חומר רקע

משרד המשפטים הסניגוריה הציבורית הארצית לשכת הסניגורית הציבורית הארצית לכבוד פרופ' מנחם בן ששון יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט הנדון: עמדת הסניגוריה הציבורית להצעת חוק תיקון לפקודת הסמים המסוכנים (עונש מזערי בעבירות יצוא, יבוא, מסחר והספקה), התשס"ו - 2006 הצעת החוק מבקשת לקבוע עונש מינימום של שנת מאסר בגין כל הרשעה על פי סעיף 19א. הסניגוריה הציבורית מתנגדת להצעת החוק התנגדות נחרצת, אשר תוסבר בשני מישורים: במישור החוקתי - ההצעה פוגענית ולא מידתית באשר היא חלה על קשת רחבה מאוד של אירועים המצויים בטווח רחב מאוד של מידת החומרה. מניסיוננו, בתיקים החמורים (סחר והפצה בכמות משמעותית הנעשים לצורך רווח כלכלי) ממילא מוטלים כבר היום עונשי מאסר ארוכים ומשמעותיים. הצעת החוק תפגע בעיקר בנאשמים אשר מעשיהם הם חלק מדפוסי שימוש חברתי בסם ו/או נרקומנים אשר מוכרים ומפיצים סמים כחלק מהלחץ הכספי לרכישת סמים. במישור המדיניות והתמודדות עם נגע הסמים- הניסיון שנרכש במדינות אחרות מלמד אותנו שהחמרה בענישה אינה מובילה לצמצום היקף השימוש בסמים. הצעות מסוג ההצעה שבנדון משמעותן הפניית תקציבי ענק לכליאה (עלותו של אסיר למדינה היא כ-100,000 ש"ח בשנה), על חשבון דרכים חברתיות פחות פוגעניות ואפקטיביות יותר להתמודד עם תופעת הסמים. כל זאת תוך יצירת מעגלי פגיעה, הן בנאשם אשר נשלח לתקופת מאסר ממושכת והן בבני משפחתו. נוכח תובנות אלו, בשנים האחרונות ניכרת במדינות שונות בעולם מגמה של חזרה מהמדיניות העונשית, ופיתוח של מודלים אלטרנטיביים להתמודד עם התופעה. למשל, הליך של טיפול סמכותי (טיפול אשר מתבצע בפיקוח בית המשפט ותוך שימוש בסמכותו) הוא פתח להבראה והצלת חיים לנאשמים ולבני משפחותיהם. במקרים בהם מצליחים הליכי הטיפול ושיקום יש רווח ישיר למשתמש, לסביבתו הקרובה ולחברה כולה. רקע כללי הצעת החוק מבקשת לקבוע עונש מינימום של שנת מאסר בפועל לכל אדם אשר הורשע בעבירות לפי סימן ב' לפקודת הסמים. בין היתר, כוללות עבירות אלו יצוא ויבוא של סמים, סחר, הספקה ותיווך. עוד מבקשת ההצעה לשלול מבית המשפט את האפשרות לנקוט בהליך טיפולי שבו יושת על עבריין הסמים צו מבחן. הצעת החוק אינה מסבירה את התכלית לשמה נדרשת ההחמרה המוצעת, אך נדמה כי בבסיסה הנחה שהחמרה בענישה תשמש להרתעת הכלל ותסייע למלחמה בנגע הסמים. הסניגוריה הציבורית מתנגדת להצעת החוק: מישור חוקתי: הצעת החוק מהווה פגיעה לא מידתית בנאשמים רבים הצעת החוק אינה עושה כל הבחנה בין סוגי סם, כמויות, עבר פלילי ומידת הרווח הכלכלי ממנו נהנה העבריין. ההצעה מתייחסת לסל רחב של מעשים המקימים את העבירות הרלוונטיות לפי פקודת הסמים, בגינם יהיה בית המשפט חייב להטיל עונש מאסר של שנה. שורש הבעיה נעוץ בפקודת הסמים המסוכנים, שהיא דבר חקיקה מנדטורי מיושן, אשר קובע עונשי מקסימום של 20 שנות מאסר למגוון רחב מאוד של התנהגויות אשר מידת החומרה הממשית שלהן משתנה. כך, לדוגמא, פקודת הסמים שמה בכפיפה אחת (מבחינת סיווג העבירות) את המעשים הבאים: • עבריין סמים אשר עומד בראש רשת של הפצת סמים ואשר אחראי על הפצה וסחר של מאות אלפי מנות סם, והכל תוך קבלת רווח כספי. • ישראלית החוזרת מביקור בחו"ל ונושאת עמה כדורי אקסטזי ספורים במטרה לעשות רווח חד פעמי מסוים. • נרקומן כבד, אשר כדברי ההסבר להצעת החוק הוא אדם אומלל, שגופו ונפשו מכורים לסם, ואשר סוחרי הסמים מנצלים תלות זו גם במובן של שימוש בו לבצע מכירה והפצה של מנות סם לצורך תקצוב מנת הסם הבאה. • בחורה צעירה, ללא עבר פלילי ובעלת דפוסי התנהגות נורמטיביים אשר משתמשת שימוש סיטואציוני בסמים, ואשר מביאה סם לצורך שימוש חברתי במסיבה. • ילד בן 16 אשר אוסף 50 שקלים ממספר חברים וקונה בהם סם מסוג קאנביס על מנת לחלק בין חבריו או מוסר למי מחבריו מספר טלפון של אדם שיכול לספק סמים. המסגרת העובדתית בכל אחת מהדוגמאות הללו היא בסיס לעשרות ואף מאות כתבי אישום המוגשים מידי שנה בעבירות של סחר, תיווך והפצה. הצעת החוק המוצעת, אם תתקבל, תיצור מצב משפטי בו בית המשפט יהיה חייב לשלוח כל אחד מהנאשמים לכלא לתקופה של שנה לפחות. מניסיוננו, בתיקים החמורים (סחר והפצה בכמות משמעותית הנעשים לצורך רווח כלכלי), אשר מצדיקים עונש מאסר, ממילא מוטלים כבר היום עונשי מאסר ארוכים ומשמעותיים. אשר על כן, הצעת החוק תפגע דווקא באותם נאשמים אשר מעשיהם, אף שמסווגים באופן פורמאלי כעבירות סמים חמורות, הם במדרג החומרה הנמוך ביותר: כגון נרקומנים המושפעים מהלחץ הכספי לרכישת סמים או אנשים נורמטיביים המשתמשים שימוש חברתי ומוגבל בסם. אנשים אלו הם חלק אינטגראלי של החברה הנורמטיבית הישראלית – קרובי משפחה, שכנים ומכרים. ללא רפורמה כוללת בפקודת הסמים, ויצירת מדרגי חומרה בעבירות הסמים (לפי סוג הסם וכמויות הסם שעל הפצתם אחראי הנאשם) הצעת החוק אינה שומרת על יחס מידתי בין חומרת המעשה לבין חומרת העונש ועל כן היא בלתי חוקתית. בנוסף, תחייב הצעת החוק את מאסרם של נאשמים אשר מאז ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין (טווח זמן שיכול להגיע אף לשנים ספורות) השתקמו ושבו להיות אנשים נורמטיביים, באופן שיהיה בו כדי לשים לאל את כל מאמציהם להשתקם ולהיגמל מן הסם. הגבלת שיקול הדעת השיפוטי יביא בהכרח למצב שבו בתי המשפט יאלצו לשלוח אנשים לכלא על אף שהשופט, אשר לפניו נפרשו כל עובדות המקרה, מתרשם כי יש בכך פגיעה ממשית בעקרונות של צדק והגינות. על מנת להימנע ממקרים אלו אף חוקקו את החוק המאפשר להאריך מאסר על תנאי במקרים אלו. אין זה סביר כי במקרים בהם ניתן להאריך מאסר על תנאי שכבר הוטל יהיה חייב בית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל. מישור מדיניות: החמרה בענישה לא תפחית את היקף התופעה של שימוש בסמים בשנות ה-80 הכריז ממשל הנשיא רייגן בארצות הברית על מדיניות של 'מלחמה בסמים'. התיזה המובילה הייתה כי החמרה בענישה, קביעת עונשי מינימום ונקיטה במדיניות של אכיפה נוקשה (zero tolerance) יפחיתו את מימדי ההפצה והשימוש בסמים בארצות הברית. 25 שנה לאחר פתיחת הקמפיין של ממשל רייגן, קיימת הסכמה רחבה על כך שעל אף שמספר עברייני הסמים אשר מוחזקים בבתי כלא בארצות הברית גדל פי יותר מ-10, לא הייתה השפעה על שיעור השימוש בסמים. בשנת 1980 היו כ-40,000 אסירים עברייני סמים בבתי כלא בארצות הברית. כיום מצויים כ-450,000 עברייני סמים בבתי הכלא. ואולם, הנתונים על שימוש בסמים מלמדים ששיעור השימוש בסמים נשאר כמעט כשהיה ואף עלה במעט1. בעשור האחרון נסוגות מדינות שונות בעולם, ובכללן ארצות הברית ובריטניה, ממדיניות אכיפה נוקשה בעבירות סמים ומפתחות מדיניות מושכלת, המבוססת על מאמצים נרחבים להתמודדות עם תופעות של ייצור, סחר וייבוא סמים בקנה מידה גדול, תוך נקיטה של אמצעים סובלניים (הסברה והתערבות טיפולית/שיקומית) כלפי משתמשים וכלפי גידול סמים לצרכים ביתיים. בארצות הברית החלו להתפתח מאז סוף שנות ה-90 מודלים שונים של בתי משפט לסמים, אשר מבוססים על תפיסה של שימוש בסנקציה הפלילית העתידית כמנוף לטיפול וגמילה. הוכח במחקרים רבים כי הליך זה מוביל לתוצאות דרמטיות, וזאת נוכח הפיקוח הצמוד של בית המשפט על הליך הגמילה. כפי שסוכם באחד המחקרים: we know that drug courts outperform virtually all other strategies that have been attempted for drug-involved offenders” (Marlowe, DeMatteo, & Festinger, 2003).. ובמקום אחר2: Drug courts work by recognizing that unless substance abuse ends, fines and jail time are unlikely to prevent future criminal activity. Consequently, drug courts, through frequent testing and court supervision, focus upon eliminating drug addiction as a long-term solution to crime. בריטניה עברה אף היא בשנים האחרונות רפורמה משמעותית במדיניות האכיפה של עבירות הסמים - ממדיניות אכיפה נוקשה למדיניות אכיפה מושכלת. הרפורמה נדרשה בעקבות דו"חות ביקורתיים ביותר אשר הצביעו על כך שמדיניות האכיפה הנוקשה גרמה לנזקים חברתיים, במונחים של בזבוז משאבי משטרה ותיוג אזרחים נורמטיביים כעבריינים. המדיניות באנגליה כיום מושתתת על הבחנה בין קטגוריות שונות, לפי מידת החומרה של השימוש בסם, הגדלת הכמויות שייחשבו כשימוש עצמי (עד 500 גרם מריחואנה בהשוואה ל–15 גרם בארץ), וקביעת תגובה חברתית דיפרנציאלית. אוסטריה, גרמניה וקנדה מבססות גם הן את מדיניות התגובה החברתית כלפי משתמשים בסמים על עקרונות דומים. לסיכום קשה לראות מדוע ילך המחוקק הישראלי שבי אחר מדיניות אשר כישלונה צורב ומהדהד במקומות רבים בעולם ותמרורי האזהרה הניצבים ברורים וידועים. קביעת עונשי מינימום לקשת רחבה של עבירות תוביל לעלייה דרסטית בכמות המאסרים. תקציבי ענק יופנו לשב"ס, תוך יצירת מעגלי פגיעה וכאב של אסירים ובני משפחותיהם וריקון הקופה הציבורית ממשאבים אשר יכולים היו להבטיח התמודדות פוגענית פחות ויעילה יותר עם בעיית הסמים. ד"ר חגית לרנאו, עו"ד סגנית הסניגורית הציבורית הארצית