חומר רקע

23 ליולי 2006 לכב' חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט הכנסת ירושלים הנדון: עמדת "קו לעובד" ו"מוקד סיוע לעובדים זרים" ביחס להצעת חוק העונשין (תיקון מספר 91) (איסור סחר בבני אדם), התשס"ו-2006 ארגון "קו לעובד" וארגון "מוקד סיוע לעובדים זרים" (להלן: "הארגונים") מכירים בחשיבותה הרבה של הצעת החוק שבנדון, כחלק מן המאבק בסחר בבני אדם ובעבדוּת מודרנית. הצעה זו, המונחת כיום על שולחנה של ועדת חוקה, חוק ומשפט יכולה ליצור התקדמות משמעותית וחשובה במאבק בעבירות הסחר והעבדוּת, מאבק שעד היום התמקד בישראל בסחר למטרות זנות בלבד. במסגרת נייר עמדה זה מבקשים הארגונים להביע עמדתם בנוגע לסוגיות הבאות: • הגדרת עבירת ה"עבדות" ו"עבודת כפיה": הארגונים יבקשו לטעון כי קיימת חשיבות לקבוע לצד עבירת ה"עבדות" אף עבירה של "עבודת כפיה", כאשר רמת הענישה של שתי עבירות אלה זהה. הסתפקות בעבירה של "עבדות" בלבד, בהתבסס על אמנת העבדות משנת 1926, יש בה כדי "לפספס" את התופעה של עבדות מודרנית. לעבדות המודרנית אין את אותם הסממנים של "העבדות הקלאסית", ועם זאת – היא אינה פחות חמורה ממנה. על כן, יבקשו הארגונים להוסיף עבירה של "עבודת כפיה" שיהא בה כדי להפליל התנהגות פוגעניות שונות המאפיינות את העבדות המודרנית, וזאת לצד עבירת ה"עבדות" כפי שהוגדרה בהצעת החוק הממשלתית (עם שינויים קלים). • הוספת עבירה של "סחר למטרות דמי תיווך": בנייר עמדה קודם כבר עמדה "קו לעובד" על נפוצות התופעה בישראל, על דרקוניותה, ועל מודעותן המלאה של רשויות המדינה ביחס אליה. בנייר עמדה זה נבקש להרחיב על החשיבות של קביעת עבירה של סחר למטרות דמי תיווך. נסביר מדוע אכן מדובר ב"סחר" ומדוע העבירות הקיימות כבר כיום בחוק העונשין אין בהן משום התמודדות נאותה עם תופעה עבריינית זו. • אשרת שהיה – הצעת החוק הממשלתית שותקת בנושא חשוב זה (וזאת לעומת הצעת החוק של חברת הכנסת גלאון, המתייחסת לנושא). עמדת הארגונים הינה שאין לטפל רק בענישת העבריינים, וחשוב לטפל גם בשיקום הקרבנות. הסדרת נושא מתן אשרת עבודה לקרבן הסחר או העבדוּת לתקופה מוגבלת הינה הכרחית. • פיצוי הקרבנות במסגרת ההליך הפלילי: נסיון העבר מלמד, שחרף הסמכות הקיימת כבר לבתי המשפט לפסוק פיצוי לקרבן במסגרת ההליך הפלילי, בתי המשפט עשו שימוש מועט בלבד בסמכות זו עת דנו הם בכתבי אישום שהוגשו הן כנגד סוחרי נשים למטרות זנות, ובכתבי אישום שהוגשו כנגד מי שנהג בעובדים זרים כמנהג של אדון בעבד. לאור זאת, עמדת הארגונים הינה שראוי לקבוע פיצוי מינימלי לקרבן העבירה, וזאת לצד עונש מאסר מינימלי. באופן דומה, סבורים הארגונים כי ראוי לעשות שימוש בכספים שחולטו מהעבריינים לפיצוי הקרבנות. להלן פירוט: הגדרת עבירה של "עבדות ועבודת בכפיה" 1. הצעת החוק הממשלתית מציעה לתקן את סעיף 376 לחוק העונשין, כך שבמקומו יבוא הנוסח הבא: כפיה לעבדות (א) הכופה אדם לעבדות, תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים או תוך איום באחד מאלה, דינו – מאסר שש עשרה שנים. (ב) בסעיף זה, "עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קנינו של אדם. 2. להלן ההצעה החלופית של הארגונים: עבדות ועבודת כפיה (א) המחזיק אדם בתנאי עבדות, או הגורם לאדם להיות מוחזק בתנאים אלה, דינו – מאסר שש עשרה שנים. (ב) המחזיק אדם בתנאים של עבודת כפיה, או הגורם לאדם להיות מוחזק בתנאים אלה, תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים או תוך איום באחד מאלה, או תוך ניצול מצוקה או חוסר אונים, דינו – מאסר שש עשרה שנים. (ג) בסעיף זה – "עבדות" – מצב שבו מופעלות כלפי אדם חלק או מכלול הסמכויות המופעלות ככלל כלפי קנינו של אדם; "עבודת כפיה" – מצב בו אדם נאלץ לבצע עבודה או לתת שירותים, לרבות שירותי מין, שלא מתוך רצונו החופשי, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. 3. בהצעה הממשלתית ישנם מספר כשלים, עימם מתמודדת הצעת הארגונים. ראשית, כפי שנאמר על ידי נציגת משרד המשפטים בדיונים הקודמים בוועדה, האיסור על עבדות הינו מסוג של JUS COGENS, היינו – איסור שאין בהסכמת הקרבן כדי לפטור את העבריין מאחריות לו. ממש כפי שנרשיע אדם ברצח גם אם המומת הביע הסכמתו להמתתו (בחריגים מצומצמים הקבועים בחוק: לדוגמה "החולה הנוטה למות"), כך נרשיע אדם בעבדות גם אם העבד הסכים להחזקתו בתנאי עבדות. 4. על כן, אין להגדיר את העבירה כ"כפיה לעבדות", ואין לדרוש "שימוש בכוח" וכו', שכן עבירת העבדות אינה תלויה בכל אלה. מכאן סעיף קטן (א) כמוצע לעיל. 5. הגדרת "עבדות" בסעיף קטן (ג) להצעת הארגונים מתבססת על ההצעה הממשלתית אך מוסיפה לפני הסיפא של ההגדרה ("סמכויות המופעלות ככלל כלפי קנינו של אדם") את המילים "חלק או מכלול", וזאת בהתאם להגדרה הקבועה באמנת העבדות משנת 1926 ("the status or condition of a person over whom any or all of the powers attaching to the right of ownership are exercised") 6. שנית, לצד הפללת ה"העסקה" בתנאי עבדות, מוצע לקבוע עבירה פלילית, באותה דרגת ענישה, של "עבודת כפיה". 7. במשפט הבינלאומי ובחוקיהן ובחוקותיהן של מדינות מערביות שונות, מקובלות הגדרות שונות של "עבדות", "שעבוד", "עבודת כפיה" וכו'. ייאמר כבר כעת, כי הנסיון לזקק הגדרות ברורות של ביטויים אלה בסבך החקיקה, הפסיקה והספרות המשפטית הינו מאתגר ביותר, שלא לומר עקר. עמדת הארגונים הינה שמדובר בעיקר בהתפלפלות טרמינולוגית חסרת תוחלת, שכן החשוב הוא מהי ההתנהגות הפוגענית אותה מעוניינים למגר, ויש להיזהר מלהתעסק עיסוק יתר ב"הגדרות" על חשבון השאלות המהותיות השונות. 8. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך כי במקורות משפטיים שונים מעבר לים עדיין מקובלת טרמינולוגיה המבחינה בין הקטיגוריות המשפטיות השונות (בענייננו – "עבדות" ו"עבודת כפיה"). כך למשל, בפסק הדין של בית-הדין האירופי לזכויות אדם משנת 2005, Siliadin v. France, נעשה שימוש בהגדרות הבאות: ◦ "עבודת כפיה" (Forced or Compulsory Labour) – מצב בו אדם נאלץ לבצע עבודה או לתת שירותים תחת איום בסנקציה, או מתוך מצוקה או חוסר אונים, ושלא מתוך רצונו החופשי. (עמ' 36-37 לפסק הדין). ◦ "שעבוד" (Servitude) – מצב של עבודת כפיה, כאשר האדם המבצע את העבודה או הנותן את השירותים מתגורר אצל האדם עבורו הוא מבצע את העבודה או נותן את השירותים, ומבלי שיש לו את היכולת או את האפשרות לשנות מצבו. (עמ' 37-38 לפסק הדין). ◦ "עבדות" (Slavery) – סטטוס או מצב שבו מופעלות כלפי אדם חלק או מכלול הסמכויות המופעלות כלפי קנינו של אדם. (עמ' 37 לפסק הדין). 9. מכאן שעולה חשש, שאם החוק הישראלי יפליל "עבדות" בלבד, הרי שפעולות פוגעניות (לא פחות) אחרות, כמו עבודת כפיה, תוותרנה ללא כל ענישה. (יש בכך אף אבסורד מסויים, שכן בנוסחו הנוכחי סעיף 376 לחוק העונשין מפליל עבירה של "עבודת כפיה"; האבסורד שיש למנעו הוא שהצעת חוק שמטרתה להגביר את המאבק בתופעות של עבדות מודרנית, תגרום בסופו של דבר נזק, שכן התנהגות שנחשבה פלילית לפני התיקון לא תחשב פלילית לאחר התיקון). 10. הנה, למשל, בפסק הדין Siliadin נפסק שהקרבן דשם לא היתה קרבן של "עבדות", אם כי היתה קרבן של "שעבוד" ושל "עבודת כפיה" (עבירות ה"מכוסות" גם הן על פי האמנה האירופית לזכויות אדם ועל פי אמנות בינלאומיות שונות ודברי חקיקה שונים ברחבי העולם המערבי). מדובר היה שם באזרחית טוגולזית אשר "יובאה" לצרפת בגיל חמש עשרה ושבעה חודשים, וזאת מתוך הבטחה כי תישלח לבית ספר ויוסדר מעמדה החוקי. בפועל היא הועברה מיד ליד, לא נשלחה לבית-הספר, ולא הוסדר מעמדה כדין (דהיינו, נקלעה לסטטוס "לא חוקי"). לגבי תנאי העסקתה, כמתואר במסמך המקיף של עו"ד גרשוני ממשרד המשפטים, שהוגש לחברי הוועדה: "היא עבדה 7 ימים בשבוע משעה 7:30 בבוקר עד שעה 10:30 בלילה, בטיפול בילדים, בבישול, ובנקיון. היא ישנה בחדר התינוק על מזרון שהיה שרוע על הרצפה וכשמחובתה לטפל בו אם הוא יתעורר. היא לא קבלה תשלום עבור עבודה זו. דרכונה עוכב. במהלך התקופה הזו היא ברחה, אך שוכנעה לחזור על ידי בן משפחה. מצב דברים זה התמשך כשנתיים ימים". 11. חרף תנאים קשים אלה, פסק בית-הדין כי הקטינה לא הועסקה בתנאי "עבדות" (אם כי הועסקה בתנאי "שעבוד" ו"עבודת כפיה"): The Court notes at the outset that, according to the 1927 Slavery Convention, “slavery is the status or condition of a person over whom any or all of the powers attaching to the right of ownership are exercised”. It notes that this definition corresponds to the “classic” meaning of slavery as it was practiced for centuries. Although the applicant was, in the instant case, clearly deprived of her personal autonomy, the evidence does not suggest that she was held in slavery in the proper sense, in other words that Mr and Mrs B. exercised a genuine right of legal ownership over her, thus reducing her to the status of an “object”. 12. בית-הדין אינו מרחיב באשר לנימוק מדוע לא נתקיימו תנאי ה"עבדות". יתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שלעיתים הורשתה הקטינה לצאת מהבית לצורך מיסה בכנסיה (ויודגש: לדעת הארגונים אין בעובדה זו כדי לשנות מהעובדה שהקטינה דשם היתה קרבן עבדות). זאת ועוד, יתכן בהחלט שבית-משפט אחר היה מגיע למסקנה אחרת. ואולם, הנקודה החשובה הינה שפסיקה מעין זו עלולה להשפיע גם על בית-משפט ישראלי. בהעדר עבירה של "עבודת כפיה" לצד עבירת ה"עבדות", התנהגות נלוזה כזו המתוארת בפרשת Siliadin עלולה להוותר ללא ענישה מחמירה (ולמעשה, ללא ענישה כלל). אשר על כן, ממליצים הארגונים על הפללת "עבודת כפיה" לצד עבירת ה"עבדות". 13. ויודגש: עמדת הארגונים הינה ש"עבודת כפיה" אינה חמורה פחות מעבירת ה"עבדות". למעשה, ההבחנה היא בעיקר טרמינולוגית. בעבר, עת היתה העבדות ליגאלית במדינות שונות בעולם, היה מקום להבחין בין שתי הקטיגוריות. בעיקר מבחינת המשפט הבינלאומי, היה מקום לגנות גינוי מיוחד מדינות בהן העבדות הוותה קטיגוריה משפטית מוכרת, המקנה לאדון הגנה ליגאלית לזכות הקניין שלו ביחס לעבד. כיום, אין ולו מדינה אחת בעולם בה העבדות נהנית מהכרה משפטית רשמית, ועל כן האבחנה בין שתי הקטיגוריות היא במידה רבה ארכאית. עם זאת, חשוב להדגיש כי ה"עבדות המודרנית" חיה וקיימת, למרות שאינה בעלת אופי משפטי רשמי. העבדות המודרנית הינה עבדות במובן של שליטה מוחלטת של אדם אחד באדם שני למטרה של ניצול כלכלי (ו/או מיני). חשוב, אם כן, לקבוע עבירה של "עבדות" בספר החוקים הישראלי. עם זאת, מהסיבות שפורטו לעיל, ראוי לקבוע לצידה גם עבירה של "עבודת כפיה". 14. כאמור, חומרתה של עבירת עבודת הכפיה רבה. פירושה כפיית עבודה על אדם כנגד רצונו. ניתן לראות בנקל כי גם אדם הנכפית עליו עבודה כנגד רצונו הוא בעל מאפיינים ברורים של "עבד". על כן מוצע שהעונש בגין "עבודת כפיה" יהא זהה לעונש בגין "עבדות". 15. ההבדל בין שתי העבירות מתבטא, עם זאת, בהצעת הארגונים שבעוד שעבירת העבדות הינה עבירה JUS COGENS (שאי אפשר להתנות עליה או להסכים לה), הרי ש"עבודת כפיה" אינה כזו. על כן, מציעים הארגונים, כי אדם יורשע בעבירה של עבודת כפיה רק אם אילץ אחר לבצע עבורו עבודה או לבצע עבורו שירותים "תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים או תוך איום באחד מאלה, או תוך ניצול מצוקה או חוסר אונים". 16. אכן, "עבודת כפיה" דומה, מבחינה זו, לאונס. כאשר אדם נותן הסכמתו החופשית (ושלא מתוך איום, מצוקה או נסיבות אחרות המאיינות את הרצון החופשי) ליחסי המין, הרי שאינו נאנס. באופן דומה, כאשר מתנדב נותן הסכמתו לעבוד ללא תמורה, אינו סובל מ"עבודת כפיה". זאת להבדיל מעבדות. גם אם אדם חוזר ואומר שברצונו להיות עבד, הרי שאין בכך כדי "להכשיר" את ההתנהגות. 17. על כן, הארגונים מציעים להפריד בין עבירת ה"עבדות" לעבירת ה"עבודת כפיה", כך שהראשונה בלתי תלויה ברצון הקרבן, ואילו השניה תלויה בו. ואולם, ככל שהקרבן לא בחר, מרצונו החופשי, לעבוד עבור האחר, ועבודה זו נכפתה עליו, הרי שהוא הופך למעשה, למעין-עבד, וראוי להעניש את העבריין שהביאו למצב זה באותה חומרה כפי שמענישים את בעל העבדים. 18. נקודה אחרונה: הצעת החוק הממשלתית מדברת על כפיה "תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים או תוך איום באחד מאלה". הארגונים מציעים להוסיף "או תוך ניצול מצוקה או חוסר אונים". מצבם של העובדים הזרים בישראל הינו לעיתים כה קשה – עת מגיעים הם לכאן מרחק אלפי מילין, מבלי שהם מכירים את השפה, התרבות והדין, עד כי לא אחת גורמים פוגעניים מנצלים מצוקה וחוסר אונים אלה על מנת להביא את העובדים לכדי "עבודת כפיה", וזאת מבלי צורך לאיים עליהם. הנה דוגמה: נ', עובדת הודית, הגיעה לישראל כדין לצורך עבודה סיעודית. כעבור חודשים ספורים נפטרה מעסיקתה. על פי נהלי משרד הפנים הוקצבו לה 30 יום למצוא מעסיק חלופי בעל היתר העסקה. נ' לא הצליחה למצוא מעסיק חלופי וחששה פן תגורש מישראל טרם כיסתה את הסכום של 6,000$ ששילמה כדמי תיווך לצורך הגעתה לישראל. מכאן מצוקתה הרבה. מתווכת כוח אדם ישראלית הציעה להסדיר עבודתה עבור מעסיקה בעלת היתר תמורת סכום של 4,000$. נ' הסכימה לכך בלית ברירה. אז הסתבר לה שההסדר עם המעסיקה הוא כדלקמן: נ' תעבוד אצל המעסיקה שלוש פעמים בשבוע, ותשלם למעסיקה 100$ כל חודש (תמורת "הסדרת האשרה"). בשאר הימים תוכל נ' לעבוד בנקיון על מנת למממן את עצמה. נוכח מצוקתה הרבה, הסכימה נ' להסדר זה, ושילמה למעסיקה – עבורה עבדה שלוש פעמים בשבוע – 100$ כל חודש. זוהי דוגמה להבאת אדם לכדי עבודת כפיה תוך ניצול מצוקה (אך ללא שימוש בכוח או באיומים). על החשיבות לחוקק עבירה של "סחר למטרת דמי תיווך" 19. בנייר העמדה הקודם הציגה "קו לעובד" נתונים אודות גביית דמי התיווך ממהגרי עבודה המגיעים לישראל, ואודות מודעותן המלאה של רשויות המדינה לתופעה. 20. בנייר עמדה זה תבקש "קו לעובד" להבהיר מדוע יש חשיבות לחוקק עבירה של "סחר למטרות דמי תיווך". יצויין מיד, כי העבירה המוצעת אין תכליתה "לכסות" כל מקרה של גביית דמי תיווך מעל לסכום המותר (העומד כיום על 3,050 ₪), אלא אך ורק מקרים קיצונים בהם נגבו מהעובד הזר דמי תיווך מבלי שהיתה למתווך או למעסיק הפיקטיבי כל כוונה להסדיר את עבודתו של העובד בישראל. דהיינו, העבירה המוצעת עניינה הפללת מקרים קשים של גביית אלפי (ועשרות אלפי) דולרים מאנשים קשי יום העוברים אלפי מילין רק על מנת להגיע לישראל ולגלות שלא הוסדרה להם כל עבודה, והם חשופים – מהרגע בו נגעה כף רגלם על אדמת ישראל – למעצר ולגירוש. 21. נבקש לחזור ולהדגיש, כי רשויות המדינה מודעות היטב לתופעת הסחר למטרות דמי תיווך. לפני חודשים ספורים עתרו מספר חברות כוח אדם בענף הבניין לבית המשפט המחוזי כנגד משרד התמ"ת. טענתן היתה שראוי היה להגדיל את מכסת ההיתרים להבאת עובדים חדשים מחו"ל אשר הוקצתה להן. ויודגש: המאבק היה על הבאת עובדים חדשים מחו"ל, לא על מספר העובדים שהיה מותר לאותן חברות להעסיק בישראל. בתגובת המדינה נטען באופן ברור כי החברות מעוניינות להכניס עובדים נוספים מחו"ל אך ורק לצורך גביית דמי התיווך מהם. המדינה כתבה כי "עולה חשש ממשי כי המבקשות אינן פועלות להשגת המטרה שלשמה הן קמו, קרי: העסקת עובדים, אלא לשם ייבוא עובדים ולגביית עמלות בלתי חוקיות". בהמשך נכתב על ידי המדינה: במעמד זה, תבקש המשיבה לעמוד בקצרה על נושא הרווחים אשר מפיקים תאגידים מהבאת עובדים זרים מחוץ לארץ וזאת בעיקר עקב גביית עמלות בלתי חוקיות כלהלן: א) ידוע היטב לכל מי שעוסק בתחום עובדים זרים כי נגבים מאותם עובדים עמלות גבוהות מאוד – בניגוד לחוק – עבור הזכות לבוא לעבוד בישראל. ב) עמד על כך מבקר המדינה... וכן דו"ח הועדה הבין-משרדית ומחקרי משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. ג) היום, ההערכות הן כי סכומי העמלות הנגבות מעובדים זרים הם גבוהות יותר [כך במקור] מאלו הנקובים בדו"ח ונעות – במיוחד לגבי עובדים מסין – בין 5,000$ לבין 15,000$. ד) עצם הגשת בקשתן של המבקשות ללא ציון נזק, מעלה חשד כי כוונתם [צ"ל: כוונתן] היא להרוויח עמלות מעצם הבאת עובדים מחוץ לארץ, וכי ההפסד הצפוי להן הינו הפסד עמלות בלתי חוקיות, הא ותו לא. מדוע מדובר ב"סחר"? 22. לכאורה, המעשים המתוארים לעיל עשויים ליפול במסגרת מספר עבירות קיימות, כמו למשל עושק (סעיף 431 לחוק העונשין) או קבלת דבר במרמה (סעיף 415 חוק העונשין). ואולם עבירות אלה, מלבד היותן בלתי מחמירות דיין מבחינת העונשים שבצידן (עונש מקסימלי של שנת מאסר אחת או חמש שנות מאסר, בהתאמה), אינן הולמות את התופעה של סחר בבני אדם למטרות דמי תיווך. 23. לתופעה של הבאת עובדים לצורך גביית דמי תיווך מהם, ומבלי כל כוונה להסדיר את עבודתם בישראל, יש מאפיינים ברורים של סחר. ראשית, מדובר בעסקה מתוכננת היטב, בעלת מאפיינים של שיתוף פעולה בינלאומי. לצורך הצלחת המזימה יש הכרח בשיתוף פעולה בין גורם ישראלי (חברת כוח אדם ישראלית, לעיתים בשיתוף פעולה עם מעסיק ישראלי) לבין גורם זר (חברת כוח אדם במדינת המוצא של העובד הזר). אכן, ככל עסקאות הסחר, כך גם עסקת הסחר למטרות דמי תיווך הינה עסקה בה קושרים קשר גורמים בישראל ובחו"ל לצורך עשיית רווח כספי על גבו של אדם כלשהו, המועבר ממדינה אחת לאחרת תוך שימוש באמצעי רמייה. 24. שנית, מדובר בעסקה אשר יש בה כדי לגרום לחפצון (objectification) של קרבן הסחר, ולפגיעה חמורה ומקיפה באוטונומיה שלו. היחס אל קרבן הסחר למטרות דמי תיווך הינו כאל אמצעי להשגת מטרה של קבלת אלפי דולרים במרמה. העובד הזר נתפס כקוּפָּה מהלכת. הא ותו לו. העובד הזר מועבר ממדינה אחת למדינה שניה. הוא נפרד ממשפחתו ומחבריו, ויוצא – פעמים רבות לראשונה בחייו – ממדינתו, אל עבר מקום המרוחק אלפי מילין, למדינה בה השפה, התרבות והדין זרים לו, ובה לעיתים אינו מכיר נפש חיה. (לעיתים אין אף במדינה הזרה נציגות דיפלומטית של מדינתו, כפי שקורה – למשל – ביחס לעובדים נפאלים המגיעים לישראל). להבדיל, אם כן, מהמקרים העבריינים "הרגילים" שנופלים במסגרת "עושק" או "קבלת דבר במרמה", כאן נוסף מרכיב ייחודי ובעל משמעות: מעשה הרמייה גורם לשינוי דרסטי בחייו של העובד הזר, קורע אותו ממקום המחייה הרגיל שלו, ו"זורק" אותו במקום זר לחלוטין ללא כל רשת בטחון. הכל על מנת לגרוף על גבו אלפי דולרים של "דמי תיווך", אותם שילם העובד הזר לשוא ומתוך מרמה. 25. זאת ועוד, הפגיעה באוטונומיה של העובד קרבן הסחר למטרות דמי תיווך הופכת לא אחת לכדי פגיעה של ממש, באופן פיזי, בחירותו של הקרבן. זאת משום שרבים הסיכויים שהקרבן ייעצר זמן קצר לאחר כניסתו לישראל על ידי משטרת ההגירה ויוחזק ב"משמורת" (דהיינו, במתקן מעצר). כידוע, על פי חוקיה ונהליה הנוכחיים של מדינת ישראל חייב העובד לעבוד עבור המעסיק הרשום בדרכון שלו. ואולם, מאחר שאיש לא חיכה לקרבן בנמל התעופה, הרי שהוא הופך להיות "לא חוקי" על פי חוקי מדינת ישראל, וככזה – בר מעצר וגירוש. מדובר בתוצאה מזעזעת – המתרחשת במדינת ישראל על בסיס יומיומי, וראוי שהמחוקק יתן דעתו עליה. דרך אחת לטפל בתופעה זו הינה להפליל את מי שאחראי לפגיעה הקשה הזו בעובד הזר תם הלב, אשר מוכנס למתקן מעצר על לא עוול בכפו, באופן שניתן יהיה להענישו את האחראי בעבירה של סחר למטרות דמי תיווך. 26. בכך, למרבה הצער, לא מתמצית הפגיעה בקרבנות הסחר למטרות דמי תיווך. כידוע לכל, קרבנות אלה מגיעים ממדינות המכונות "מדינות העולם השלישי". העובדים משתכרים במדינות אלה שכר נמוך ביותר בהשוואה למקובל בישראל (20$-200$ לחודש לערך). על כן, על מנת לשלם את דמי התיווך (המגיעים כיום, ביחס לסינים המגיעים לישראל, ל- 15,000$) נדרשים העובדים ליטול הלוואות בריבית רצחנית. פעמים רבות, כמקובל במדינות אלה, הגורמים המלווים הם גורמים המקושרים לארגוני פשע שונים. אי החזרת כספי ההלוואה פירושה העמדת הקרבן ובני משפחתו בסכנה חמורה, לרבות סכנת חיים. 27. המלומד Peter Kwong, ראש התכנית ללימודי אסיה ואמריקה באוניברסיטת האנטר, עומד באחד ממאמריו על הפגיעה הפיזית באזרחי סין שנטלו הלוואות לצורך נסיעה לחו"ל ולא השיבו הלוואות אלה. מי שלא השיב את ההלוואה שנטל, נכלא ומעונה: “The immigrants are obliged to eat, sleep, and urinate in the same place as more than a dozen inmates, all of whom are confined to one room. They are starved, deprived of fresh air and sunlight, and beaten regularly. At times they are ordered to inflict pain on one another. Many are shackled and handcuffed to metal bed frames. Males are told they could be killed; the women are threatened with work in a whore-house.” (P. Kwong, “Impact of Chinese Smuggling on the American Labor Market”, in Global Human Smuggling: Comparative Perspectives, edited by D. Kyle and R. Koslowski (John Hopkins University Press, 2001) 235, pp. 240-241). 28. כך קורה שהפגיעה בקרבן הסחר למטרות דמי תיווך אינה מסתכמת רק בנטילת אלפי דולרים ממנו במרמה. כמתואר לעיל, נובעות מהפגיעה המטרתית הזו גם פגיעות עקיפות חמורות במיוחד: הסכנה כי העובד הזר יושם במעצר עקב שהייתו ה"בלתי חוקית" בישראל, והסכנה שיגורש בחזרה למדינתו לאחר תקופת המעצר, וכך יהיה נתון – יחד עם משפחתו – בסכנה של פגיעה חמורה (עד לכדי רצח) נוכח חוסר יכולתו להשיב את כספי ההלוואה שנטל מהמלווים בריבית (ואשר סבר, על פי המידע השקרי שנמסר לו על ידי מתווך העבודה או מי מטעמו, שיוכל להחזירו תוך זמן קצר מהשכר שישתכר מעבודתו בישראל). 29. לאור כל האמור לעיל, מוצע להוסיף לחוק העונשין, לצד עבירות הסחר שפורטו בהצעת החוק הממשלתית ובהצעת החוק של ח"כ גלאון, עבירה אשר כותרתה "סחר למטרות דמי תיווך", ואשר נוסחה כדלקמן: הגובה מאדם כסף או שווה כסף, בין במישרין ובין בעקיפין, מתוך מצג לפיו אותו אדם יוכל לעבוד כדין במדינה זרה, ואינו מסדיר את עבודתו של אותו אדם במדינה הזרה בתנאים על פי דין למשך שנה אחת לפחות – דינו X שנות מאסר. לעניין סעיף זה "מדינה זרה" – מדינה אשר אינה מדינת האזרחות של אדם. 30. הצעה חלופית תהא: (א) הגובה מאדם כסף או שווה כסף, בין במישרין ובין בעקיפין, מתוך מצג לפיו אותו אדם יוכל לעבוד כדין במדינה זרה, ומבלי כוונה להסדיר את עבודתו של אותו אדם במדינה הזרה – דינו X שנות מאסר. (ב) אי הסדרת עבודתו של האדם בתנאים על פי דין למשך שנה אחת לפחות במדינה הזרה תהווה חזקה להעדר כוונה מצד גובה הכסף או שווה הכסף להסדיר את עבודתו של אותו אדם במדינה הזרה. (ג) לעניין סעיף זה: "מדינה זרה" – מדינה אשר אינה מדינת האזרחות של אדם. אשרת שהיה בישראל חלק בלתי נפרד משיקומם של הקורבנות הינה אשרת שהייה לתקופה מוגבלת, שניתנת להארכה בנסיבות המתאימות. כיום קיים נוהל חלקי ביותר ובלתי מספק, שעוסק בקורבנות סחר למטרות זנות בלבד, ואינו מעניק אפשרות לקבלת אשרה לקורבנות סחר אחרים. כמו כן, הנשים המקבלות כיום אשרה מכוחו של נוהל זה מקבלות אשרה בלבד, ותו לא; לא ניתנים להן שירותי תמיכה נפשיים, בריאותיים, או אחרים, להם הן נזקקות במהלך תקופת שהייתן בישראל. יש לקבוע בחקיקה את זכויותיהן של הקורבנות ביחס לאשרה, ואת זכויותיהן בתקופת שהייתן כאן מכוחה. הארגונים מצרים על כך שהצעת החוק הממשלתית עוסקת רק באכיפת החוק הפלילי ולא בזכויות הקורבנות. הארגונים סבורים כי אין לטפל רק בתיקונים הנדרשים בחוק הפלילי, אלא גם בזכויות הקורבנות, באופן המקיף והמלא הנדרש על ידי האמנות הבין לאומיות השונות בתחום, ובעיקר פרוטוקול האו"ם. אנו סבורים כי במסגרת החקיקה הנדונה היום יש לדון בפרט (אך לא רק) בנושא האשרות המוענקות לקורבנות, ולעשות את השינויים הנדרשים בחקיקה הראשית והמשנית לצורך זה. אשרה לנפגעי סחר צריכה להיות מעוגנת בתקנות, בהן יקבעו, לכל הפחות, הזכויות לייעוץ משפטי, טיפול נפשי ובריאותי לאורך כל תקופת שהותו של הקורבן בישראל מכוחה של אשרה זו. יש להעניק מסמך מזהה לקורבן הסחר. קביעת הזכאות לאשרה צריכה להעשות בידי גוף ניטראלי שאיננו משרד הפנים; ויש להעניק לאדם שסורב ואפשרות לערעור על ההחלטה בדבר אי מתן אשרה בהליך משפטי שיקבע בתקנות. ענישת מינימום ענישת מינימום לסוחרי נשים קבועה היום לרבע מעונש המאסר המקסימאלי הקבוע בחוק. סעיף זה אינו קובע פיצוי מינימאלי. גם מרבית פסקי הדין העוסקים בסחר בנשים למטרות זנות, וכן פסקי הדין שבהם עובדים זרים הם קורבנות העבירה, משקפים פיצוי נמוך למדי, אם בכלל, לקורבנות עבירה. זאת, בעוד שהרציונאל של עבירת הסחר הינו במידה רבה כלכלי, סוחרים עוסקים בסחר זה בשל הרווחים הגבוהים מסוג סחר זה, וקורבנות הסחר נקלעים למעגל הסחר בשל מצבם הכלכלי הרעוע. ללא פיצוי הולם, ישובו שני הצדדים למצבם לפני ההליך הפלילי: בידי הסוחר יוותרו די כספים לסחר בקורבנות נוספים, והקורבנות יחזרו לאותה נקודת מוצא של עוני ומצוקה ממנה נחלצו, כביכול, לשעה קלה, ויסחרו שוב בשל מצבם זה. פיצוי מינימום יכול למנוע לטעמנו מצב זה, ועל כן הוא חשוב וראוי להיכלל בחוק זה. לאור כל האמור לעיל, מוצע להוסיף לחוק העונשין, לצד הסעיף הקובע ענישת מינימום, גם סעיף שיעסוק בפיצוי, וינוסח כך: א. הורשע אדם בעבירה לפי סעיף X, יחייבו בית המשפט, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שיעמוד, לכל הפחות, על מחצית הסכום הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין. ב. לעניין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים. קרן למאבק בסחר, מניעתו ושיקום קורבנותיו בהצעת החוק נכללת הצעה להקמת קרן שאליה יועברו כספים שיחולטו מסוחרים, ובכספים אלו יעשה שימוש להגנה, טיפול ושיקום קורבנות העבירה. בהצעה במתכונתה הנוכחית יש שתי בעיות עיקריות: א. הקרן מותירה את הכספים בידי המדינה, למעשה, ואינה מעבירה כל סכום כסף שהוא לידי הקורבנות עצמם. אין מחלוקת על מידת נחיצותו של המאבק בסחר בבני אדם; אך בהחלט ניתן לתהות מדוע נגזר על קורבנותיו לשלם את מלוא ההוצאות מכיסם הם. יש לדאוג כי חלק מן הכספים שיכנסו לקרן, לכל הפחות, ישמשו לפיצוי קורבנות העבירה באופן ישיר. לכן אנו מציעים כי בסעיף 377ג(ג)(3) להצעת החוק הממשלתית יקבע כך: לפחות חמישים אחוז מכספי הקרן שהוקמה לפי סעיף קטן ב, יועברו כפיצוי לידי נפגעי הסחר. ב. הצעת החוק איננה מזכירה כספים הנוספים, המועברים לידי המדינה לפי חוק מאבק בהלבנת הון ולפי פקודת מס הכנסה. כספים אלו מועברים ישירות לאוצר המדינה, ואינם הופכים לחלק מכספי הקרן. אנו סבורים כי כל כסף שהוא, המופק מסחר בבני אדם, צריך לעבור לקרן הכללית. לכן אנו מציעים כי בסעיף 377ג(ה) יקבע כך: כסף שנגבה על ידי נציבות מס הכנסה, וכן כסף שנגבה לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון תש"ס 2000, יופקד בקרן שהוקמה לפי סעיף קטן (ב).