חומר רקע

עיקרי הדברים שיועלו, על ידי שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס) דוד בר-אופיר, בפני ועדת חוקה חוק ומשפט בישיבה שנועדה ליום 17.10.07 שעה 9.00, בנושא: ההליכים המשפטיים והענישה בעבירות תעבורה תאונות דרכים קטלניות נוחתות עלינו כמו אסון טבע, והחברה הישראלית ניצבת בפניהן חסרת אונים. תאונות אלה גובות מחיר דמים נורא מהמשפחות הנפגעות, ועדין לא נמצא פתרון למציאות כאובה זו. התיזה המרכזית שאני רוצה להביא בפניכם היא הגדלת הענישה הקשורה בסעיף של גרימת מוות ברשלנות. מדובר בסעיף 304 לחוק העונשין. הענישה עומדת היום על שלוש שנות מאסר, והענישה הזו מספקת באופן חלקי רק כאשר מדובר בגרימת מוות מצידו של נהג נורמטיבי שמסתבך בנהיגה רשלנית ומבצע עבירה של גרימת מוות (למשל: נהג שמתוך היסח דעת לא הבחין בתמרור עצור). אבל בגרימת מוות ברשלנות יש מגוונים נוספים של חומרה יתרה והם: נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בכלי רכב פגום ולא בטיחותי, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון. בנהיגה בשכרות וכו' יש חריגה חמורה מנורמות זהירות מקובלות. עבירות של נהיגה בזמן פסילה אלה עבירות שנעברות נגד המדיניות של אכיפת החוק במדינה ויש בהן הפרה של צווים שיפוטיים. בחלק ניכר מעבירות האלה יש הפרה חמורה מאוד של נורמות זהירות, ועל ההפרה הזו צריך להעניש קשה. עונש של שבע שנים הוא עונש לא קל שאפשר להחיל אותו בעבירות של רשלנות שיש בהן נסיבות חמורות, וניתן גם להגיע להסדרי טיעון שבהם תימחק עבירה של הריגה, ותבוא במקומה עבירה של רשלנות עם ענישה מוגברת. נראה כי דווקא באווירה האלימה אשר מציפה היום את כבישי הארץ, תהיה זו מגמה נכונה וחיובית לשנות את הענישה באמצעות החוק, ולהעלות את הרף העונשי המקובל בעבירות אלה. ברור הדבר כי ככל שהעבירה חמורה יותר בנסיבותיה כך יש להגדיל גם את תקופת הפסילה שתוטל בנוסף למאסר. כעת אצביע על אמירות מהותיות של בית המשפט מהן עולה מדיניות עונשית מחמירה בעבירות של תאונות דרכים קטלניות, וכדאי להטמיע את המדיניות הזו גם בחקיקה. מדיניות המחמירה ניצבת ככלל בתהליך גזירת הדין. אבל תמיד יש לשקול כל מקרה על נסיבותיו המיוחדות, ותמיד יישקל עניינו האינדיבידואלי של הנאשם על רקע המדיניות הכללית, תוך איזון ראוי ביניהם. העונש ייגזר כפרי שקלול של מכלול הנתונים האינדיבידואליים לנאשם ביחס למדיניות העונשית המחמירה, תוך הערכת משקלם היחסי (ע"פ 8382/03 איאד חילף נ' מ"י, פ"ד נ"ח(2) 139). נראה לי שדברים אלה יכולים להוות בסיס הלכתי להגדלת מידת העונש בעבירות תעבורה קטלניות. בפסק דין שניתן השנה, אמר בית המשפט העליון כי בעבירות של גרימת מוות, הרף הגבוה במדרג הנוהג הוא ככל הנראה, עד שנה וחצי של מאסר, ולא אחת מוטל מאסר בעבודות שירות. אמנם, אין תשובה טובה לשאלה אם הטלתם של גזרי דין מחמירים אכן מועילה לצמצום תאונות הדרכים. ואולם אין חולק, כך אמר בית המשפט העליון, כי יש משמעות לגמול האינדיבידואלי. במקרים של הרשעה בהריגה ניתנו עונשי מאסר חמורים יותר (ע"פ 570/07 חיים בן הרוש נ' מ"י, דינים עליון פג 116). ברע"פ 2842/96רע"פ 2842/96 כחלון נ' מ"י, נקבע כי הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות לב ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. בתי משפט השלום והמחוזי קבעו רמת ענישה ממוצעת, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, שנעה בין שישה חודשי עבודות שירות לבין עונש שמסתכם בשנתיים וחצי עד שלוש שנות מאסר. אולם ראוי להדגיש כי בית המשפט העליון קבע לא פעם כי קיומה של אמת מידה עונשית ממוצעת ומקובלת איננו מעיד על כך שהעונשים שהוטלו אכן משקפים את הנורמה העונשית הראויה (ע"פ 1655/99 עינאד יוסף נ' מ"י, דינים עליון נו 857). ייתכן שתיטען טענה שעונשים חמורים אינם מרתיעים עבריינים פוטנציאליים, אבל אני רוצה להזכיר לכם שיסוד ההרתעה הוא רק אחד ממטרות הענישה, והוא מהווה רק רכיב אחד במסגרת שיקולי הענישה. יש מקרים חמורים בעבירות תעבורה שבהם מאסר החייב ובידודו מהחברה הוא מטרה בפני עצמה, ללא צורך להוסיף לעונש הזה תכליות נוספות. ראש הטופס תחתית הטופס