חומר רקע
17 יוני, 2007
לכבוד
יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט
פרופ' מנחם בן ששון
הנדון: עמדת ארגון משפחות נרצחים ונרצחות בנושא האלימות בחברה הישראלית
אנחנו מברכים את ועדת חוקה, חוק ומשפט, את פרופ' אריה רטנר ואת מר נוהאד עלי על העלאת נושא האלימות בחברה הישראלית לדיון בועדה ומקווים שהדיון יסייע להתוות תכניות להפעלת אמצעים למניעת אלימות.
לחברי ארגון משפחות נרצחים ונרצחות נגיעה ישירה לביטוי הקיצוני של האלימות – רצח. יקירינו נפלו קורבן לתופעה חברתית מחרידה, כל רצח של יקירינו יותר מזעזע מהשני. באקלים חברתי שונה יתכן וניתן היה למנוע ולו חלק מהם.
אנחנו הבענו לאורך כל הדרך שכנוע עמוק, שאחת הדרכים למאבק באלימות היא הטלת עונשים כבדים יותר, שירתיעו, יבטאו גמול על לקיחת חיי אדם וגם ובעיקר יגנו על הציבור בפני פשיעה חוזרת.
לא פעם הואשמנו בנקמנות פרימיטיבית וגישה סובייקטיבית. אנחנו אובייקטיביים לחלוטין וגישתנו נובעת בראש ובראשונה מדאגה אמיתית לשלום הציבור. עולמנו חרב ואין להחזיר את יקירינו, לכן אנחנו יותר מכל רוצים לחסוך קורבנות פוטנציאליים.
לעתים מושמעת טענה שהחמרה בענישה אינה מורידה את רמת הפשיעה. אנחנו דוחים את הטענה הזאת:
א. המחקרים מבוססים על סטטיסטיקה ולא בוצעו בארץ.
ב. בשבילנו כל בן משפחה שנרצח הוא מאה אחוז סטטיסטיקה ואם נצליח להציל ולו נפש אחת, נרגיש שעשינו משהו. אנחנו משוכנעים בכוחה של ההרתעה להביא לבלימת הפשיעה החמורה. לא פלא שעמדת הציבור הרחב זהה לעמדתנו. אך מערכת אכיפת החוק אינה משדרת את המסר הבלתי מתפשר וזה גורם לחוסר אמון בחברה.
במסגרת פעילותנו ניסינו לקדם הצעות חוק שהיו אמורות להקטין את העוותים הקיימים, אולם מאמצנו לא צלחו.
ניתן למנות כמה עוותים בולטים בחוקים הקיימים, באכיפתם ובנהלים של שב"ס. תיקונם יכול היה לתרום למניעת חלק מפשיעה חמורה.
1. נתחיל מהעיוות שבארץ לא קיים מאסר עולם ללא קציבת העונש, חוץ מהמקרה של רצח ראש הממשלה. בארה"ב קיים מאסר עולם ללא זכות לקציבת העונש (Life Without Parole) על רצח אכזרי במיוחד או על רצח סדרתי. המושג "מאסר עולם" איבד לחלוטין את משמעותו המקורית.
מאסר עולם נקצב לשלושים שנה מינימום ואם מורידים מזה שליש מקבלים עשרים שנות מאסר בפועל על רצח שבוצע בכוונה תחילה.
קיימות דוגמאות של עבירות חמורות ואף מעשי רצח, שבוצעו על ידי רוצחים ששוחררו שחרור מוקדם. בניגוד למצב שקיים בארצות אחרות (ארה"ב, אנגליה), בהן חוקי PAROLE כוללים גם אמצעי פיקוח ומעקב אחרי העבריין לאחר שחרורו, בארץ המגבלות הן מועטות ואינן מונעות פשיעה חוזרת.
2. קיים עיוות גם לגבי חופשות אסירי עולם ואסירים אחרים, פצצות מתקתקות, שמשחררים אותם ללא כל פיקוח ואפשרות למנוע את בריחתם וביצוע רציחות או עבירות חמורות חוזרות. דוגמאות מובהקות: רצח השופט אזר, בריחתו לארגנטינה של אחד הרוצחים של נהג המונית דרק רוט, מעשה שוד שביצעו שני הרוצחים של דרק רוט בזמן חופשתם וכו'
3. אחת התופעות המקוממות של השנים האחרונות היו מעשי רצח שמכונים בעתונות "רצח סתם". הראשון מסוגו היה הרצח של גיל מיצ'ל בעקבות בקשתו לא לשרוט את מכוניתו. נדמה היה שהוא ישמש תמרור אזהרה ומעשה לא יחזור על עצמו. אך הרוצח הורשע בהריגה בלבד ונשפט ל-20 שנות מאסר. השופטים בבית המשפט העליון דחו את ערעורו של הרוצח וקבעו כי מעשהו הוא בין המעשים החמורים ביותר היכולים לגרום למותו של אדם, ו"רק כפסע היה בינו לבין הרשעתו ברצח".
לא עברה שנה והיה רצח של אלון מיכאלי בחוף הים בגלל הויכוח על כסא נוח. רק אדם אחד הורשע ונשפט לשלוש שנות מאסר.
לאותה קטגוריה נופלים הרצח של אבינועם שושן בחוף הים בחיפה ושל צחי יעקב בקניון בבת ים. בכל מקרי הרצח הללו הרוצחים הורשעו בהריגה בלבד ונידונו לתקופות מאסר פחותות ממאסר עולם. בהכרעת הדין של משפט הרצח של אבינועם שושן נכתב: "העבירה שביצע ברק [צרפתי] קרובה כחוט השערה לרצח. . . עניננו בסכין מתקפל שהוסתר על גופו של ברק, נפתח ונשלף בעת תגרה. צריך לראות אותו כאותו כלי נשק באמירה המיוחסת לאנטון צ'כוב, התלוי על הקיר במערכה הראשונה, ויורה במערכה השלישית. לענייננו, מי שיוצא מביתו ובכליו מונח סכין מתקפל, יעשה שימוש בסכין כשימצא עצמו בסכסוך, שברגיל – אינו מצדיק שימוש בנשק. כך קרה בעניננו וכאמור – הספק הקל בכוונה הוא ההופך, ובקושי, את הרצח להריגה."
גם בפרשת הרצח של צחי יעקב השופטים כתבו כי מדובר במעשה הריגה העומד ברף העליון של קטילת חיים שאיננה רצח "אך קרובה במהותה לרצח". הרוצח של צחי יעקב אמור היה לשהות במעצר בית על דקירות קודמות. במקום זה הוא הסתובב חופשי עם סכין על גופו בקניון בת ים. הוכחה חותכת להעדר שום פיקוח והערכת מסוכנות.
4. קיים חוק לאיסור נשיאת סכינים ואולרים, אבל הוא בקושי נאכף. אנחנו מתבשרים מדי יום על מעשי דקירה שמתבצעים אף בין כותלי בתי הספר. דרושה העמקת האכיפה והחמרת הענישה על הפרת החוק.
החל משנות התשעים התפשט בארץ ביתר שאת זן חדש של רוצחים, בלתי צפויים, הנראים כשכנים טובים של כל אחד מאתנו. החברה מנסה לגלות מניע בכל מעשה רצח כדי להרגיע את עצמה, כדי לחשוב שזה קורה מסיבה כלשהי ושזה לא יקרה ללא סיבה. היותם של הרוצחים האלה אנשים נורמטיביים לפני הרצח הופכת את התופעה למסוכנת יותר לחברה. הם בלתי צפויים והחלטה לרצוח מתקבלת בפרק זמן קצר, אך הכוונה קיימת באופן מובהק ומעשיהם הם רצח ולא הריגה.
רבים מהם לא רצחו בהתקף זעם רגעי אלא בתכנון מוקדם, לעתים מפלצתי בקפדנותו, בכוונות ברורות להציל את עורם לאחר המעצר. התקשורת אוהבת לעשות מהם גיבורים, לספר כמה הם היו טובים קודם, למצוא צידוקים בטראומות הילדות וכו'. באחת הכתבות ב- "הארץ" מובאים דברי פרופ' אריה רטנר: "מדובר באפקט של "הדבקה חברתית". כשסכין משמשת כלי בידיו של רוצח אחד, נוטים רוצחים פוטנציאליים אחרים לחקות אותו. מה גם, שמעשה אחד נתפש במעין לגיטימציה לעשות אותו שוב".
אין לנו ספק ששאלת המאבק באלימות ובפשיעה היא מורכבת ביותר, זהו חולי חברתי שמאפיין תום עידן התמימות, עידן האידאולוגיות. הוא קיים בחברות רבות. תפקיד החברה להפנים את חומרת התופעה ולהתגייס למאבק רב מערכתי נגדה.
בכבוד רב,
חברות הועד, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות
אורה ברז, 08-9762471, 052-2308488 , הגבעה 77, כפר אורנים
לרה צינמן, 04-8226140, 050-6562452 , זאב וילנאי 14/5 חיפה