חומר רקע

ת"א, 29 מאי 2026 29 מאי 2026 הסתייגויות להצעת חוק ההתיישנות מספר סעיף הערת/הסתייגות לשכת עורכי הדין הנימוק 1(3) להוסיף בסוף הסעיף "או הקפאת הליכים" גם בתקופת הקפאת הליכים ובטרם הושג הסדר יש ליתן לנאמן לדחות הוכחות חוב בגין התיישנות. 4(ב) לבטל את הסעיף המוצע, ובמקומו: "מומשה זכות ע"י רשות לפי הוראות כל דין שלא באמצעות תובענה, לרבות בהליכי גביה, אך למעט במסגרת של קיזוז, יהא זכאי הצד כנגדו ממומשת הזכות לפנות לביהמ"ש לסעד, כאילו מימוש הזכות הינו תובענה". במצב דהיום, לפיו הליכי גביה שאינם על דרך תובענה חסינים מטענת התיישנות אינו ראוי. אין כל הצדקה רעיונית או מוסרית למתן יתרון לרשויות בדרישת חובות ישנים, על פני תביעתו של אזרח כלפי הרשות או כלפי רעהו. שינוי החוק הוא הזדמנות לתקן עיוות זה ולפיכך מוצע השינוי. 5 להעלות ל-6 שנים לפחות. עמדת הלשכה שאין מקום לקיצור תקופת ההתיישנות בכלל (בנוסף על הטענות ביחס למגזרים מסויימים שיועלו בהמשך), לאור העובדה שהדבר משרת את ה"חזקים" ופוגע ב"חלשים", שנגישותם למערכת המשפט קשה גם כך. כ"קו שני" נסכים ל-6 שנים. תוספת סעיף 5א יש להוסיף לחוק המוצע סעיף ספציפי העוסק בהתיישנות תביעות של נפגעי תקיפה מינית, ולהלן נוסחו: " (1) תקופת ההתיישנות בתובענה שהוגשה בשל העובדות המהווה עבירת מין כמשמעותה לפי סימן ה' בפרק ט' לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "עבירת מין") לא תפחת מ-7 שנים, מבלי לגרוע מהאמור בחוק זה. (2) הוגשה תובענה בשל עובדות המהוות עבירת מין שנעברה בקטין, לא תסתיים תקופת ההתיישנות הקבועה בסע' א' לפני שמלאו לתובע 28 שנים, מבלי לגרוע מהאמור בחוק זה. (3) הודה אדם בכתב או בפני בימ"ש, בין בתקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בעובדות המהוות עבירה מסוג פשע כמשמעותו בחוק העונשין התשל"ז 1977, תתחיל תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בשל הנזק שנגרם כתוצאה מעבירה זו, מיום ההודעה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות. " מרבית מהנשים שעברו תקיפה ו/או התעללות מינית מוכנות לדבר על החוויה הטראומטית שעברה עליהן שנים רבות לאחר המעשה, במקרים רבים מדובר בתביעה שנחשפת שנים רבות אחרי המעשה נושא התביעה ואף לעתים נמנעת החשיפה בשל סיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות (בושה, פחד, לחץ משפחתי). תביעת פיצויים מן התוקף ע"י הנפגעת עצמה, ולא ע"י המדינה בהליך פלילי, והכרת ביהמ"ש בנזק הגופני והרגשי שהוא גרם לנפגעת, מאזנת במידה מה את תחושת חוסר האונים המוחלט הנלווה לפגיעה, הפיצוי הכספי אף יכול לסייע במימון הטיפול הנפשי הממושך. זאת ועוד, במקרים רבים, מעדיפה הנתקפת לתבוע בהליך אזרחי ואף לא לפנות למשטרה, נוכח הפחד, הבושה והחרדה מהחשיפה. 6 מחיקת הסעיף, ובנוסף מחיקת הרישא "לגבי תובע שהוא קטין ו" בסעיף 12(1)(ג) להלן, "שאין לו אפוטרופוס" בסעיף 12(3) להלן, ומחיקת סעיף 12(4) להלן. כיום תקופת קטינות אינה נספרת לצורך חישוב ההתיישנות. עם הגיעו של מי שנפגע בהיותו קטין לגיל 18, מתחיל מירוץ התיישנות של 7 שנים המסתיים רק בהגיעו לגיל 25. על פי ההצעה, תביעה של קטין יכולה להתיישן בעודו קטין, כאשר הפתרון המוצע הינו שהאפוטרופוס הוא זה שיתבע בשמו. הלשכה מתנגדת עקרונית לביטול השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות כשלקטין אפוטרופוס כאמור. הלשכה סבורה שיש לאפשר לקטין את זכות הבחירה לתבוע ככל אדם מן היותו לבגיר. כך למשל, מקרה שבו קטין הותקף מינית על ידי בן משפחה, וההורים החליטו לא למצות את הדין עם התוקף. על פי ההצעה, הקטין לא יוכל לתבוע את התוקף. הזכות המוקנית שהיתה לקטין לתבוע עם הפיכתו לבגיר - נשללת. כמו כן, על פי ההצעה תביעה של קטין שהגיע לגיל 18 תתיישן כעבור 4 שנים – בהגיעו לגיל 22. ההצעה מהווה הרעה, מאחר שרוב הבגירים עם הגיעם לגיל 18 מתגייסים לצה"ל, ובתקופת שירותם הצבאי יאלצו להגיש תביעה – שאם לא כן התביעה תתיישן. 7, 8 למחוק את הסעיפים המוצעים לא מובנת כלל ההצדקה למוצע בסעיפים אלה: במישור המהותי – יוצרים סעיפים אלה, כהודאתם המפורשת של דברי ההסבר, עיוותים לפיהם לא יוכל אדם לתבוע בגין אירוע מסוים, גם אם הזכות המשפטית לתבוע בגינו נוצרה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (דברי ההסבר לסעיף 7) , וכן לא יוכל אדם לתבוע בגין נזק מאוחר שנוצר רק מספר שנים לאחר האירוע (דברי ההסבר לסעיף 8(ב)), אלא בסייגים המופיעים בסעיף 8(ג). במישור הניסוח – סעיפים אלה מסורבלים ומרבים בלבול ומבוכה. יעיד על כך אורכם של דברי ההסבר לסעיפים אלה, והצורך להגדיר מחדש מונח כה בסיסי – "עילת התביעה" בהגדרה ייחודית לצורך חוק זה. ההצעה לפיה: "מוצע כי בהקשר של התיישנות וכדי לקבוע אם תביעות שונות שייכות לאותה עילה, תיבחן השאלה, האם הן זהות מהותית באופן שמוצדק, מבחינת טעמי ההתיישנות, ליישן תביעה אחת בעת התיישנות האחרת" (מתוך דברי ההסבר לסעיף 8) מעידה כאלף עדים על הסתבכותו של המציע בתוך עצמו. בפועל, מה שנאמר כאן הוא שכל מקרה ומקרה ידון לגופו לפי שיקול דעתו של השופט היושב בדין, ולאור ההגיון הבסיסי שביסוד דיני ההתיישנות. כך בדיוק יהיה המצב גם ללא סעיפים מיותרים אלה. במישור היציבות המשפטית – סירבולם של הסעיפים יגרום לחוסר בהירות של ההלכה המשפטית למשך שנים ארוכות, עד אשר תתגבש להם פרשנות מחייבת בבית המשפט העליון. הדבר גם ירבה התדיינויות. 10 במקום "שבו נוצרה התביעה" יש לכתוב : "שבו נוצרה עילת התביעה". אין קשר בין דברי ההסבר לבין ניסוח הסעיף. הנוסח המוצע מובן יותר, ומשיג את אותה מטרה. 12(1)(ג) מחיקת הרישא: "לגבי תובע שהוא קטין ו" ראה בהתייחסות לסעיף 6 לעיל. 12(3) מחיקת הסיפא: "שאין לו אפוטרופוס". ראה בהתייחסות לסעיף 6 לעיל. 12(4) מחיקת הסעיף כולו. ראה בהתייחסות לסעיף 6 לעיל. 13 לבטל את סעיף קטן ב'. התפיסה העקרונית היא שאין להיטיב את מצב הנעבר מעבר למצבו המקורי של המעביר, על-חשבון הנתבע הפוטנציאלי. רק במקרה של ירושה, המוסדר בסעיף 19 להלן, מוצדקת ארכה לנעבר. 14(ב) להוסיף לאחר המילה "ההשעיה" את המילים: "הנוגעות לנתבע". על מנת להסיר ספק ולהבהיר כי עסקינן רק בעילות השעיה מסעיף 12 הנוגעות לנתבע. 15 יש להאריך את הארכה לשנה מיום שהתחדש מירוץ ההתיישנות. ראה בהתייחסות לסעיף 16 להלן. 16 יש למחוק את הסעיף. לא ברור הנימוק לשוני בין עילות ההשעיה השונות לענין הארכת המועד עם חידוש מרוץ ההתיישנות. לפיכך מוצע לקבוע תקופה אחידה בת שנה אחת בכל עילות ההשעיה. 17(א) יש למחוק את המילים "בשל תביעה". לאור הגדרת המילים "תובענה" ו"תביעה" בסעיפים 1 ו-2 לחוק, הנוסח יוצר כפילות שאינה אלא מבלבלת. 18 יש להאריך ל-90 יום. תקופה בת 60 יום הינה קצרה באופן בלתי סביר. 20. יש לבטל סעיף זה. ההתנגדות הינה עקרונית. הפתח להגשת בקשות להארכת מועד שולל את הרציונל של יצירת ודאות משפטית אצל הנתבע. בתי המשפט יוצפו בבקשות להארכת מועד שיוגשו בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, גם אם אין בהן ממש. 21(ב) יש לקבוע תקופה אחידה של 25 שנה . ביחס לקטינים יש למחוק את המילים: "22 שנים מיום המעשה כאמור" ולכתוב במקומן: "12 שנים מיום שהיה לבגיר". לא נמצא נימוק ממשי לשוני באורך תקופת התקרה במקרים השונים. העדר אחידות ירבה התדיינויות, לרבות בשאלה כיצד לסווג את נושא התביעה. באשר לקטינים – מדיניות הלשכה היא שאין להתחשב בתקופת הקטינות כלל לצורך חישוב מועד ההתיישנות. עם זאת, 25 שנה מיום הגיעו של קטין לגיל 18 מאריכות את התקופה באופן בלתי סביר, ולפיכך מציעה הלשכה תקופה של 12 שנה מיום שהפכו לבגירים. 23 יש להוסיף בסיפא: "למעט תביעות מכוח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994". קופות החולים מלוות את מי שנפגע ע"י מזיק עד יומו האחרון, לעיתים משך שנים ארוכות. לא בכל המקרים ניתן להעריך מראש ולהוון את עלויות הטיפול בנפגע. לפיכך יהא זה צודק לאפשר להם את תביעת המזיק גם מעבר לתקופת התקרה. 24 למחוק הסעיף. מהותו של סעיף זה היא קניינית ואין מקומו בחוק ההתיישנות. 25 להוסיף סעיף קטן ב(1) בו יאמר: "האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) דלעיל יחול לגבי משכנתא או משכון שנתנו להבטחתו של חיוב שנוצר במהלך פעילות עסקית רגילה של בעל המשכנתא או המשכון". בין קרובי משפחה או ידידים ניתנות לעיתים הלוואות, שאין מוגדר מועד לפרעונן. נסיבות משפחתיות וחבריות כאלה ואחרות מונעות את האפשרות לדרוש את השבתן. מן הראוי שמשכון או משכנתא שניתנו להבטחת הלוואה כזו לא יתיישנו. 26 להוסיף בסיפא: "ו/או טענה לתקרת התיישנות" למען הסר ספק מוצע להוסיף הבהרה זו. 28 - 29 למחוק סעיפים אלה. המוצע אינו הולם את מוסר התשלומים בישראל, ומהווה שכר לחוטאים. 30 למחוק ולהותיר על כנו את סעיף 4 לחוק הישן ההסדר הישן עדיף 32 לבטל הסעיף. הסעיף מיותר וירבה תביעות. הסעיף מעודד בזבוז זמנו של בית המשפט בשאלות תיאורטיות. על פי הפסיקה ניתן גם כיום במקרים נדירים להגיש בקשה לפסק דין הצהרתי המצהיר שאינו חב חבות מסויימת. חקיקת הסעיף תרבה מאד תביעות כאלה. 33 - 34 במקום הסעיפים המוצעים יש לכתוב: "חוק זה אינו חל על תביעה ביחס למקרקעין". הסעיף המוצע מסורבל ואינו מובן. רצוי להשאיר על כנו את הדין הקיים בנוגע למקרקעין.