חומר רקע

הכנסת מרכז מחקר ומידע ד' חשוון, תשס"א 2 נובמבר, ‏2000 מוגש לוועדה לקידום מעמד הילד הוכן ע"י ניבי קליין עוזרת מחקר גרסת אינטרנט מבוא מסמך זה עוסק בנושא ילדים קורבנות עבירות מין. בחלקו הראשון של המסמך מוצגת התגובה הטראומטית של ילדים לניצול מיני בהיבט הפסיכולוגי ובהיבט ההתנהגותי. חלקו השני של המסמך מציג פקטורים אשר יכולים להשפיע על ילדים לא לדווח על ניצול מיני. ניצול מיני של ילדים הוא ניצול של ילד או מתבגר על מנת להגיע לסיפוק מיני ולסיפוק שליטה על ידי אדם אחר. עברייני מין יכולים להיות ממוינים לשלוש קטגוריות: 1. משפחה. 2. מכרים. 3. זרים. פדופילים נמצאים בשלוש הקטגוריות הללו. מתוך אתר האינטרנט: http://www.ojp.usdoj.gov/ovc/assist.vaa.htm (National Victim Assistance Academy) התגובה הטראומטית של ילדים לניצול מיני מנגנוני ההגנה הם טכניקות של הנפש הקיימות לצורך הגנה מקונפליקטים ומפני רגשות בלתי נעימים. לכל מנגנוני ההגנה כמה מאפיינים משותפים: 1. הם מפחיתים תחושות שליליות (במיוחד חרדה). 2. יש בהם מידה של עיוות המציאות. 3. הם בלתי מודעים. מנגנוני ההגנה הנמצאים בשימוש השכיח ביותר אצל נפגעי התעללות ואלימות הם: עצירה – suppression (המנעות ממחשבות מעוררות לחץ), הכחשה (התעלמות מהיבטים מסוכנים ומאיימים במצב הטראומטי או פירושו מחדש באופן שהופך את האירוע לפחות מאיים), רציונליזציה (מתן הצדקות והסברים שכלתניים להתרחשות הטראומטית באופן המאפשר להתרחק מהרגש המתעורר) והדחקה (שכחה סלקטיבית של חומר מאיים). הצורך להפעיל מנגנוני הגנה מול טראומה נובע מאי היכולת של הקורבן להתמודד עם חוויה בעלת עוצמה קשה. אלימות המופעלת כלפי ילד מידי מבוגר ידידותי, או מידי בן משפחה היא נוקשה במיוחד לעיכול רגשי, במיוחד אם התוקף מתפקד בהזדמנויות אחרות כהורה אוהב ואחראי או כדמות סמכותית. הצורה שבה ילדים מעבדים פסיכולוגית את האירועים הטראומטיים משפיעה על האופן שבו יאוחסן הזיכרון ועל הדרך שבאמצעותה ישלף הזכרון מאוחר יותר. אירועי התעללות עלולים להיות כה מרוחקים מההקשר של שגרת החיים הרגילה של הקרבן, עד כי הם מאבדים לחלוטין כל מובן הגיוני. בתור אירועים חסרי פשר והקשר אין הם יכולים לקבל משמעות המאפשרת הטמעתם בזיכרון. תסמונת ההתמודדות נקראת דיסוציציה, או נתק. ווסט (West L.J.) (אצל עו"ד מורג תמר, 1994) הגדיר דיסוציציה כ"חוויה או התנהגות שבה נוצר שינוי במחשבות, ברגשות או בפעולות האדם באופן שבו לזמן מה, מידע מסוים אינו מקושר או משולב במידע אחר כפי שצריך היה להיות באופן רגיל או באופן הגיוני". פרופ' אור – בך (אצל עו"ד מורג תמר, 1994) כותב כי דיסוציציה שהיא במהותה תהליך נורמטיבי הסתגלותי של האישיות, מתדרדרת לפתולוגיה כמעט תמיד בטראומה המזעזעת או האישיות. התגובה הכמעט אוטומטית לטראומה, היא העלאה מיידית של סף התחושה והתפיסה, הפניית הקשב מן ההתרחשות הטראומטית, הסחת הדעת ואובדן שליטה על התפקוד האישיותי. ההתנהגות הופכת אוטומטית ומשוחררת מן השליטה המרכזית והיא מלווה בניתוק הנגרם על ידי קיהות החושים ואובדן הזיכרון. בריאר (Brier, J.) (אצל עו"ד מורג תמר, 1994), מדבר על סוגים של התנהגויות דיסוציטיביות שכיחות אצל ניצולי התעללות: הינתקות, קיהיון, צפייה מבחוץ ואמנזיה. הינתקות (disengagement) היא צורת הדיסוציציה הפשוטה והשכיחה ביותר והיא מתבטאת בפרידות מנטליות קצרות של האדם מסביבתו ובהייה בחלל תוך אובדן ריכוז וקשב למתרחש סביב. קיהיון (numbing) מתייחס למצבים שבהם האדם מדלל את עוצמת הרגשות השליליים הקשורים בהתרחשויות בזיכרונות או במחשבות באופן המאפשר המשך פעילות בלי שתפגע איכות התפקוד בגלל הכאב הנפשי. צפייה מבחוץ (observation) מתרחשת כאשר ניצול הטראומה חווה את עצמו כמתבונן (להבדיל ממשתתף) באירועים שבהם הוא מעורב. כתוצאה מכך יכולים ניצולי טראומות לחוות אירועים קשים כשהם צופים בשלווה במעין חוויה חוץ גופית בטראומה המתחוללת. איבוד הזיכרון (amnesia), זו פעולה הדחקתית שבה הקורבן נמנע באופן לא מודע מהמצוקה הנובעת מהזיכרונות על ידי העלמתם מן המודעות. קורבנות ילדים מגיבים לעיתים תכופות בדיסוציציה בזמן התקיפה עצמה בכך שהם חוסמים את האירוע מהכרתם או שהם עוזבים באופן מנטלי את גופם, ככל שהילד – הקורבן צעיר יותר. בגילאים מאוחרים יותר, ככל שהתקיפה אלימה יותר, כך גוברת ההסתתברות שהדיסוציציה תהפוך לאמנזיה בעלת יתרון הסתגלותי המאפשרת לילד תפקוד נורמלי במהלך תקופת ההתעללות שעלולה להימשך על פני שנים. ילדים אשר נוצלו מינית חווים תגובות פסיכולוגיות ורגשיות. ילדים מבוגרים יכולים להיות מוצפים ברגשות בושה ואשמה. המנצל יכול במשך תקופת זמן מסוימת לשכנע את הילד כי האשמה מוטלת עליו. הילד יכול להרגיש כי אין מי שיאמין לו, וכי אם יאמינו לו, משפחתו תדחה אותו. ילדים יכולים לחוש כי אם חברים יגלו את הניצול, הם יראו בהם אחראים והחברות עימם תסתיים. הילד יכול לחוות הערכה עצמית נמוכה או חוסר הערכה עצמית בגלל שהוא לא יכול לעצור את הניצול. הילד יכול גם לפחד כי גילוי וחשיפה יגרום נזק לבני משפחה אחרים. ברגע שהחשיפה נעשית, הילד עלול להתרחק מבני משפחה ומחברים מבית הספר. הילד עלול לשקול התאבדות בגלל רגשות של חוסר הערכה עצמית – רגשות של לכלוך וזוהמה. בקיצוניות השנייה, הילד יכול לחוות כעס עמוק וחזק והסגרה התנהגותית פיסית ורגשית (פירושו של דבר, ביטוי פיסי או רגשי שבא בעקבות החוויה הטראומטית שעבר הילד). הילד יכול להאשים את ההורה האחר שלא ניצל אותו מינית (במקרים של ניצול בתוך המשפחה), או את הוריו (במקרה של ניצול מיני שלא בתוך המשפחה), בכך שנכשלו בהגנה עליו. ילדים מבוגרים עלולים להתמודד עם הניצול המיני על ידי התעסקות בהתנהגות מינית לא הולמת, ניצול מיני של ילדים אחרים, להפוך להיות פעילים מינית, ו/או להשתמש בשפה וולגרית. ילדים צעירים יכולים להיות חשדנים ומפוחדים במידה מופרזת מזרים או מבני משפחה. הם עלולים לסגת לשלב קודם בהתפתחותם, להפסיק לדבר, לאכול ולהתלבש. סיוטים בלילה, הפרעות בשינה ובאכילה הם שכיחים. קורבנות זכרים של ניצול מיני עלולים לפעול בצורה אגרסיבית. הם יהיו מוטרדים יותר מזהותם המינית ויפחדו מאוריינטציה מינית. בנים נוטים להיות יותר "נבוכים" מאשר נשים מהניצול, ובשל כך, הסבל שלהם מלווה בשתיקה. פקטורים אשר יכולים להשפיע על ילדים לא לדווח על ניצול מיני תמימותו וחולשתו של הילד, כמו גם סמכותו של המבוגר, מאפשרים למבוגר לפגוע בילד תוך שהוא מסתפק בפיתויים שונים או באיומים בלי להפעיל כוח. רק לעיתים רחוקות יספר הילד מיוזמתו על פגיעה מינית בו וזאת מכיוון שהוא חושש, מפחד, מאוים או חש רגשי אשמה. הילד גם חושש שמא אם יספר את שקרה לו, לא יאמינו לו. ילד בדרך כלל איננו ממציא סיפור על פגיעה מינית בו ואיננו מדמיין פגיעה כזו. להלן הפקטורים המופיעים בספרות המקצועית אשר יכולים להשפיע על ילדים לא לדווח על הפיכה לקורבן:  גילם וכישוריהם ההתפתחותיים עשויים לעצור את היכולת לדווח.  חוסר ידע באשר למי ואיך לפנות בדיווח על עבירות מין.  חוסר מודעות לכך שהמצב הוא לא "נורמלי".  אשמה או בושה. לעיתים עד שילד מבין כי משהו לא בסדר, חוזר הניצול על עצמו פעמים רבות.  התוקף לרוב מוכר ונאהב על ידי הילד – הורה, אח, בן משפחה אחר, או חבר משפחה נאמן. במצב זה, עלולה להתעורר בילד תחושת נאמנות לתוקף.  ילדים יכולים להיות צעירים מכדי לבטא בעל פה או בצורה פיסית עובדות הקשורות לניצול; הם חסרי ידע לגבי המושגים אשר יוכלו לתאר את האירוע / אירועים; או שהם יכולים להיות נבוכים מהטרמינולוגיה שבה משתמשים בתיאור פעולות מיניות.  התוקף לרוב מאיים על הילד בפגיעה או בהריגה של אחד מבני משפחתו, תוך שהוא מזהיר את הילד שאף אדם לא יאמין לדבריו.  משפיעות במיוחד הן הנורמות החברתיות אשר לעיתים מונעות מילדים לגלות ולחשוף ניצול מיני. החברה השתיקה את הדיון לגבי התנהגות מינית, כך, יצרה טאבו על דיון עם קבוצות ילדים בגילאים מסוימים בנושא. המועצה הלאומית לשלום הילד מפעילה פרויקט אשר במסגרתו מוענק לילדים ובני נוער נפגעי עבירות פליליות ולבני משפחותיהם, סיוע וליווי לאורך ההליך הפלילי. הסיוע והליווי ניתנים לנפגעי עבירות או למי שהיו עדים לביצוע עבירות, מכל סוג: תקיפות, פגיעות מיניות ומעשים פליליים אחרים. ילדים שנפגעו אינם מודעים להליכים (המשפטיים והמשטרתיים) אשר עוברים עליהם. חוסר המודעות גורם להם לחרדות, אכזבות וכעסים. עבורם, ההליך הוא מפחיד ומסוכן. על מנת להתגבר על קשיים אלו הם זקוקים לגורם עמו ניתן לשוחח ולהתייעץ; מידע על ההליכים במשטרה ובבית המשפט; מידע על אפשרויות לתמיכה נפשית; תמיכה וליווי בעת מתן העדות בבית המשפט; סיוע ביצירת קשר עם הרשויות כגון: משטרה, פרקליטות, בתי משפט ועוד. חשיבותו של הפרויקט היא בראיית מכלול צרכיו של הילד, הסיוע המוגש לו הוא לכל אורך הדרך, עוד מטרם הגשת התלונה ועד להכרעת הדין. רשימת מקורות  קדמן, יצחק. ילדים אומרים גם בלי מילים - מדריך להורים להגנת הילד. המועצה הלאומית לשלום הילד.  עו"ד מורג, תמר. עדות כבושה או ילדות כבושה. 1994, המועצה הלאומית לשלום הילד. המרכז לחקר ועיצוב מדיניות.  מידע להורים שילדיהם נפגעו פגיעה מינית. משטרת ישראל - אגף חקירות / מחלקת חקירות ותביעות / מדור נפגעי עבירות פליליות.  Rush, Florence. The Best Kept Secret: Sexual Abuse of Children. 1980. Englewood Cliffs, N.J. Prentice - Hall.  Besharov, Douglas .J. Child Abuse and Neglect Reporting and Investigation: Policy Guidelines for Decision Making. 1988. Washington D.C. American Bar Association.  National Victim Assistance Academy - http://www.ojp.usdoj.gov/ovc/assist.vaa.htm בסיוע המועצה הלאומית לשלום הילד.