חומר רקע
חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981
2. כשירות המאומץ
אין אימוץ אלא באדם שלא מלאו לו 18 שנים.
3. כשירות המאמץ
אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד; ואולם רשאי בית משפט ליתן צו אימוץ למאמץ יחיד –
(1) אם בן זוגו הוא הורה המאומץ או אימץ אותו לפני כן;
(2) אם הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי.
4. הבדל גיל
אין מאמץ אלא מי שגדול מן המאומץ לפחות ב-18 שנים; ואולם למאמץ שבן-זוגו הוא הורה המאומץ או אימץ אותו לפני כן, רשאי בית משפט ליתן צו-אימוץ אף כשאין הבדל זה בגילים.
5. דת
אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ.
6. תקופת מבחן
לא יתן בית משפט צו-אימוץ אלא אם היה המאומץ סמוך על שולחן המאמץ לפחות ששה חדשים לפני מתן הצו; תקופה זו תימנה מן היום שבו ניתנה הודעה לפקיד סעד שהוסמך לענין חוק זה כאמור בסעיף 36 (להלן – פקיד סעד), שהמאמץ קיבל את המאומץ לביתו בכוונה לאמצו.
7. הסכמת המאומץ
מלאו למאומץ תשע שנים, או שטרם מלאו לו תשע שנים אך הוא מסוגל להבין בדבר, לא יתן בית משפט צו-אימוץ אלא אם נוכח שהמאומץ רוצה שאותו מאמץ יאמצו; אולם רשאי בית המשפט, לאחר ששמע את המאמץ ופקיד סעד, לתת צו אימוץ בלי לגלות את דבר האימוץ למאומץ אם שוכנע שנתקיימו שלוש אלה:
(1) המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו הורהו;
(2) כל הסימנים מעידים שהמאומץ רוצה בהמשך הקשר עם המאמץ;
(3) טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ.
16. תוצאות האימוץ
האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו;
ואולם –
(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
19. ביטול צו אימוץ
רשאי בית משפט לבטל צו אימוץ על סמך נסיבות שלא היו ידועות או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת; הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מסמכות בית המשפט לבטל צוויו לפי כל דין אחר.
20. תוצאות הביטול
מן היום שנקבע לכך בצו הביטול מנתק ביטולו של צו אימוץ את החובות והזכויות שבין המאמץ לבין המאומץ ואת סמכויות המאמץ ביחס למאומץ ומחזיר את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו ואת סמכויותיהם ביחס אליו; ואולם רשאי בית המשפט, בצו הביטול, להורות הוראה אחרת, אם דרך כלל ואם לענין זכות, חובה או סמכות פלונית, ולצוות מה ייעשה במאומץ לאחר ביטול האימוץ.
25. סמכות לסטות מסייגים
נוכח בית המשפט שהדבר יהיה לטובת המאומץ, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיציין בהחלטתו, לסטות מסייגים אלה:
(1) גיל המאומץ לפי סעיף 2;
(2) פטירת הורי המאומץ וקרבת המאמץ לפי סעיף 3(2);
(3) הבדל גיל לפי סעיף 4;
(4) אורך תקופת המבחן לפי סעיף 6.
26. בית המשפט המוסמך
(א) בית המשפט המוסמך לענין חוק זה הוא בית משפט לעניני משפחה.
(ב) לבית משפט הדן לפי חוק זה יהיו נתונות גם הסמכויות של בית משפט לנוער לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך–1960.
מיום הקמת בית משפט לעניני משפחה
תיקון מס' 1
ס"ח תשנ"ה מס' 1537 מיום 7.8.1995 עמ' 399 (ה"ח 2330)
27. בית דין מוסמך
(א) על אף האמור בסעיף 26 מוסמך לענין חוק זה גם בית דין דתי, והוא כשנתקיימו שתי אלה:
(1) ההורים או המאמצים, לפי הענין, הסכימו בכתב לסמכות שיפוטו של אותו בית דין; על הסכמת ההורים לענין סעיף זה יחולו הוראות סעיף 9 בשינויים המחוייבים לפי הענין;
(2) המאומץ הסכים בכתב לסמכות שיפוטו של אותו בית דין, ואם לא היה המאומץ מסוגל להבין בדבר, או היה למטה מגיל 9 – הסכים לכך היועץ המשפטי לממשלה.
(ב) בית דין דתי הדן לפי סעיף זה, יחולו עליו הוראות סעיפים 1 עד 25, 28 ו-39, וכל מקום בהם שמדובר בו בבית משפט יראו כאילו מדובר בו בבית דין דתי.
28ז. בקשה לאימוץ בין ארצי
(א) בקשה לאמץ ילד ממדינת חוץ תוגש לעמותה מוכרת בידי תושב ישראל (להלן – המבקש); לענין אימוץ בין-ארצי, "תושב ישראל" – אזרח ישראלי, או מי שניתנו לו אשרת עולה, תעודת עולה או רישיון לישיבת קבע המתגורר בישראל לפחות שלוש שנים מתוך חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה או לפחות שנים עשר חודשים מתוך שמונה עשר החודשים שקדמו להגשת הבקשה.
28כ. צו לאימוץ בין-ארצי על ידי בית משפט
(א) בית משפט רשאי לתת צו לאימוץ של ילד ממדינת חוץ על ידי המבקש לאחר שנוכח כי נתקיימו כל התנאים לענין אימוץ בין-ארצי לפי חוק זה.
(ב) לא יתן בית המשפט צו אימוץ כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות דעת בכתב מהעמותה המוכרת או תסקיר של פקיד סעד כאמור בסעיף 22.
(ג) בית המשפט רשאי לתת צו אימוץ לפי סעיף זה אף אם המאמץ אינו בן דתו של המאומץ, ובלבד שנוכח כי הדבר אינו פוגע בטובת הילד.
28לו. אימוץ בין-ארצי בהתאם לדין הזר
(א) נמסר למבקש ילד למטרת אימוץ בין-ארצי לפי הוראות חוק זה, ומדינת החוץ אישרה כי בית המשפט או רשות מינהלית מוסמכת באותה מדינה נתנו פסק דין או צו לאימוץ הילד על ידי המבקש, וכי האימוץ הוא סופי, יהיה דינו של האימוץ כדין אימוץ על פי חוק זה ממועד פסק הדין או הצו האמורים, אם אישרה הרשות המרכזית או קבע בית המשפט כי האימוץ אינו מנוגד לטובת הילד או לתקנת הציבור.
(ב) העמותה המוכרת תעביר את פסק הדין או את הצו כאמור, בצירוף אישורה של מדינת החוץ, לרשם האמור בסעיף 29 לשם רישומו בפנקס האימוצים.
33. עונשין
(א) המוסר, מקבל או מחזיק ילד למטרת אימוץ בישראל, או למטרת אימוץ בין-ארצי שלא לפי הוראות חוק זה, דינו – מאסר שלוש שנים.
(ב) המפר את הוראות סעיפים 28ח(ב), 28ט, 28י(א) ו-(ג), 28יא, 28יב, 28יג, 28יד, 28יז, 28יח, 28כו(ב) עד (ד), 28כז(ב), 28כט, 28ל(ב), 28לא, 28לב ו-28לג, דינו – מאסר שנה, או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
חוק מרשם האוכלוסין,
3. המרשם ראיה לכאורה
הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2.
20. רישום אימוץ
אומץ ילד, יירשמו במרשם ובכל תעודה לפי חוק זה מאמציו כהוריו והמאומץ כילדם של מאמציו, ובשם שנקבע לו בצו האימוץ או בפסק הדין לאימוץ, לפי הענין, בהתקיים אחד מאלה:
(1) ניתן צו אימוץ בישראל על ידי בית משפט לענייני משפחה או בית דין מוסמך, לפי הוראות חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (בסעיף זה – חוק האימוץ);
(2) ניתן צו אימוץ מחוץ לישראל ודינו של האימוץ, לפי הוראות סעיפים 28לו או 31א לחוק האימוץ, כדין אימוץ לפי אותו חוק.
חוק האזרחות, התשי"ב-1952
4ב. אזרחות מכוח אימוץ (כנוסחו כיום)
קטין יהיה אזרח ישראל מכוח אימוץ מיום אימוצו, אם התקיים בו אחד מאלה:
(1) הוא אומץ לפי חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981, כשאביו או אמו המאמצים היו אזרחים ישראלים;
(1) הוא אומץ בישראל לפי הוראות חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (בסעיף זה – חוק האימוץ), או שהוא אומץ מחוץ לישראל ודינו של האימוץ לפי הוראות סעיף 28לו לחוק האימוץ כדין אימוץ לפי אותו חוק, ובלבד שביום האימוץ אביו או אמו המאמצים היו אזרחים ישראלים;
(2) הוא אומץ מחוץ לישראל כשאביו או אמו המאמצים היו אזרחים ישראלים לפי פסקאות (א) עד (ה) בסעיף 4(א)(2), ובלבד שהמאמצים לא היו תושבי ישראל ביום האימוץ וניתנה הסכמת שני ההורים המאמצים.
(2) הוא אומץ מחוץ לישראל כשאביו או אמו המאמצים היו אזרחים ישראלים לפי פסקאות (א) עד (ה) בסעיף 4(א)(2), ודינו של האימוץ לפי הוראות סעיף 31א לחוק האימוץ כדין אימוץ לפי אותו חוק ובלבד שניתנה הסכמת שני ההורים המאמצים.
10. ויתור על אזרחות
(ג) קטין שנולד מחוץ לישראל והוקנתה לו אזרחות ישראלית מכוח לידה או מכוח אימוץ, רשאים הוריו להצהיר בכתב שהם מוותרים על אזרחותו, ובלבד שביום מתן ההצהרה ההורים והקטין לא היו תושבי ישראל; לענין סעיף קטן זה, די בהצהרת הורה אחד אם הוא רשאי להחזיק לבדו בקטין ודי בכך שרק אותו הורה והקטין אינם תושבי ישראל.
חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958
11. הכרה בפסקי חוץ
(א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה:
(1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;
(2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג;
(3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל;
(4) נתמלאו בו תנאי ההסכם.
(ב) אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן.
(ג) בהליכים לענין הכרה בפסק-חוץ לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיף 6(ב) ו-(ג).
6. הגנה מפני אכיפה
(א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:
(1) הפסק הושג במרמה;
(2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;
(3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל;
(4) הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף;
(5) בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל.
(ב) לענין סעיף קטן (א)(3), לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט שנתן נגדו פסק חוץ (להלן — חייב בדין) בשל כך בלבד שהתייצב בפני אותו בית המשפט, בין על תנאי ובין ללא תנאי, וטען בדבר אחת או יותר מאלה:
(1) כפירה בסמכותו של בית המשפט או מחאה נגדה;
(2) ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת;
(3) שחרור נכסיו שנתפסו או צפויים להיתפס, או הגנה עליהם.
(ג) אין נפקא מינה אם בנוסף לטענות כאמור בסעיף קטן (ב) טען החייב בדין טענות לגופו של הסכסוך או שהשתתף בהליך בכל דרך אחרת, ובלבד שעשה כן לפני שניתנה החלטתו הסופית של אותו בית המשפט לענין הסמכות.