חומר רקע
13 נובמבר 2006
כ"ב חשון תשס"ז
הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד – 2004- הערות המועצה לשלום הילד
אנו סבורים, כי הצעת החוק שבנדון (הסעיפים המוצעים אשר יש בהם כדי להשליך על זכויותיהם של קטינים להגיש תביעה אזרחית בגין נזק שנגרם להם) פוגעת בזכויותיהם של קטינים במספר היבטים, הכל כפי שיפורט להלן:
1. סעיף 6 – על פי החוק כיום מרוץ תקופת ההתיישנות מושעה כל תקופת הקטינות ומתחיל רק מיום שבגר הקטין, קרי מיום הגיעו לגיל 18. תקופת ההתיישנות כיום נמשכת 7 שנים, ועל כן מי שנפגע, בכל שלב של תקופת היותו קטין, יכול לתבוע בגין הנזקים שנגרמו לו עד הגיעו לגיל 25. על פי הצעת החוק, תקופת התיישנות של תביעת קטין תיוותר אמנם 7 שנים, אולם תקופה זו תסתיים, ותביעתו של קטין תתיישן, לכל המאוחר עם הגיעו לגיל 22 (אך לא לפני גיל 10). תקופה זו הנה תקופת התיישנות קצרה מדי. במקרה הטוב ביותר (!) יידרש קטין להגיש את התביעה במהלך שירותו הצבאי או מיד לאחריו, תקופות בהן על פי רוב האדם אינו פנוי לתביעות משפטיות – לא מבחינת זמן ולא מבחינת המשאבים הכספיים העומדים לרשותו.
2. סעיף 12(4) – סעיף זה מתייחס לתביעה של קטין נגד אדם שפגע בו (שאינו הורהו/אפוטרופסו) ולכאורה בא לפתור את אותם מקרים בהם הורי הקטין לא יממשו עבורו את זכותו לתבוע את מי שפגע בו. סעיף זה פותר את הבעיה האמורה רק לכאורה, שכן הוא רצוף פסקאות מצמצמות: הסעיף מתייחס לנזקי גוף בלבד ומתעלם מנזקים נפשיים, אשר לעתים הם הנזקים המשמעותיים, או הבלעדיים, כתוצאה מפגיעה בקטינים (בעיקר פגיעות מיניות). כמו כן, הסעיף קובע 2 תנאים, מצטברים, אשר ניסוחם מעלה חשש אמיתי כי לעולם לא ימצא בית המשפט כי הם מתקיימים – מהן אותן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות, מהי פגיעה בקטין הגדולה "באופן משמעותי" מהפגיעה שתגרם לנתבע ולציבור, איך יימדדו הפגיעה בנתבע, ובעיקר הפגיעה בציבור, אם יושעה מירוץ ההתיישנות וכו'. בנוסף, לא ברור מהו המועד שבו תסתיים ההשעיה עפ"י סעיף זה (עם התבגרותו של הקטין ?).
3. סעיף 12(5) – סעיף זה מתייחס לתביעה של קטין כנגד הוריו ויוצר למעשה השעייה, כל עוד הקטין מצוי באפוטרופסות הנתבע – הורהו. קרי, מרגע שהקטין יגיע לגיל 18 ולא יהיה נתון עוד לאפוטרופסות הורהו, יעמדו לרשותו 4 שנים למיצוי זכותו לתבוע את ההורה. אין כל ספק כי תקופה זו אינה מספיקה וכי הוראה זו תגרום למעשה להעדר תביעות מצד ילדים כלפי הוריהם בגין נזקים שאלה גרמו להם בילדותם, במיוחד אם מדובר בנזקים נפשיים ותפקודיים, היכולים לבוא לידי ביטוי רק בבגרותם (וראה פרשת "אמין" [ע"א 2034/98 אמין נ' אמין תק-על (33), 1324], שלא יכולה היתה להגיע אל בית המשפט עפ"י הוראות החוק המוצע).
4. סעיף 26 – בסעיף זה יש אמנם כדי להגן על זכויותיהם של קטינים שנפגעו מינית ע"י בני משפחה או אנשים אחרים הקרובים אליהם, אולם תחולת ההגנה מצומצמת מדי, בצורה שאינה סבירה. התניית אי-ההתיישנות בהגשתה של התביעה כתביעה נגררת להרשעה בפלילים תביא לצמצום ניכר ביכולתם של מי שנפגעו בילדותם לתבוע את מי שפגע בהם. בלא מעט מקרים מעדיפים הנפגעים שלא להגיש תלונה במשטרה ולא להיות נתונים לחקירה משטרתית ולעדויות מייגעות וקשות בבית המשפט, או שחוששים הם להכתים את שמו של בן משפחתם (או של משפחתם, כמו במקרה של משפחות חרדיות), גם אם פגע בהם, בכתם של הרשעה פלילית, והם מעדיפים להתמודד עם הפוגע בזירה האזרחית, בה הם חלק מן ההליך והם השולטים בו. בלא מעט מקרים, בשל רמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת במשפט פלילי, בית המשפט מזכה את הנאשם מחמת הספק, על אף שישנן ראיות כבדות משקל לכך שפגע במתלונן. לעתים קיים קושי ראייתי להוכיח את אשמתו של הנאשם במשפט פלילי. בכל המקרים הללו תימנע מן הנפגע האפשרות לתבוע פיצוי ממי שפגע בו, ללא כל הצדקה. העובדה כי תקופת ההתיישנות בפלילים היא כה ארוכה וכה ממושכת יוצרת אצל הפוגע, ממילא, אי-סופיות ואי-ודאות וכן את החשש שמא יידרש ביום מן הימים להוכיח את חפותו. לפיכך, אין לייחס משקל רב לזכותו של הנתבע הפוטנציאלי לוודאות ולסופיות בנסיבות אלו.
הוראת סעיף זה מעמידה את הסעד האזרחי בדיני הנזיקין בחזקת סעד נלווה בלבד לסעד במישור הפלילי ושוללת את מעמדו ואת תכליתו כסעד בפני עצמו, סעד רב-חשיבות, בעל אפקטיביות רבה באיחוי פצעיהם של מי שנפגעו, פיזית או נפשית.
אנו מצויים בתקופה בה קיימת התעוררות מבורכת ביחס לשימוש בכלי משפטי אפקטיבי זה לשם השגת צדק. הצעת החוק, בנוסחה הנוכחי, פוגעת במגמה זו פגיעה אנושה ועשויה לגרום אי-צדק רב.
לסיכום:
הצעת החוק משקפת למעשה נסיגה מן המגמה הרווחת בחקיקה והנובעת מאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, של הכרה בזכויות ילדים ובניפרדותם של ילדים מהוריהם. מגמה זו באה לידי ביטוי (גם אם לא בצורה המושלמת) במצב החוקי הקיים. הצעת החוק מבקשת לשוב ולכפוף ילדים להחלטות הוריהם ולשיקוליהם. הוא אינו מעניק לקטין, כמו לכל אדם, את הזכות השווה לבחור ולקבל החלטות בנוגע לחייו. השעיית מרוץ ההתיישנות עד לגיל הבגירות מאפשרת לקטין, משעמד על דעתו ומעת שיש לו את הכשרים לעשות כן, להחליט באופן עצמאי אם לתבוע בגין הנזקים שנגרמו לו, על כל הכרוך בהחלטה שכזו.
הנוסח המוצע יביא, הלכה למעשה, למצב אבסורדי בו תקופת ההתיישנות לגבי תביעותיהם של קטינים תסתיים בחלק ניכר מהמקרים עוד בהיותם קטינים, בתקופה בה הם, לרוב, נעדרים עדיין את היכולת- המשפטית, הטכנית, הכלכלית והמהותית לנהל תביעות משפטיות. לפיכך, משמעות הנוסח המוצע הינה לעתים אף שלילת זכותם של קטינים לתבוע בגין נזקים שנגרמו להם בתקופת קטינותם. כאמור, גם "במקרה הטוב", בו תביעתו של קטין תתיישן "רק" בגיל 22, יש בכך משום פגיעה בזכויות הקטין, בשל הסמיכות למועד השחרור מצה"ל- מועד אשר עד אליו קשה לקטין לממש זכויותיו ולנהל תביעה אזרחית.
במובן זה, הצעת החוק מתעלמת מן השונות הרבה שבין תובע מבוגר ובין תובע קטין, ומן הפערים העצומים שבין יכולתו של בגיר לנהל תביעה לבין יכולתו של קטין לעשות כן. גם אם סבורים מנסחי הצעת החוק כי יש לקצר, ככלל, את תקופת ההתיישנות ולהבטיח שנתבע יהיה מוגן מפני תביעות מאוחרות, בין הן של קטינים ובין הן של בגירים, הרי שיש ליצור כאן שוויון מהותי ולא פורמאלי. רק השעיית מרוץ ההתיישנות עד הגיעו של קטין לגיל 18 תיצור שוויון בין זכויותיהם של קטינים לזכויותיהם של בגירים ותביא את הקטין, לכל הפחות, ל"נקודת זינוק" שווה לזו של המבוגר. החוק המוצע מרע בצורה ניכרת ופוגע משמעותית בזכויותיהם של קטינים וביכולתם לממש את זכויותיהם.