חומר רקע
בתי המשפט
בית משפט השלום באר שבע
פ 004084/01
בפני:
כבוד השופט ד. מגד
תאריך:
22/04/2004
בעניין:
מדינת ישראל – מחלקה לחקירות שוטרים
ע"י ב"כ עו"ד
דנה גרובר
המאשימה
נ ג ד
קורנשטיין מנדי – בעצמו
ע"י ב"כ עו"ד
רובינשטיין מנחם
הנאשם
הכרעת דין
אני מזכה את הנאשם מעבירת מרמה והפרת אמונים ומרשיעו בעבירת האזנת סתר שלא כדין.
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו האזנת סתר שלא כדין, עבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק האזנת סתר התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק האזנת סתר") ומרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין תשל"ז – 1977. נטען בו, כי בעת ששרת במשטרת ישראל במרחב הנגב, בתפקיד איש מעקב טכני, והיה אחראי על ביצוע האזנת סתר לשוטר אהרון בבלי (להלן: "בבלי") על פי צו בית המשפט, האזין לשיחות טלפון שניהל בבלי, לאחר שהצו פקע.
מבוא ועיקרי העובדות הצריכות לענין:
2. הנאשם היה אחראי בתוקף תפקידו על מערך המודיעין הטכני במרחב הנגב. ע.ת. 2 גדי חדד (להלן: "חדד") שימש כעוזרו. שניהם ואין בלתם עבדו ממשרד במטה המרחב (להלן: "הלשכה"). בלשכה היה גם מתקן האזנה קבוע (להלן: "המרכזיה"), שאיפשרה התחברות לטלפונים של שוטרים שעבדו במשרדים במטה המרחב והאזנה לשיחותיהם. מפאת אופיה, העבודה בלשכה היתה ממודרת. מפתחות דלת הלשכה היו רק לנאשם, לחדד לע.ת. 3 רפ"ק אמנון איצקוביץ (להלן: "איצקוביץ") ולע.ת. 4 רפ"ק יוסי כהן ראש לשכת מודיעין ובילוש (להלן: "כהן"). בין השוטרים המשרתים בלשכת מודיעין ובילוש פשטה השמועה כי מאזינים לשיחותיהם בטלפון.
בבלי היה מפעיל מדובבים. במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: "מח"ש"). התנהלה כנגדו חקירה סמויה בחשד לביצוע עבירות שונות. במסגרת החקירה הוציא בית המשפט בתאריך 18.6.00 צו האזנת סתר לטלפון במשרדו (להלן: "הצו") שהוארך פעם נוספת עד לתאריך 9.10.00. בתוקף הצו התחבר הנאשם לקו הטלפון הנ"ל באמצעות מכשיר הקלטה שחובר למרכזיה ויחד עם חדד האזינו לבבלי. הנאשם נהג לדווח במקביל למח"ש ובמיוחד לע.ת. 7 מיקי סבן (להלן: "סבן") , שהיה "המוציא והמביא" מטעמה ועקב אחר הפעילות. ההאזנה לבבלי סווגה בסיווג בטחוני גבוה, אך גם כהן היה בסוד העניין.
3. בתאריך 5.10.00, לקראת מועד פקיעת הצו, פנה סבן לנאשם וביקש שבתאריך 8.10.00 שעה 14:00 (ערב יום הכיפורים) יסיר את האזנה לבבלי. בעקבות הפניה, מילא הנאשם דו"ח (נ/1) שבו צויין, בין היתר, כי פרק את מכשיר ההקלטה שעליו הוקלטו השיחות. אולם, חדד, לדבריו, ראה שהנאשם ממשיך להאזין לבבלי ודיווח על כך לכהן, שהודיע מיד לסבן. האחרון הורה לכהן לבדוק את הענין.
בתאריך 23.10.00 ,בשעות הלילה , הגיעו כהן, חדד ואיצקוביץ למטה המרחב. כהן וחדד נכנסו ללשכה וראו שמכשיר ההקלטה מחובר עדיין לקו הטלפון של בבלי והכניסו לתוכו קלטת. בה בעת פרץ איצקוביץ לחדרו של בבלי, ושוחח עם כהן מהטלפון שבחדר. השיחה הוקלטה בקלטת שבמכשיר ההקלטה הנ"ל. תמליל השיחה הוצג כראיה (ת/10).
למחרת היום 24.10.00 , בעת שנחשפה פרשת בבלי, הגיעו ללשכה סבן וע.ת. 1 אלכס אור (להלן: "אור") ראש צוות דרומי במח"ש. הם ערכו חיפוש בלשכה ובבית הנאשם ותפסו בו מספר קלטות וביניהן קלטת, שעליה הוקלטו שיחות שניהל בבלי.
הנאשם נלקח לחקירה במשרדי מח"ש בירושלים. בשלב מסויים של החקירה נכנס לחדר החקירות ע.ת. 5 נצ"מ אבי ורצברגר (להלן: "ורצברגר") , הממונה על חקירות ביחידת החשיפה במח"ש. לאחר שהחליף עימו דברים, הודה הנאשם שבשניים או שלושה מקרים האזין לשיחותיו של בבלי, לאחר תום מועד הצו. ההודעה ת/3 (להלן: "ההודעה הראשונה") התקבלה כראיה בהסכמת ב"כ הנאשם, שהצהיר כי תהיינה לו הסתיגויות לגבי משקל הדברים שנאמרו בה.
בתאריך 22.11.00 גבה ורצברגר מהנאשם הודעה נוספת ת/5 (להלן: "ההודעה השניה").
הנאשם הושעה מעבודתו, הוגש נגדו כתב האישום דנא , וחדד תפס את מקומו.
4. הבסיס שעליו נסמכים האישומים המיוחסים לנאשם הינו הודאתו בחקירה הראשונה. המאשימה עותרת ליתן לה את מלוא המשקל הראייתי. ההגנה סבורה שמדובר בהודאת שווא, שניתנה תחת לחץ, ולכן אין לייחס לה משקל כלשהו, או למצער "משקל נוצה" (כהגדרתה).
אור, שניהל את החקירה הראשונה, העיד כי ורצרברג אמר לנאשם , שמבחינת הראיות מצבו אינו טוב ולכן עדיף שימסור את האמת. לדבריו, הוא גם הציג בפניו את האפשרות , שבמידה ולא יודה , יאלצו החוקרים לאסוף ראיות ממקורות אחרים והוא יכלא על מנת שלא לחבל בחקירה (עמ' 9 שורות 26-2 ).
שוכנעתי, שהנאשם היה שרוי במהלך החקירה הראשונה במצב של לחץ ומתח. אלה נבעו מעצם החקירה, שנפלה עליו כרעם ביום בהיר, ומהחשש כי במידה ולא ישביע את רצון החוקרים, יישלח למעצר.
כאמור, הודאת הנאשם התקבלה כראיה בהסכמת ההגנה . כשהודאה עוברת את מבחן הקבילות , שומה בית המשפט לבחון מה משקלה . לאחר שעשיתי כן , שוכנעתי מעבר לכל ספק כי עסקינן בהודאת אמת . להלן נימוקיי.
התשתית הנורמטיבית:
5. משקלה של הודאה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים, פנימי וחיצוני. במסגרת המבחן הפנימי נבדקת ההודאה על פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון (ע"פ 744/78 לוי נ. מדינת ישראל פ"ד לג' (3) 228). וכן:"הענין הפנימי מתייחס לתוכנה של ההודאה והוא תר על פי ההגיון ונסיון החיים אחר סימני האמת המתגלים בתוכן ההודאה, סימנים אלה נלמדים מנוסח הדברים, סדר הודאתם, מידת פירוטם, סבירותם הפנימית וענינים כיוצא באלה" (ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד מה (4) 441).
זאת ועוד: "נדרשים בתי המשפט לנהוג בזהירות מירבית, בקפדנות רבה ובדקדקנות יתרה בכל הודאה המובאת בפניהם ועליהם להשתכנע באמיתותה על פי האמת הפנימית שבה, נסיבות נתינתה ואישיותו של הנאשם" (כב' השופטת שטרסברג-כהן, בדנ"פ 4530/97, 4342 אל עביד נ. מדינת ישראל תק-על 98 (2) 23).
6. המבחן החיצוני מתמקד ב"קיומם של סימנים שמחוץ לדברי המערער עצמו בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה, זהו המבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו של "דבר מה" נוסף ..." (פס"ד קוזלי עמ' 458). יחסי הגומלין שבין הודאה לראיות לחיזוקה מתמצים בכך ש-"ככל שקטן המשקל העצמי של ההודייה, כן גדל המשקל הנדרש לדבר מה ,ויש שדרגתו המחייבת אף תגיע לכדי ראיית סיוע". (כב' השופט גולדברג בע"פ 4769/92 ניג'ם נ. מדינת ישראל תק-על 94 (3), 2183).
לא למותר להפנות לדברי כב' השופט ריבלין, שסבור, כי דרישת החיזוק אינה דרישה טכנית גרידא, שכן לשיטתו, יש צורך בנדבך ראייתי מהותי, בעל ערך מוסף ובעל משקל. (ע"פ 2949/99 פלוני נ. מדינת ישראל פ"ד נו (1) 636).
על רקע התשתית הנורמטיבית שפורטה לעיל, אדון בתחילה בשאלת המשקל הפנימי של הודאת הנאשם, ולאחר מכן אבחן אם בחומר הראיות נמצא לה חיזוק חיצוני, באופן שניתן לבסס עליהם את הרשעתו.
אמינות ההודאה - המבחן הפנימי:
7. הנאשם הודה בהודעתו הראשונה כי: "אחרי שנגמר הצו היו שניים או שלוש הזדמנויות שהאזנתי לשיחות של בבלי".
שוכנעתי, כי לנאשם היה עניין אישי לסייע בחשיפת פרשת בבלי. זו המסקנה המתחייבת מהראיות להלן:
הנאשם העיד כי: "נכון שהיה אירוע לא נעים בין אשתי לבין חברתו לחיים של בבלי, אבל בלי שום קשר לזה אני ממנו לא התלהבתי ולא מהתנהגותו. אבל, לא נכון שמערכת היחסים לא היתה תקינה ולא היה לי שום מניע נסתר לגביו. הדברים היו גלויים וברורים על השולחן ואני סיפרתי על כך למיקי סבן" (עמ' 48 שורות 7-10). וכן: "ניהלתי שיחה עם מיקי סבן, שבין היתר, כללה את בבלי בשיחה ... סיפרתי לו בראש ובראשונה שאני בעל ענין אישי וזאת על מנת להבהיר לו או לא להסתיר מפניו שיש לי באיזה מקום מניעים נסתרים" (ת/5 עמ' 1 שורות 28-26).
הוא לא הסתיר במהלך המשפט את דעתו על בבלי: "אני סייעתי למח"ש הן משום שקיבלתי הוראה והן משום שאני סבור שאין מקום לשוטרים מושחתים במשטרה" (עמ' 46 שורות 1-2).
סבן העיד בנקודה זו: "ראינו שיש לו מעורבות יתר בהאזנה לכן ביקשנו שירד מהאזנה פיזית ואם נצטרך משהו - נפנה אליו ... ידעתי שבין בבלי לבין הנאשם אין "אהבה גדולה" . (עמ' 33 שורות 23-27).
הנאשם נחן, לדבריו, בעודף מוטיבציה "אני יוזם הרבה דברים גם בעבודה. כשאני עובד בתשאול אני יוזם דברים". (ת/3 עמ' 7 שורות 8-9 וכן ראה ת/3 עמ' 11 שורה 3 ואילך).
מהמקובץ לעיל מתבקשת המסקנה, כי היה לנאשם מניע אישי מובהק לחשוף ראיות שיש בהן כדי להפליל את בבלי. מניע זה נזון מאופיו מהסכסוך שנפל בין הנשים ומבטחונו כי המערכת חייבת לסלק את בבלי משורותיה.
8. במהלך הודעתו הראשונה ועוד בטרם התערב ורצברגר בחקירה , אמר הנאשם כדלקמן:
"שאלה: ולאיזה צורך היית צריך להאזין לשיחות לאחר שהצו כבר נגמר וכל ההקלטות כבר הועברו למח"ש?
תשובה: היו מספר פעמים שהתקשרו אלי ממח"ש וביקשו ממני לאתר קטע מסויים בקלטת או העתק מקלטת שהם קיבלו ולא הועתקה כראוי והיו קטעים שפספסנו מבחינת האזנה ואז הייתי שומע בדיעבד את החומר שהוקלט ומדווח למיקי.
ואולם:שאלה: כל זה עשית אחרי שנגמר התוקף של הצו?
תשובה: האזנתי לקלטות אחרי שנגמר תוקף הצו. אין לי הסבר רציונלי למה האזנתי לקלטות.
וכן:שאלה: ומדוע הקלטת לעצמך חלק מהשיחות?
תשובה: אני הכנתי העתק במטרה לקחת הביתה לשמוע ולפענח.
שאלה: האם מישהו ביקש ממך לפענח?
תשובה: לא. "
(ת/3 עמ' 4 שורות 13 עד 28).
כשהנאשם נחקר בבית המשפט ועומת מול טענת חדד, דהיינו כי המשיך להאזין לבבלי (ת/3 עמ' 11 שורות 26-24) הוא לא הכחיש את הדברים, אלא השיב , כי חדד ראה אותו מאזין לסלילים שכבר הוקלטו (עמ' 56 שורה 5 ), וכן :"נכון שאני האזנתי להן לאחר פקיעת הצו" (עמ' 59 שורה 30). לא בכדי סבן כלל לא נחקר בנקודה זו ע"י הסניגור, ולא נשאל אם התיר לנאשם להמשיך ולהאזין לשיחות מוקלטות של בבלי, חרף פקיעת הצו, והאם קיבל מהנאשם דיווח על כך.
בעצם ביצוע פעולה זו עבר הנאשם על הוראת סעיף 2 (ב) לחוק האזנת סתר. ראה: ע"פ 1797/97 מדינת ישראל נ. אלי צוברי ואח' פ"ד מז (4) 177 דברי כב' הנשיא מ. שמגר בעמוד 194 מול האות א' , ובעמוד 197 מול האות ז'.
עולה, איפוא, שהנאשם, חרף היותו מקצוען ומיומן לעילא ולעילא בתחום האזנות הסתר , לא הסס לעבור על הוראת חוק האזנת סתר ובלבד שיעלה בידו להפליל את בבלי. זאת עשה מבלי שנתבקש לכך ומבלי שימציא הסבר רציונלי להתנהגותו.
9. במהלך החקירות במח"ש, נחקר הנאשם גם בחשד להאזנת סתר לאנשים נוספים (לשוטרים יוסי כהן, בן-זקן, עירית רייזמן, לבחורה בשם רותי שנהלה שיחות עם בבלי - ת/3) וכן לעבריין בשם עמיצור (ת/5). במענה לשאלות שנשאל לגביהם, השיב הנאשם בלשון ברורה, חד- משמעית ולעיתים בוטה: "בחלומות הרטובים שלי הייתי רוצה להאזין לו, לא הייתי מסוגל". "אתה מדבר שטויות" (בהתייחס לטענה כי האזין לשיחה ארוטית).
במילים אחרות, כשרצה הנאשם לשלול טענה שנטענה כלפיו בחקירה - עשה כן בבטחון עצמי רב , והוכיח כי כשאינו רוצה להודות בפרטים מסויימים - הוא עומד על דעתו.
האבחנה הברורה בין ההודאה בהאזנת סתר לבבלי, לעומת הכחשה לגבי האחרים, עוברת כחוט השני בשתי החקירות. היא עמדה לנגד עיניו של הנאשם, בעת שהוזמן לחקירה הנוספת, שבה מיד בפתח דבריו, מאבחן הנאשם, מיוזמתו ומבלי שנשאל, בין האזנה לשוטרים כהן, בן-זקן ורייזמן לבין האזנה לבבלי. עצם העובדה שהנאשם התעקש על גרסתו ולא נסוג מעמדתו, עומדת בסתירה לטענה כי המדובר בהודאת שווא. עולה, איפוא, כי עסקינן בגרסה קוהרנטית.
10. בסוף ההודעה ת/3 מצאנו התבטאות מצד הנאשם ,המשקפת תחושת אשם, שנאמרה מיוזמתו ומסתמא בהתרגשות : "עשיתי שטויות של החיים שלי שבמישור האישי אני אשלם על זה מחיר כבד, אני עשיתי את זה מעודף מוטיבציה ... אני מביע צער וחרטה על השטויות שעשיתי". הדברים משכנעים ומרשימים וניתן לעמוד על האותנטיות המאפיינת אותם.
11. כחודש לאחר החקירה הראשונה במח"ש, נחקר הנאשם בשנית. ניתנה לו הזדמנות פז למסור הודעה מפורטת שבה יתייחס, איך לא, להודאתו. הנאשם היה מודע לכך והגיע מוכן לחקירה: "לגבי ת/5, נכון שרציתי להסביר דברים המתייחסים לת/3" , יתרה מזאת: לבקשתו, החקירה הוקלטה באמצעות מכשיר הקלטה שהביא עימו .
בנסיבות אלה, ולאחר שאימת המעצר חלפה, עברה , ניתן היה לצפות כי הנאשם יחזור בו באופן גורף וחד-משמעי מהודאתו להאזנת סתר לבבלי. והנה, למרבית הפלא, למרות שהנאשם מתאר בפירוט את הלחץ הנפשי בו היה נתון: "הייתי תחת מצב של שוק היסטרי, לאחר שבוע לערך יצאתי ממנו והתחלתי להבין מה קורה איתי, וכשאני לא היתה לי הזדמנות הוגנת להסביר את עצמי ,ושנסיבות המעצר נחתו עלי כמו פטיש 50 ק"ג בראש ...". אין הוא חוזר בו מהודאתו. הוא אינו אומר ,כפי שניתן היה להעריך ,כי מעולם לא האזין לבבלי לאחר פקיעת הצו ,אלא מסתפק "בפרשנות" להאזנה: "אני אמרתי עד כמה שאני זוכר שדגמתי באקראי שלוש ארבע שיחות". הוא מסביר את פעולת הדגימה, שנעשתה באמצעות המרכזיה ,מול הטלפונים של השוטרים , כשגם חדד שותף לדגימה במקרה אחד.
ואולם, ההסבר נמצא מופרך על פניו. לא די בכך שנמנע ,ולא במקרה ,מלחזור על גרסה בעייתית זו בחקירתו הראשית בבית המשפט, אלא, שנאלץ להודות , כי את הדגימות היה נהוג לבצע אחת לכמה חודשים, פעמיים בשנה (עמ' 62 שורה 6).
אין זה סביר ,שדווקא על הקו המחובר לטלפון של בבלי ,בחר הנאשם לבדוק את תקינות מערכת ההאזנה 3-4 פעמים בתוך שבועיים בלבד. למותר לציין, שהסניגור נמנע מלחקור את חדד לגבי השאלה אם "דגם" את המערכת אם לאו.
התנהלות הנאשם בחקירה השנייה במח"ש, כמתואר לעיל , מלמדת כי העדיף להתחמק מהתמודדות עם השאלה הקריטית - מדוע התוודה בחקירה הראשונה. לכן, הדברים מעידים על הודאה שניתנה מתוך אמת פנימית.
אמינות ההודאה - המבחן החיצוני:
12. כאמור, על מנת להרשיע נאשם על פי הודאתו ,שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט, צריך להמצא "דבר מה" לחיזוקה (סעיף 12 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971). קיימת זיקת גומלין בין אמינותה הפנימית של ההודאה לבין עצמת החיזוק החיצוני הדרוש לה.
בטרם אכנס בעובי הקורה, עלי להעיר הערה מתודית . חלק ניכר מראיות המאשימה התבסס על חדד. זה העיד, כי ראה בלשכה שהנאשם מאזין לבבלי למרות פקיעת הצו, והוסיף שאף הזמינו להאזין יחד עימו. עדות זו יכולה היתה להוות ראיית חיזוק ראשונה במעלה . בחנתי איפוא, את מכלול גרסתו בבית המשפט והגעתי לכלל מסקנה שלא יהיה זה ראוי, לסמוך ולבסס עליה ממצא מרשיע. לכן, אתעלם כליל מגרסתו.
ואולם, גם כך נמצאו לי די והותר חיזוקים ,כמפורט להלן.
13. אין חולק שהנאשם קיבל הוראה מסבן להסיר את האזנה לבבלי. בחקירתו השניה במח"ש הודה, כי בעקבות ההוראה חתם על המסמך נ/1 (ת/5 עמ' 4 ש' 4). המדובר בדו"ח שבו נרשם בסעיף ג': "בתאריך 8.10.00 (14:30) ... טלפון 076464469 (הטלפון של בבלי במטה המרחב - ד.מ.) פרקתי המכשיר הנ"ל".
דא עקא , מכשיר ההקלטה נותר מחובר למרכזיה ,באופן שניתן היה בקלות להמשיך ולהאזין לבבלי כל אימת ששוחח בטלפון מחדרו.
"שאלה: למה לא הוצאת את הפלג מקו של בבלי באותו יום שהיית אמור להפסיק את ההקלטה?
תשובה: הקלטת הופסקה, הפלג לא הוצא. הוא נשאר שם. אני עברתי תקופה קשה בעבודה וגם תעצומות נפש ... הפלג אם נשאר נעוץ על 4469
זה משום שזה דפוס ההתנהגות שלי". (ת/3 עמ' 3).
כזכור, בליל ה- 23.10.00, נכנסו השוטרים ללשכה ומצאו את מכשיר ההקלטה מחובר לקו הטלפון של בבלי.
יתרה מזאת: במהלך החקירה הנגדית הודה הנאשם: "נכון שאפשר להאזין באמצעות הטייפ גם אם אין בו קלטת וזאת ע"י לחיצה על הזיז עליו העדתי ... נכון שאפשר היה לדעת שיש שיחה מהטלפון של בבלי, כאשר המחוגים היו זזים בטייפ, גם מבלי שתהיה בתוכו קלטת" (עמ' 61 שורות 25-18). נמצא לנו, שבכל רגע ובקלות מסוגל היה הנאשם להאזין לבבלי.
14. בחיפוש שנערך בבית הנאשם נמצאה בשידה שבחדר השינה קלטת כשהיא גלויה (ת/5 עמ' 5 שורה 15) ושעליה הוקלטו שיחות שניהל בבלי עם אנשים שונים. רק בבית המשפט העלה הנאשם לראשונה את הטענה כי חדד "השתיל" אותה בביתו, בשעה שאיש לא היה בבית , לאחר ששיכפל את מפתח הדירה (עמ' 55 שורות 26-25). לכאורה, מדובר בחשד לעבירת התפרצות לדירה, אך לא הוגשה נגד חדד תלונה במשטרה.
יתרה מזאת: הנאשם העיד שהקלטת הונחה במקום גלוי ומכאן מתבקשת השאלה איך נעלמה מעיניו?
הנאשם גם הודה בהכנת עותק נוסף מהקלטת. כשנשאל לאיזה צורך עשה כן השיב: "תראה בדיעבד זה היה טפשי מאד מצדי ... זה היה יותר בקטע של צחוק" (ת/3).
עולה ,איפוא, כי הביא את הקלטת לביתו מיוזמתו , מטעמיו שלו, ועל מנת להפליל את בבלי.
שקרי הנאשם:
15. הנאשם העיד בבית המשפט, כי מבחינה טכנית לא ניתן היה להאזין באמצעות מכשיר הקלטה שאין בו קלטת (עמ' 55 שורות 17-15). וכן: "הניתוק מתבטא בהוצאת קלטת והוצאת ספק המתח" (עמ' 59 שורות 19-18), ואולם , בחקירה הנגדית הודה שהדבר אפשרי ושניתן להאזין גם ללא קלטת (עמ' 61 שורות 20-18). הוכח גם, שהשוטרים שנכנסו ללשכה בליל 23.10.00 לא חברו ספק מתח למכשיר ההקלטה. הם הכניסו קלטת ודי היה בכך כדי להקליט שיחה מהטלפון שבמשרדו של בבלי. המסקנה המתבקשת היא, שהנאשם לא אמר אמת.
חמור בעיני, שדווקא בתחום הטכני, בו יש לנאשם עדיפות ברורה, הן על בית המשפט , והן על עדי התביעה , נכשל בשקר מהותי.
זאת ועוד: הצהרה על פירוק המערכת (נ/1) אינה יכולה בשום פנים ואופן לעלות בקנה אחד עם הותרת מכשיר הקלטה מחובר לקו הטלפון של בבלי.
גרסת הנאשם באופן כללי:
16. הנאשם הסביר בבית המשפט, כי האישום נגדו נולד כתוצאה מקנוניה לה היו שותפים מספר שוטרים, שלא אהדו את שיתוף הפעולה מצידו עם מח"ש ושחששו לעורם, שמא יתגלו בקלונם. לגרסתו זו לא נמצאו תימוכין בראיות, והיא אינה מקובלת עלי. שוכנעתי כי הנאשם לא אמר אמת בבית המשפט, בנסיון להתחמק מאימת הדין. בצר לו נקט אמצעי הגנה שכיח והפך ממתגונן לתוקף. לאנשים שבקשו כביכול להפלילו, אפילו לא ניתנה ההזדמנות להגן על שמם הטוב, ולמרות שנחקרו באריכות, הם לא עומתו מול טענותיו אלה. הוא ביקש לשכנע בחפותו בהתבססו על הסברים טכנים ארכניים ומפורטים, ולעתים קרובות שלא לצורך. הגרסה נותרה איפוא תלויה על בלימה.
סיכום.
17. הודאת הנאשם במשטרה - הודאת אמת היא. יש בה הגיון והיא אותנטית ומשכנעת. קיימת בה אמת פנימית. זו מתבקשת גם מתחושת האשמה, שבאה לביטוי בסיום ההודאה, בהכאה על חטא, בבקשת הסליחה, בהכרה כי מעתה והלאה יאלץ לשלם מחיר אישי כבד, ובנסיון ליתן לה נימוק (רציונאלי) כי עשה את אשר עשה שלא למטרות אישיות אלא לטובת המערכת. דברים אלה נאמרו לחוקר מיוזמתו, ומבלי שנתבקש לעשות כן. דומה כי חש הקלה לאחר שפרק את המשא הכבד שרבץ עליו. ההודאה קוהרנטית ומשתלבת גם בחיזוקים חיצוניים.
סיום.
18. בסיומו של יום לא ניתן להתעלם מהתחושה הקשה כי יד הגורל תעתעה בו. הנאשם, שרצה להפליל את בבלי, באמצעות האזנת סתר, נלכד בעצמו במלכודת שהתכוון לטמון לו, בבחינת "בור כרה ויחפרהו" (תהילים ז' פסוק 16).
המאשימה ביקשה להרשיעו בביצוע עבירה של האזנות סתר שלא כדין, וכלל לא התייחסה בסיכומיה שבכתב לעבירת מרמה והפרת אמונים שיוחסה לו בכתב האישום. לכן הוא מזוכה מעבירה זו.
מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירת האזנה שלא כדין , על סעיף 2 (א) לחוק האזנת סתר התשל"ט - 1979.
ניתנה היום א' באייר, תשס"ד (22 באפריל 2004) במעמד הצדדים.
ד. מגד, שופט
ב"כ הנאשם:
אני מבקש שיוגש תסקיר שירות מבחן שיבחן גם את שאלת ההרשעה.
ב"כ המאשימה:
אני מסכימה להגשת תסקיר, אך אני אעמוד על כך שההרשעה תשאר על כנה.
החלטה
התיק נדחה להמשך הדיון לקבלת תסקיר לתאריך 12.7.04 בשעה 09:00.
אם תוך 30 יום לא יקבל הנאשם זימון לשירות המבחן, הוא יפנה למשרדיו ביוזמתו לפי הכתובת: שד' שז"ר 21, בית נועם, קומה 7, באר שבע. טלפון: 6252444 – 08.
שירות המבחן יגיש תסקיר לתיק עד למועד הנדחה, שיתייחס לשאלת ההרשעה.
המזכירות תעביר עותק מההחלטה לשירות המבחן.
ניתנה היום א' באייר, תשס"ד (22 באפריל 2004) במעמד הצדדים.
ד. מגד, שופט
קלדנית: נורית היינה.