חומר רקע

לקראתה דיון בכנסת ב- 15.5.07 על ההצעות להגבלת זכות השתיקה לשרים ולחברי הכנסת א. ההצעות של ח"כ גלאון, ריבלין ואילון, להעמיד שר וחבר כנסת חשוד בפליליים בין הברירה להמשיך בתפקידו או לוותר על זכות השתיקה, משמען העמיד בפני נבחר הצבור החשוד בפליליים את האפשרות לשקר בחקירה או להודות בעבירה המיוחסת לו (בהנחה שבדרך כלל אין שומרים על זכות השתיקה כאשר אין מה להסתיר מחוקרי המשטרה.) בפועל, משמען של הצעות אלו היא שלילת זכות השתיקה מהם או תשלום כבד תמורתו למרות שבשתיקתם בחקירה מימשו זכות יסוד מקודשת (עדיין) בישראל. ב. העמדת הברירה הנ"ל ללא התמקדותה רק בעת חשד בעבירות הנוגעות לתפקידו כנבחר ציבור או לדרך היבחרו (משמע, שזכות השתיקה נשללת גם בגין כל מעשה שעשה באורח חייו הרגיל, כקטטה עם שכנו), או לסוג מסויים של עבירות (כגון עבירות על בטחון המדינה, שוחד, מרמה וכד'), נראית כחורגת מהנדרש להבטחת נקיון כפיים במערכת הכנסת והשלטון. ג. זכות השתיקה המקודשת, שאין לה, לדעתי, הצדקה בישראל, תכורסם ע"י שלילתה מחברי הכנסת והשרים. לכן, כל עוד זכות השתיקה נחשבת כזכות יסוד של החשוד – ספק אם חוק הגורם לשלילתה ייחשב חוקתי. צריך עיון מעמיק בסוגייה זו. ד. שאלה מתבקשת מההצעות הנ"ל ומנימוקיהן היא מדוע ההצעות מתייחסת רק לשרים וחברי כנסת ולא לראשי ערים וחברי מועצות ערים ? ההסבר המקובל הוא שיש טעם לפגם בשתיקתו של נבחר הצבור שאיננו מסביר את התנהגותו (ולכן עולה החשש למעשים פליליים שדבקו בו) הוא נכון גם כלפי נבחרי ציבור אחרים וגם נגד פקידים בכירים ממונים. ה. הסרת זכות השתיקה מנבחר צבור מוסברת, לעתים, בהעדר החשש של חקירה משטרתית אלימה או לוחצת נגדו בגלל יראת המשטרה מכוחו במערכות השלטון (ולכן אין לו צורך בהגנה מפניה ע"י שתיקתו). נמוקים אלה חלים גם על הנבחרים ברשויות המקומיות וגם על הפקידים הבכרים של המדינה. ו. אגב, אם טוהר השלטון ונבחרי הצבור מחייב את קבלת ההצעות - מדוע תשאר זכות השתיקה לחשוד בשותפות, או בקשר אחר, במעשיו הפליליים של השר, הח"כ או נבחר הציבור, שיכול להעיד על מעלליו, שהרי ישנה חשיבות לטוהר הנבחרים, שלא יימנו בהם עבריינים. ז. זאת ועוד. האם יסבול הציבור שלילת זכות שתיקה מאישי צבור ולא מחשודים בעבירות חמורות כעבירות מין, מעילות בסכומי עתק, סחר נשים, רצח וכד' ? אך יחוקק החוק המעדיף את חקירת החשדות נגד אישי ציבור ותעלה בצבור התמיהה מדוע הוא (הציבור) נאלץ להשלים עם שתיקת החשודים בעבירות שונות, ובעיקר בעבירות החמורות, המאריכות (על חשבון הציבור) את החקירות והמשפטים ולעתים אף מסכלות אותן ושולחות לחופשי את העבריין, כאשר הדבקות בזכות השתיקה כבר התערערה בעת שקילת האיזונים בין זכות הצבור לנבחר נקי מכל רבב של חשד לבין זכות הנבחר להמנע ממסירת עדותו בחקירה. מדוע תיגרע זכות הציבור לאיזון בין חקירה יעילה שבה מוטל על כל נחקר למסור את עדותו בחקירה לבין זכותו להימנע ממנה. מדוע בטחונו הנפשי והכלכלי יהיה פחות ערך ביחס לתדמיתם של אישי הציבור המכהנים בתפקידיהם מכח בחירה או מינוי. האם לא ראוי לטפל בכך בחקיקה בהזדמנות שסוגיית זכות השתיקה והשפעתה הרעה עולה עתה לדיון ? לבסוף. יבורך כל כרסום בזכות השתיקה עד לחיסולה. אורי שטרוזמן