקנה אחד עם  סעיף 7 של האמנה [בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות], וכן מכך שהטענה בדבר "הגנת הצורך", אשר אינה מוכרת על-ידי האמנה, מועלית לעיתים קרובות כהצדקה לפעולות של השב"כ במסגרת חקירות.50 הוועדה נגד עינויים של האו"ם, אמנם ברכה על שלילת חוקיותן של השיטות שאושרו על-ידי ועדת לנדוי בפסק הדין, אך הביעה דאגה על היבטים אחרים של פסק הדין, ובכלל זה על כי "בית-המשפט הצביע על כך שחוקרי שב"כ המשתמשים בלחץ פיסי בנסיבות קיצוניות ("מקרים של פצצה מתקתקת") עשויים להיות פטורים מאחריות פלילית, בהישענם על "הגנת הצורך".51 גם הדווח המיוחד של האו"ם לנושא עינויים קיבל בברכה את פסק הדין, אך "[...] הביע את צערו על כך, שבהסתמך על הגנת הצורך בחוק הישראלי (הגנה כזו אינה תקפה לגבי עינויים או צורות התעללות דומות במשפט הבינלאומי), סבר בית המשפט ששיטות כאלה יכולות שלא לגרור אחריות פלילית במצבים קיצוניים מסוימים."52 בנוסף, לא ניתן להתעלם מהמשמעות הערכית, החורגת מהתחום המשפטי גרידא, שנגזרת מההכרה באפשרות שסייג הצורך יחול על מעשה מסוים. משמעות זו היא שאותו מעשה עליו הוחל סייג הצורך היה, בנסיבות בהן הוא נעשה, הדבר הנכון לעשותו, שכן הוא נועד למנוע את התממשותה של סכנה גרועה בהרבה. גם על רקע משמעות ערכית זו, לא פלא שהשופטים בחרו להתחמק מלקבוע במפורש כי שיטות החקירה שתוארו בפסק הדין מהוות עינויים או התעללות. אלא שהתחמקות זו, אינה יכולה לטשטש את העובדה המצערת, לפיה הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בישראל העניקה לגיטימציה, ולו במשתמע, לשימוש בעינויים ובהתעללות. זאת ועוד. בפסק הדין, נמנע בג"ץ מלספק הגדרה קפדנית ומדוקדקת של אותן "נסיבות מתאימות" בהן סייג הצורך עשויה לחול. הימנעות זו היתה בבחינת הוספת חטא על פשע, שכן היא פתחה פתח לפרשנויות מרחיבות מצד השב"כ ויועציו המשפטיים ולהדרדרות ב"מדרון חלקלק" של הרחבת היקף ההתעללות והעינויים.53 את נטל ההגדרה של הנסיבות הללו, הניח בג"ץ לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה, באומרו כי זה האחרון "יכול להדריך עצמו באשר לנסיבות בהן לא יועמדו לדין חוקרים, אשר לפי הטענה פעלו במקרה בודד מתחושה של צורך".54 אולם, בהנחיות העצמיות שפרסם בעקבות כך, נמנע היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, מלהרים נטל זה, והסתפק באמירות כלליות אודות אופיו של סייג הצורך במשפט הפלילי. 55 הגם שהגדרה מדוקדקת אין בנמצא בפסק הדין, מציין פסק הדין פעמיים כי סייג הצורך "עשוי להתקיים" במצבים של "פצצה מתקתקת".56 בהתייחסו לכך, אימץ בג"ץ את התיאור של מצב זה כפי שהוצג על-ידי נציגי המדינה: פלוני נעצר על-ידי השב"כ. הוא מחזיק בידו מידע אודות מיקומה של פצצה שהוטמנה ותתפוצץ בקרוב. ללא מידע זה לא ניתן בשום דרך לנטרל את הפצצה. אין גם כל דרך אחרת להשיג את המידע. אם יושג המידע, תנוטרל הפצצה. אם לא תנוטרל, ייפגעו וייהרגו רבים.57 תיאור זה מעורר כמה שאלות, בהן שתיים חשובות במיוחד, שפסק הדין נמנע מלהשיב עליהן בצורה ברורה, תוך השארת המלאכה בידי השב"כ ופרקליטות המדינה. ראשית, על אף שפסק הדין מציין כי על מנת שהגנת הצורך תחול, דרושה "ודאות של התממשות הסכנה", הרי אין הוא מתייחס לרמת הידיעה שהוא מצפה שתהיה בידי השב"כ ביחס לכל שאר ההנחות העובדתיות, המפורשות והמשתמעות, הכרוכות בתיאור המצב של "הפצצה המתקתקת": ההנחה שאם תתממש הסכנה (קרי אם הפצצה תתפוצץ) אנשים רבים ייהרגו; ההנחה כי הנחקר אוצר בתוכו מידע רב-ערך אודות אותה סכנה; ההנחה שאותו מידע יאפשר לנטרל את הסכנה; ההנחה כי, למרות העובדה שהנחקר נעצר, הסכנה עומדת בעינה, כלומר שבעקבות כך שותפיו של הנחקר לא ביטלו את התכניות ונטרלו בעצמם את "הפצצה"; ההנחה שאין אפשרות למנוע את התממשות הסכנה אלא באמצעות אותו מידע; ההנחה שאם יופעל "לחץ פיסי", ימסור הנחקר את המידע הדרוש ולא ישקר במטרה להפסיק את הפעלת אותו לחץ; ההנחה כי אין דרך אחרת, יעילה יותר, מלבד הפעלת "לחץ פיסי" כדי להוציא ממנו את המידע; ההנחה שהחוקרים יודעים מהי עוצמת הלחץ הדרושה בכדי לגרום לנחקר לגלות את המידע, מבלי שיתעלף, ימות או ייצא מדעתו. ייתכן שבמקרה זה או אחר תהיה בידי החוקרים ודאות כמעט מוחלטת באשר לאחת ההנחות העובדתיות הללו. אולם, אם התנאי להגדרתו של מצב כ"פצצה מתקתקת" הוא, כפי שמשתמע ממנו, קיומה של רמת ודאות מוחלטת, או לפחות גבוהה מאוד, לגבי כל אחת ואחת מההנחות הכרוכות בתיאור, ספק גדול אם תרחיש כזה יתממש אי פעם.58 סביר להניח, שכאשר הסכנה של פיגוע טרור מרחפת מעל וכאשר האיום להעמדה לדין בגין התעללות בנחקר אינו קיים בפועל, האפשרות כי חוקרי השב"כ יבחרו להתפשר על רמת ודאות לא גבוהה במיוחד, או אפילו נמוכה, היא כמעט בלתי נמנעת. משמעותה של התפשרות זו היא הגדלת היקף המצבים שיוגדרו כ"פצצה מתקתקת" וכתוצאה מכך, הגדלת היקף הקורבנות להתעללות ועינויים. שנית, נשאלת השאלה האם בכדי להגדיר מצב כ"פצצה מתקתקת", חייב הנחקר להיות זה שהטמין בעצמו את הפצצה, קרי זה שגרם לסכנה, או שמא די בכך שהוא יודע פרטים חיוניים אודותיה. התשובה לכך אינה מצויה בתיאור המצב כפי שמסרה המדינה, ובג"ץ לא הבהיר את דעתו בנידון. תשובה טנטטיבית לשאלה זו, ניתן לגזור מהעיקרון עליו נשענה ועדת לנדוי כדי להצדיק סטייה מהאיסור המוחלט על עינויים ועל התעללות במצבים של "פצצה מתקתקת" -הוא עיקרון "הרע במיעוטו".59 לפי עיקרון זה, הגם שכל פגיעה בגופו או בכבודו של נחקר היא בבחינת רעה, במצבים קיצוניים אין מנוס מלשקול רעה זו אל מול רעות אחרות העומדות מנגד. לפיכך, אם הרעה שנשקלת כמשקל נגד להתעללות בנחקר היא רציחתם של חפים מפשע רבים בפיגוע טרור, הרי ששאלת זהותו של אותו נחקר, שהפגיעה בו עשויה למנוע את אותה רעה (למשל, האם הוא זה שהטמין את הפצצה או שמא רק מחזיק במידע שיכול להוביל למטמיני הפצצה), הריהי כמעט בלתי רלבנטית. יתרה מזו, בניגוד לעמימות סביב שתי שאלות אלה, ביחס להיבט אחר, סלל פסק הדין את הדרך להרחבת היישום של ההגדרה של "פצצה מתקתקת" בצורה ברורה. המדובר הוא בקביעת בג"ץ, לפיה סייג הצורך עשוי לחול לא רק במקרים בהם הסכנה היא מיידית, כפי שמשמתמע מתיאור המצב שצוטט לעיל, אלא גם כאשר הצורך למנוע את הסכנה הוא מיידי. בלשון פסק הדין: "מיידיות מתקיימת גם אם הפצצה עשויה להתפוצץ לאחר מספר ימים ואולי אף מספר שבועות".60 אולם, ברגע שמרחיבים את המושג "פצצה מתקתקת" למקרים בהם לא נשקפת סכנה מיידית, אזי המקרה החריג והקיצוני של "הפצצה המתקתקת" הופך להיות משל כמעט לכל חקירה של השב"כ. שכן, כמעט כל פלסטיני יכול להיחשב "קצה החוט", שיוביל את השב"כ להשגת מידע חיוני למניעת פיגוע רב נפגעים, שצפוי להתרחש בעתיד הקרוב. לסיכום סקירה קצרה זו, לא ניתן שלא להדגיש את חשיבותה של קביעת בג"ץ אודות היעדר הסמכות של חוקרי השב"כ להשתמש בשיטות חקירה פיסיות. באותה מידה, לא ניתן להתעלם מכך, שקביעתו בנוגע לאפשרות שחוקר שהשתמש בשיטות אלו ייהנה מפטור מאחריות פלילית, העניק במשתמע לגיטימציה להתעללות בנחקרים ואף לעינויים. כמו כן, הימנעותו של בג"ץ מהגדרה קפדנית ומדוקדקת של הנסיבות הללו, יצרה סכנה ממשית להיתדרדרות ב"מדרון חלקלק", דהיינו להרחבת מעגל הקרבנות הפוטנציאליים של התעללות או עינויים. פרק 2 התעללות בעצירים בעת המעצר ועד העברתם לחקירה אחת השאלות שנבדקו במסגרת מחקר זה היא האם, ואם כן, באיזו תדירות, אנשי כוחות הביטחון שאחראים על מעצרם של פלסטינים ועל כליאתם עד להעברתם לידי שב"כ, מתעללים באלה האחרונים או מענים אותם. לצורכי הניתוח, ועל אף האלמנטים הייחודים העולים מחלק מהעדויות, סיווגנו את הפגיעות שדווחו לארבע קטגוריות: הכאה, איזוק מכאיב, קללות והשפלות ומניעת צרכים חיוניים. בטרם נעמיק בממצאי המחקר, נציג בקצרה כמה מאפיינים ונתונים מרכזיים אודות שני השלבים העיקריים הקודמים לחקירת השב"כ, קרי המעצר עצמו והכליאה במתקן המעבר, לפני ההעברה למתקן החקירה. בהמשך נדון בנפרד בכל אחת מהפרקטיקות שצוינו ונציג נתונים מהמדגם וקטעים מן העדויות לשם המחשה. בחלקו האחרון של הפרק נסכם את ממצאי המדגם ונדון במשמעותם לאור האיסור על עינויים והתעללות במשפט הבינלאומי. רקע עובדתי חלק מן הפלסטינים המגיעים באופן שגרתי לידי השב"כ לצרכי חקירה, נעצרים במסגרת מבצעי מעצר ממוקדים ומתוכננים. כל העדים מקרב קבוצת העצירים "הבכירים" וחלק מן העדים מקרב קבוצת העצירים "הרגילים", נעצרו בנסיבות כאלה. ביצוע המעצרים הללו נמסר לרוב לידי יחידות הצבא השונות הפועלות בגדה המערבית, ולעיתים לידי יחידות מיוחדות של משמר הגבול (להלן: מג"ב). בדרך כלל מתחיל המבצע עם הגעת אחד הכוחות הללו לביתו של ה"יעד למעצר" בשעות שלפנות בוקר (בדרך כלל בין השעה אחת לשלוש). הכוח מקיף את הבית, ואנשיו מודיעים, באמצעות כריזה או באמצעות בן משפחה שניגש אליהם, כי על אדם פלוני למסור עצמו לידיהם. יש לציין כי ליחידה המבצעת את המעצר מתלווה ברוב המקרים איש שב"כ, העורך חקירה ראשונית מיד לאחר המעצר כדי לוודא את זהותו של העציר. במקרים מעטים חוקרים אנשי השב"כ את העצירים בביתם או במקום כלשהו ביישובם, מיד לאחר המעצר, חקירה של ממש, שנועדה להוציא מהם מידע כלשהו שמעבר לפרטיו האישיים של העציר. עם זאת, הדיווחים אודות פגיעות שבוצעו במסגרת חקירה ראשונית זו לא נכללו בארבע הקטגוריות שצוינו לעיל, שכן אלה יידונו בנפרד בפרק הבא. בנוסף למבצעים הללו, מגיעים נחקרים רבים לידי השב"כ לאחר שנעצרו בנסיבות אחרות, מהם חלק מהעדים מקרב קבוצת העצירים "הרגילים". המקרה השכיח הוא מעצר בעקבות בדיקה אקראית של תעודות זהות של פלסטינים, המבקשים לעבור באחד מעשרות המחסומים הפרושים ברחבי הגדה המערבית, או במעבר אלנבי, שהיא נקודת היציאה היחידה מן הגדה המערבית לחו"ל. מרבית המחסומים והמעברים מצוידים במחשבים המכילים מידע אודות פלסטינים ה"דרושים" על-ידי גורמים ישראליים רשמיים למיניהם, בהם השב"כ. בהיעדר מחשב, מתבצעת בדיקה זו באמצעות העברת מספר תעודת הזהות במערכת הקשר למקום אחר, בו מוזן המספר לתוך מחשב. בדרך כלל, מועברים העצירים לאחר המעצר לאחד ממתקני הכליאה הזמניים הממוקמים בגדה המערבית. במתקן זה, בו מוחזקים העצירים עד להעברתם למתקן החקירה של השב"כ, לא מתבצעות בדרך כלל חקירות, אלא רק רישום ומיון ראשוני של כל עציר וכן בדיקה רפואית שטחית. עם זאת, לעיתים רחוקות, מתחילה חקירת השב"כ כבר במתקן זה, והיא נמשכת לאחר מכן במתקן החקירה. במקרים מעטים אחרים, מועברים העצירים ישירות למתקן החקירה של השב"כ, ללא תחנת ביניים במתקן כליאה כלשהו בגדה. בתקופה הרלבנטית למחקר זה (קרי, יולי 2005 - ינואר 2006), פעלו בגדה חמישה מתקני כליאה, כולם באחריות חיל המשטרה הצבאית: מתקן עציון, הנמצא דרומית-מערבית לבית לחם; מתקן בנימין, הממוקם בתוך מחנה עופר, מצפון-מערב לירושלים; מתקן אפרים, ליד ההתנחלות קדומים, בסמוך לכביש קלקיליה-שכם; מתקן שומרון, הממוקם בסמוך לכפר חווארה, דרומית לשכם; ומתקן סאלם, הנמצא צפונית-מערבית לג'נין, בסמוך לקו הירוק. יש לציין, כי במהלך המחצית השנייה של 2006 הועברו המתקנים סאלם ובנימין לאחריות השב"ס, ואילו מתקן אפרים נסגר. הכאה צורות ההכאה השכיחות ביותר כוללות, על פי העדויות, אגרופים ובעיטות בכל חלקי הגוף, הכאה באמצעות קתות הרובים וסטירות לחי. חלק מהעדים דיווחו גם על סוגי הכאה אחרים, בהם, הכאה באמצעות אלה, קסדה וחפצים אחרים והטחת ראשו של העציר בקיר, ברצפה או בחפץ קשיח אחר. חלק גדול מאירועי ההכאה התרחשו בתוך רכב צבאי, במהלך העברת העצירים ממקום המעצר למתקן הכליאה, בשעה שידיהם אזוקות מאחורי גבם ועיניהם מכוסות. אירועי הכאה אחרים התרחשו, בין השאר, גם במהלך הבידוק המתבצע על גופם של העצירים ותוך כדי איזוקם, וכן במהלך "קליטתם" של העצירים במתקן הכליאה. חשוב לציין, כי לא כללנו בקטגוריה זו מעשים אלימים, אשר, על-פי התיאורים שבעדויות, קיימת סבירות כי בוצעו במסגרת הפעלת כוח הדרושה לשם ביצוע המעצר או למניעת בריחתו של עציר. 36 מתוך 73 עדי המדגם (49%) דיווחו על אירוע אחד לפחות בו הוכו על-ידי אנשי כוחות הביטחון באחד השלבים שקדמו להגעתם למתקן החקירה של השב"כ, בהם 14 מקרב העצירים "הרגילים" ו-22 מקרב העצירים "הבכירים". ע"א, בן 17, נעצר בעקבות בדיקה אקראית בעת שניסה לחצות מחסום פתע שהוקם באחת הדרכים המובילות מכפרו לרמאללה. בעדותו סיפר כי לאחר שידיו נאזקו ועיניו כוסו, החיילים הורו לי להיכנס לג'יפ מהפתח האחורי. שמתי את הרגל שלי על המדרגה של הג'יפ על מנת לעלות, ופתאום אחד החיילים נתן לי בעיטה חזקה שהדפה אותי פנימה אל תוך הג'יפ נכנסו 4 חיילים. ראיתי אותם מבעד לחתיכת הבד בה כיסו את עיניי. הם היכו אותי נמרצות בבעיטות, סטירות ואגרופים. בנוסף, הם חבטו את הראש שלי באחת הזוויות מברזל של הג'יפ, הכל כשידיי אזוקות ועיניי מכוסות. מ"ע, בן 30, נשוי ואב לשתיים, יצא מביתו והבחין בחיילים הצועדים לכיוונו. הוא החל להימלט מהמקום, כשהוא חמוש ברובה מסוג קלצ'ניקוב ושתי מחסניות של אקדח. החיילים החלו לירות לעברו מבלי לפגוע בו, ובעקבות כך החליט מ"ע לעצור ולהיכנע. לפי עדותו, כשהחיילים ניגשו אליו, נטלו ממנו את הרובה ולאחר מכן, נערך עליי חיפוש ומצאו את תעודת הזהות שלי. כשנודע לחיילים שמי, אחד מהם בעט ברגלי בחוזקה ונפלתי לרצפה על פניי. כאשר אני שכוב ברצפה החיילים אזקו את ידיי מאחורי גבי, ואז דרכו עליי, בעטו בי ונתנו לי מכות עם קתות הרובים. ע"ע, בן 24, נשוי ואב לשניים, נעצר על-ידי כח מסתערבים שפרץ לביתו בסביבות חצות הליל. בעדותו ציין ע"ע כי כל החיילים היו רעולי פנים: הם הורו לי להתפשט והשאירו אותי רק עם התחתונים ולאחר מכן אזקו את ידיי מאחורי גבי באזיקוני פלסטיק. לאחר שנאזקתי החיילים היכו בי ללא הרף בבעיטות, אגרופים וסטירות. אחד החיילים גם היכה אותי בחוזקה בעורף עם קת הרובה. הרגשתי סחרחורת מאוד חזקה ואיבדתי את שיווי המשקל. החיילים אמרו לי שאירע פיגוע בשעות הבוקר בבאר שבע וביקשו לדעת מי הוא הבחור המתאבד, מי שלח אותו וכיצד אירע הפיגוע, אבל לא היה לי שמץ של מושג על מה הם מדברים ולא ידעתי כלל שהיה פיגוע באותו יום. החיילים המשיכו להכות אותי ונתנו לי מכות נוספות עם הקת של הרובה באזורים שונים בגוף. כעבור כעשרים דקות הגיע אדם לבוש במדי צה"ל, שהזדהה בפניי כקצין שב"כ ואיפשר לי להתלבש. הוא הורה לחיילים להפסיק להכות אותי ואיפשר לי לקחת את תעודת הזהות שלי ולהיפרד מאשתי ומבני. לאחר מכן כיסו את עיני עם חתיכת בד, ואותו קצין שב"כ הורה לחיילים לאזוק את ידיי מקדימה. הם הכניסו אותי ברכב צבאי והשכיבו אותי על הבטן והחיילים ישבו מסביבי ודרכו עלי. מפעם לפעם נתנו לי מכות בגב ובכתפיים עם הקת של הרובה. א"ש, בן 31, נעצר בביתו בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר. לאחר שנעצר, שני החיילים החזיקו אותי מהצדדים, כל אחד מצד אחר, והורו לי לרוץ יחד איתם. רצנו בדרך עפר, להערכתי כ-600 מטר. תוך כדי הריצה החיילים נתנו לי סטירות, בעטו בי והיכו אותי באגרופים. בשלב מסוים הורו לי לעצור ולכרוע על הברכיים, ואז היכו אותי שוב באגרופים וסטירות. החיילים השאירו אותי באותה תנוחה למשך כשעה. אמרתי להם שהברכיים כואבות לי וביקשתי לשבת בצורה אחרת, אבל הם סירבו. בשלב מסוים הורו לי לעלות על משאית... החיילים דחפו אותי פנימה ונפלתי על הפנים. כל זה כשאני אזוק בידיים ועיניי מכוסות. בתוך המשאית אחד החיילים נתן לי סטירה והצמיד על היד שלי סיגריה דלוקה ששרפה לי את היד. ס"ר', בן 43 ואב לארבעה, נעצר ב-13.7.05 על-ידי כוח צבאי גדול שפרץ לביתו בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר. יום לפני כן, ביצע אחד מבניו פיגוע התאבדות בעיר נתניה והרג ארבעה אזרחים ישראלים. לאחר המעצר הובא ס"ר' למתקן הכליאה אפרים. לפי עדותו, כשהגענו [למתקן], הושיבו אותי על הארץ, תחת השמש היוקדת, למשך כשעתיים, כשאני קשור ידיים ומכוסה עיניים. לאחר מכן, חיילים גררו אותי אל אחד החדרים במתקן... בתוך החדר, שמעתי את החיילים אומרים בעברית שאני אביו של הבחור שביצע את הפעולה בנתניה. ואז אחד החיילים היכה אותי על הגב התחתון באלה שהייתה לו. הרגשתי כאב חזק ואמרתי לו שאני סובל מכאבים בגב ושיש לי בעיית דיסק... אז הוא התחיל להכות אותי באלה על מפרק ידיי הקשורות. בזמן שהיכה אותי הוא אמר לי "הבן שלך הרג אחד החברים שלי בנתניה". המכות נמשכו כחמש דקות עד שהעצירים בתוך המתקן הבחינו שהחיילים מכים אותי והתחילו לצעוק ולדפוק על הדלתות של תאי המעצר. אז החייל הפסיק להכות אותי. איזוק מכאיב אחת הפעולות הראשונות, אותה מבצעים אנשי כוחות הביטחון בהגיעם אל ה"יעד למעצר", היא איזוק ידיו מאחורי גבו. איזוק זה מתבצע, ברוב המקרים, באזיקונים חד-פעמיים העשויים פלסטיק גמיש אבל קשיח, אותם ניתן להדק אך לא לרפות. מן העדויות עולה כי אנשי כוחות הביטחון נוהגים להדק את האזיקונים במכוון, תוך גרימת כאב בפרקי היד, ולעיתים אף לחתכים ולנפיחות בידיים. חלק מהעדים דיווחו כי דרשו מהחיילים להתיר את האזיקונים או לפחות לרפות אותם מעט, אולם לרוב נענו בשלילה. בחלק מהמקרים מוסרים האזיקונים עם הגעתם של העצירים למתקן הכליאה, ואילו במקרים אחרים מושארים האזיקונים במשך מספר שעות, עד תחילת תהליך הקליטה במתקן. משך האיזוק משפיע, מטבע הדברים, על עוצמת הכאב הנגרמת בגינו. 24 מתוך כלל עדי המדגם (33%), דיווחו על הידוק האזיקונים בצורה מכאיבה, בהם 16 מקרב העצירים "הרגילים" ושמונה מקרב העצירים "הבכירים". יש לציין כי, בניגוד לפגיעות האחרות המתוארות בפרק זה, עצם האיזוק של עציר הינו מעשה לגיטימי, הן על פי המשפט הישראלי והן על פי המשפט הבינלאומי, כל עוד הוא נועד לשמור על ביטחונם של אנשי כוחות הביטחון ולמנוע את בריחת העציר. לעומת זאת, אין שום היתר להדק את האזיקים בצורה מכאיבה, שכן אין הדבר משרת את התכלית הביטחונית לשמה נועד האיזוק. ס"ע, בן 26, נעצר בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר. החיילים שהגיעו לביתו השליכו רימוני הלם בסמוך לבית והורו לכל דייריו לצאת לרחוב. לפי עדותו, לאחר שנעצר, החיילים הושיבו אותי על רצפת הג'יפ כאשר ידיי אזוקות מאחורי גבי ועיני מכוסות... בשלב מסוים ביקשתי מאחד החיילים ששמר עלי שיתיר לי את אזיקוני הידיים, שכן הם היו הדוקים מאוד וגרמו לי כאבים בפרקי הידיים. החייל סירב ובמקום זאת נתן לי כמה סטירות בפנים וקילל אותי בקללות גסות. ר"ר, בן 18, נעצר ביולי 2005, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, על-ידי חיילים שהגיעו לביתו: החיילים אזקו את ידיי מאחורי גבי עם אזיקוני פלסטיק והידקו אותם בצורה חזקה ביותר, דבר שגרם לי לנפיחות בידיים ולכאבים עזים. הסימנים על הידיים מהאזיקונים נשארו מספר חודשים... העבירו אותי לקראוון שככל הנראה משמש כמרפאה. הורידו לי את כיסוי העיניים אך השאירו לי את הידיים אזוקות מאחורי הגב. נשאלתי מספר שאלות לגבי מצבי הבריאותי...ואז כיסו לי את העיניים שוב. אזיקוני הידיים הכאיבו לי מאוד והבחנתי בדימום קל באזור הידיים. ביקשתי מהחיילים להוריד לי את האזיקונים, אך הם לא ענו לי. לאחר מכן העלו אותי על רכב... הוא נסע לכיוון [מתקן הכליאה] עציון. ביקשתי שוב שישחררו לי את האזיקונים ולא נעניתי כלל. מ"ר, בן 17, נעצר בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר בבית הוריו. בעדותו סיפר כי, החיילים אזקו את ידיי מאחורי גבי עם אזיקוני פלסטיק והידקו אותם עד קצה הגבול האפשרי... הם העלו אותי למשאית שנסעה למחנה צבאי שאינני יודע את שמו... כעבור כחצי שעה העבירו אותי לרכב צבאי אחר שנסע למחנה צבאי אחר. אחד החיילים אמר לי שאני נמצא בבית אל... כפות ידיי כאבו לי בשל אזיקוני הפלסטיק. בשלב מסוים איבדתי את התחושה בכפות הידיים ולא הייתי מסוגל להזיז אותן. אז אחד החיילים החליף לי את האזיקונים ושם לי אזיקונים חדשים בצורה פחות מכאיבה. קללות והשפלות עצירים רבים חשופים למסכת גידופים ומעשים משפילים אחרים מידי אנשי כוחות הביטחון השונים השומרים עליהם עד למסירתם לידי השב"כ. מסכת זו מתחילה בדרך כלל בתוך הרכב בו מועברים העצירים למתקן הכליאה. בדרך כלל, מעלים החיילים את העצירים לרכב זה תוך כדי דחיפות וקללות, ומשכיבים אותם על רצפת הרכב, כשידיהם אזוקות מאחורי גבם ועיניהם מכוסות. חלק מהעדים דיווחו כי בזמן הנסיעה, כאשר הם שוכבים בתנוחה זו, הניחו החיילים את מגפיהם על גבם. אחרים דיווחו כי החיילים הושיבו כלב, הנתפס באיסלאם כחיה טמאה, על גבם או בסמוך לפניהם. מצב שכיח נוסף, אשר על פי העדויות מנוצל על-ידי החיילים להשפלת העצירים, הוא החיפוש הנערך על גופם בעת קליטתם במתקן הכליאה. חלק מהעדים דיווחו כי במסגרת בדיקה זו, הם אולצו להתפשט ולעמוד בעירום מלא או חלקי מול כמה חיילים, שלעגו להם וקיללו אותם. בסך הכל, 25 מתוך כלל העדים במדגם (34%) דיווחו על גידופים ו/או השפלות אחרות בפרק הזמן שבין המעצר להגעתם למתקן החקירה, בהם 14 מקרב העצירים "הרגילים" ו-11 מקרב העצירים "הבכירים". מ"ג', בן 24, שנעצר בספטמבר 2005, סיפר בעדותו כי החיילים כיסו את עיניי עם חתיכת בד, אזקו את ידיי מאחורי גבי עם אזיקוני פלסטיק והעלו אותי לרכב צבאי. בתוך הרכב היה גם כלב. החיילים הושיבו את הכלב על גופי. ביקשתי מהם שיורידו אותו ממני אך הם סירבו. הכלב נחשב לחיה טמאה וכמי ששומר על מצוות התפילה והצום הדבר הפריע לי מאוד. מ"מ, בן 20, נעצר ביולי 2005 בבית הוריו בשעות שלפנות בוקר. לאחר שידיו נאזקו הוא הועלה לרכב צבאי: בתוך הרכב החיילים לעגו לי כל הזמן. ביקשתי לשתות מים ולא נתנו לי. במקום זאת שפכו מים על הרגליים שלי. בסופו של דבר נתנו לי לשתות כמות קטנה מאוד של מים ואמרו לי שיש להם רק קולה. אני סובל מדלקת בדרכי השתן וחייב להשתין בתדירות גבוהה. במהלך הנסיעה ביקשתי שיאפשרו לי להשתין אך החיילים לא הסכימו. כעבור כמה דקות, כשהבהרתי להם שאני לא יכול להתאפק יותר, הורידו אותי מהרכב. ידיי היו אזוקות מאחורי גבי... החייל סירב להוריד לי את האזיקונים ובמקום זאת הוא רצה להוריד לי את המכנסיים בעצמו. אני התנגדתי ואמרתי לו שבתנאים כאלה אני מוותר על הבקשה. החייל משך אותי בכוח אל תוך הרכב ובעט בי. בהמשך לעגו לי ללא הרף, קיללו אותי ואת כל בני משפחתי בקללות גסות, במיוחד קללות הקשורות לאימי ולאחותי... ע"פ, בן 22, נעצר ביולי 2005 בעקבות בדיקה אקראית באחד המחסומים באיזור מגוריו. הוא הועבר תחילה למחנה צבאי, שם עבר בדיקה רפואית וכעבור כמה שעות הועבר למתקן אפרים. בעדותו ציין כי, כשהגעתי לקדומים [מתקן אפרים] רציתי לשבת על הרצפה כי הייתי עייף, אבל החיילים צעקו לי שאסור לשבת וקיללו אותי. הם גם זרקו עלי ענבים ולעגו לי. המשכתי לעמוד כשעיניי מכוסות וידיי אזוקות למשך כחצי שעה. אחרי זה הגיע חייל שהחזיק מטאטא והעביר אותו על הראש והגב שלי כדי להשפיל אותי. ניסיתי להוריד את המטאטא מהראש אבל הוא בעט בי ברגל. ו"ז, בן 22, נעצר בספטמבר 2005 בביתו בשעות שלפנות בוקר. בעדותו סיפר כי לאחר שידיו נאזקו ועיניו כוסו, החיילים העלו אותי לרכב צבאי והשכיבו אותי על הבטן. אחד החיילים שם את רגלו על גבי... לאחר שהגענו לקדומים [מתקן אפרים] החיילים העבירו אותי לחדר שבו הורידו לי את אזיקי הידיים ואת כיסוי העיניים. בחדר היו חיילים נוספים. הם הורו לי להוריד את כל בגדיי עד שנשארתי בעירום מלא. במהלך החיפוש, החיילים קיללו את כל הערבים ואותי באופן מיוחד. מניעת צרכים חיוניים חלק מן העדים דיווחו כי נמנע מהם למלא צרכים חיוניים, בעיקר שתייה ואכילה, נטילת תרופות או עשיית צרכים. הדיווחים על אי אספקת מים ומזון מתייחסים, בדרך כלל, לפרק הזמן שבין המעצר לתום הליך הקליטה במתקן הכליאה, הנמשך לעיתים קרובות שעות ארוכות. מרבית הדיווחים אודות מניעת גישה לשירותים, לעומת זאת, מתייחסים לשלב השהות בתא המעצר של המתקן. יש לציין כי, לפי העדויות, חדר השירותים היחיד העומד לרשות העצירים במתקני הכליאה בגדה, ממוקם ב"חצר הטיולים" של המתקן, אליו מגיעים העצירים בדרך כלל פעמיים ביום, לחצי שעה עד שעה בכל פעם. בזמן השהייה בתא נאלצים העצירים להטיל את מימיהם בבקבוק שמסופק להם. עציר המבקש לעשות את צרכיו בחדר השירותים, מחוץ לזמן ההליכה היומי, נאלץ לקרוא לחיילים שיאפשרו לו לצאת מהתא. 17 מתוך כלל העדים במדגם (23%) דיווחו על מניעת מילוי צורך חיוני, בהם 12 מקרב העצירים "הרגילים" וחמישה מקרב העצירים "הבכירים". לפי ח"פ, בן 19, שנעצר ביולי 2005, במתקן הצבאי אליו הועברתי, שאינני יודע את שמו או את מיקומו, השאירו אותי בחוץ תחת כיפת השמיים. נשארתי בחוץ תחת השמש, לפי הערכתי, בין ארבע לחמש שעות. ישבתי על הרצפה, תחת השמש הקופחת, כשהידיים שלי קשורות מאחורי הגב והעיניים שלי מכוסות. בכל אותו זמן לא קיבלתי מים לשתות. בגלל החשיפה הממושכת לשמש, קיבלתי מכת חום ובשלב מסוים התעלפתי. חיילים שניגשו אליי בעטו בי על מנת להעיר אותי, אבל משלא יכולתי לקום על הרגליים קראו לרופא. הרופא העביר אותי לצל, נתן לי מים לשתות ועשה לי אינפוזיה. לאחר מעצרו, הובא מ"ה, בן 20, לבדיקה רפואית במתקן צבאי כלשהו. במהלך הבדיקה, הודעתי לרופא שאני סובל מדלקות חוזרות ונשנות בכליות וכי יש לי בעיה בוויסות טמפרטורת הגוף... ובשל כך אני מקבל תרופות על בסיס יומי... אבל הוא לא האמין לי, התעלם ממני ולא נתן לי תרופות כלשהן... אחרי הבדיקה הנ"ל העלו אותי שוב על רכב והעבירו אותי לקדומים... שם הכניסו אותי לתא עם שני עצירים נוספים. בתא לא היו שירותים ולא ברז מים... ביקשתי שיביאו לי מים לשתות, אבל החיילים התעלמו. המים בדרך כלל עוזרים לי עם בעית הכליות. נשארתי בתא כמעט חמש שעות. בשלב מסוים ביקשתי להגיע לשירותים כדי להשתין. הרגשתי סחרחורת ולא יכולתי לעמוד על הרגליים. אחרי שהוציאו אותנו לחצר הטיולים, ביקשתי מהעצירים האחרים שיעזרו לי להיכנס לחדר השירותים... הרגשתי שאני עומד להתמוטט... כעבור שעה הגיע אמבולנס ופינה אותי למחנה צבאי אחר. לפי מ"ק, בן 19, שנעצר באוגוסט 2005, כשהגענו לעציון, החיילים הורו לי לעמוד מול קיר בטון, כאשר ידיי אזוקות מאחורי גבי ועיניי מכוסות עם חתיכת בד. החיילים מנעו ממני להישען על הקיר או להסתובב. הם השאירו אותי בעמידה, תחת כיפת השמיים כשש-שבע שעות ברציפות. במהלך הזמן הזה לא הביאו לי מים ולא אוכל. השמש היתה חזקה והזעתי כל הזמן. ע"נ, בן 48, נשוי ואב לשמונה, נעצר ביולי 2005 בשעות שלפנות בוקר ונלקח לאחד ממשרדי התיאום והקישור של הצבא. עם הגעתו, הורידו אותי מהרכב והושיבו אותי על הרצפה תחת כיפת השמיים, כאשר עיניי מכוסות וידיי עדיין אזוקות. השמש התחילה לזרוח בין השעות ארבע לחמש. נשארתי על הרצפה במצב זה, עד סמוך לשקיעת השמש... לא קיבלתי מים או אוכל במשך כל אותו זמן... אני חולה סוכרת וסובל גם מאבנים בכליות. בשל הבעיה בכליות אני זקוק לכמויות גדולות של מים, יותר מהרגיל. המחסור במים גרם לי כאבים באזור המתניים. כמו כן, אני זקוק להטיל את מימיי לעיתים קרובות, דבר שנמנע ממני במהלך אותה ישיבה על הרצפה. נאלצתי להתאפק והדבר גרם לי סבל רב. כמו כן, הישיבה הממושכת גרמה לי לכאבי גב ופרקים, שכן אסרו עלינו לעמוד ולא יכולנו לחלץ עצמות... דיון בממצאים סקירת הטבלה שלהלן, המסכמת את הנתונים שהוצגו, מעלה כי מעשי פגיעה של אנשי כוחות הביטחון בפלסטינים שעתידים להיחקר על-ידי השב"כ, בשלבים השונים שלפני החקירה, הינם תופעה משמעותית. כשני-שליש מהעדים שנכללו במדגם דיווחו כי סבלו מלפחות אחת מארבע צורות הפגיעה שנידונו בפרק זה. סוג הפגיעה עצירים "רגילים" [34 מקרים] עצירים "בכירים" [39 מקרים] כלל המדגם [73 מקרים] הכאה 14 (41%) 22 (56%) 36 (49%) איזוק מכאיב 16 (47%) 8 (21%) 24 (33%) קללות והשפלות 14 (41%) 11 (28%) 25 (34%) שלילת צרכים חיוניים 12 (35%) 5 (13%) 17 (23%) לפחות פגיעה אחת 26 (76%) 23 (59%) 49 (67%) אחד הנתונים הבולטים העולים מהמדגם, הוא שאחוז העדים שדיווחו על כל אחד מסוגי הפגיעה, למעט הכאה, היה גבוה יותר בקרב העצירים "הרגילים". ייתכן כי הסיבה לכך טמונה בעובדה, שעצירים "בכירים" מועברים לידי השב"כ מהר יותר מעצירים "רגילים", ועל כן משך החשיפה לפגיעות כאלה ואחרות מתקצר. סיבה זו רלבנטית במיוחד בנוגע לשלילת צרכים חיוניים, שכן זו מתרחשת לרוב בזמן הכליאה במתקן המעבר, בשעה שרוב העצירים "הבכירים" הוחזקו במתקנים כאלה שעות ספורות בלבד, ואחדים אף לא הובאו כלל למתקן כזה אלא הועברו ישירות לידי השב"כ. בנוסף, ייתכן כי לפחות חלק מהעצירים "הבכירים" נטו לשכוח או להמעיט בערכן של פגיעות מסוימות שהתרחשו לפני החקירה, יותר מהעצירים "הרגילים", מפאת חומרת הפגיעה בהם מאוחר יותר במהלך חקירת השב"כ. תופעת ההתעללות של אנשי כוחות ביטחון ישראליים בתושבים פלסטינים אינה ייחודית למצב של מעצר וכליאה של חשודים בפעילות נגד ישראל. המוקד להגנת הפרט הוקם מלכתחילה כדי לטפל בתלונות של פלסטינים שנפגעו מאלימות כוחות הביטחון ובמהלך שנות פעילותו טיפל בכאלפיים תלונות כאלה. בצלם פרסם מאז היווסדו דו"חות רבים המתעדים אירועי התעללות בתושבים פלסטינים מידי חיילים או שוטרים ישראלים. חלק ניכר מהאירועים הללו התרחש תוך כדי אכיפת הגבלות על חופש התנועה. לאחר חשיפת אירועי התעללות כאלה, שבים ראשי הצבא והמשטרה ומגנים אותם בחריפות, תוך התייחסות אל החיילים או השוטרים שביצעו את המעשים כ"עשבים שוטים", החורגים מההוראות שניתנו להם. אכן, ההוראות הרשמיות החלות על אנשי כוחות הביטחון המבצעים מעצרים והמחזיקים פלסטינים במשמורת, אוסרות עליהם להשתמש בכוח החורג מן המינימום הנדרש להשלמת המעצר ולמניעת בריחתו של העציר. עם זאת, אין בגינויים הרשמיים כדי לנקות את המדינה ואת ראשי מערכת הביטחון מאחריות לתופעה. העובדה כי מעשי התעללות ממשיכים להתרחש בקנה מידה משמעותי, מאששת את החשד כי לצד הגינוי הרשמי קיימת מדיניות של עצימת עיניים והסכמה שבשתיקה. מדיניות זו באה לידי ביטוי, כפי שנראה בפרק 5, גם באי מיצוי הדין עם רוב החיילים המתעללים. היא מתבטאת גם בהמנעות שיטתית מאזהרת החיילים מפני ביצוע מעשים מסוימים או, חמור מכך, על-ידי העברת מסרים "בקריצה", לפיהם מעשי התעללות כאלה ואחרים הינם לגיטימיים.61 חשוב לציין, ללא קשר לשאלת האחריות המערכתית, שמאחר שהפרקטיקות שתוארו כאן גורמות סבל לעצירים ומשפילות אותם, מבלי שתהיה לכך כל הצדקה ביטחונית, הן מהוות, בלשון המשפט הבינלאומי, "יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל", כלומר התעללות אסורה. נשאלת השאלה, האם בנוסף על כך ניתן להגדיר את אותם מעשים, כולם או חלקם, כעינויים? כפי שפורט בפרק 1, על מנת לקבוע כי מעשה מסוים מהווה עינויים יש לוודא כי מתקיימים ארבעה תנאים מצטברים המופיעים בהגדרת המושג במשפט הבינלאומי (כוונה, סבל חמור, מניע פסול ומעורבות המדינה). בעוד התנאי הראשון (כוונה) והרביעי (מעורבות המדינה) התקיים בכל המקרים שנדונו בפרק זה, עולה השאלה האם, ובאילו מקרים, מתקיימים שני התנאים האחרים? באשר לתנאי השני (סבל חמור), ומבלי להתעלם מכך שכאב הוא בהכרח עניין סובייקטיבי ויחסי, לפחות בחלק מהמקרים אין מנוס מהמסקנה כי הסבל שנגרם לעצירים היה אכן "חמור", כדרישת ההגדרה של עינויים. כך לגבי אירועי הכאה ממושכים, איזוק שגרם לנפיחות ודימום, חשיפת אדם לשמש הקופחת במשך שעות ללא מים, מניעת גישה לשירותים לאנשים הסובלים מבעיות רפואיות מסוימות, וכדומה. האם מאחורי הפגיעה בעצירים עמד אחד המניעים הפסולים המוזכרים בהגדרה? באשר למניע של הוצאת מידע, אמנם ניתן להניח כי הסבל שעובר העציר בשלבים שלפני החקירה תורם ל"ריכוך" שלו לקראת שלב החקירה. עם זאת, על סמך המידע שבידינו, לא ניתן לקבוע באיזו מידה מודעים החיילים לחקירה שהעצירים עתידים לעבור והאם אכן היה זה המניע שהוביל אותם לפגוע בעצירים. המצב ברור יותר בנוגע למניעים אחרים. לפי חלק מהעדויות, החיילים שהתעללו לא הסתירו את רצונם להעניש את העצירים על פיגועים שייחסו להם או לבני משפחתם. במקרים אחרים ברור, על סמך אופי הקללות שהוטחו בעצירים, למשל, כי הפגיעה בהם נבעה ממניעים גזעניים. על כן, באותם מקרים בהם ניתן להצביע על מרכיב גזעני כזה או אחר, ובנוסף ניתן לאפיין את הסבל שנגרם לעציר כ"חמור", הרי ניתן לכנות את הפגיעה לא רק התעללות אלא גם עינויים. פרק 3 משטר החקירות של השב"כ: התעללות כשגרה פרק זה עוסק באופן הטיפול בעצירים פלסטינים במהלך תקופת החקירה בידי השב"כ. הנחת המוצא היא, כפי שצוין בפרק המבוא, כי על מנת להעריך נכונה האם נחקרי השב"כ נתונים לעינויים או להתעללות, יש לבחון את האפקט המשולב והמצטבר של מכלול המרכיבים הרלבנטיים לאותה תקופה, הן בתוך חדר החקירות והן מחוצה לו. הנחה נוספת, הנגזרת מההנחה הראשונה, היא שתנאי הכליאה השוררים במתקני החקירה, נקבעו במכוון כדי לשרת את מטרת החקירה – דהיינו מסירת המידע או ההודאה. על כן, נדון בפרק זה בהיבטים השונים המאפיינים את תקופת החקירה, כחלקים ממקשה אחת, אותה נכנה "משטר החקירות". נציין עוד כי הדיון בפרק זה יוגבל לאותם שיטות והיבטים במשטר אשר, על פי ממצאי המדגם, רלבנטיים לגבי רובם הגדול של נחקרי השב"כ. שיטות חקירה חריגות, המופעלות רק לגבי מיעוט מן הנחקרים, יידונו בנפרד בפרק הבא. נפתח את הדיון בהצגת נתוני רקע מרכזיים אודות מתקני החקירה, הרשויות המעורבות בניהול המתקנים הללו וחלוקת העבודה ביניהן, משך תקופת החקירה והשלבים העיקריים הכרוכים בה. לאחר מכן, נדון בשבעה היבטים מרכזיים אשר, על פי חומר העדויות, מאפיינים את משטר החקירות השגרתי: 1. ניתוק מהעולם החיצון 2. שימוש בתנאי הכליאה כאמצעי לחץ פסיכולוגי 3. שימוש בתנאי הכליאה כאמצעי להחלשת הגוף 4. כבילה בתנוחת "שאבח" 5. גידוף והשפלה 6. איום והפחדה 7. הוצאת מידע באמצעות מדובבים. הדיון בכל היבט עוסק למעשה בכמה פרקטיקות הקשורות זו בזו והכרוכות, בדרך זו או אחרת, בפגיעה בזכויות האדם של העצירים. יש להבהיר, עם זאת, כי החלוקה להיבטים המוצגת כאן היא בסופו של דבר מלאכותית ונועדה לצרכי הניתוח והדיון בלבד. בנוגע לכל אחד מההיבטים נציג נתונים מן המדגם, נביא קטעי עדויות הממחישים את הדברים, ונבחן באיזו מידה מוסמכות הרשויות על פי החקיקה הישראלית להשתמש בפרקטיקות השונות שהוצגו קודם לכן. בחלקו האחרון של הפרק נסכם את הממצאים ונבחן באיזו מידה השיטות השונות שנדונו בפרק, עולות בקנה אחד עם עקרונות המשפט החוקתי הישראלי וכן, האם שיטות אלה נחשבות, על-פי המשפט הבינלאומי, התעללות או עינויים. רקע עובדתי למעט החקירה הראשונית הנערכת עוד במקום המעצר, חקירותיהם של עצירים פלסטינים בידי השב"כ מתבצעות, ברוב המקרים, באחד מארבעה מתקנים, הנמצאים בתוך שטח ישראל: בתי הסוהר שקמה באשקלון וקישון בצומת ג'למה (דרומית- מזרחית לחיפה), ובתי המעצר המשטרתיים מגרש הרוסים בירושלים ושרון בפתח תקווה. בנוסף, נחקרים עצירים פלסטינים גם במקומות אחרים, על-ידי גורמים הפועלים בכפוף לשב"כ, בהם חוליית פח"ע של מחוז ש"י (שומרון ויהודה) במשטרת ישראל.62 מתוך כלל העדים שנכללו במדגם, 15 (21%) נחקרו בבית הסוהר שקמה, 22 (30%) בבית הסוהר קישון, 19 (26%) בבית המעצר מגרש הרוסים, 16 (22%) בבית המעצר שרון ואחד בתחנה המשטרה של מחוז ש"י בהתנחלות אריאל. האחריות הפורמלית לניהול המתקנים הללו, לרבות האחריות על תנאי הכליאה של העצורים הנתונים לחקירת השב"כ, מסורה בידי השב"ס (לגבי קישון ושקמה) ומשטרת ישראל (לגבי מגרש הרוסים ושרון). ואכן, אלה הבאים במגע עם העצירים מחוץ לחדר החקירות (מספקים אוכל, מובילים אותם ממקום למקום וכד') הם סוהרים ושוטרים ולא אנשי שב"כ. עם זאת, במהלך תקופת החקירה, מעורבים אנשי השב"כ בכל ההיבטים הנוגעים לטיפול ולתנאי הכליאה של הנחקרים, ומוסמכים להנחות את אנשי השב"ס והמשטרה בהקשר זה. אינדיקציה לכך ניתן למצוא בדבריו של ראש אגף החקירות של השב"כ, ששמו אסור לפרסום, בדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת באוגוסט 2005, שהסביר כיצד תנאים מסוימים בהם מוחזקים "עצירים ביטחוניים", כמו האיסור על הכנסת חפצים מסוימים לתא, משרתים את צרכי החקירה.63 בהקשר אחר, ציין חוקר שב"כ המכונה "רני", במסגרת עדותו במשפט נגד שוטר שהואשם בהתעללות בעציר בבית המעצר שרון, כי הוא הבהיר לנאשם ש"הסמכות היחידה שמאשרת העברת נחקרים או הענשת נחקרים לצורך העניין היא של החוקרים [של השב"כ] בלבד".64 כך או אחרת, מאחר שהאחריות על תנאי ההחזקה של הנחקרים נתונה ביד גורמים רשמיים הפועלים ברשות ובסמכות מטעם מדינת ישראל, הרי שמבחינתנו, חלוקת העבודה והאחריות ביניהם הינה שאלה משנית בחשיבותה. משך תקופת החקירה כולה משתנה, מטבע הדברים, ממקרה למקרה. הזמן הממוצע בקרב כלל העדים שנכללו במדגם היה 35 ימים ואילו התקופה החציונית 30.5 ימים (כולל השהות באגף המדובבים). תקופת החקירה הממוצעת בקרב העצירים "הבכירים" היתה, ככלל, ארוכה יותר מהתקופה המקבילה בקרב העצירים "הרגילים" - 37 לעומת 33 ימים בהתאמה. חלק גדול מהעצירים שנכללו במדגם נשארו במתקן החקירה זמן ממושך לאחר תום חקירתם, בהמתנה להגשת כתב אישום או בזמן משפטם, אולם בזמן זה היו התנאים מעט טובים יותר (קשר עם העולם החיצון, שהות בתא עם עצירים אחרים, הליכה יומית וכדומה) בהשוואה לתנאים במהלך החקירה. ניתוק מן העולם החיצון אחת הפרקטיקות הנפוצות הנהוגות ביחס לנחקרי שב"כ היא ניתוקם מן העולם החיצון, באמצעות מניעת קיומם של מפגשים בינם לבין עורכי דינם, בינם לבין נציגי הצלב האדום הבינלאומי ובינם לבין בני משפחתם, במהלך כל תקופת החקירה או לפחות בחלקה הגדול. כמעט כל העדים שנכללו במדגם, דיווחו כי נותקו מן העולם החיצון, לפחות בימים הראשונים לחקירתם. ארבעים מן העדים ציינו כי בודדו באופן כזה במשך כל תקופת החקירה, ועשרה נוספים דיווחו כי הותר להם להיפגש עם עורך דין או עם נציג הצלב האדום, רק כעבור למעלה מעשרים יום ממעצרם. כלומר, מתוך כלל העדים שנכללו במדגם, חמישים (68%) נותקו מן העולם החיצון במהלך כל תקופת חקירתם או רובה הגדול, מהם 22 מהעצירים "הרגילים" ו-28 מהעצירים "הבכירים". פרקטיקה זו תורמת, מטבע הדברים, להגברת תחושת חוסר האונים של הנחקר, שכן היא שוללת ממנו את האפשרות לשתף גורם ידידותי באשר למתרחש בין כותלי מתקן החקירות. במילים אחרות, פרקטיקה זו יוצרת מצב בו נתון הנחקר, באופן כמעט מוחלט, לחסדיהם של חוקריו. יתרה מזו, כפי שנפרט בהמשך פרק זה, השילוב בין ניתוק העציר מהעולם החיצון לבין מרכיבים אחרים במשטר החקירות (במיוחד הבידוד והחסך החושי) יוצר מצוקה נפשית המלווה בסוג של תלות רגשית של העציר בחוקר. המרכיב של מניעת מפגש בין הנחקר לעורך דינו, המתבצע באמצעות הוצאת "צו מניעה", הוא חשוב במיוחד ביצירת תחושת חוסר האונים, מאחר שהוא שולל מן הנחקר את היכולת לקבל הדרכה משפטית בנוגע לזכויותיו בזמן המעצר והחקירה. כפי שהגדיר זאת המשנה לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים בשטחים, סא"ל נתנאל בנישו, מניעת המפגש עלולה להעניק לחוקרים יתרון רב על הנחקר, עד כדי שבירת רוחו של זה האחרון ומסירת הודאה כוזבת או שלא מרצון טוב וחופשי. המניעה שוללת מן החשוד את עצות סניגורו, האדם היחיד איתו יכול לעמוד בקשר במהלך החקירה.65 יתרה מזו, ברוב המכריע של המקרים, דואגים החוקרים שלא ליידע את הנחקרים על עצם הוצאת צווי המניעה נגדם, או על העתירות שמוגשות נגד צווים אלה על-ידי עורכי דינם או ארגונים לזכויות האדם.66 הסיבה לכך היא, סביר להניח, רצונו של השב"כ להגביר את תחושת חוסר האונים של הנחקר ואת הלחץ הפסיכולוגי הנלווה לכך. כך למשל, מאחר שהצו קובע תקופה מוגדרת, לרוב כמה ימים, בה יחול איסור המפגש, עצם הידיעה על הצו עשויה להכניס מרכיב של ודאות לתודעת הנחקר. באותה מידה, עצם הידיעה על עתירה לבג"ץ שהוגשה נגד הצו, אפילו אם נדחתה, יכולה להתפרש על-ידי הנחקר כסימן לכך שמישהו מחוץ לחדר החקירות מודע למצבו ודואג לו, ולהשפיע לטובה על מצבו הנפשי. אמנם, מרבית הנחקרים מובאים בשלב מסוים בפני שופט להארכת מעצרם. להלכה, יכולים הנחקרים לנצל מעמד זה כדי להתלונן על אמצעי החקירה הננקטים נגדם או על תנאי החזקתם. עם זאת, בפועל, בהתחשב במאפיינים של מעמד זה, ספק אם רוב העצירים יוכלו לנצל אותו באופן כזה: השופט בפניו הם מופיעים הוא בדרך כלל שופט צבאי, הדיון מתקיים בין כתלי מתקן החקירה, לעציר אין אפשרות לקבל ייעוץ משפטי על זכויותיו או אפילו על עצם האפשרות להתלונן בפני השופט, ועוד. לשון אחר, סביר להניח כי מעמד הארכת המעצר אינו מאזן, ולו במקצת, את חופש הפעולה שהניתוק מן העולם החיצון מעניק לחוקרים ואת האפקט הפסיכולוגי שניתוק זה יוצר אצל הנחקרים. מקרה אחד, שנדון בספטמבר 2006 בבית המשפט הצבאי לערעורים, ממחיש את חוסר האובייקטיביות בו נתפש ההליך של הארכת המעצר בעיניי העצירים ופרקליטיהם. המדובר בערעור נגד החלטה של שופט צבאי להאריך את המעצר של פלסטיני שנחקר על-ידי השב"כ. עורך דינו של הנחקר טען כי בעת שהמתין לתחילת הדיון (על הארכת המעצר) שאל שוטר שנכח באולם הדיונים מה הסיבה לאיחור של חצי שעה ונענה כי "השופט נמצא במשרדי השב"כ". בנוגע לפסול שבהתרועעות השופט עם אחד הצדדים להליך, הסתפק סגן הנשיא של בית המשפט לערעורים באמירה עקרונית לפיה "צדק לא רק צריך להיעשות אלא אף להיראות". אולם, אף על פי כן, הוא פסק כי "מאחר שלא התרשמתי כי הפגמים שנפלו בהליך יורדים לשורשו של עניין... הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות."67 * * * באיזו מידה מותר ניתוקם של העצירים מן העולם החיצון על פי החקיקה שחוקקה ישראל בשטחים? חקיקה זו אינה מכירה בזכותו של עציר לקבל ביקורים מבני משפחתו בתקופת חקירתו, ולכן אין השב"כ נזקק לסמכות מיוחדת לשם כך. כמו כן, פקודת בתי הסוהר קובעת במפורש כי "עצור שטרם הוגש נגדו כתב אישום אינו זכאי לקבלת מבקרים אלא באישור הממונה על החקירה".68 באשר למניעת מפגש עם נציגי הצלב האדום, לפי ההוראות הפנימיות של נציבות בתי הסוהר, אמנם יש להרשות לנציגים אלה לפגוש עצירים ביטחוניים, אולם זאת החל משבועיים לאחר תחילת המעצר, "פרט למקרים בהם נדחה הביקור מסיבות ביטחוניות".69 לפי אותן הוראות, במהלך המפגש ביניהם "העצור לא יוכל להעביר הודעות וידיעות למשפחתו או לגורם אחר באמצעות הצלב האדום."70 בעניין מניעת מפגש עם עורך דין, מאחר שזכותו של עציר לקבל ייעוץ משפטי נתפסת לזכות יסוד של כל אדם באשר הוא, היה צורך לעגן את הסמכות למנוע מפגש כזה בחוק. ואכן, הצו בדבר הוראות ביטחון (צו מספר 378), שהוא חלק מהחקיקה הצבאית שהחילה ישראל בגדה המערבית, מקנה לראש צוות חקירה בשב"כ סמכות למנוע מעציר מפגש כזה למשך 15 ימים מיום המעצר, ולראש אגף החקירות בשב"כ סמכות להאריך את המניעה ב-15 ימים נוספים.71 כמו כן, מעניק הצו לכל שופט סמכות להאריך תקופה זו ב-30 ימים נוספים ולנשיא בית המשפט או לסגנו סמכות לקבוע הארכה נוספת בת 30 יום.72 בסה"כ מאפשר הצו לרשויות למנוע מפגש בין עציר לעורך דינו לתקופה מירבית של עד 90 יום מיום מעצרו. זאת, בתנאי שהגורם המחליט "סבר שהדבר דרוש מטעמים של ביטחון האזור או שטובת החקירה מחייבת זאת".73 תנאי הכליאה כאמצעי לחץ פסיכולוגי כפי שנפרט בהמשך הפרק, ברוב הימים בתקופת החקירה (למעט ימי שישי ושבת) מוחזקים העצירים בין חמש לעשר שעות ביום בחדר החקירות. כל שאר הזמן שוהים העצירים בצינוק. על כן, סוגיית תנאי הכליאה בצינוק הינה, ולו רק בשל נפח הזמן המשמעותי בו שוהים העצירים בתוכו, היבט מרכזי של משטר החקירות.יש לציין, במאמר מוסגר, כי התאים בהם מוחזקים נחקרי השב"כ, אינם מוגדרים על-ידי השב"ס והמשטרה באופן רשמי כ"צינוק". עם זאת, אין בהיעדר הגדרה רשמית כדי לשנות את העובדה שתאים אלה, מבחינת המאפיינים שלהם, הם צינוקות. אחד המאפיינים המרכזיים של השהייה בצינוק הוא ההפרדה מעצירים אחרים. למעשה, זוהי שכבת בידוד נוספת, המצטרפת לניתוק מהעולם החיצון שנדון לעיל. 64 (%88) מתוך כלל העדים במדגם, מהם 27 מקרב העצירים "הרגילים" ו-37 מקרב העצירים "הבכירים", ציינו כי במהלך כל תקופת החקירה (להוציא את התקופה באגף המדובבים) או חלקה הגדול, הוחזקו בצינוק בתנאי בידוד. ההפרדה מעצירים אחרים הופכת לבידוד מוחלט, במובן המילולי של המילה, באותם ימים בהם אין העצירים נלקחים לחקירה. משמעות הדבר היא כי במהלך אותם ימים נמנעת מן העצירים כל אינטראקציה אנושית, למעט זו שעשויה להתקיים עם הסוהר/שוטר המכניס לצינוק את הארוחות או המוביל את העציר למקלחת. כך הדבר בימי שישי ושבת, אשר במהלכם אין השב"כ מקיים בדרך כלל חקירות. יתרה מזו, מרבית העדים דיווחו כי במהלך החקירה שהו ימים רבים נוספים, בנוסף לשישי ושבת, בצינוק בבידוד, מבלי שיילקחו כלל לחקירה. חלקם דיווחו כי לקראת סוף תקופת החקירה, בדרך כלל לאחר שנחקרו בצורה אינטנסיבית וכן לאחר שחזרו מאגף המדובבים, נלקחו לחקירה רק פעם אחת בכל יומיים-שלושה לפרקי זמן קצרים, ואילו שאר הזמן הוחזקו בצינוק. משכלול הדיווחים בעדויות, עולה כי עדי המדגם הוחזקו בצינוק בתנאי בידוד, מבלי שיילקחו לחקירה במשך כל היום, בסך הכל 14 ימים לא רצופים בממצוע. כמו כן, בקרב העצירים "הרגילים" עמד ממוצע זה על 10 ימים ואילו הנתון המקביל בקרב העצירים "הבכירים" עמד על 19 ימים. באשר לתנאים הפיסיים, יש לציין כי בכל מתקני החקירה ישנם תאי צינוק, בגדלים שונים, הנעים, בדרך כלל, בין שלושה לשישה מטרים מרובעים. מדובר, בכל מקרה, בחלל קטן. רוב העדים ציינו כי במהלך תקופת החקירה הם הוחזקו ביותר מצינוק אחד. כמעט כל התאים ממוקמים בקומות התת-קרקעיות של מתקני החקירה. כך או אחרת, כל העדים, ללא יוצא מן הכלל, ציינו כי התאים בהם הוחזקו היו נטולי חלונות ולא התאפשרה כניסת אור טבעי או אוויר צח. בתקרת הצינוק מותקנת מנורה המפיצה אור עמום והדולקת 24 שעות ביממה. קירותיו של הצינוק צבועים בצבע אפור כהה. הם מצופים בטיח מחוספס כך שלא ניתן להישען עליהם. באחד הקירות ישנו פתח דרכו מוזרם לחלל התא אוויר של ממוזג. כן מותקן באחד הקירות ברז מים זורמים. בחלק מהתאים מותקן כיור מתחת לברז. ביתר התאים זורמים המים אל תוך חור שברצפה, המשמש כשירותים לעשיית צרכים. על הרצפה מוטל מזרון ועליו שתי שמיכות. מעבר לכך אין בצינוק, ואסור להכניס לתוכו, כל רהיט או חפץ אחר, לרבות חומר קריאה מכל סוג או מכשירי כתיבה. היעדר אור טבעי בחלל הצינוק, בשילוב עם העובדה ששעונו של כל עציר (אם היה כזה ברשותו) נלקח ממנו עם הגעתו למתקן, גורם לחוסר התמצאות בזמן, עד כדי חוסר ידיעה האם שורר יום או לילה. ע"פ, למשל, בן 23 ותושב צפון הגדה, שנחקר במשך חודש שלם במתקן שרון בפתח תקווה, ציין בעדותו כי "העובדה שלא הצלחתי להבחין בין יום ללילה גרמה לי מצוקה נפשית במהלך תקופת החקירה." רבים ציינו כי התאורה המלאכותית הקבועה בצינוק, בשילוב עם הצבע הכהה של הקירות, גרמה לעייפות בעיניים ולהפרעה ביכולת הראייה. ע"ר, לדוגמה, בן 24, תושב מרכז הגדה, שנחקר בכלא קישון, מסר בעדותו כי במהלך החודש הראשון בו נחקרתי על בסיס יומי, לא יצאתי לחצר בכלל. הפעם הראשונה שראיתי אור שמש היתה כשהעבירו אותי לפגישה עם נציג הצלב האדום, ביום ה-22 לאחר מעצרי והפעם השנייה כשהעבירו אותי לביקור עם עו"ד שלי, ביום ה-45 מיום המעצר. האור בצינוק, יחד עם הצבע האפור-כהה של הקירות, גרמו לי לעייפות בעיניים וגם לסוג של עייפות נפשית. בשל היעדר אוורור, וכן בשל כך שבצינוק קטן המימדים יש חור לעשיית צרכים, דיווחו כמעט כל העדים כי שרר בו ריח קבוע של צחנה. רובם ציינו במיוחד כי מהמזרון ומהשמיכות נדפה צחנה, וחלקם הוסיפו כי המזרון שסופק להם היה לח. כמה עדים ציינו כי זרם המים בברז היה חזק ביותר וגרם להתזת מים לכל עבר. הגם שהדבר לא צוין במפורש, ייתכן כי זו הסיבה ללחות המזרונים. כמו כן, כמעט כל העדים דיווחו כי דרך פתח המזגן הוזרם לצינוק, באופן קבוע, אוויר קר שגרם לטמפרטורה נמוכה במיוחד ולא נוחה. אחדים הוסיפו כי האוויר שהוזרם היה קר וחם לסירוגין, אולם בשני המקרים הטמפרטורה בצינוק הייתה נמוכה או גבוהה מדי.74 לא ניתן לאפיין את התנאים הפיסיים השוררים בצינוק אלא כתנאים תת-אנושיים, שהינם מקור למצוקה נפשית בפני עצמם. מעבר לכך, השילוב בין כל אחד מהתנאים הללו, בעיקר הבידוד המוחלט, התאורה החלשה והקבועה, צבעם הכהה של הקירות והיעדר כל אמצעי להעברת הזמן, יוצרים תופעה המוכרת במחקר הפסיכיאטרי כ"חסך חושי" deprivation) (sensory. תופעה זו נוצרת כאשר אדם מנותק, באופן חלקי או מוחלט, מגירויים חיצוניים בסיסיים שהיה רגיל אליהם: ויזואליים, אקוסטיים, תחושתיים וחברתיים.75 יש להניח כי התנאים הללו משרתים את מטרת החקירה, במובן זה שהמפגש האנושי שמתקיים במסגרתה בין העציר לבין חוקריו, מהווה, למרות הסבל שכרוך בו, מעין "הקלה" על המצוקה בגין החסך החושי. כפי שמציין דו"ח מקיף שפרסם לאחרונה ארגון "רופאים לזכויות האדם" (ארה"ב), "אדם יכול להזדקק בצורה כה נואשת לקשר עם אדם אחר ולהיות כה רעב לגירוי חושי, שהוא או היא יקבלו בחפץ לב כל גירוי שיוצע להם".76 עם זאת, "הקלה" זו של החסך החושי אינה נטולת מחיר. לפי חוות דעת שחיבר ד"ר יהויכין שטיין, רופא ופסיכיאטר מומחה, העוסקת בתנאי הכליאה באחד המתקנים ששימש את השב"כ במשך תקופה קצרה (בשנת 2002) לחקירת פלסטינים, "ההתנגשות בין האיבה לחוקר לבין הצורך בקשר אנושי במצב של בידוד טוטאלי יוצרת בלבול רגשי, האשמה עצמית וירידה בערך העצמי".77 בנוסף למצוקה הנפשית בה שרויים העצירים בתקופת החקירה, עקב תנאי הכליאה שתוארו כאן, קיים מגוון של מחקרים וחוות דעת המצביעים גם על קיומה של סכנה להופעתן של הפרעות נפשיות בעקבות אותם תנאים, שיכולות להשפיע גם בטווח הרחוק. לפי חוות הדעת של ד"ר שטיין שהוזכרה לעיל: חסך חושי וגירויים חושיים מונוטוניים גורמים להפרעה ביכולת החשיבה. פונקציות האגו זקוקות להיזון חוזר על מנת לשמור על תפקודן. על מנת לאזן ולו במעט את החסך בגירויים חיצוניים, מייצר האדם גירויים חלופיים מבפנים. זה ההסבר להופעת ההלוצינציות בחלק מהמקרים האלה. ההלוצינציות מצביעות על אי יכולת להבחין בין מציאות ודמיון. ההפרעה באוריינטציה בזמן תורמת אף היא לשיבוש משמעותי של ההבחנה בין מציאות לדמיון. בגלל הקושי בבדיקת המציאות במצב של היזון חוזר, נוצרים פחדים פרנואידיים ומתפתחת הפרעה בתחושת העצמי (self perception).78 הפוטנציאל ההרסני הטמון בתופעת החסך החושי, מבחינת בריאותו הנפשית של האדם, נחקרה בהרחבה וביסודיות על-ידי פסיכיאטרים וקרימינולוגים, בהקשר של אסירים המוחזקים בתנאי בידוד בבתי סוהר בארצות הברית המכונים "סופרמקס", קרי בתי סוהר ברמת בטיחות מעל הרמה המירבית.79 החוקר קרייג הני, שסקר את הספרות הענפה שפורסמה בנושא זה בארבעים השנים האחרונות, הגיע למסקנה כי "אין ולו מחקר אחד שלא מצא כי כליאה כפויה בבידוד או בתנאי 'דמוי סופרמקס', למשך למעלה מעשרה ימים ברציפות, ללא יכולת לסיים את הבידוד באופן רצוני, גורמת להשלכות פסיכולוגיות שליליות."80 טווח ההפרעות הפסיכולוגיות המוזכרות באותה ספרות הוא רחב ביותר: החל מקשיי ריכוז וכלה בדיכאון כרוני ומחשבות והתנהגות אבדניות. טיב ההפרעה וחומרתה תלויים, מטבע הדברים, במגוון משתנים, בהם משך הבידוד ומצבו הנפשי של האסיר מלכתחילה.81 יש לציין כי, בשל ההבדלים בכמה מאפיינים מרכזיים, מסקנות המחקרים אודות הנזקים הפסיכולוגיים כתוצאה מכליאה בבידוד בבתי הסוהר "סופרמקס", אינן ישימות באופן ישיר למקרה של נחקרי השב"כ. מצד אחד, משך הבידוד בבתי הסוהר הללו הוא, בדרך כלל, ארוך בהרבה ממשך הבידוד של נחקרי שב"כ. מצד שני, התנאים האחרים בהם מוחזקים אותם אסירים בארצות הברית, הינם טובים בהרבה מאלה שניתנים לנחקרי השב"כ (שליטה חלקית בתאורה, הליכה באוויר הפתוח מספר פעמים בשבוע, אפשרות להחזיק חומרי קריאה, מקלט רדיו וטלוויזיה, ועוד). למרות הבדלים אלה ואחרים, ספרות זו מספקת אינדיקציה, שלא ניתן להתעלם ממנה, באשר לסכנות לבריאות הנפש הטמונות בכליאה בתנאי בידוד וחסך חושי. * * * האם מוסמכים השב"כ, השב"ס ומשטרת ישראל, על פי החוק הישראלי, להחזיק עצירים פלסטינים בתנאים שתוארו כאן? התשובה לכך אינה חד משמעית. בנוגע להיבטים מסוימים של תנאי הכליאה שנדונו כאן, אין בחקיקה הישראלית איסורים מפורשים, ואילו לגבי אחרים קיימות הוראות מפורשות המאפשרות להחזיק עצירים ביטחוניים בתנאים של חסך חושי וחברתי. במסקנות לפרק זה נטען כי למרות הוראות אלה, תנאי הכליאה המחפירים בתוארו הינם בלתי חוקיים במהותם. באשר להחזקת עצירים בבידוד, הוראות נציבות השב"ס קובעות כי הממונה על החקירה מטעם השב"כ יהיה רשאי להורות על "החזקת עציר בהפרדה... אם הדבר דרוש לצרכי החקירה", וזאת בהתאם לאותן הוראות שנקבעו בחוק לגבי אסירים שפוטים.82 פרק הזמן בו מותר להחזיק אסירים שפוטים "בהפרדה" הוא, בהינתן אישורם התקופתי של הגורמים הרלבנטיים, בלתי מוגבל.83 הוראה דומה נכללה בפקודות המטה הארצי של המשטרה, הקובעות כי "מפקד בית המעצר, או הממונה על החקירה, רשאי להורות על כליאת עצור בבידוד", אם הדבר דרוש, בין השאר, "לטובת החקירה".84 סוגיית התנאים הפיסיים השוררים בצינוק מוסדרת בתקנות סדר הדין הפלילי, הנקבעות על-ידי השר לביטחון פנים באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.85 תקנות אלה מכירות בכמה זכויות הנוגעות לתנאי ההחזקה המינימליים בעת מעצר, להן זכאים עצירים. עם זאת, על פי אחד הסעיפים בתקנות, זכויות אלה לא יחולו, או יחולו בהיקף מצומצם יותר, ביחס לעצירים המוגדרים כ"עצירים ביטחוניים".86 כך, לגבי הזכות שבתא בו הוא מוחזק יותקנו מיטה, שולחן, כיסא וכיור, הזכות להחזיק חומרי קריאה כלשהם ומכשירי חשמל מכל סוג, והזכות להליכה יומית (ר' דיון בהמשך), לשימוש בטלפון, ולקבלת מוצרים מסוימים ממבקרים, זכויות שאינן חלות ביחס למי שהוגדרו עצירים ביטחוניים. במילים אחרות, התקנות משחררות את הגורמים המחזיקים עצירים שהוגדרו "ביטחוניים" כמעט מכל חובה שהיא בנוגע לתנאי החזקתם. יוצא מכלל זה היא חובתם של הגורמים הללו לספק לעצירים ביטחוניים "מזרון כפול ושמיכות נקיות". אולם, כפי שעולה מרוב העדויות, אפילו חובה פעוטה זו אינה מכובדת תמיד, ועצירים רבים נאלצים לישון על מזרון בודד, בדרך כלל מצחין ולעיתים גם לח, ולהתכסות בשמיכות מלוכלכות ומצחינות גם הן. יש לציין, כי באוקטובר 2005 נכנס לתוקף תיקון לתקנות, שהכניס כמה שיפורים בתנאי ההחזקה של עצירים "ביטחוניים", הבולטים שבהם: הזכות שיותקנו בתאם שולחן וכיסא וכן כיור.87 עם זאת, מאחר שרוב העדים שנכללו במדגם נחקרו לפני מועד זה, שיפורים אלה לא באו לידי ביטוי בעניינם. תנאי הכליאה כאמצעי להחלשת הגוף תנאי הכליאה במהלך תקופת החקירה גורמים, במצטבר ובחלוף הזמן, להחלשת הגוף, תוך העצמת המצוקה הנפשית בגין החסך החושי. להלן נתייחס לשלושה מאפיינים מרכזיים התורמים ליצירת אפקט ההחלשה האמור. ראשית, תנאי הכליאה והחקירה כופים על העצירים חסך בתנועה (motor deprivation). במהלך כל שעות החקירה יושב הנחקר כבול לכיסא ללא כל יכולת להניע את ידיו ורגליו, ולו בצורה מינימלית (ר' דיון בהמשך). ביתר שעות היממה מוחזק הנחקר בצינוק, בו ניתן אמנם לעמוד, לשכב ולחלץ עצמות, אך בשל מימדיו המצומצמים לא ניתן ללכת בו. רוב העדים ציינו כי במהלך תקופת החקירה לא הוצאו לחצר המתקן לצרכי הליכה ולו פעם אחת. ההליכה היחידה המתאפשרת לנחקרים מדי יום (למעט שישי-שבת), היא מהצינוק לחדר החקירות ובמהלכה רגליהם אזוקות באזיקי רגליים, ידיהם באזיקי ידיים ועיניהם מכוסות. בחוות הדעת לבג"ץ שהוזכרה לעיל, הסביר ד"ר שטיין כיצד "חוסר התנועה מחליש מבחינה גופנית ומוריד את ההתנגדות מפני מחלות, וכן מגביר את האפקט של החסך החושי."88 שנית, במהלך תקופת החקירה סובלים הנחקרים מחסך בשינה. בפרק זה לא נתייחס למניעת שינה מוחלטת, באמצעות השארת העציר כבול בחדר החקירות משך יותר מיממה ברציפות. זאת, מאחר שעל פי ממצאי המדגם, זוהי שיטה המופעלת רק במיעוט של המקרים, ועל כן נדון בה בנפרד בפרק הבא. לעומת זאת, כמעט כל העדים ציינו בעדותם כי העובדה שהמנורה בצינוק דלקה במשך כל שעות היממה, פגעה באופן משמעותי ביכולתם לישון. בנוסף, חלק מהעדים שנכללו במדגם ציינו כי הסוהרים/שוטרים נהגו להעירם במהלך הלילה (חצות הליל עד חמש לפנות בוקר) כדי להוציאם למקלחת.89 אמנם, הם יכלו לסרב להתקלח, אולם עצם היקיצה פגעה באופן קבוע באיכות שנתם. שנתם של הנחקרים הופרעה גם בשל רעשים למיניהם. ט"ע, למשל, בן 23, שהוחזק במשך למעלה מחודשיים במתקן החקירה בפתח תקווה, ציין כי "הסוהרים היו הולמים בדלת הברזל של הצינוק ארבע-חמש פעמים במהלך כל לילה." שלישית, במהלך תקופת החקירה, למעט במהלך שהותם באגף המדובבים, סובלים הנחקרים מתזונה לקויה, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. כמעט כל העדים ציינו כי המזון הוגש בקביעות כשהוא קר, לא מבושל דיו, לא מתובל, ולעיתים קרובות מרוסק ובעל מראה דוחה. בולטת במיוחד אחידות התיאורים בנוגע למצבה של הביצה הקשה המוגשת בארוחת הבוקר או הערב, כשהיא נראית מכחילה ובתחילת ריקבון. רבים מהעדים ציינו כי נמנעו מאכילה ככל שעמד להם כוחם. מ"ג, למשל, בן 24, שנחקר בכלא קישון, ציין בעדותו כי "במשך חמישה ימי החקירה הראשונים לא אכלתי דבר, שכן האוכל שהוגש היה באיכות ירודה ביותר. מדובר במזון לא טרי, לא טעים, בלתי מבושל, ומראהו לא עורר תיאבון כלל ועיקר... לאחר מכן התחלתי לאכול רק את הפרי שהוגש בארוחת הערב." ע"ר, בן 23, שנחקר במשך חודשיים במגרש הרוסים, ציין כי "האוכל שהוגש לי היה באיכות ירודה ביותר וסופק בכמויות קטנות ובלתי משביעות. באופן כללי, האוכל לא היה נקי ובאחת הפעמים ראיתי חרק בתוכו. ארוחת הבוקר כללה שתי פרוסות לחם וביצה קשה שבושלה לפני זמן רב וחתיכה קטנה של עגבניה או מלפפון." א"ר, בן 21, שנחקר בכלא קישון, מסר כי "באופן כללי, ארוחת הצהריים כללה משהו בלתי מזוהה מבחינתי. מעיכה מוזרה של סוגי מזון מעורבבים יחד. כלומר, לא היה ברור לי מהם מרכיבי הארוחה... לדעתי זה נעשה באופן מכוון כסוג של לחץ נפשי." מעניין לציין כי, למעט שני מקרים, לא דיווחו עדי המדגם על קלקולי קיבה או מחלות אחרות שניתן לקשור לתזונה הלקויה במהלך תקופת החקירה. משום כך, ניתן לשער כי הסיבה למראה ולטעם ה"מרתיעים" של המזון שמוגש לעצירים, אינה תוצאה של התרשלות או חוסר הקפדה אלא דווקא להיפך, קרי השקעה לשם יצירת אפקט ההרתעה, ללא ההשלכות הכרוכות בצריכת מזון מקולקל. * * * מתוך שלושת המאפיינים שצוינו - חסך בתנועה, הפרעה לשינה ותזונה לקויה - רק בנוגע לראשון ניתנה לרשויות סמכות מפורשת לפעול כפי שתואר לעיל. על פי תקנות סדר הדין הפלילי, עצירים המוגדרים "ביטחוניים" אינם זכאים "להליכה יומית באוויר הפתוח במקום המעצר".90 בנוגע לתזונה נקבע באותן תקנות כי "עצור זכאי לקבל שלוש ארוחות ביום לפחות, בשעות סדירות: הארוחות תהיינה מורכבות ממזון בכמות ובהרכב הנדרשים לשמירה על בריאות העצור".91 יש לציין, כי בניגוד להוראות אחרות, אין התקנות מכירות בסייגים באשר לתחולתה של הוראה זו על עצירים "ביטחוניים". גם אם מתוכן העדויות לא ניתן לקבוע כי המזון שמוגש מקולקל ממש, קשה לקבל את הטענה כי מזון שטעמו ומראהו מדכאים את התיאבון עונה על דרישת החוק, קרי שהוא שומר "על בריאות העצור", לפחות על פי המובן הרחב של המילה "בריאות". באשר לשיטות השונות שהוזכרו לעיל, באמצעותן פוגעים הסוהרים והשוטרים בשנתם של העצירים, אין בתקנות התייחסות מפורשת. כך למשל, למרות שהתקנות מחייבות את הרשויות לספק לעצירים גישה למקלחת מדי יום ביומו, אין הן מציינות באילו שעות חייב הדבר להתבצע. עם זאת, קשה להעלות על הדעת טעמים ענייניים כלשהם, שיצדיקו את הפרקטיקות הנהוגות בהקשר זה, ועל כן, בהיעדר הסמכה מפורשת, ניתן לקבוע כי מדובר בפרקטיקות בלתי חוקיות. כבילה בתנוחת "שאבח" המרכיב העיקרי של שיטת ה"שאבח" הוא כבילה ממושכת לכיסא. המדובר בכיסא במימדים רגילים, ללא ידיות, שהמושב והמשענת שלו עשויים מפלסטיק קשיח, ללא כל ריפוד, והמסגרת ממתכת. הכיסא מקובע לרצפה. בכל משך הישיבה, אזוקות ידיו של הנחקר באיזיקי מתכת מאחורי גבו, האזיקים קשורים לולאה בצדו האחורי של מושב הכיסא וכך נמתחות הידיים מתחת למשענת מאחור. ברוב המקרים, כבולות גם רגלייהם של הנחקרים באזיקי רגליים, המחוברים באמצעות שרשרת לרגליים הקדמיות של הכיסא. לכן, מאחר שהכיסא עצמו מקובע לרצפה, אין לנחקר כל אפשרות לקום. מתוך כלל העדים שנכללו במדגם, רק שלושה דיווחו כי ידיהם לא נאזקו כלל במהלך החקירות ואילו כל השאר העידו כי נחקרו כשהם כבולים כפי שתואר לעיל. הכבילה לכיסא נמשכת כל עוד שוהה הנחקר בחדר החקירות. יום חקירה ממוצע נמשך כשמונה שעות ברציפות. יוצא מכלל זה הוא יום החקירה הראשון, הנמשך, ברוב המקרים, זמן ארוך יותר (למעלה מ-12 שעות ברציפות). כמו כן, לקראת סוף תקופת החקירה, בעיקר לאחר חזרת הנחקרים מאגף המדובבים, מתקצרים ימי החקירה לארבע-חמש שעות ביום. עם זאת, חשוב להבהיר כי על פי כל העדויות, החקירה בפועל, קרי התשאול, מתנהל רק בחלק מהזמן בו שוהים העצירים בחדר החקירות, לעיתים חלק קטן בלבד. על פי רוב, יוצאים החוקרים מהחדר וחוזרים אליו לסירוגין, כאשר בין לבין יושבים הנחקרים כבולים לכיסא, וממתינים. כמעט כל העדים ציינו כי, לפני יציאתם מהחדר, נהגו החוקרים להגביר את עוצמת המזגן, כך שהטמפרטורה בחדר הפכה קרה ולא נוחה. במהלך יום החקירה מוגשת לנחקר, בדרך כלל, ארוחה אחת. בחלק מהמקרים, משחררים החוקרים את אחת מידי הנחקר למספר דקות, בלי לאפשר להם לקום, לצורך אכילה. במקרים אחרים, מובאים הנחקרים לצינוק למשך כמה דקות בודדות לשם אכילתה. מלבד זאת, מתאפשר לנחקרים לקום במהלך יום החקירה לצורך גישה לשירותים, אולם זאת, בדרך כלל, רק לאחר המתנה ממושכת לאחר הבקשה הראשונה. כמעט כל העדים ציינו כי במהלך כל תקופת החקירה סבלו מכאבי גב חזקים כתוצאה מהכבילה היומיומית הממושכת לכיסא. חלקם דיווחו על כאבים עזים שנגרמו להם עקב תנוחת ה"שאבח", גם באזורים אחרים של הגוף, בהם הצוואר, הכתפיים,הזרועות ופרקי הידיים. חוסר האפשרות לחלץ עצמות גרם ל"הירדמות" הידיים והרגליים באופן קבוע. יש להניח כי החשיפה לאוויר הקר מהמזגן בשעות ההמתנה, הגבירה את תחושת הכאב שנגרמה מהכבילה הממושכת. יתרה מזאת, עשרה מהעדים במדגם (14%), דיווחו על חווית "הקפאה" או איבוד תחושה בגפיים, עקב החשיפה לקור. כמעט כל העדים הגדירו את הישיבה בתנוחת "שאבח" כאחת התופעות הקשות בתקופת החקירה. * * * האם מדובר בשיטה חוקית על פי החוק הישראלי? בשנת 2002, לאחר תקופה ארוכה של דחיות חוזרות ונשנות, אישרה הכנסת את חוק השב"כ המעגן, בין השאר, את מעמדו המשפטי של הארגון.92 אולם, כמו בעבר, נמנעה הכנסת מלהסדיר בצורה מפורשת את שיטות החקירה בהן רשאי הארגון להשתמש. חוקיותן של שיטות החקירה של השב"כ, לאור עקרונות המשפט המינהלי והחוקתי של ישראל, לרבות חוקיותה של שיטת ה"שאבח", נדונה על-ידי בג"ץ בפסק הדין משנת 1999.93 חשוב לציין, כי שיטת ה"שאבח", כפי שהופעלה עד פרסום פסק הדין, היתה שונה במקצת מהשיטה כפי שתוארה בעדויות שנגבו לקראת דו"ח זה: הכיסא עליו הושבו הנחקרים היה כיסא נמוך, ולא כיסא רגיל, והוא היה מוטה קדימה וכלפי מטה; ידיו של הנחקר נאזקו מאחורי גבו, אולם להבדיל מהפרקטיקה הנהוגה כיום, יד אחת הונחה מעל משענת הכיסא והשנייה מתחתיה; במשך שעות ההמתנה לחקירה הוחזקו הנחקרים, כשהם כבולים לכיסא, במסדרון, ולא בחדר החקירות כפי שנהוג לפי העדויות כיום; בזמן ההמתנה כוסו ראשיהם של הנחקרים בשק אטום ומצחין ואילו כיום, לפי העדויות, רק עיניהם של הנחקרים מכוסות, באמצעות משקפיים אטומות, וזאת רק בזמן ההעברה מהתא לחדר החקירה ולהיפך; בנוסף, הושמעה באזניהם של הנחקרים, במהלך ההמתנה, מוסיקה רועשת, ואילו היום, לפי העדויות, יצא אמצעי זה משימוש. כל מרכיבי שיטת ה"שאבח", לרבות איזוק הידיים מאחורי הגב, הוגדרו בפסק הדין כבלתי חוקיים, שכן הם חורגים מכללי החקירה "הסבירה וההוגנת" ופוגעים מעבר לנדרש בכבודם ובשלמות גופם של הנחקרים: [...] איזוקו של נחקר, לשם שמירה על ביטחון החוקרים, הינה פעולה הנכללת בגדר סמכויות חקירה כלליות... אולם, האיזוק בתנוחת ה"שאבח" אינו מהווה איזוק רגיל של אדם. האיזוק נעשה כשידיו של הנחקר כבולות דווקא לאחור. יד אחת מתחת לכיסא ויד אחת מעליו. זו תנוחה מעוותת ובלתי טבעית. בכך אין צורך לשם הבטחת ביטחון החוקרים... זאת ועוד: קיימות דרכים אחרות למנוע בריחה ממשמורת או הגנה על החוקרים, שאינן כרוכות בגרימת כאב וסבל לנחקר.94 הרציונל המרכזי שמאחורי קביעה זו, שיושם על-ידי בג"ץ גם ביחס לשיטות אחרות שנדונו בפסק הדין, הוא שהסמכות לפגוע בכבודו או בגופו של הנחקר, ולו פגיעה מינימלית, יכולה להתקיים רק אם אותה פגיעה היא תוצר לוואי של הצרכים האינהרנטיים של החקירה. לכן, למרות השינויים שחלו באופן הכבילה לאחור (כיום, ידיו של הנחקר נאזקות יחדיו מתחת למשענת הכיסא), דברי בג"ץ שצוטטו לעיל יפים באותה מידה, שכן גם אופן איזוק זה הינו מכאיב מאוד, בעוד שקיימות חלופות המאפשרות שמירה על ביטחון החוקרים. הגם שפסק הדין לא התייחס לכך במפורש, על פי אותו רציונל, ניתן לקבוע כי המרכיבים האחרים של השיטה, בהם השארת הנחקר כבול לכיסא במשך שעות המתנה ארוכות, ללא חקירה, הגברת עוצמת המזגן בזמן ההמתנה ודחיית הגישה לשירותים זמן ממושך, מהווים חריגה מסמכות ועל כן הינם מעשים בלתי חוקיים לפי המשפט הישראלי. גידוף והשפלה במשך כל תקופת החקירה נתונים רבים מן העצירים, לסירוגין, למסכת השפלות, הן מצד חוקרי השב"כ בתוך חדר החקירות והן מצד הסוהרים והשוטרים מחוצה לו. הליך הקליטה למתקן החקירה כולל בכל המקרים חיפוש על גופו של עציר. מתוך כלל העדים במדגם 21 (29%) דיווחו כי במסגרת חיפוש זה, הם אולצו להתפשט לחלוטין ולעמוד מול השוטרים או הסוהרים בעירום מלא. עד אחד ציין כי אמנם נדרש להתפשט לחלוטין, אולם בפועל הסיר את כל מלבד התחתונים. כל שאר העדים נמנעו מלהתייחס כך או אחרת לחיפוש הגופני שאולצו לעבור עם הגעתם למתקן החקירה. יש לציין, כי חיפוש זה היה החיפוש הגופני השלישי, ובמקרים מסוימים הרביעי, שנערך על חלק מהעדים מאז מעצרם. כמה מהעדים דיווחו כי אותו חיפוש לווה בקללות ודברי לעג. רוב העדים שאולצו לעבור חיפוש בעירום מלא, ציינו כי הייתה זו חוויה משפילה. כך למשל, ציין מ"ח, בן 37 ואב לשבעה, שנחקר בכלא שקמה, כי עם הגעתו למתקן "הורו לי להתפשט לגמרי ולהישאר עירום. לאחר מכן, הורו לי להתכופף על מנת לערוך חיפוש באזור המפשעה והישבן. אף אחד לא נגע בי אבל החוויה היתה משפילה מאוד. הסוהרים גם קיללו אותי בדברי נאצה מחפירים." ע"מ, בן 19, שנחקר באותו מתקן, העיד כי הסוהרים הורו לו להתפשט אך הוא סירב. בעקבות כך, "אמרו לי שאם לא אתפשט הדבר ייעשה בכח. נאלצתי בניגוד לרצוני להוריד את הבגדים עד שהייתי עירום לחלוטין. אני אדם דתי והדבר פגע מאוד בכבודי. בתוך החדר שבו נתבקשתי להתפשט היו חמישה סוהרים שלעגו לי בעת שהייתי עירום. בתוך החדר היו גם מצלמות במעגל סגור." במהלך החקירה עצמה, נוהגים חוקרי השב"כ לקלל ולגדף את הנחקרים בבוטות ובגסות, בעיקר קללות וגידופים המתייחסים לבני משפחתם של הנחקרים וכן קללות בעלות אופי מיני. בנוסף, נוהגים החוקרים להשפיל את הנחקרים בדרכים אחרות, בהן צעקות רמות לתוך אוזניהם של הנחקרים ויריקות בפניהם. השימוש בקללות ובהשפלות נעשה, ברוב המקרים, לסירוגין, וזאת, ככל הנראה, כפועל יוצא ממידת שיתוף הפעולה של הנחקר עם החוקרים. 53 מתוך כלל העדים במדגם (73%), בהם 20 מקרב העצירים "הרגילים" ו-33 מקרב העצירים "הבכירים", ציינו כי חוקרי השב"כ קיללו ו/או השפילו אותם בשלב זה או אחר של חקירתם. ע"מ, בן 19, שנחקר בכלא שקמה, ציין בעדותו כי "כל פעם שסירבתי לענות לשאלותיו של החוקר הוא היה יורק לי בפרצוף ומקלל אותי בקללות המופנות נגד ההורים שלי ונגד אחותי." מ"ע, בן 21, שנחקר בכלא שקמה, העיד כי במהלך החקירה "החוקר לא היכה אותי, אבל הוא הורה לי להשאיר את העיניים שלי ממוקדות בעיניים שלו במשך זמן ארוך. זה היה מעייף. כל פעם שהייתי משפיל את עיניי ומרחיק אותן ממנו, היה צועק עליי: בהמה! כלב! תסתכל לי בעיניים!" פ"ר, בן 19, שנחקר בכלא קישון, סיפר בעדותו כי הוא "מגדל זקן מטעמים דתיים. אותו חוקר היה מושך לי בשערות הזקן מתוך כוונה להכאיב לי ולהשפיל אותי." א"ח, בן 19, שנחקר בכלא שקמה, תיאר כיצד נאלץ לאכול את ארוחת הצהרים בחדר החקירות: "החוקר היה משחרר לי רק יד אחת והיד השנייה נותרה אזוקה מאחורי משענת הגב בכיסא. גם רגליי נותרו אזוקות ומחוברות לכיסא. אז הוא היה מניח את מגש האוכל על הרצפה ואומר לי להסתדר. הייתי מושיט את היד המשוחררת לרצפה והייתי מצליח להגיע לאוכל רק בקושי רב. הייתי מרגיש השפלה נוראית...". * * * מתוך כל הפרקטיקות המשפילות שתוארו כאן, רק החיפוש בעירום מצוי בגדר הסמכות שמעניק החוק הישראלי לרשויות המחזיקות אנשים במעצר, אך גם זאת בתנאים מסוימים. לפי חוק סדר הדין הפלילי, בעת קבלת אדם למשמורת, סוהרים רשאים לערוך עליו "בחינה חזותית של גופו העירום" בכדי למנוע הכנסה של חפצים אסורים למתקן המעצר.95 עם זאת, לפי החוק, נדרשת לשם כך הסכמתו של העציר. בהיעדרה, יתאפשר החיפוש רק אם קצין אישר זאת בכתב לאחר שערך לעציר שימוע. למותר לציין כי כל חיפוש על גופו של אדם, ועל אחת כמה וכמה חיפוש בעירום מלא, חייב להתבצע תוך "שמירה מרבית על כבוד האדם, על פרטיותו ועל בריאותו, ובמידה המועטה האפשרית של פגיעה, אי נוחות וכאב".96 ניתן לתהות האם לנוכח האמצעים הטכנולוגיים הזמינים כיום לא ניתן לערוך חיפוש גופני יסודי ויעיל מבלי להפשיט אדם באופן מלא. בכל מקרה, ברור כי ביצוע חיפוש בעירום מלא ללא הסכמת העצירים ומבלי שנערך להם שימוע, לעיתים בתוספת קללות ודברי לעג ואל מול מספר שוטרים או סוהרים, ובפני מספר גדול של אנשי מרות, כפי שתואר בחלק מהעדויות, הוא בניגוד גמור להוראות החוק. לעומת זאת, אין המשפט הישראלי מתיר לאחראים על אכיפת החוק לקלל ולגדף נחקרים, לצעוק לתוך אוזניהם, לירוק עליהם, למשוך בזקנם או להשפיל אותם בכל דרך אחרת, ללא קשר לחומרת העבירות בגינן הם נחקרים. בפסק דין שפורסם לאחרונה, העוסק בערעורו של אדם שהורשע ברצח, קבע שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין כי בחקירה ספציפית זו השמיע החוקר באזניו של המערער חזור והשמע ביטויים וגידופים, שאותם אין הנייר סובל... לדידי דרך זו נפסדת, שכן אין ספק כי נקיטה בלשון של גידופים והשמצות כלפי נחקר אסורה, וכפסע בינה לבין שבירת רוחו... אין מכשיר מדויק היכול לקבוע אימתי דיבור קשה אל נחקר נהפך להיות דיבור אסור. אבל בצפייה בתיעוד הווידאו ברור כי במקרה דנן נעבר הגבול... והדעת נותנת כי בחקירות שאינן מתועדות עלולה להיות התרת רצועה גדולה עוד יותר שיש להתריע כנגדה.97 איום והפחדה כשני שליש מכלל העדים (47 במספר) דיווחו כי חוקרי השב"כ איימו עליהם בדרכים שונות במהלך החקירות. יש לציין כי, להבדיל משאר התופעות שנדונו בפרק זה, השכיחות באותה מידה בקרב שתי קבוצות הנחקרים, תופעת האיומים שכיחה יותר בקרב העצירים "הבכירים" (32 מקרים) מאשר בקרב העצירים ה"רגילים" (15 מקרים). ניתן לחלק את האיומים בהם משתמשים החוקרים לשני סוגים: איומים לפגיעה בנחקר עצמו ואיומים לפגיעה בבני משפחתו. באשר לסוג הראשון, אחד האיומים הנפוצים ביותר הוא האיום שינקטו נגד הנחקר בעינויים פיסיים קשים ביותר אם לא ישתף פעולה עם חוקריו. הכינוי לחקירה בעינויים, השגור בפי החוקרים והנחקרים, הוא "חקירה צבאית" (בערבית: "תחקיק עסכרי"). מידת האמינות של איום זה נחשבת גבוהה, שכן, כפי שנראה בפרק הבא, עינויים פיסיים נמצאים עדיין בשימוש, גם אחרי פסיקת בג"ץ משנת 1999. ע"ר, למשל, שנחקר בכלא קישון, דיווח בעדותו כי "החוקר איים עלי שיהפכו אותי לנכה ושישברו לי את הידיים והרגליים... החוקרים איימו עליי שאם לא אשתף פעולה יעשו לי את מה שעשו ללואי אשקר [פעיל ארגון הג'יהאד האיסלאמי שעונה על-ידי השב"כ, י.ל.], שהפך לנכה." ס"ע, בן 27, שנחקר במתקן שרון, סיפר כי "החקירה התאפיינה באיומים חוזרים ונשנים שיעבירו אותי לחקירה צבאית, במסגרתה ישתמשו נגדי באמצעי חקירה שעלולים לגרום לשבירת הגב וגם איומים לפגיעה באזור המפשעה." בחלק מהמקרים שולבו באיומים גם מרכיבים נוספים, כגון איום באונס. כך למשל, לפי מ"ר, בן 18, שנחקר במתקן מגרש הרוסים, "החוקרים איימו שיעבירו אותי לחקירה צבאית... הם גם איימו לאנוס אותי ולרסק לי את האשכים. אחד החוקרים ניסה לגעת לי באיבר המין מעל הבגדים ואני צרחתי וניסיתי להתנגד עם רגליי, שהיו באותו זמן משוחררות, ובעקבות כך הוא הפסיק." איומים אחרים המופנים כלפי חלק מהנחקרים כוללים, בין השאר, איום בהוצאת צו מעצר מינהלי "לתקופה בלתי מוגבלת", גירוש לרצועת עזה והטלת עונש של מאסר עולם. סוג האיומים האחר מתמקד במעצרם של בני משפחתו של הנחקר, אם לא ימסור את המידע המבוקש, וכן בהריסת בית משפחתו. זה האחרון נתפש בדרך כלל כאיום אמין, שכן, לאורך תקופות ארוכות, נהגה ישראל להרוס את בתיהם של פלסטינים החשודים במעורבות בפיגועים, כאמצעי ענישה.98 כמו כן, על מנת להמחיש את ממשות איום המעצר, נוהגים החוקרים לזמן למתקן החקירה את בני המשפחה נגדם מופנה האיום, ולהראות אותם לנחקר מרחוק. כך למשל, לפי ע"נ, בן 58 ואב לשמונה, שנחקר במתקן מגרש הרוסים, ...כעבור מספר ימים החוקרים הראו לי דרך חור של דלת את הבן שלי ע', שהוא בן 25, אשר הובא לחדר הסמוך. בעת שראיתי את ע' מבעד לחור של הדלת נתקפתי חרדה... הדבר השפיע מאוד לרעה על מצב רוחי ועל המוראל הכללי שלי בחקירה, שממילא היה ירוד. החוקרים לא איפשרו לי לדבר איתו ואיימו שיעצרו גם את שאר ילדיי. מ"ח, בן 37 ואב לשבעה, שנחקר בכלא שקמה, העיד כי "החוקר איים שיביאו את בתי הבכורה ואת אשתי לחקירה ושיהרסו לי את הבית. כמו כן הוא אמר שיש להם אמצעי חקירה מיוחדים לבנות ונשים, תוך רמיזה לאמצעים בעלי אופי מיני." ע"ע, בן 24 ואב לשניים, שנחקר בכלא שקמה, סיפר בעדותו כי בשלב מסוים נכנס לחדר חוקר חדש בעל מבנה גוף אתלטי ושרירים תפוחים... הוא נשאר בחדר החקירה כמעט שעה ולאחר מכן יצא וחזר כעבור כשעה ואמר לי: 'בעוד אתה פה החיילים יושבים בחדר הסמוך ומזיינים את אשתך, אני עוד אקח אותך אליהם שתסתכל'. בשלב זה התחלתי לצרוח וקיללתי אותו ואת בני משפחתו. מטבע הדברים, ככל שאמינותו של איום גדולה יותר כך גדל הסיכוי כי הוא יוביל לשבירת רוחו של הנחקר. האימה שמתלווה לאיום מוחשי בדבר פגיעה פיסית, במיוחד אם נותר אותו איום בתוקף פרק זמן משמעותי, עלולה לגרום סבל גדול אף יותר מעצם הפגיעה הפיסית סביבו נסוב האיום. מומחים לטיפול בקורבנות עינויים בארצות הברית, מדווחים כי מטופלים שהשתמשו נגדם בטכניקות הפחדה קיצוניות, כגון הוצאות להורג מבוימות, נוטים לסבול ממגוון הפרעות נפשיות גם אחרי חלוף תקופה ארוכה מהאירוע הטראומתי.99 ברור מאליו כי החוק הישראלי אינו מעניק לגורמים האחראים על אכיפת החוק, לרבות השב"כ, סמכות כלשהי לאיים על נחקרים ולהפחידם, בין אם המטרה היא הוצאת מידע ובין אם לכל מטרה אחרת. יתרה מזו, על פי חוק העונשין, עובד ציבור "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים."100 הוצאת מידע באמצעות מדובבים השימוש בפלסטינים המתחזים לעצירים מן השורה, כאמצעי לדובב את העצירים ולהוציא מהם מידע או הודאה, היה ונותר אחד המרכיבים המרכזיים והשגרתיים ביותר של משטר החקירות של השב"כ. הכינוי השגור על-ידי תושבי השטחים לאותם מדובבים מטעם השב"כ הוא "עסאפיר" (ציפורים בשפה הערבית). השימוש במדובבים נעשה בשתי מתכונות שונות, המופעלות ברוב המקרים אחת אחרי השנייה. הראשונה והפשוטה יותר היא הכנסת מדובב בודד לצינוק בו מוחזק העציר, בדרך כלל למספר שעות. המתכונת השנייה והמתוחכמת יותר, היא העברת העציר למתקן כליאה אחר, לתא משותף עם מספר רב של מדובבים (להלן: אגף העסאפיר). 60 מתוך 73 העצירים שנכללו במדגם (82%), שהו במהלך חקירתם באגף העסאפיר, בהם 29 מקרב העצירים "הרגילים" ו-31 מקרב העצירים "הבכירים". מתכונת זו מופעלת תחת מטרייה של מצג שווא, במסגרתו מודיעים חוקרי השב"כ והרשויות של מתקן הכליאה לנחקר כי "החקירה הסתיימה" ועל כן עומדים להעבירו ל"כלא רגיל". חלק מהעדים ציינו כי יום לפני העברתם למתקן האחר, הוכנס לצינוק "עציר", שהתברר בדיעבד כמדובב, ש"הכין" אותם לקראת ההליך אותו הם עומדים לעבור. השיטה במתכונת זו מהווה, למעשה, שלב אחד לפני תום החקירה, כלומר לפני גביית הודעה פורמלית מהעציר. אגפי העסאפיר בהם שהו עדי המדגם נמצאים בכל ארבעת מתקני החקירה של השב"כ וכן בבתי הכלא "מגידו" ו"באר שבע". בכל מקרה, אגף העסאפיר הספציפי אליו מוכנס כל עציר מצוי במתקן שונה מזה שבו הוא נחקר. מדובר בחדר אחד או שניים, מרווחים יחסית, בו שוהים בדרך כלל 10-12 "אסירים", אשר חלקם או כולם, למעט הנחקר עצמו, הינם מדובבים. ההבדל בין תנאי הכליאה בצינוק לעומת אלה המאפיינים את אגף העסאפיר, לפחות לפי תחושת העדים, תהומיים: לכל אגף חלונות דרכם חודר לחדר אור טבעי; בחדר מצויים שירותים ומקלחת וכן חצר צמודה, אליהם יש ל"אסירים" גישה חופשית; לכל "אסיר" יש מיטה ומזרון (בדרך כלל מיטות קומותיים); ה"אסירים" רשאים להחזיק, בין השאר, חומרי קריאה למיניהם ומקלטי רדיו וטלוויזיה; איכות התזונה הוגדרה על-ידי כל עדי המדגם כ"מצויינת", שכן כללה מרכיבים מגוונים, הוגשה חמה ומתובלת ובכמויות משביעות; ועוד כהנה וכהנה. השהות באגף העסאפיר נמשכת, על פי עדי המדגם, תשעה ימים בממוצע. רוב העדים תיארו את היחס של המדובבים אליהם כיחס "רגיל ומכובד". לאחר יומיים-שלושה מההגעה לאגף, נוהג אחד המדובבים לגשת לנחקר ולהציג עצמו כ"מתאם", "נציג" או "אחראי ביטחוני" מטעם האסירים בבית הכלא, אשר ביכולתו ליצור קשר עם פעילי הארגונים השונים שמחוץ לכלא. משום כך, לדברי אותו מדובב, על הנחקר להודיע לו מה אמר לחוקרי השב"כ וכן מה לא אמר, כדי שיוכל להזהיר את הפעילים שבחוץ. רובם המכריע של העדים ששהו באגף העסאפיר ציינו בעדותם, שלא חשדו כי מדובר במדובבים מטעם השב"כ. עם תום השהות באגף העסאפיר מוחזרים הנחקרים למתקן החקירה הקודם. בשלב זה מתקיימות בדרך כלל עוד חקירה אחת או שתיים, במהלכן מודיעים החוקרים לעצירים כי הם הוחזקו באגף העסאפיר, ומאמתים אותם עם דבריהם. להבדיל מהשיטות האחרות שנדונו בפרק זה, השימוש במדובבים אינו כרוך בגרימת סבל או מצוקה אצל הנחקרים או בפגיעה בזכויותיהם.101 משום כך, אך טבעי שאין החוק הישראלי אוסר על הרשויות להשתמש במדובבים לצורך גביית מידע מנחקרים והשיטה נחשבת ללגיטימית. ניתן לשער, על דרך ההגיון וכן על סמך הספרות בנושא, כי הצלחת שיטת המדובבים נובעת, במידה זו או אחרת, מן החוויות הטראומטיות שנכפו על הנחקרים קודם שהועברו לאגף העסאפיר. חוויות אלה גורמות לנחקרים להתעלם מסימנים חשודים או ממידע קודם לגביה שיטה, אשר במצב תודעתי רגיל היו מדליקים "נורות אזהרה". כך למשל, סביר להניח כי מגוון השיטות שננקטו נגדם, בעיקר הבידוד והחסך החושי, יצר צורך עז, בלתי נשלט כמעט, לקשר אנושי, לאוזן קשבת ולפריקת מתח, שגרם להם להתעלם מסימנים חשודים. ייתכן גם כי התעלמות זו נובעת מפגיעה זמנית בפונקציות קוגניטיביות מסוימות, כגון יכולת החשיבה הביקורתית, שנגרמה בעקבות החוויות הטראומתיות. פגיעה כזו, מוכרת בספרות הפיסכיאטרית בשם "תגובת דחק חריפה" (acute stress reaction), וברוב המקרים היא נמשכת עד כמה ימים מהתרחשות האירוע הטראומטי.102 לפי ספרות זו, "הסימפטומים השכיחים ביותר הם מצב של מעין הלם (Daze), צמצום שדה-התודעה, הפרעות בקשב ומצב בלבולי".103 אם השערה זו נכונה, הרי שמשמעות הדבר היא , שלמרות ששיטת העסאפיר אינה כרוכה, כשלעצמה, בפגיעה בגופם של הנחקרים או בהשפלתם, הרי שיעילותה תלויה, במידה רבה, בהתעללות בעצירים מיד לפני הפעלת השיטה. מסקנות מהדיון עד כה ניתן לקבוע כי משטר החקירות השגרתי של השב"כ כרוך, רובו ככולו, בפגיעה בזכויות האדם של העצירים. ברור גם כי מרבית השיטות הננקטות במסגרתו, אם לא כולן, אינן בגדר תוצר לוואי בלתי נמנע של צרכי המעצר והחקירה, אלא אמצעים שנועדו, במכוון ובמתוכנן, לשבור את רוחם של הנחקרים ולגבות מהם מידע שלא מרצונם החופשי. משום כך, חורגות שיטות אלה ממה שבג"ץ כינה כללי "החקירה הסבירה וההוגנת", תוך פגיעה, שלא ניתן להצדיקה, בזכותם של העצירים לכבוד ולשלמות הגוף, זכויות שבשיטת המשפט הישראלי נהנות ממעמד חוקתי על-חוקי.104 על כן, גם אם השימוש בחלק מהשיטות שתוארו כאן מעוגן בחקיקה בהוראות כאלה ואחרות, הרי שחוקיותן לפי המשפט הישראלי מוטלת בספק. עצם העובדה שהשיטות שתוארו כאן כרוכות בגרימת סבל פיסי ומצוקה נפשית בקרב העצירים, במטרה לשבור את רוחם ולהביאם למסור מידע או הודאה, הופכת את השיטות הללו, לפי המשפט הבינלאומי, לסוגים של התעללות אסורה. יתרה מזו, לנוכח האופי המצטבר של שיטות אלה ולאור טבעה הסובייקטיבי של חווית הכאב, השימוש בשיטות אלה עשוי להיחשב במקרים מסוימים לגורם סבל מנטלי חמור ולהיכנס להגדרת העינויים. השיטה עצירים "רגילים" [34 מקרים] עצירים "בכירים" [39 מקרים] כלל המדגם [73 מקרים] ניתוק מן העולם החיצון במהלך כל/רוב ימי החקירה 22 (65%) 28 (72%) 50 (68%) החזקה בתנאי בידוד וחסך חושי במהלך כל/רוב ימי החקריה 27 (79%) 37 (95%) 64 (88%) הפרעה לשינה * 17 (50%) 16 (41%) 33 (45%) איכות מזון ירודה * 20 (59%) 33 (85%) 53 (73%) כבילה ממושכת בתנוחת שאבח 31 (91%) 39 (100%) 70 (96%) חיפוש בעירום מלא * 7 (21%) 14 (36%) 21 (29%) גידופים והשפלות אחרים 20 (59%) 33 (85%) 53 (73%) איומים 15 (44%) 32 (82%) 47 (64%) החזקה באגף המדובבים 29 (85%) 31 (79%) 60 (82%) * מאחר שחלק ניכר מהעדים לא התייחסו כלל לסוגיה זו, ייתכן כי שיעור העדים שסבלו מכך הוא, בפועל, גבוה מכפי שצוין כאן. מסקנות אלה נסמכות, בין השאר, על תקדימים רבים שנקבעו על-ידי מוסדות משפטיים מוסמכים, שבחנו את חוקיותן של שיטות זהות או דומות לאלה שתוארו כאן על פי המשפט הבינלאומי, וכן על הוראות פרטניות המופיעות באמנות ג'נבה. להלן כמה דוגמאות: • נציבות זכויות האדם של האו"ם, אישרה בשנת 2003 החלטה בה היא "מזכירה לכל המדינות כי מעצר ממושך תוך ניתוק מן העולם החיצון (incommunicado detention) עלול לסייע לביצוע עינויים ויכול להוות כשלעצמו צורה של יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל או אף עינויים...".105 • ועדת זכויות האדם של האו"ם, האחראית לפרש את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, ולפקח על יישומה, קבעה כי "החזקת עציר בבידוד לזמן ממושך עשויה להוות הפרה של סעיף 7 באמנה", קרי הפרה של האיסור על עינויים או התעללות.106 • לאותה מסקנה הגיע גם ניג'ל רודלי, במסגרת תפקידו כדווח המיוחד של האו"ם בנושא עינויים, אותו מילא בשנים 1993-2001.107 יתרה מזו, בדו"ח המתייחס לביקורו בצ'ילה, ציין רודלי שמן הראוי ששופטים לא יהיו מוסמכים לאשר כליאה בבידוד למשך יותר מיומיים.108 • בפסק דין תקדימי בעתירה שהוגשה נגד ממשלת הונדורס, קבע בית הדין הבין-אמריקאי לזכויות האדם כי "עצם ההחזקה של אדם בתנאים של בידוד וחסך תקשורתי לזמן ממושך מהווה יחס אכזרי ובלתי אנושי, שפוגע בשלמות הפסיכולוגית והמוראלית של האדם ומפר את זכותו של כל עציר תחת סעיף 5(1) ו-5(2) [לאמנה הבין-אמריקאית לזכויות האדם] ליחס המכבד את כבודו."109 • בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע בעתירה שהוגשה נגד ממשלות רוסיה ומולדובה, כי "בידוד חושי מלא, בשילוב עם בידוד חברתי מוחלט, יכול להרוס את האישיות ומהווה צורה של יחס בלתי אנושי אשר לא ניתן להצדיקו באמצעות צרכי ביטחון או כל סיבה אחרת", ועל כן מהווים תנאים אלה הפרה של סעיף 3 באמנה האירופית לזכויות האדם, האוסר על התעללות או עינויים.110 • אמנת ג'נבה הרביעית, המסדירה את חובותיה של כל מדינה כובשת כלפי אזרחים החיים בשטח הכבוש והנתונים לשליטתה, קובעת בצורה מפורשת כי החזקת אזרחים במעצר במתקנים ללא אור-יום, אסורה ומהווה צורה של אכזריות.111 • בעתירה נגד פולין, עסק בית הדין האירופי במקרה של אסיר, שביקש להצביע בבחירות לפרלמנט ארצו בקלפי בבית הכלא ולשם כך נערך על גופו חיפוש, במסגרתו אולץ על-ידי הסוהרים להתפשט עד לתחתוניו בשעה שהסוהרים לועגים לו ופוגעים בו מילולית.112 בית הדין קבע כי "התנהגותם [של הסוהרים] היתה מכוונת לגרום רגשי השפלה ונחיתות אצל העותר" והיוותה לפיכך הפרה של סעיף 3 באמנה האירופית.113 • בית הדין הפלילי ליוגוסלביה לשעבר, הרשיע את אחד ממפקדי המיליציה הסרבית בקוסובו ביחס אכזרי, כסוג של פשע מלחמה, בגין אחריותו על כליאת תושבים מוסלמים בקוסובו בתאים אשר, בין השאר, היו צפופים, ללא מיטות ולא מאווררים בצורה נאותה (למרות שהעצירים הוצאו "מדי פעם" לשאוף אוויר צח).114 • מתוקף תפקידו כדווח המיוחד לנושא העינויים, קבע רודלי כי "איומים רציניים ואמינים כלפי שלמות הגוף של הקורבנות או של צד שלישי, לרבות איומי מוות, יכולים להיחשב יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, או אף עינויים, במיוחד כשהקרבן מצוי בידיהם של הממונים על אכיפת החוק".115 • בהתייחסה לכמה משיטות החקירה של השב"כ הישראלי, בהן כבילה בתנוחות מכאיבות ושימוש באיומים, כולל איום במוות, קבעה הוועדה נגד עינויים של האו"ם בשנת 1997 כי "הן מפירות את סעיף 16 [האיסור על התעללות] ומהוות עינויים כמוגדר בסעיף 1 לאמנה [נגד עינויים]. מסקנה זו תקפה במיוחד כאשר השימוש בשיטות חקירה אלה נעשה בו זמנית...".116 מתוקף הגדרת השיטות שנדונו בפרק זה כסוגים של התעללות, קל וחומר כעינויים, מחוייבת ישראל, על פי המשפט הבינאלומי, לחקור ולהעמיד לדין את כל אותם אנשים שהיו מעורבים ישירות בנקיטת אותן השיטות. אם לא תעשה כך, תהיינה כל שאר המדינות בעולם מוסמכות, ואף מחויבות, לעצור את אותם ישראלים החשודים בכך, בשעה שאלה נמצאים בשטחן, ולהעמידם לדין או להסגירם למדינה אחרת המבקשת להעמידם לדין. פרק 4 שיטות החקירה "המיוחדות" פרק זה דן בשבע שיטות חקירה, אותן נכנה השיטות "המיוחדות", בהן נוקט השב"כ בנוסף ובמקביל לשיטות שנדונו בפרק 3: מניעת שינה, הכאה, הידוק אזיקים, משיכת גוף פתאומית, הטיית ראש, כריעת "צפרדע" וכיפוף גב (תנוחת "בננה"). על אף העובדה ששיטות אלה מצויות ב"ארגז הכלים" של השב"כ, ועל כן הן מהוות חלק אינטגראלי ממשטר החקירות, תדירות השימוש בהן נמוכה באופן משמעותי מהשיטות האחרות שתוארו בפרק הקודם. שיטות אלה, או לפחות חלקן, הן ככל הנראה אלה המשמשות את חוקרי השב"כ, והמאושרות בדיעבד על-ידי פרקליטות המדינה, במקרים המוגדרים כ"פצצה מתקתקת". מלבד השוני בשכיחות, נבדלות השיטות "המיוחדות" מאלה שנדונו בפרק הקודם בשני היבטים מרכזיים: ראשית, כל השיטות "המיוחדות", למעט מניעת השינה, כרוכות בשימוש באלימות פיסית ישירה כלפי הנחקרים; שנית, השימוש בשיטות אלה נעשה אך ורק בתוך חדרי החקירות, על-ידי אנשי השב"כ עצמם, והן אינן מצריכות שיתוף פעולה מצד המשטרה או השב"ס, כפי שקורה בחלק מהשיטות האחרות. כפי שהבהיר בג"ץ בפסק דינו משנת 1999, אין החוק הישראלי מקנה לשב"כ סמכות להשתמש ב"אמצעים פיסיים" כנגד נחקרים (ר' פרק 1). על כן, בשונה ממבנה הדיון בפרק הקודם, לא נעסוק בשאלת החוקיות של כל אחת מהשיטות "המיוחדות" בנפרד, אלא נדון בכך במרוכז במסקנות הפרק, הן מן ההיבט של המשפט הישראל והן מן ההיבט של המשפט הבינלאומי. מניעת שינה לצורכי הניתוח החשבנו כמניעת שינה רק אותם מקרים בהם דיווח העד כי מנעו ממנו לישון במשך יממה לכל הפחות. מתוך כלל העדים שנכללו במדגם, 15 (כ-21%) דיווחו על מניעת שינה, בהם 10 מקרב העצירים "הבכירים" (כ-25% מקבוצה זו) וחמישה מקרב העצירים "הרגילים" (כ-15% מקבוצה זו). ברוב המקרים הללו נמשכה מניעת השינה בין 30 ל-40 שעות. אחד העדים דיווח כי נמנעה ממנו שינה במשך כשלוש יממות וחצי. שיטה זו מיושמת באמצעות "חקירה אינטנסיבית", כלומר באמצעות הושבת העציר בתנוחת "שאבח" בחדר החקירה. חלק מהעדים דיווחו כי חוקרי השב"כ, שהתחלפו מדי כמה שעות, נכחו בחדר החקירה במהלך כל הזמן ומנעו מהם להירדם, בין השאר, באמצעות צעקות. אחריםדיווחו כי הושארו בחדר לבד פרקי זמן שונים, אולם לא יכלו להירדם בשל הישיבה והאיזוק המכאיבים. ברוב המקרים הופעלה השיטה רק במהלך הימים הראשונים לחקירה: • ר"ע, בן 28 ואב לילד, שנחקר בכלא שקמה, ציין בעדותו כי, "ביום השני נשארתי בחדר החקירה מהשעה שבע בבוקר עד השעה שש בערב שלמחרת, כלומר כ-35 שעות ברציפות. החוקרים היו מתחלפים ביניהם... המזגן פעל ללא הפסקה והחדר היה מאוד קר. בשל כך לא נרדמתי כשאני יושב אזוק בכיסא... גם הדיבור של החוקרים, ביניהם ואליי, מנע ממני להירדם. מדי פעם הם היו גם צועקים עלי." • ע"ע, בן 24 ואב לשניים, שנחקר גם הוא בכלא שקמה, תיאר כיצד נמנע ממנו שינה במהלך כשלוש יממות. בעדותו ציין ע"ע כי הצליח לשמור על התמצאות מסוימת בזמן כי הציץ בשעונים שענדו חוקריו וכן כיוון שמחדר החקירה יכול היה לראות את השמש. לפי דבריו "... הביאו אותי לחדר החקירה בסביבות השעה שבע בבוקר. זה היה יום חמישי. השאירו אותי שם, ללא שינה, עד יום ראשון בסביבות שתיים לפנות בוקר ברציפות. במהלך רוב אותו זמן הייתי אזוק לכיסא. באותו פרק זמן לא היה שימוש באלימות פיסית... אבל כשהייתי נרדם החוקרים היו שופכים עלי מים או נותנים לי מכה על הראש או על הפנים על מנת להעיר אותי. במהלך הימים האלה נלקחתי מספר פעמים לבדיקת פוליגרף. החוקרים היו משחררים את ידיי כדי לאכול וגם נותנים לי לגשת לשירותים כשביקשתי. ביום ראשון בסביבות השעה שתיים, החזירו אותי לצינוק ואיפשרו לי לישון עד השעה שש בבוקר ולאחר מכן נלקחתי שוב לחקירה." • ע"ד, בן 24, נחקר בכלא קישון. בעדותו סיפר כי לאחר חקירתו הראשונה "הביאו אותי לצינוק לאחר כיממה מאז המעצר, במהלכה לא איפשרו לי לישון. כשנכנסתי לצינוק חשבתי לתומי שסוף סוף יתנו לי לישון, אבל התבדיתי. כעבור שעה החזירו אותי לחדר החקירה. זה היה בסביבות השעה אחת אחר חצות הלילה... נשארתי שם במשך יממה נוספת, כלומר עד חצות שלמחרת... הייתי תשוש וכל רגע עמדתי להירדם אבל החוקרים היו מכים בי או צועקים עליי כדי למנוע ממני להירדם." מכות 17 מתוך כלל העדים שנכללו במדגם (24%) דיווחו כי במהלך החקירה, היכו אותם חוקרי השב"כ מכות "יבשות", קרי סטירות, מכות אגרוף ובעיטות. מתוכם 12 מהעצירים "הבכירים" (כ-31% מקבוצה זו) וחמישה מהעצירים "הרגילים" (כ-15% מקבוצה זו). עדים שדיווחו על סטירה בודדת לא נכללו בנתונים אלה. שבעה מתוך מקרי ההכאה התרחשו בכלא קישון, ארבעה בכלא שקמה, שלושה בפתח תקווה, שלושה במגרש הרוסים ואחד בתחנת המשטרה באריאל. רוב העדים ציינו כי הם הוכו במהלך חקירה אחת בלבד, בדרך כלל בחקירה הראשונה או השנייה. להלן כמה דוגמאות: • לפי מ"ג', בן 24, שנחקר בכלא קישון, "בהתחלה החוקר דיבר אליי בנינוחות, אבל כשהודעתי לו שאין לי מה להגיד לו, הוא קרא לשני חוקרים נוספים שהצטרפו אליו, ואחד מהם היכה בי באגרוף בחזה וגם החזיק אותי בגרון תוך כדי חניקה... יש לציין כי השימוש באלימות ישירה כפי שתיארתי נעשה רק ביום החקירה הראשון." • ח"ק (27.2), בן 26 ואב לילד, שנחקר בכלא קישון, סיפר בעדותו כי "אחד החוקרים בעט בי באזור המפשעה, בעת שישבתי על הכיסא, ולאחר מכן נתן לי מכה עם הברך של אותה רגל בחזה ובידו נתן לי מכה מתחת לסנטר, דבר שהיטה את ראשי בחוזקה לאחור. רצף המכות היה זריז מאוד ונעשה במיומנות. מכות כאלה קיבלתי רק פעם אחת." • לפי ח"פ (4.1), בן 20, שנחקר בכלא שקמה, "כל ארבעת החוקרים שהיו בחדר נתנו לי סטירות על הפנים כל פעם שהכחשתי את החשדות נגדי... המייג'ור אמר לי שהוא ייצא מהחדר לעשר דקות ואם כשיחזור אני לא אדבר הוא ייתן לי מכות. הוא אכן חזר אחרי עשר דקות ולאחר שהבין שאני לא מעוניין לדבר, הוא שיחרר את אזיקי הידיים מהחיבור ללולאה שמאחורי הכיסא. הידיים עצמן נותרו אזוקות מאחורי הגב. אז, הוא הרים אותי מהכיסא, זרק אותי על השולחן והיכה אותי באגרופים ובכפות הידיים, כשאני שוכב על השולחן על הגב. אחרי זה, הרים אותי מהשולחן ובעט בי בכל הגוף." • ב"ע (56.2), בן 27, שנחקר בכלא שקמה, העיד כדלקמן: "בהתחלה החקירה כללה רק קללות, עלבונות ואיומים על כך שיעצרו את אימי ואשתי. לאחר מכן הם התחילו לתת לי סטירות באזור העורף. אחד החוקרים הבהיר לי שעוד לא ראיתי שום דבר. אני הודעתי לו שכואב לי הגב בגלל המכות שקיבלתי מהחיילים שעצרו אותי. הוא שאל אותי איפה בדיוק כואב לי ועניתי לו שבאזור המתניים מצד שמאל. אז הוא נתן לי אגרוף בדיוק באותו אזור. אני צרחתי מכאב". הידוק אזיקים חמישה מתוך כלל העדים (כ-7%) דיווחו כי בשלב זה או אחר של החקירה הידקו החוקרים את אזיקי המתכת שהיו מונחים על ידיהם באופן מירבי, תוך גרימת כאבים עזים בפרקי הידיים. כל החמישה משתייכים לקבוצת העצירים "הבכירים" ומהווים כ-13% ממנה. שניים מהמקרים אירעו במתקן החקריה בכלא קישון, שניים בכלא שקמה ואחד בפתח תקווה. שלושה מתוכם דיווחו כי בנוסף להידוק האזיקים, באחת החקירות משכו החוקרים את האזיקים לכיוון המרפק, תוך עצירה של זרימת הדם לכיוון כפות הידיים לכמה דקות. אחד מהם, ע"ד, בן 28, שנחקר בפתח תקווה, מסר כי בעת שהאזיקים היו מורמים קרוב למרפק וזרימת הדם נעצרה "החוקר היה מזיז את האצבעות שלי, וגרם לי כאבי תופת באצבעות ובכף היד". שניים מתוך השלושה ציינו כי לפני הרמת האזיקים חבשו החוקרים את זרועותיהם של הנחקרים בתחבושת אלסטית, בקטע שבין פרק כף היד למרפק. כל השלושה דיווחו בעדויותיהם על שטפי דם מתחת לעור, בזרועות ובפרק כף היד. משיכת גוף פתאומית לפי שיטה זו, אוחז החוקר את הנחקר באופן פתאומי בחולצתו, או לחלופין בכתפיו, ומושך אותו בחוזקה, בדרך כלל קדימה, פעם אחת. פעולה זו חוזרת על עצמה מספר פעמים במהלך החקירה. לנוכח העובדה שידיו של הנחקר אזוקות מאחורי גבו, כשהאזיקים מחוברים ללולאה שבמושב הכיסא, גורמת המשיכה הפתאומית לכאבים עזים בפרקי ידיו ובזרועותיו של הנחקר. ששה מתוך כלל העדים במדגם (כ-8%), מהם ארבעה מהעצירים "הבכירים" ושניים מהעצירים "הרגילים", דיווחו כי שיטה זו ננקטה במהלך חקירתם. שניים מהמקרים התרחשו בכלא קישון, שניים בכלא שקמה ושניים בתחנת מגרש הרוסים. אחד העדים דיווח כי פעולה זו גרמה לדימום בפרקי הידיים. שניים אחרים ציינו כי החוקר משך בחולצתם כמה פעמים ברציפות, כך שבנוסף לכאבים בפרקי הידיים נגרמו להם גם כאבים חזקים בצוואר ובכתפיים. מבחינה חיצונית, נדמית שיטה זו לשיטת ה"טלטול", בה השתמש השב"כ בהרחבה עד פסק הדין משנת 1999, לפיה מושך החוקר בדשי חולצתו של הנחקר במשך כמה שניות רצופות תוך ניעור גולגלתו של הנחקר קדימה ואחורה במהירות. עם זאת, מדובר בטכניקות שונות. מוקד הכאב ב"טלטול" הוא הראש והצוואר, ומסוכנתו טמונה באפקט הניעור של המוח בתוך הגולגולת. לעומת זאת, העיקרון של "המשיכה הפתאומית" הוא מתיחת הגוף, ולא ניעורו, ואילו מוקד הכאב הוא הזרועות ופרקי הידיים. יש לציין כי, למרות שלא נרשמו דיווחים על שימוש בשיטת ה"טלטול" בקרב עדי המדגם, מתצהירים שגבה הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (להלן: הוועד נגד עינויים) עולה כי גם לאחר 1999 המשיכו חוקרי השב"כ להשתמש בה.117 הטיית ראש פתאומית שמונה מתוך כלל העדים (11%) ציינו כי שיטה זו ננקטה כלפיהם בחקירתם, מחציתם מקרב העצירים "הרגילים" ומחציתם מקרב העצירים "הבכירים". לפי שיטה זו, אוחז החוקר בחוזקה בסנטרו של הנחקר ומסובב את ראשו בחוזקה ובפתאומיות לאחד הצדדים. לחלופין, או בנוסף, דוחף החוקר את ראשו של הנחקר אחורה באמצעות אגרוף קמוץ המוצמד לסנטרו של הנחקר. ששה מתוך השמונה דיווחו על הטייה אחת או שתיים בכל פעם, ואילו השניים הנותרים ציינו כי החוקרים היטו את ראשם, כפי שתואר, מספר פעמים ברציפות. שלושה מהמקרים בהם ננקטה השיטה התרחשו בתחנת פתח תקווה, שניים בכלא שקמה, שניים במגרש הרוסים ואחד בכלא קישון. בכל המקרים ננקטה שיטה זו במהלך חקירה בה ננקטו אחת מהשיטות האלימות האחרות, ועל כן מרבית העדים נמנעו מלהתייחס לכאב הכרוך בשיטה זו, כשלעצמו. בכפוף לחוסר וודאות זה, ניתן לשער כי המהירות והפתאומיות של התנועה גורמות לדרגה כזו או אחרת של כאב בצווארו של הנחקר. ניתן עוד לשער כי דחיפת הראש באמצעות אגרוף המוצמד מתחת לסנטר גורמת, במידה זו או אחרת, לתחושת מחנק עקב הלחץ על קנה הנשימה. כריעת "צפרדע" לפי שיטה זו, מכריחים החוקרים את הנחקר לכרוע על קצות אצבעות רגליו לכמה דקות ברציפות, כשידיו אזוקות לאחור. במהלך הכריעה, דוחפים או מכים החוקרים את הנחקר עד שזה מאבד את שיווי המשקל ונופל אחורה או קדימה. מתוך כלל העדים שנכללו במדגם, שלושה (4%) דיווחו כי השיטה ננקטה נגדם, כולם מקרב העצירים "הבכירים". אלה התרחשו בכלא קישון, בכלא שקמה ובתחנת פתח תקווה, מקרה אחד בכל מתקן. לפי העדים, יוצרת תנוחה זו לחץ הולך וגובר על שרירי הרגליים, וכעבור כמה דקות מתחילה להכאיב ממש. בנוסף לכאב בשרירי הרגליים, הנפילה כתוצאה מהדחיפה גורמת לחיכוך האזיקים בפרקי הידיים, תוך הגברת הכאב. יש לציין כי שיטה זו, ללא הדחיפות, היתה בין השיטות שנבחנה על-ידי בג"ץ בפסק הדין משנת 1999 והוגדרה כבלתי חוקית.118 מתצהירים שגבה הוועד נגד עינויים בשנים שלאחר מכן עולה כי השב"כ המשיך להשתמש בשיטה זו.119 כיפוף גב (תנוחת "בננה") לצורך יישום שיטה זו, משנים החוקרים את אופן הישיבה של הנחקר, כך שמשענת הכיסא מוצבת לצידו ולא מאחורי גבו, וקושרים את ידיו באזיקים בקדמת הגוף,במקום האיזוק הרגיל מאחורי גבו. לאחר הכנה קצרה זו, דוחף אחד החוקרים את הנחקר בחוזקה אחורה, עד שגבו של הנחקר מגיע לזווית של 45 מעלות. ברגע שאין הנחקר יכול להחזיק עוד את גבו בזווית זו, הוא נופל אחורה, כך שכל גופו מכופף בצורת קשת. חלק מהעדים דיווחו, כי מיד לאחר הכיפוף, קשרו החוקרים את אזיקי הידיים לאזיקי הרגליים של הנחקר באמצעות שרשרת, והשאירו אותם בתנוחה זו כמה דקות. לאחר מכן, חוקר העומד מאחורי הנחקר ומחזיר את גבו של הנחקר לזווית של 45 מעלות. מתוך כלל העדים שנכללו במדגם, חמישה (7%), כולם מקרב העצירים "הבכירים" (13% מקבוצה זו) דיווחו כי שיטה זו ננקטה נגדם. שניים מהמקרים התרחשו בכלא קישון, שניים בכלא שקמה ואחד בתחנת פתח תקווה. כל חמשת העדים דיווחו כי שיטה זו גרמה להם כאבים קשים מנשוא: • לפי ע"ע, בן 24 ואב לשניים, שנחקר בכלא שקמה, "[...] כל פעם שנסיתי ליישר את הגב, החוקר שעמד מולי היה מכה אותי או דוחף אותי בחזה... כשלא יכולתי עוד להחזיק את עצמי, פלג גופי העליון היה מוטה לאחור בצורת קשת והדבר היה גורם לי לכאבים חזקים ביותר. אז, החוקר שעמד מאחוריי היה מרים אותי מהכתפיים ומחזיר אותי לזווית הקודמת. כך, עד הנפילה הבאה. הם היו מקפידים שהישבן יישאר על מושב הכסא כדי להגביר את הכאב בגב התחתון. אמרתי להם שיש לי בעיות גב קודמות ושהדבר גורם לי לסבל רב, אך לשווא." • לפי ע"ז, בן 29, שנחקר בפתח תקווה, "[...] בשלב מסוים הביאו שרשרת וחיברו באמצעותה בין אזיקי הרגליים לאזיקי הידיים. מתיחת הגוף בצורה זו גרמה לי כאבי תופת. אז החוקרים הרימו את הספסל משני צדדיו ועזבו אותו בפתאומיות. באותו שלב התעלפתי. כשהתעוררתי הפנים שלי היו רטובות, ככל הנראה בגלל מים ששפכו עליי החוקרים. הרגשתי כאבי תופת במפשעה ובבטן התחתונה. באזור זה היתה גם נפיחות. לאחר מכן העבירו אותי למרפאה." • לפי ב"ע, בן 27, שנחקר בכלא שקמה, "[...] הם היו משאירים אותי בתנוחה זו [תנוחת קשת] למשך כעשרים דקות רצופות, לאחר מכן משחררים אותי לחמש דקות בערך, במהלכן היו נותנים לי לשבת באופן רגיל, ומחזירים אותי לתנוחה הקודמת. כך חמש פעמים. הודעתי לחוקרים שאין ביכולתי להמשיך, שיש לי כאבים חזקים בגב ואני מרגיש שאני הולך למות... לאחר מכן החזירו אותי לצינוק." מסקנות ניתן לסכם את ממצאי פרק זה בכך שהשימוש שעושה השב"כ בשיטות החקירה "המיוחדות" שתוארו כאן, אמנם אינו דבר שבשגרה, אולם אין מדובר בתופעה זניחה. כפי שעולה מהטבלה שלהלן, 27 מתוך 73 העדים שנכללו במדגם, קרי למעלה משליש, דיווחו כי במהלך חקירתם נחשפו לאחת מהשיטות "המיוחדות" לפחות. ממצא בולט נוסף הוא ששכיחות השימוש בשיטות אלה היא גבוהה באופן משמעותי כשמדובר במבוקשים "בכירים" בהשוואה לשכיחות ביחס לנחקרים "רגילים". יתרה מזו, בנוגע לשלוש מתוך שבע השיטות שהוזכרו בפרק זה, לא נרשם ולו מקרה אחד של שימוש בהן כלפי הנחקרים ה"רגילים". השיטה עצירים "רגילים" [34 מקרים] עצירים "בכירים" [39 מקרים] כלל המדגם [73 מקרים] מניעת שינה 5 (15%) 10 (26%) 15 (21%) מכות 5 (15%) 12 (31%) 17 (23%) הידוק אזיקים 0 5 (13%) 5 (7%) משיכה פתאומית 2 (6%) 4 (12%) 6 (8%) הטיית ראש פתאמית 4 (12%) 4 (10%) 8 (11%) כריעת "צפרדע" 0 3 (8%) 3 (4%) כיפוף גב 0 5 (13%) 5 (7%) לפחות אחת השיטות 10 (26%) 18 (46%) 27 (37%) לפחות שתי שיטות 3 (9%) 10 (26%) 13 (18%) שלוש שיטות או יותר 2 (3%) 7 (18%) 9 (12%) כפי שצוין בסיכומו של הפרק הקודם, השיטות המרכיבות את משטר החקירות השגרתי מהוות, ככלל, התעללות אסורה, ובמקרים מסוימים עלולות להגיע לכדי עינויים ממש. השיטות שנדונו בפרק זה נכנסות, ברוב המקרים, לגדר ההגדרה של עינויים באופן מובהק, הרחק מהתחום האפור שבין התעללות לעינויים. מסקנה זו נסמכת, בראש ובראשונה, על התיאורים המופיעים בעדויות, לפיהם לא ניתן לאפיין את הסבל שנגרם לנחקרים באמצעות אותן שיטות אלא כסבל "חמור", כמשמעות ביטוי זה בהגדרה של המושג עינויים במשפט הבינלאומי. היא תקפה שבעתיים בהתחשב בכך שהשיטות "המיוחדות" ננקטות כתוספת לשיטות השגרתיות שתוארו בפרק הקודם, המהוות התעללות כשלעצמן. זאת, לאור ההלכה לפיה האפקט המשולב של כל האמצעים המופעלים בו זמנית, או בזה אחר זה, הוא המכריע לקביעת עוצמת הסבל שנגרם, ולא האפקט של כל שיטה בנפרד, כאילו ננקטה בחלל ריק. מאחר שהמשפט הבינלאומי אינו מכיר במצבים חריגים, בהם מותר למדינות להשתמש בעינויים, ואינו מתיר לפטור את האחראים לעינויים מאחריות פלילית, מחויבת ישראל לחקור, להעמיד לדין ולהעניש את כל האנשים המעורבים בשימוש בשיטות שתוארו כאן. אם לא תעשה כך, תהיינה כל שאר המדינות בעולם מוסמכות, ואף מחויבות, לעצור את אותם ישראלים החשודים במעורבות ישירה בביצוע עינויים, בשעה שאלה האחרונים נמצאים בשטחן, ולהעמידם לדין או להסגירם למדינה המבקשת להעמידם לדין. האם השימוש שעושה השב"כ בשיטות "המיוחדות", כולן או חלקן, עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בג"ץ משנת 1999 או עם העקרונות הנגזרים ממנו? נציין תחילה כי פסק הדין התייחס בצורה מפורשת רק לשלושה מהאמצעים שנסקרו כאן: מניעת שינה, הידוק אזיקים וכריעת "צפרדע". לגבי שני האחרונים קבע בג"ץ, כי "הם פוגעים בכבודו של הנחקר, בשלמות גופו ובזכויות שלו מעבר לנדרש. אין לראות אותם ככלולים במסגרת סמכויות חקירה כלליות".120 עם זאת, ועל אף היעדר התייחסות מפורשת בפסק הדין, ניתן להסיק כי קביעה זו תקפה, בבחינת קל וחומר, גם לארבעת האמצעים האחרים שנדונו בפרק זה (הכאה, משיכת גוף פתאומית, הטיית ראש פתאומית וכיפוף גב). לעומת זה, לפי פסק הדין, על מנת לקבוע האם לשב"כ סמכות למנוע מנחקר שינה לאורך זמן, יש לבחון אילו שיקולים הניעו את החוקרים לנהוג כך. לפי השופטים "עייפות של הנחקר והיותו נתון לשאלות חוקרים במשך זמן ממושך, הינם לעיתים תוצאה בלתי נמנעת מחקירה או תוצאה נלווית לחקירה. זהו חלק מ'אי הנוחות' הטבוע בחקירה. על כן, עצם העובדה כי נמנעת מנחקר היכולת לישון כלולה, לדעתנו, בסמכות הכללית של החוקר". אולם, "אם נמנעת שינה מן הנחקר במכוון, לאורך זמן, וזאת אך בשל מטרה להתישו ולשבור את רוחו – אין הדבר מצוי בגדריה של חקירה הוגנת וסבירה."121 עם זאת, על סמך המידע שעולה מהעדויות, לא ניתן לקבוע בוודאות האם אופן השימוש באמצעי של מניעת שינה נגד עדי המדגם, עולה בקנה אחד עם קביעה זו של בג"ץ. כך או אחרת, אי ודאות זו אינה משפיעה כהוא זה על אי חוקיותו של האמצעי לפי המשפט הבינלאומי. הגופים המקצועיים המוסמכים לפרש את אמנות זכויות האדם ולעקוב אחר יישומן, קבעו מספר פעמים כי מניעת שינה לפרק זמן משמעותי מהווה סוג של התעללות ואף עינויים, ללא קשר לנסיבות בהן הדבר נעשה. כך למשל, בעקבות פסק הדין של בג"ץ, ציינה הוועדה נגד עינויים של האו"ם כי, אמנם, פסק הדין האחרון של בג"ץ היה צעד בכיוון הנכון, אולם, למרבה הצער, הוא לא הוציא לחלוטין את העינויים אל מחוץ לחוק. הוא לא מילא את חובתו ביחס לאמנה [נגד עינויים] בכך שאיפשר הפעלת אמצעים כמו מניעת שינה, כל עוד אמצעים אלה אינם משמשים להפעלת לחץ בחקירה; במילים אחרות, השב"כ יכול להמשיך לענות.122 למרות קביעתו של בג"ץ כי אין לשב"כ סמכות חוקית להשתמש בשיטות "המיוחדות", למעט במניעת שינה בתנאים כפי שהוגדרו לעיל, הכיר בג"ץ בחריג מרכזי: לפי סייג הצורך בחוק העונשין, חוקרי שב"כ שהפעילו שיטות חקירה אסורות, עשויים שלא לשאת באחריות פלילית למעשיהם, אם עשו זאת בנסיבות מסוימות (לפרטים ר' פרק 1). עם זאת, לפי פסק הדין, חריג זה "עוסק בהכרעה אינדיבידואלית של אדם המגיב למצב עובדתי נתון; זוהי פעולה אד-הוק כתגובה לאירוע; היא תוצאה של אימפרוביזציה נוכח התרחשות בלתי צפויה".123 לפיכך, ממשיך פסק הדין, "אין סמכות לממשלה או לראשי שירות הביטחון הכללי לקבוע הנחיות, כללים והיתרים באשר לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירה של חשודים בפעילות חבלנית עוינת, הפוגעים בחירותם של אלה, מעבר להנחיות ולכללים המתבקשים מעצם מושג החקירה."124 נשאלת השאלה: האם ניתן לאפיין את השימוש בעינויים על-ידי חוקרי השב"כ כ"אימפרוביזציה נוכח התרחשות בלתי צפויה", שנעשה ללא כל "הנחיות, כללים והיתרים"? לפי מירב הסימנים, התשובה לכך שלילית. סימן ראשון לכך, ניתן למצוא ב"הנחיות העצמיות" שפרסם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, בעקבות פסק הדין. לפי אותן הנחיות, בכל הנוגע לשימוש ב"אמצעים פיסיים", "ראוי שיהיו בשב"כ הנחיות פנימיות. בין השאר באשר למערכת ההתייעצויות והאישורים בתוך הארגון הנחוצה לעניין."125 יש לשער כי הנחיות אלה סיפקו גושפנקא משפטית לגיבוש נוהל מסודר באשר להפעלת האמצעים "המיוחדים", מעין "מדריך למענה". קיומו של מדריך כזה הוזכר מספר פעמים בהליכים פליליים שהתנהלו נגד פלסטינים שנחקרו על-ידי השב"כ. בהכרעת הדין באחד ההליכים הללו, קבעו השופטים כי "לאור הראיות שהיו בידי חוקריו על מעורבותו הפעילה בביצוע פיגועי טרור, ננקט בעניינו של אחמד נוהל חקירה, שאמור לחסות תחת כנפי הגנת הצורך... החוקרים הבהירו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית את מהות האמצעים שננקטו, ובכללם לחץ פיזי."126 יתרה מזו, השב"כ עצמו הודה בגלוי בקיומו של הליך במסגרתו מאשרים ראשי השב"כ לחוקרי השירות להשתמש בשיטות "מיוחדות". כך למשל, בידיעה שהתפרסמה בעיתון הארץ אודות תלונות על עינויים בהן טיפל הוועד נגד עינויים בשנה האחרונה, נכתב כי "לדברי השב"כ, האישור להפעלת הכוח בחקירות ניתן לפחות בדרג של ראש צוות חקירה, ולעיתים אף מגיע מראש השירות עצמו."127 כעבור יומיים התפרסמה בעיתון הבהרה, שהועברה לעיתון על-ידי השב"כ, לפיה "את האישור להפעלת אמצעים מיוחדים בחקירות יכול לתת ראש השב"כ בלבד".128 גם בהיעדר אינדיקציות קונקרטייות מעין אלה, ניתן היה לשער שהשיטות שתוארו כאן אינן פרי אילתור. כפי שהיטיב להסביר זאת הפרופ' מרדכי קרמניצר, המצב אותו תיאר לעצמו בג"ץ בפסק הדין, לפיו לנוכח סכנה מיידית מחליט חוקר השב"כ לענות נחקר מסוים, באופן ספונטני ועל דעת עצמו בלבד, הינו בלתי מציאותי בעליל.129 לדעת קרמניצר, ככל שהדבר נוגע לפעילותם של ארגונים ממשלתיים... מן ההכרח הוא שבדרך זו או אחרת ייווצרו דפוסי התנהגות. ומאחר שבית-המשפט, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, סירבו להסביר מהם לדעתם "הנסיבות המתאימות" שבהן מוצדק השימוש באמצעי חקירה פיסיים, החלטה זו תתקבל, יש להניח, בידי ראשי השב"כ ויועציו המשפטיים.130 המסקנה המתבקשת מכך היא, שגם אם השימוש באמצעים "המיוחדים" נעשה אך ורק במצבים של "פצצה מתקתקת" (הנחה מופרכת כשלעצמה), הרי שאליבא דבג"ץ לא ניתן היה להחיל על מקרים אלה את סייג הצורך ולפטור את אנשי השב"כ מאחריות פלילית, שכן, אין הדעת נותנת שהתנהגותם היתה מעשה אילתור ולא החלטה קרה שנבעה מהנחיות ונהלים. פרק 5 מי ישמור על השומרים? מנגנוני הטיוח והחיפוי כיצד מתפקדים המוסדות והמנגנונים האחראים על שמירת שלטון החוק בישראל אל מול תופעת העינויים וההתעללות בעצירים פלסטינים בידי אנשי כוחות הביטחון, שתוארה בפרקים הקודמים? בפרק זה נתמקד בארבעה היבטים מרכזיים של שאלה זו: אופן הטיפול בתלונות על התעללות השב"כ בנחקרים פלסטינים; אופן הטיפול בתלונות על התעללות חיילי הצבא בעצירים פלסטינים; מדיניותו של בג"ץ בעתירות נגד האיסור שמטיל השב"כ על קיום מפגש בין הנחקר לעורך דינו; ומדיניות בתי המשפט כלפי עדויות שנגבו באמצעות התעללות. חקירת תלונות נגד חוקרי שב"כ האחריות על חקירת חשדות לביצוע עבירות פליליות מצד אנשי שב"כ במסגרת מילוי תפקידם מוטלת, על פי החוק, על המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (להלן: מח"ש).131 הסמכות להורות למח"ש על פתיחת בחקירה כזו נתונה ליועץ המשפטי לממשלה. זה האחרון רשאי להאציל סמכות זו לפרקליט המדינה או למשנה שלו.132 בפועל, מואצלת סמכות זו לפרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, שהיא, בדרך כלל, מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים (להלן: הפרקליטה הבכירה). בתגובה לכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ בנובמבר 2006, שעסקה בתלונות על עינויים והתעללות שהתקבלו בוועד נגד עינויים, נמסר מלשכת היועץ המשפטי לממשלה כי "כל התלונות נבדקות באופן יסודי ביותר", וכן כי "במקרים בודדים, בהם נמצא כי אכן היתה חריגה מנהלים, מתקבלת החלטה על פתיחה בהליך משמעתי או פלילי."133 עשוי להשתמע מכך כאילו היו אכן "מקרים בודדים" בהם הורתה פרקליטות המדינה על פתיחת בחקירה פלילית, קרי חקירת מח"ש. ולא היא. מתשובת משרד המשפטים לבקשת מידע שהגיש בצלם עולה, כי מתוך למעלה מ-500 תלונות שהוגשו נגד חוקרי שב"כ בטענה להתעללות ועינויים, בין ינואר 2001 לאוקטובר 2006, לא נפתחה ולו חקירת מח"ש אחת.134 תוצאה זו היא, על פניה, בלתי סבירה באופן קיצוני. משמעותה היא כי, בעיני הפרקליטות, במהלך כמעט שש שנות פעילות אינטנסיבית, בהן נחקרו אלפי אנשים, לא היה אפילו מקרה אחד בו חוקר שב"כ חרג מסמכותו והיכה נחקר, או הפר את זכויותיו בדרך אחרת שלא לצורך. ייתכן כי הסיבה לחוסר סבירות זה נעוצה בבסיס, העובדתי והמשפטי כאחד, המשמש את פרקליטות המדינה בבואה להחליט האם להורות על פתיחה בחקירה פלילית בעקבות תלונה אם לאו. מבחינה עובדתית, נשענת החלטתה של הפרקליטה הבכירה, בנוגע לכל תלונה ותלונה, על ממצאי בדיקה אותה עורך גורם המכונה "המבת"ן" (מבקר תלונות נחקרים בשב"כ), הפועל תחת הנחייתה המקצועית. מעמדו המשפטי של המבת"ן מעוגן בנוהל אותו קבעה ועדת השרים לענייני השב"כ.135 לדבריה של עו"ד טליה ששון, מי שכיהנה בעבר כפרקליטה הבכירה, האדם הממלא את תפקיד המבת"ן אינו אלא "חוקר בכיר בשירות הביטחון הכללי שמונחה מקצועית על-ידי".136 אם מעלה בדיקת המבת"ן כי אין לתת אמון בתלונה שהוגשה, מחליטה הפרקליטה הבכירה על סגירת התיק. אולם, מידת העצמאות והאובייקטיביות של המבת"ן מוטלת מלכתחילה בספק. ראשית, המדובר הוא בעובד שב"כ הכפוף מבחינה ארגונית לראש השב"כ, בשעה שזה האחרון אמור להיות אחד ממושאי הביקורת שלו. תלותו של המבת"ן בראש השב"כ עלולה לפגוע, מטבע הדברים, בעצמאותו. שנית, סביר להניח כי העובדה שמדובר באיש שהגיע מתוך שורות השב"כ, שהיה שותף ל"מלאכה" ושייתכן שהוא קשור לעמיתיו בארגון בקשרים מקצועיים וחברתיים, פוגמת במידה זו או אחרת באובייקטיביות של שיקול דעתו, יהיה האדם שמונה לתפקיד זה הגון וישר ככל שיהיה. גם אם ימצא המבת"ן כי המתלונן דיבר אמת, קרי שחוקרי השב"כ אכן התעללו בנחקר, לדידה של פרקליטות המדינה אין הדבר מצדיק בהכרח פתיחה בחקירת מח"ש. בפועל, כפי שהסטטיסטיקה שהוצגה לעיל מלמדת, בכל המקרים הללו החליטה פרקליטות המדינה על סגירת התיק מבלי לפתוח בחקירת מח"ש. מדיניות זו מבוססת על פרשנות מגמתית של קביעת בג"ץ בפסק דינו משנת 1999 (השגויה, כפי שהוסבר בהרחבה בפרק 1, בפני עצמה), לפיה, אם חוקר שב"כ התעלל בנחקר בנסיבות של "פצצה מתקתקת", הרי שעשויה לחול עליו הגנת הצורך, הפוטרת אותו מאחריות פלילית למעשיו. מבחינה מהותית, מתעלמת פרשנות זו מקביעת בג"ץ, לפיה הגנה זו עשויה לחול אך ורק בנוגע למעשה שהיה בבחינת "אימפרוביזציה נוכח התרחשות בלתי צפויה", ולא תוצר של החלטה מחושבת ומתוכננת. בניגוד גמור לכך, המליץ היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, לשב"כ, כי השימוש ב"אמצעים פיסיים" בחקירות ייעשה בכפוף ל"מערכת אישורים".137 גם מבחינה פרוצדורלית, אין פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה מחויבת המציאות או לשון פסק הדין של בג"ץ. בהסתמך על אותה קביעה של בג"ץ אודות תחולת הגנת הצורך, היה היועץ המשפטי יכול לקבוע כי, אם יימצאו ראיות לכך שחוקר שב"כ התעלל בנחקר, יש להגיש נגדו כתב אישום, ואילו את הטענה, לפיה לנוכח הנסיבות יש לפטור את החוקר מאחריות פלילית, יכול היה להשאיר לסניגור או לשופטים. לכל הפחות, יכול היה היועץ המשפטי לקבוע, באותם מקרים בהם תלונתו של נחקר מאומתת על-ידי המבת"ן, כי יש לפתוח בחקירת מח"ש לבירור הנסיבות, ורק אם חקירה זו תעלה שההתעללות בוצעה במצב של "פצצה מתקתקת", או אז יוחלט על סגירת התיק ועל אי הגשת כתב אישום. על רקע הפגמים המהותיים הטמונים במנגנון ה"חקירה" שתואר, ניתן לקבוע כי מדינת ישראל מפירה את חובתה, לפי המשפט הבינלאומי, לחקור חשדות לעינויים ובמידת הצורך להעמיד לדין פלילי את האחראים. זאת ועוד, מנגנון זה משדר לנחקרים, המתלוננים הפוטנציאליים, מסר ברור, לפיו הסיכוי כי יינקטו צעדים כנגד מי שהתעללו בהם הוא אפסי. אותותיו של מסר זה באו לידי ביטוי בסירובם של הנחקרים, שנכללו במדגם ואשר עברו עינויים של ממש, להגיש תלונות, למרות ייעוץ משפטי שקיבלו מהמוקד ומבצלם. מתוך תשעה אנשים אליהם פנו הארגונים עד כה, ארבעה סירבו להצעה בשל חוסר אמון מוחלט במערכת החוקרת. חקירת תלונות נגד חיילים האחריות על עריכת חקירה פלילית כנגד חיילים, לרבות בגין חשדות לאלימות לא מוצדקת במהלך ביצוע מעצרים והחזקת עצירים במשמורת, מוטלת על מצ"ח (המשטרה הצבאית החוקרת). פתיחה בחקירה כזו כפופה לאישור מוקדם של הפרקליטות הצבאית. בניגוד למדיניותה של פרקליטות המדינה ביחס לתלונות על התעללות של אנשי שב"כ בנחקרים, אין הפרקליטות הצבאית מתנה את פתיחתה של חקירת מצ"ח על עבירות של אלימות או התעללות, בביצוע חקירה פנימית, דוגמת זו שעורך המבת"ן.138 כמו כן, אין הפרקליטות הצבאית מונעת פתיחה בחקירות בטענה כי על מעשי האלימות או ההתעללות בהם חשודים החיילים חל פטור מאחריות פלילית מסוג כלשהו. יש לציין כי מאחר שבידי המוקד ובצלם אין נתונים אודות כמות חקירות מצ"ח שנפתחו בעקבות תלונות על פגיעה בעצירים לפני חקירת שב"כ, בנסיבות שתוארו בדו"ח זה, לא ניתן לקבוע בוודאות באיזו מידה מדובר במנגנון בקרה אפקטיבי. עם זאת, הניסיון שהצטבר בשני הארגונים בשש השנים האחרונות, בנוגע לדרכי הטיפול בתלונות על אלימות חיילים בכלל (קרי, לאו דווקא בנסיבות שנבחנו בדו"ח זה) על-ידי הפרקליטות ומצ"ח, מעלה חשש כי מידת האפקטיביות של מנגנון זה במיצוי הדין עם חיילים שהפרו את זכויותיהם של עצירים פלסטינים, אינה גדולה בהרבה מזו של פרקליטות המדינה ביחס לשב"כ. ראשית, אחד המכשולים העיקריים בפני מיצוי הדין הוא הרתיעה הקיימת בקרב חלק גדול מהנפגעים מפני הגשת תלונות. הסיבות לכך הן, בין השאר, חוסר אמון במערכת המשפט הצבאית, שנוטה לרוב להאמין לגירסת החיילים ולא לגרסת הפלסטינים, וכן ה"טרטורים" וההשפלות הכרוכים בהגשת התלונה ובמתן העדות.139 רתיעה זו מפני הגשת תלונות באה לידי ביטוי במספר המועט יחסית של חקירות מצ"ח שנפתחו מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. למרות שהתופעה של אלימות חיילים, בעיקר בנסיבות של אכיפת הגבלות על חופש התנועה, הפכה מאז לעניין כמעט יומיומי, הרי לפי נתונים שמסר הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אביחי מנדלבליט, לוועדת החוקה של הכנסת בפברואר 2007, במשך שש וחצי שנות האינתיפאדה נפתחו 427 חקירות מצ"ח בחשד לעבירות אלימות, קרי כ-65 חקירות לשנה. המאמצים שמשקיעים ארגוני זכויות האדם, בהם המוקד ובצלם, באיתור מקרים ובהעברתם לרשויות, גדולים ככל שיהיו, אינם יכולים לכפר על כשלי המערכת, המרתיעה קורבנות מהגשת תלונות. שנית, עצם הפתיחה בחקירת מצ"ח אינו ערובה למיצוי הדין. לפי תא"ל מנלבליט, מתוך אותן 427 חקירות שנפתחו, 35 בלבד (כ-%8) הבשילו לכדי כתב אישום.140 סביר להניח כי קשיים אובייקטיביים כאלה ואחרים מחייבים סגירתם של תיקים מסוימים, גם כאשר החקירה נוהלה ללא דופי. ייתכן גם כי בחלק מהמקרים נסגר התיק לאחר שנמצא כי החיילים פעלו כראוי. עם זאת, מנסיוננו עולה כי במקרים רבים הסיבה לסגירת תיקים נעוצה בליקויים שונים בפעילות הפרקליטות ומצ"ח. כך לדוגמה, לעיתים קרובות, עובר זמן רב בין הגשת התלונה לבין הוראת הפרקליטות לפתוח בחקירה, וכתוצאה מכך מתקשים חוקרי מצ"ח לנהל חקירה אפקטיבית: אין זכר לראיות פיסיות כלשהן בזירת האירוע, קשה לאתר את החיילים החשודים, קשה לאתר עדי ראייה, עדים שאותרו ומוכנים להעיד מתקשים לזכור את פרטי האירוע ועוד. בנוסף, קיימים ליקויים רבים הנובעים ממיעוט המשאבים שבידי מצ"ח. למשל, כמעט שאין במצ"ח דוברי ערבית שיוכלו לגבות עדויות מפלסטינים והחוקרים תלויים ברצונם הטוב של מתורגמנים מיחידות אחרות. כמו כן, חקירות רבות מופקדות בידי אנשי מילואים, המשתחררים תוך זמן קצר מבלי לסיים את החקירה, ונאלצים להעביר את הטיפול בתיק לחוקר אחר שצריך ללמוד את העובדות מחדש. לדוגמה: בספטמבר 2003 הגיש המוקד לפרקליטות הצבאית תלונה על אלימות חיילים בשמו של ס"ר, פלסטיני תושב מזרח ירושלים. לפי התלונה, עשרים יום לפני כן, נסע ס"ר יחד עם חבר במשאית עמוסה אביטיחים לכיוון העיר חברון. בסמוך להתנחלות חג"י, עצרו חיילים שהיו מוצבים במחסום את המשאית ודרשו מס"ר לפרוק אותה. משזה סירב, הוא הוכה בברוטאליות על-ידי אחד החיילים ולאחר מכן הובל לבסיס צבאי סמוך, כשפניו מכוסות וידיו אזוקות מאחורי גבו, והוחזק שם עד למחרת בבוקר ללא אוכל או שתייה. בתחילת פברואר 2004, כארבעה וחצי חודשים מהגשת התלונה, הודיעה הפרקליטות למוקד, כי ניתנה הוראה לפתוח בחקירת מצ"ח בגין התלונה.141 בדצמבר 2005, קרי כעבור כמעט שנתיים מפתיחת החקירה (!), פנה חוקר מצ"ח למוקד, בבקשה שזה האחרון יזמן את המתלונן לבסיס מצ"ח בירושלים לצורך המשך החקירה.142 כעבור כחצי שנה, הודיעה הפרקליטות הצבאית למוקד, כי הוחלט על סגירת התיק, וזאת מאחר ש"לא אותרו החיילים שהיו מעורבים באירוע הנטען".143 ללא קשר לליקויים אלה, יש להניח כי היקף התלונות המוגשות בגין מקרים שאירעו בנסיבות הספציפיות שנדונו בדו"ח זה, הוא מצומצם אף יותר מאשר בקרב כלל האוכלוסייה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שחלק ניכר מהמתלוננים הפוטנציאליים מוחזקים בבתי סוהר תקופות ארוכות לאחר ההתעללות, חלק מתקופה זו בתנאי ניתוק מהעולם החיצון, במהלכה סובלים חלקם מפגיעות נוספות וחמורות יותר וכן נאלצים להתמודד עם הליכים פליליים נגדם. לכן, סביר להניח כי ללא מאמץ יזום ומכוון מצד הרשויות, למצות את הדין עם חיילים מתעללים במטרה למגר את התופעה, נמוך הסיכוי כי עציר בתנאים אלו יטרח להגיש תלונה על הפגיעה בו בשלב המעצר. איסור מפגש בין נחקרים לעורכי דינם: בג"ץ כחותמת גומי זכותו של כל אדם להיוועץ בעורך דינו בנסיבות של מעצר וחקירה, נתפשת, הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הישראלי, כבעלת חשיבות מכרעת.144 בפסק דין תקדימי ממאי 2006 (להלן: פרשת יששכרוב) העלה בג"ץ על נס זכות זו ונימק את חשיבותה בכך ש"זכות הייצוג וההיוועצות בעורך-דין מסייעת להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו."145 בכלל זה, היא נתפשת כמעין ערובה למניעת התעללות בנחקר, שכן היא מספקת לו הזדמנות להתלונן בפני גורם ידידותי אשר, במידת הצורך, יכול להתריע על מעשי ההתעללות המתבצעים. על רקע שיקולים כבדי משקל אלה, החליט בג"ץ, בפרשת יששכרוב, לזכות חייל שהורשע בשימוש בסמים על סמך הודאתו, מאחר שהשוטר הצבאי שחקר אותו לא טרח ליידע אותו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. אלא שבכל הנוגע לעצירים פלסטינים הנמצאים תחת חקירת השב"כ, עקרונות לחוד ומציאות לחוד. לפי החקיקה הצבאית, כאמור, יכול השב"כ למנוע פגישה בין נחקר לעורך דינו, באמצעות צו, על דעת עצמו, עד שלושים יום ממועד המעצר. הסעד היחיד העומד לעצירים מפני פגיעה שרירותית בזכות ההיוועצות שלהם, היא הגשת עתירה לבג"ץ בבקשה שזה יורה לבטל את הצו. עם זאת, על פי מבחן התוצאה, נראה כי סעד זה קיים על הנייר בלבד, שכן כמעט תמיד משמש בג"ץ חותמת גומי להחלטות השב"כ. אמנם, בחלק מהמקרים, מסיכמה פרקליטות המדינה בעקבות עתירות המוגשות כנגד צווים האוסרים על מפגש בין נחקרים לעורכי דינם, לקצר את משך האיסור, או להתחייב שלא להאריך אותו, בתמורה למחיקת העתירות. עם זאת, מתוך מאות המקרים בשנים האחרונות, בהם היגיעו העתירות לשלב של דיון בפני בית המשפט, למיטב ידיעתנו, לא ביטל בג"ץ ולא הורה למדינה לקצר ולו צו איסור מפגש אחד. לשם המחשה, בשנת 2005 הגיש הוועד נגד עינויים 97 עתירות כנגד צווים כאלה, מהן 49 הגיעו לשלב של דיון בפני בג"ץ וכולן נדחו או נמחקו בהמלצת השופטים.146 יש לציין, כי אין מדובר בתופעה חדשה, המושפעת מנסיבות ביטחוניות יוצאות דופן, כמו אירועי האינתיפאדה, אלא במדיניות עקבית של בג"ץ, הננקטת לפחות מאז תחילת שנות התשעים.147 החלטותיהם של שופטי בג"ץ בעניין זה מתבססות, כמעט בכל המקרים, על חומר חסוי שמגישים להם נציגי השב"כ בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד. לכן, בפועל, אין לסניגורי הנחקרים כל אפשרות להפריך את הטענות המועלות על-ידי השב"כ. בג"ץ אף נוהג לאשר לשב"כ שלא ליידע את הנחקר על עצם הוצאת הצו ועל ההליכים המשפטיים המתנהלים בהקשר זה. מבחינת השב"כ, עצם ידיעתו של הנחקר כי גורמים מחוץ למתקן החקירה מודעים לקיומו ודנים בתנאי חקירתו, עשוי להפחית מתחושת חוסר האונים ומהלחץ הפסיכולוגי בו הוא נתון (ר' פרק 3). כך למשל, בפסק דין שניתן בספטמבר 2006 בעתירה נגד איסור מפגש בין נחקר שב"כ (ששמו נאסר לפרסום) לעורך דינו, קבעו שלושה שופטי בג"ץ כדלקמן: עיינו בחומר הסודי בהסכמת בא-כוח העותר שלא בנוכחותו, ואף קיבלנו הסברים נוספים בעל-פה. לאחר עיון בחומר כאמור השתכנענו כי לעת הזו, ויש כאמור כוונה להאריך את הצווים, בטחון האזור וטובת החקירה מצדיקים את הצווים האמורים לעת הזו. מאותם טעמים, ישנה הצדקה לכך שהעותר בבג"צ 7814/06 לא ידע על היותו מנוע מפגש. הובטח לנו כי יעשה כל מאמץ להסיר את המניעה בהקדם האפשרי. העתירות נדחות.148 החלטה לקונית זו ממחישה יותר מכל את התהום הפעורה בין העקרונות הנעלים עליהם הצהירו שופטי בג"ץ בפרשת יששכרוב, למציאות האכזרית שבה, אותם שופטים ממש, מכשירים רמיסה בוטה של זכויותיו של נחקר על-ידי השב"כ. בעוד את עצם מניעת המפגש בין הנחקר לעורך דינו הצדיק בג"ץ בעבר, בתנאי שקיים חשש שמפגש כזה ישמש להעברת מידע מהנחקר לגורמים בשטח ולהיפך ויסכל בכך את החקירה, לא ברור, ובג"ץ לא טרח להבהיר, מה ההצדקה למניעת יידוע הנחקר אודות ההליכים בעניינו. זאת ועוד. בבואם לשקול האם לקבל או לדחות עתירה כנגד איסור מפגש, אמורים שופטי בג"ץ להביא בחשבון תרחיש לפיו, בחסות הניתוק מן העולם החיצון, יתעללו חוקרי השב"כ בנחקר או יענו אותו, אפילו אם מדובר בתרחיש תאורטי בלבד. אולם, תרחיש זה אינו בהכרח תיאורטי. במקרה אחד, דחה בג"ץ עתירה כנגד איסור מפגש בין עציר פלסטיני, עמאד קוואסמה, שנעצר באוקטובר 2004 לסניגורו, לאחר שבמסגרת הדיון החסוי הודו נציגי השב"כ כי הם מפעילים נגד הנחקר "היתרים".149 פסק הדין אינו מבהיר את משמעותו של המונח "היתרים" במפורש. עם זאת, מתוך הקשר הדיון, וכן על סמך האופן בו השתמש בג"ץ במונח זה בפסק הדין משנת 1999, מובן מאליו כי משמעותו היא הפעלת לחץ פיסי כזה או אחר.150 סניגורו של קוואסמה ביקש, במסגרת חלקו הפתוח של הדיון, לקבל מנציגי פרקליטות המדינה התחייבות שהשב"כ לא ישתמש בהמשך ב"היתרים" נגד מרשו, אולם בקשתו נדחתה. בתגובה, הגישו ארבעה ארגוני זכויות אדם עתירה נוספת בבקשה להפסיק את השימוש ב"היתרים" נגד קוואסמה.151 כדי למנוע הוצאת פסק דין עקרוני בפרשה זו, הודיע עו"ד ענר הלמן מפרקליטות המדינה לעו"ד אנדרה רוזנטל, שייצג את קוואסמה ואת הארגונים, כי "הריני לשוב ולהודיעך, כי נמסר לי משירות הביטחון הכללי, כי לאור הנסיבות אין כוונה להפעיל כוח פיזי בהמשך חקירתו של מרשך".152 בעקבות זאת, נמחקה העתירה. במקרה דומה שאירעה לאחרונה, הודתה פרקליטות המדינה כי חוקרי השב"כ ביצעו על הנחקר, עליו נאסר לפגוש את עורך דינו, "תרגיל חקירה" במסגרתו הוצג אביו כמי שנעצר. כמו כן, הודה נציג הפרקליטות כי אותו נחקר ניסה "לפגוע בעצמו", כלשון פסק הדין. עם זאת, למרות החשש המוחשי לחייו של אותו נחקר לנוכח הלחץ הנפשי שהופעל עליו, ועל אף סירובו של נציג הפרקליטות להתחייב כי יפסיקו את ביצוע "התרגיל", קבעו שלושה שופטי בג"ץ כי "נחה דעתנו מתשובת המשיבים כי הרשויות (שב"ס ושב"כ) שבאחריותן מצוי העותר נותנות את הדעת למצבו של העותר וכי הוא מצוי בהשגחה מתמדת ובטיפול ההולם את המצב. מכל הטעמים שפורטו דין העתירה להידחות."153 הצגת הצהרות שנגבו כתוצאה מהתעללות כראיה בהליך הפלילי לפי סעיף 15 לאמנה נגד עינויים, כל מדינה מחויבת "להבטיח כי הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם [...]." לפי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, המוסמכת לפרש את האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, זו האחרונה מחייבת "לאסור בחוק את קבילותן בהליכים משפטיים של הודאות או הצהרות שנגבו באמצעות עינויים או יחס אסור אחר".154 מהשימוש בביטוי "הצהרה"(statement) בשני המקורות המשפטיים שהוזכרו, ניתן להסיק, שאיסור זה חל לא רק לגבי הודאתו של אדם בעבירה שביצע בעצמו, אלא לגבי כל סוג של עדות. ההגיון מאחורי הוראה זו הינו כפול: ראשית, הצהרה שהוצאה בעינויים אינה נחשבת אמינה ועל כן מן הראוי שלא תשמש ראיה בבתי משפט; שנית, הדבר עשוי להוות תמריץ לרשויות החוקרות שלא להשתמש בעינויים.155 החובה לפסול את קבילותן של ראיות שנגבו בעינויים או התעללות, מתורגמת בחקיקה הישראלית באופן חלקי בלבד, שכן חובה זו חלה רק בנוגע להודאה של נאשם בעבירות שעבר בעצמו. לפי פקודת הראיות, "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון."156 למרות זאת, לפי הפרשנות המקובלת להוראה זו, אותה קבע בית המשפט העליון בפסק דין משנת 1982, אין בהוכחת אי החוקיות שבאופן גבייתה של הודאה בכדי לפסול את קבילותה כראיה באופן אוטומטי.157 לפי נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק כהן, "גם במקרים של שימוש באמצעי לחץ קיצוניים לא הייתי שולל בדיקה, אם האמצעים הפסולים השפיעו בפועל על הנחקר... אם מתברר, שאמצעי הלחץ, יהיו אשר יהיו, לא השפיעו בפועל על הנחקר... אין להגיד, שההודאה ניתנה כתוצאה משימוש באמצעים פסולים."158 השופט מנחם אלון הוסיף עוד כי "כאשר הודיית הנאשם ניתנה כתוצאה מנקיטת אמצעים פסולים, קיימת הנחה, שההודיה לא ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. אך זוהי חזקה, הניתנת, כדרכה של חזקה, לסתירה".159 פרשנות זו באה לידי ביטוי, ככל הנראה, בהכרעת הדין במשפטו של עבאס א-סייד, שהואשם באחריות לייזום וארגון פיגועי טרור רבים, בהם פיגוע ההתאבדות במלון "פארק" בנתניה ב-27.3.02, בו נהרגו 30 אזרחים וכ-160 אחרים נפצעו.160 במסגרת עדותם במשפט, הסבירו חוקרי השב"כ כי א-סייד הוכרז כ"פצצה מתקתקת" וחקירתו נוהלה במתכונת של "חקירת צורך".161 כמו כן, הודו החוקרים כי במהלך חקירתו השתמשו נגדו באמצעים שכונו על-ידי בית המשפט "אמצעי חקירה מיוחדים". אולם, תיאורי האמצעים הללו, מלבד האמצעי של מניעת שינה, נאסרו לפרסום במסגרת פסק הדין. עם זאת, ועל אף חוסר הוודאות שבדבר, ניתן לשער כי אותם "אמצעים מיוחדים" שתיאורם נאסר לפרסום, כללו מידה זו או אחרת של התעללות. למרות זאת, הורשע א-סייד פה אחד במעשי רצח רבים ובעבירות חמורות אחרות, בעיקר על סמך הודאתו כפי שנרשמה בזכרונות הדברים (להלן: זכ"דים) על-ידי חוקרי השב"כ במהלך חקירתו. בסיכום החלטתה קבעה השופטת מרים סוקולוב כי שוכנעתי כאמור, כי אמרותיו של הנאשם בפני חוקרי השב"כ כפי שפורטו בזכ"דים שהוגשו לבית המשפט והודאתו במשטרה, נמסרו מרצונו הטוב והחופשי, והאמצעים המיוחדים שהופעלו נגדו לא שברו את רוחו ולא גרמו ל"טמטום חושיו". אני דוחה מכל וכל את דבריו של הנאשם בעדותו בבית המשפט, בין היתר, בנוגע לעינויים שעונה על ידי חוקרי השב"כ ואמצעים שהופעלו נגדו כביכול [...] אכן, הופעלו כלפי הנאשם איסור פרסום האמצעים שפורטו בת/101, ואולם, לא הפעלת האמצעים הללו גרמה לנאשם למסור הודאתו, לשתף פעולה עם חוקריו ולמסור להם המכתבים והאמל"ח. הנאשם אשר הבין כי כל שותפיו לתשתית הצבאית, אשר היו כפופים לו, נעצרו והודו בביצוע הפיגועים והפלילו אותו, הבין כי אין עוד טעם בשתיקתו, ומשום כך, מסר את הודאתו.162 יש לציין כי פסק הדין בפרשת יששכרוב (ר' לעיל) שניתן לאחרונה, קבע קני מידה חדשים בנוגע לפרשנות ההוראה בפקודת הראיות הפוסלת הודאות שניתנו שלא "מרצון חופשי". בפסק דינה קבעה הנשיאה הנוכחית, דורית בייניש, כי נוכח התכלית שעניינה הגנה על זכויות נאשמים בחקירתם ובהשראתו של חוק היסוד [כבוד האדם וחירותו], מן הראוי לפרש את כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות כך שאמצעי חקירה פסולים שיש בהם כדי לפגוע שלא כדין בזכותו של הנחקר לשלמות הגוף או כדי להשפילו ולבזותו מעבר לנדרש כתוצאה מעצם קיומה של חקירה, יובילו לפסילתה של ההודאה מיניה וביה; זאת, בלא צורך לבחון את השפעתם של אמצעי החקירה האמורים על אמיתות ההודאה שנמסרה בחקירה.163 על אף שמדובר, ללא ספק, בקביעה מבורכת כשלעצמה, יש להמתין ולראות כיצד היא מיושמת הלכה למעשה בהליכים הפליליים בכלל, ובפרט בהליכים נגד פלסטינים שנחקרו על-ידי השב"כ ומואשמים בעבירות חמורות. במיוחד יש לבחון אילו אמצעי חקירה ייחשבו לפגיעה "מעבר לנדרש" בכבודו ובשלמות גופו של הנחקר. מה קובעות החקיקה והפסיקה בישראל בשאלת קבילותן כראיה בהליך הפלילי של הצהרות שאינן בגדר "הודאה", שנגבו באמצעים פסולים? בהיעדר הוראה מפורשת בחוק, התפישה הרווחת בבתי המשפט היא ש"אין לפסול קבילותה של ראיה רלוונטית עקב אי חוקיותם של האמצעים שננקטו לשם השגתה... לפי אותה תפישה, אי החוקיות מהווה שיקול לעניין קביעת משקלה של הראיה, ובמקרים קיצוניים עשויה היא להפחית ממשקלה עד לאפס; אולם אין בה כדי להשפיע על קבילות הראיה."164 דוגמה לגישה זו ניתן למצוא במשפטו של עמרו עבד אל-עזיז, פלסטיני תושב ירושלים, שהואשם כי מסר לאנשי חמאס את מפתחות הדירה של אביו, שם בוצעו הכנות לפיגוע ההתאבדות שבוצע ב"קפה הלל" בירושלים ב-9.9.03, בו נהרגו שבעה אזרחים ישראלים. על-פי כתב האישום, מסר אל-עזיז את המפתחות, בידיעה שזה השימוש שייעשה בדירה.165 עבד אל עזיז הכחיש לכל אורך חקירתו ומשפטו כל קשר לאישומים. הראיה המרכזית נגדו היתה עדותו המפלילה של אדם אחר, אחמד עביד, כפי שנרשמה בזכ"דים של חוקרי השב"כ. אלא שעביד חזר במסגרת עדותו בבית המשפט מעדותו כפי שנרשמה בזכ"דים, בטענה שאמר את הדברים בלחץ העינויים שהופעלו נגדו. אופן גבייתה של עדות מכרעת זו תואר בפסק הדין כדלקמן: חקירתו של אחמד ביום 23.9.04 הייתה אינטנסיבית. היא החלה בשעה 9:00 בבוקר, נסתיימה לאחר חצות והונצחה בזכרון דברים (ת/4 – זכ"ד מיום 23.9.04)... לאור הראיות שהיו בידי חוקריו על מעורבותו הפעילה בביצוע פיגועי טרור, ננקט בעניינו של אחמד נוהל חקירה, שאמור לחסות תחת כנפי הגנת הצורך ... המכונה על-ידי חוקרי השב"כ כנוהל "חקירת צורך". בבית-המשפט פירט אחמד את אמצעי החקירה שננקטו נגדו, ובכללם לחץ פיזי ואיומים, ואף החוקרים הבהירו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית את מהות האמצעים שננקטו, ובכללם לחץ פיזי (עדות המכונה "דותן").166 עם זאת, על אף העובדה שחוקרי השב"כ הודו בפה מלא כי במהלך חקירתו של עביד השתמשו נגדו ב"לחץ פיסי" (הפירוט לגבי אמצעים אלה נאסר לפרסום), קבילותה של העדות שנגבתה במהלך חקירה זו כראיה לא הוטלה כלל בספק. יתרה מזו, שניים מתוך שלושה שופטי ההרכב השתכנעו כי, למרות "הלחץ הפיזי" שהופעל עליו, עדותו של אחמד עביד בפני חוקרי השב"כ אמינה בעיניהם. בהסתמך על כך הורשע עבד אל-עזיז, ברוב של שניים נגד אחד, בעבירה של רצח, ונגזר עליו עונש של שבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד 30 שנות מאסר בפועל. גם לעניין קבילותן של ראיות שנגבו בדרכים פסולות התייחס בית המשפט העליון בפרשת יששכרוב.167 בית-המשפט שינה את הכלל שהיה מקובל עד כה לפיו כל ראייה רלבנטית (למעט הודאה) נחשבת קבילה ללא קשר לאופן השגתה. במקום זאת נקבע, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלבית המשפט נתון שיקול דעת לפסול ראייה שהושגה בדרכים פסולות, אם לדעתו "קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה [בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]".168 מדובר בכלל פסילה "יחסי". העובדה שהראיה הושגה שלא כדין אינה פוסלת אותה מיניה וביה, אלא רק מעניקה לבית-המשפט שיקול דעת לפוסלה. בין היתר, מוסמכים בתי-המשפט לשקול את חשיבות הראיה לתביעה ואת הפגיעה באינטרס הציבורי אם בעקבות פסילת הראיה יזוכה אדם המואשם בעבירות חמורות ביותר. על-פני הדברים, זהו פתח להכשרתן, במסגרת משפטים "ביטחוניים", של הודעות שנגבו תחת התעללות ועינויים – תוך שימור המוטיבציה לגבות הודעות כאלו ובניגוד להוראות האמנה נגד עינויים. גם כאן, יש להמתין ולראות כיצד תיושם מסקנה זו הלכה למעשה. לסיכום סוגייה זו ניתן לציין כי, באמצעות נכונותם לקבל כראיה בהליך הפלילי הצהרות שנגבו תוך כדי הפעלת לחצים פסולים, מועלים בתי המשפט בישראל בחובתם למגר את תופעת ההתעללות והעינויים בחדרי החקירות של השב"כ. מסקנות והמלצות מאז הקמתם, פועלים המוקד ובצלם למיגור תופעת העינויים וההתעללות, בין היתר, בחקירות שמנהל השב"כ. אחת השאלות הנפוצות, המועלית בעקביות בקרב קהלים שונים ומגוונים, איתה נאלצים ארגוני זכויות האדם להתמודד היא: "האם אתם מציעים שחוקרי השב"כ ישבו בחיבוק ידיים אל מול טרוריסט שאינו משתף פעולה, וייתנו לפיגועים לקרות?" אלא שההנחה לפיה הברירה היחידה מלבד חקירה באמצעות שיטות אסורות היא "לשבת בחיבוק ידיים", משוללת כל יסוד. הברירה הממשית שבפני חוקרי השב"כ היא לחקור את אותם אנשים, שעל פי החשד מחזיקים במידע שיכול לסייע במניעת טרור, במלוא הנחישות, התחכום והמקצועיות, מבלי להתעלל בהם פיסית או נפשית. דוגמאות לשיטות חקירה לגיטימיות ניתן למצוא ב"ספר הוראות השדה למבצעי איסוף של מודיעין אנושי" של צבא ארה"ב, שפורסם בספטמבר 2006.169 ספר זה מציג בפירוט רב 18 שיטות חקירה, המבוססות על עשרות שנות ניסיון, ואשר הוכחו כיעילות בזירות ובמצבים שונים. חלק מהשיטות הללו נשען על בניית מערכת יחסים של אמון בין החוקר לנחקר. רבות מהן כרוכות, במקום זאת או בנוסף, בהפעלת תחבולות ומניפולציות פסיכולוגיות למיניהן, מבלי לגלוש לתחום האסור של השפלת הנחקר או של התעללות נפשית בו.170 יש לציין כי פרסום ספר הוראות זה נעשה על רקע חשיפת מעשי התעללות שביצעו חיילי צבא ארה"ב בחשודים בפעילות טרור שהוחזקו במתקני הצבא בעיראק ובקובה (גואנטאנמו), וכן על רקע מספר חוות דעת רשמיות שביקשו להגביל את האיסור על עינויים במסגרת "המלחמה בטרור".171 לפי הגנרל ג'ון קימונס, מפקד זרוע המודיעין בצבא ארה"ב, שהציג את ספר ההוראות במסיבת עיתונאים, ההחלטה לחשוף את שיטות החקירה במלואן, ללא חלקים חסויים כלשהם, נבעה, בין השאר, מההנחה שכתוצאה מהשימוש בהן, כל השיטות יהפכו ידועות, במוקדם או במאוחר, גם לאויב.172 מובן מאליו כי חשיפת השיטות אינה ערובה לכך שמקרי התעללות דומים לא יישנו בעתיד, אולם, היא משדרת מסר שעשוי לתרום לצמצום התופעה, וכן כלי רב עוצמה לביקורת ולפיקוח על הצבא. למרבה הצער, אין השב"כ מסתפק בשיטות חקירה חוקיות כאלה. בדו"ח זה המחשנו כי תחת זאת, מפעיל השב"כ, כדבר שבשגרה, משטר חקירות הכרוך בהתעללות נפשית ופיסית בנחקרים. משטר זה כולל מספר היבטים מרכזיים: ניתוק הנחקר מן העולם החיצון, שימוש בתנאי הכליאה כאמצעי לחץ פסיכולוגי וכן כאמצעי להחלשת הגוף, כבילת הנחקר בתנוחה מכאיבה, השפלת הנחקר ושימוש נגדו באיומים. במיעוט מן המקרים, ככל הנראה כאלה המוגדרים "פצצה מתקתקת", נוקט השב"כ, בנוסף, בשיטות חקירה אלימות, המהוות עינויים של ממש (מכות, הידוק אזיקים, משיכת גוף פתאומית, כיפוף הגב וכד'). זאת ועוד, חלק גדול מנחקרי השב"כ מגיעים למתקני החקירה לאחר ש"רוככו" בידי החיילים המבצעים את המעצר והמחזיקים בהם עד למסירתם לידי השב"כ. "ריכוך" זה כולל מכות, איזוק מכאיב, השפלות ומניעת צרכים חיוניים. הגם שאין בידינו הוכחות לכך שהמניע של אותם חיילים או של מפקדיהם הוא "לרכך" את העצירים לקראת חקירתם, הרי זוהי התוצאה בפועל. השב"כ והחיילים אינם פועלים בחלל ריק אלא כחלק ממערכת. המציאות שתוארה לעיל לא הייתה יכולה להתקיים ללא תמיכתם הפעילה של הזרועות האחרות של אכיפת החוק בישראל. כך למשל, הפעלת הלחץ על הנחקרים באמצעות תנאי כליאתם לא היתה מתאפשרת ללא שיתוף הפעולה הנמרץ של השב"ס ומשטרת ישראל, המנהלים את מתקני החקירה ואחראים על התנאים הללו; השב"ס והמשטרה לא היו מרשים לעצמם לכפות תנאים כאלה, יש להניח, אם אלה לא היו מעוגנים בתקנות של המשרד לביטחון פנים שאושרו על-ידי ועדת החוקה של הכנסת; החזקתם של הנחקרים תוך ניתוקם מהעולם החיצון, לא היתה כה נפוצה וכה פשוטה לולא היה בג"ץ מקבל באופן כמעט אוטומטי את טענות השב"כ, ודוחה את כל העתירות המוגשות לו נגד צווי איסור המפגש בין נחקרים לעורכי דינם; היקף האלימות של חיילים נגד עצירים לא היה כה רחב אילו היתה הפרקליטות הצבאית מעודדת הגשת תלונות והיתה ממצה את הדין, בנמרצות ובנחישות עם החיילים שהתעללו בעצירים; חוקרי השב"כ לא היו מתעללים בנחקרים ומענים אותם, אילו לא היתה פרקליטות המדינה מעניקה להם, באופן כמעט אוטומטי, חסינות מפני הליכים פליליים נגדם; פרקליטות המדינה לא היתה מעניקה חסינות זו, לולא סיפק לה בג"ץ כיסוי משפטי במסגרת פסק דינו משנת 1999; לפחות חלק ממקרי התעללות והעינויים בחקירות היו נמנעים, אולי, לו ידעו חוקרי השב"כ, בוודאות, שהמידע שיושג כתוצאה מאלה, לא יתקבל כראיה בבתי המשפט. לנוכח מציאות עגומה זו קוראים בצלם והמוקד לממשלת ישראל לנקוט בצעדים הבאים: • להורות לשב"כ להפסיק לאלתר את השימוש בכל אמצעי חקירה, שיש בו כדי לפגוע בכבודם של הנחקרים או בשלמות גופם, ובכלל זה האמצעים הבלתי חוקיים שתוארו בדו"ח הנוכחי, באופן מוחלט; • ליזום חקיקה שתאסור על עינויים ועל יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, כמשמעות מונחים אלה במשפט הבינלאומי, באופן מוחלט, תוך שלילת האפשרות להחיל את "הגנת הצורך" על עובדי ציבור שחשודים במעשים אלה; • לקבוע כי כל תלונה שתוגש נגד חוקרי שב"כ בגין התעללות בחקירה תיחקר על-ידי גוף עצמאי, ואם ותימצא מוצדקת יועמדו האחראים לדין; • לתעד את חקירות השב"כ באמצעות צילום וידאו ולפתוח את מתקני החקירה של השב"כ, כולל תאי הכליאה, לביקורת חיצונית אובייקטיבית, לרבות ביקורת של דווח האו"ם המיוחד לנושא עינויים; • להבטיח, בחקיקה ובפועל, תנאי כליאה אנושיים מינימליים לכל עציר באשר-הוא, ולבטל את ההוראות המפלות לרעה עצירים "ביטחוניים" בנוגע לאותם תנאים; • לבטל את הצו הצבאי המתיר לשב"כ לאסור על מפגש בין עציר לעורך דינו, ולהחיל על עצירים פלסטיניים את הסטנדרטיים הקבועים בעניין זה במשפט הבינלאומי; • ליזום חקיקה שתקבע כי כל הצהרה, שהוכח כי נגבתה תוך כדי עינויים או התעללות, לא תוכל לשמש ראיה במשפט בשום נסיבות, בין אם מדובר בהודאה ובין אם מדובר בכל הצהרה אחרת; • לנקוט בצעדים דחופים כדי לשפר את מיצוי הדין עם חיילים שפגעו בעצירים פלסטינים או השפילו אותם, לרבות הצעדים הדרושים כדי לפקח על התנהגות החיילים בזמן אמת ולאסוף ראיות באופן יזום ובלתי תלוי בתלונות ספציפיות, לצד צעדים שמטרתם לעודד את העצירים להתלונן. תגובת משרד המשפטים