חומר רקע
נייר עמדה - הערות לועדת חוקה בנושא:
הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 8), התשס"ה-2004
חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א–2001 נחקק מתוך הכרה בחשיבות ההליך בפני וועדת השחרורים ובהשלכות שלו על זכויות האדם של האסיר. בדיון במסגרת ועדה זו נבחנות התנהגותו של האסיר במהלך מאסרו ואפשרויות השיקום הפתוחות בפניו לאחר שחרורו. עמדת האגודה לזכויות האזרח היא, כי יש להמשיך ולהכיר בחשיבות ההליך בפני הוועדה ובהשלכותיו על זכויות היסוד של האסיר גם במסגרת הצעת חוק זו, הדורשת לבצע תיקונים בסעיפים שונים בחוק, זאת לאור הניסיון המעשי שהצטבר ביישום הוראותיו.
בתיקון המוצע קיים חשש לפגיעה בזכויות יסוד של אסירים, כגון: פגיעה בזכות לחיים בכבוד עקב החמרה בתנאי השחרור ויצירת צפיפות רבה יותר בבתי הסוהר העמוסים ממילא כתוצאה מכך, כאשר תנאי הכליאה קשים ובלתי אנושיים (ראה דו"ח הסנגוריה בנושא תנאי הכליאה בישראל משנת 2005, המפורסם בדו"ח הסנגוריה וכן פרוטוקול הדיון בנושא תקן כליאה בוועדת חוקה מיום 14.11.06); פגיעה בזכות להליך הוגן, בזכות הטיעון והערעור ובהחלת עקרון השוויון – בהליכי הועדה לגילוי מידע חסוי ולקציבת העונש; ופגיעה צפויה בחופש התנועה של האסיר המשוחרר על תנאי על ידי איסור יציאתו מהארץ כתנאי קבוע בתנאי שחרורו.
למסקנותיה של ועדת השחרורים משקל רב ומכריע בהחלטה לענין שחרורו על תנאי של אסיר. כך גם לגבי ועדת השחרורים המיוחדת הדנה בקציבת עונשו של אסיר עולם. החלטות אלו של שתי הוועדות משנות את גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט, ומשמעותן עבור האסיר הרת גורל. כיוון שכך, יש לראות בסמכות הנתונה לוועדות לדון בשחרור על תנאי ובבקשות הקציבה – סמכות שיפוטית, או, לכל הפחות, מעין שיפוטית. התבססותן על טענות שני צדדים (בא כוח היועץ המשפטי לממשלה אל מול האסיר וסניגורו), וסוג השיקולים אותם הן שוקלות טרם ההחלטה (סוג העבירה, היקפה, חומרתה, נסיבותיה והתנהגות האסיר) – מקנים לה אף הם אופי מעין שיפוטי.
בשל אופיין המעין שיפוטי והשפעתן המכרעת על האסיר ועל זכויות היסוד שלו, על הוועדות לפעול בדרך המקיימת את כללי הצדק הטבעי, שבמרכזן זכויות הטיעון והשימוע, הקפדה על הליך הוגן, סבירות ומידתיות. שיקולים אלה חשוב שינחו את המחוקק גם בהסדרת פעולתן באמצעות התיקונים שבהצעת חוק זו.
על פי הדו"ח השנתי של הסניגוריה הציבורית לשנת 2005 (פורסם באוגוסט 2006), למרות הקביעה בחוק (סעיף 18(א)(11) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995), כי לוועדות השחרורים סמכות שבשיקול דעת למנות סניגור לאסירים, הרי שבשנת 2005 ייצגה הסניגוריה הציבורית רק ב- 117 הליכים של ועדות שחרורים, וזאת מתוך אלפים רבים של אסירים שהובאו בפני ועדות שחרורים. העדר ייצוג בפני ועדות השחרורים, כאמור בדו"ח הסניגוריה, בצירוף עם ההחמרה והפגיעה בזכויות אסירים כפי המוצע בהצעת החוק, יביאו לפגיעה חמורה באסירים במידה העולה על הנדרש ושלא לצורך.
להלן הערות לסעיפי הצעת החוק:
תיקון סעיף 13 לחוק –
הסעיף מתייחס לתנאי השחרור על תנאי על ידי הועדה. על פי ההצעה, איסור היציאה מהארץ יהפוך לתנאי קבוע, ולא יהיה אך בסמכות ההחלטה של הועדה. כלומר, בהעדר קביעה אחרת של הועדה יותנה שחרור האסיר באיסור יציאתו מהארץ, המתווסף לתנאים בהם רשאית הוועדה להתנות את השחרור.
ההצעה מתבססת על כך, שתנאי זה הוא תנאי הכרחי לקיומם של כל יתר התנאים הקבועים, והוא הכרחי לצורך הפיקוח על מי ששוחרר על תנאי ממאסר. התנאים הקבועים האחרים מתייחסים להודעת האסיר על מקום מגוריו בתקופת השחרור על תנאי, להתייצבותו בתחנת המשטרה באזור מגוריו בתוך 48 שעות, ועל התייצבותו פעם בחודש במהלך תקופת התנאי בפני השוטר הממונה ויודיעו על כל שינוי במקום מגוריו.
האגודה סבורה כי הכנסת התניית שחרורו של אסיר באיסור יציאתו מהארץ מהווה פגיעה חמורה בחופש התנועה של האסיר המשוחרר. די בתנאי המוטל על המשתחרר להתייצב אחת לחודש בתחנת המשטרה.
על פי דברי ההסבר, במקרים בהם יבקש אסיר משוחרר על תנאי לצאת מהארץ בתקופת התנאי, הוא יוכל לפנות לוועדה בבקשה שתשנה את תנאי השחרור שנקבעו לו. לדעת האגודה, גם הדרישה להתייצב שוב בפני הוועדה על מנת לצאת מהארץ בתקופת התנאי פוגעת מהותית בחופש התנועה של האסיר המשוחרר.
תיקון סעיף 16 לחוק – סדרי הדיון בבקשה שלחרר על תנאי ובדיון בשינוי תנאי השחרור
לענין תיקון סעיף 16(א) -
על פי סעיף 16 (א) המוצע, דיון בועדה, למעט דיון בבקשת אסיר לקיים בענינו דיון חוזר, יהיה בנוכחות האסיר ובא כוחו ובנוכחות בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, ואם הסכים בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לשחרורו המוקדם של האסיר, ניתן לקיים את הדיון בועדה, אף בלא נוכחות האסיר או בא כוחו.
לפי דברי ההסבר, הוצע לקבוע כי ניתן לקיים את הדיון אף בלא נוכחות האסיר או בא כוחו גם במקרים שבהם דנה הוועדה בבקשת אסיר ששוחרר על תנאי לשינוי בתנאי שחרורו, והתקבלה הסכמתו של בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לשינוי התנאים כמבוקש.
ההצעה מבקשת להבהיר בסעיף 16 לחוק, כי הדרישה לקיים דיון בנוכחות האסיר ובא כוחו, ובנוכחות בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, לא תחול על הדיונים בוועדות השחרורים המיוחדות, הדנות בקציבת עונשי מאסר עולם. עמדת האגודה בשאלת זכות הטיעון בפני וועדת הקציבה תובא בהמשך בדיון בסעיף 29 לחוק.
לענין תיקון סעיף 16(ג) –
על פי הרישא לסעיף המוצע, הועדה לא תחליט על שחרור האסיר או על שינוי תנאי שחרור אלא לאחר שנתנה הזדמנות לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה לטעון טענותיו.
ואילו על פי הסיפא לסעיף 16(ג) במתכונתו המוצעת בתיקון, ולא תחליט החלטה כמפורט להלן, אלא לאחר שנתנה לאסיר ולבא כוחו אם הוא מיוצג הזדמנות לטעון את טענותיהם:
(1) החלטה שלא לשחרר אסיר על תנאי;
(2) החלטה על דחיית בקשתו של אסיר ששוחרר על תנאי לשינוי תנאי שחרור;
(3) החלטה על החמרה בתנאי שחרור של אסיר ששוחרר על תנאי.
* מהלשון של סעיף 16(א) וסעיף 16(ג) בחוק העיקרי ובהצעה לתיקון, לא ברורה החלוקה בין שני הסעיפים, שכן נראה ששניהם עוסקים בדיון על שחרור על תנאי של אסיר ובאופן מימושה של זכות הטיעון בפניהם. נראה כי בתיקון היתה כוונה לייחד את ס"ק (ג) לנושא שינוי תנאי השחרור, כפי שעולה מדברי ההסבר, אך הניסוח אינו תואם כוונה זו. יש לנסח זאת באופן ברור יותר, המאיר את החלוקה בין הדיון הראשוני בבקשת השחרור לדיון המאוחר יותר בשינוי תנאי השחרור.
* בנוסף, לא ברור מנוסח הסעיפים האם "זכות הטיעון" שבסעיף (ג) היא בעל פה או בכתב. נראה שכדאי להבהיר נקודה זו.
* בהיותה גוף מעין שיפוטי, רצוי, ככל הניתן, לקיים דיונים בעלי אופי אדברסרי בוועדה, קרי: לשמוע את שני הצדדים.
* מהחלוקה בין הרישא לסיפא ניתן להבין כי על הוועדה לגבש תחילה את עמתה באם לשחרר או לא, ובהתאם לעמדתה זו, עליה להזמין את בא כוח היועץ המשפטי או את האסיר. יוצא שקודם על הוועדה להחליט ולגבש את עמדתה ורק אז לאפשר לצד שהוחלט בניגוד לאינטרס שלו לטעון טענותיו. נראה כי ניתן להציע ניסוח כגון "הוגשה בקשה לשחרור על תנאי של אסיר ... תינתן לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה הזדמנות לטעון את טענותיו...", ובדומה לכך גם את הסיפא יש לנסח מחדש.
תיקון סעיף 19 - דיון חוזר בהחלטת הועדה שלא לשחרר אסיר על תנאי
סעיף 19 לחוק מונה את התנאים החלופיים לקיום דיון חוזר בוועדת שחרורים בעניינו של אסיר, לאחר שהוועדה החליטה שלא לשחררו. הוספת ס"ק (6) תאפשר לאסיר לבקש מהוועדה דיון חוזר על החלטתה שלא לשחררו אף לפני שחלפה חצי שנה ממועד ההחלטה הקודמת, או שנה לענין אסיר עולם, וזאת במקרים חריגים שבהם התגלו עובדות שלא היו ידועות ולא יכלו להיות ידועות לאסיר לפני ההחלטה שלא לשחררו, אשר מצדיקות קיומו של דיון חוזר.
מהשוואת תוכנם של ס"ק (5) וס"ק (6) עולה השאלה, מדוע כאשר חל שינוי נסיבות בתקופה קצרה מחצי שנה על האסיר להמתין בכל מקרה עד תום חצי שנה ממועד החלטת הועדה שלא לשחררו, ואילו במקרה של עובדה חדשה, קטנה וזעירה ככל שתהיה, שלא היתה ידועה לאסיר קודם לכן – אין הוא צריך להמתין כלל. הזמן שעל האסיר להמתין על מנת לבקש דיון חוזר הוא רב מאוד, ובמסגרת זו יש לתת את הדעת גם לכך. יש להשוות זאת גם עם העובדה כי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה רשאי להגיש בקשה לדיון חוזר מייד, ואין הוא צריך להמתין כלל, בהתאם לסעיף 19א המוצע במסגרת תיקון זה!
הוספת סעיף 19א – דיון חוזר בהחלטת הועדה לשחרר אסיר על תנאי -
בהתאם לדברי ההסבר, לפי ההצעה, רשאי בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לבקש מהוועדה לקיים דיון חוזר בהחלטתה כאמור, אם התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות בין המועד שבו התקבלה ההחלטה על השחרור לבין מועד השחרור בפועל, באופן המעלה חשש ממשי כי האסיר אינו ראוי לשחרורו וכי השחרור מסוכן לציבור ולא להמתין עד לשחרור בפועל של האסיר ורק לאחר מכן להגיש בקשה לביטול שחרורו לפי פרק ג' לחוק.
עוד הוצע כי במקרים שבהם הגיש היועץ המשפטי בקשה כאמור, יוכל יושב ראש הוועדה להורות על עיכוב שחרור של האסיר כדי לא לסכל מטרת הגשת הבקשה. יושב ראש הוועדה יוכל להורות על עיכוב שחרור כאמור לתקופה של עד שבעה ימים, או עד ארבעה עשר ימים אם מדובר באסיר עולם, או עד להחלטת הוועדה בדיון החוזר, לפי המוקדם.
כאמור לעיל בהתייחסותנו לתיקון לסעיף 19 לחוק, עמדת האגודה היא כי יש להחיל את עקרון השוויון בזכות לדיון חוזר, ולקבוע זמן המתנה זהה לדיון חוזר לשני הצדדים.
הוספת ס' 22א' – סדר נשיאת מאסר לאחר ביטול שחרור על תנאי
התיקון המוצע פוגע באסיר המשוחרר על תנאי ומחמיר את מצבו, כפי שיוסבר להלן.
הצעת החוק מבטלת את ההסדר הקיים בסעיף 20(ד) לחוק, וקובעת כי יש להתייחס באופן זהה להפרת תנאי מתנאי השחרור שעל האסיר לקיים ולביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי לצורך סדר נשיאת המאסר. בשני המצבים קיימת אותה מטרה: להרתיע אסירים משוחררים מביצוע עבירות נוספות או מהפרת תנאי שחרור אחרים שחויבו בהם, לצורך שמירה על שלום הציבור.
כך, על פי ההצעה, אסיר ששחרורו על תנאי בוטל יישא את יתרת מאסרו לפני ובמצטבר לכל עונש מאסר אחר שעליו לשאת, בשל עבירה נוספת שביצע או בשל כל עבירה אחרת. סיבת הביטול, על פי ההצעה, איננה חשובה – ודין הפרת תנאי מתנאי השחרור כדין ביצוע עבירה נוספת.
נראה כי מדובר בהחמרה יתר על המידה, וכי אינטרס הציבור מחייב לא לראות הפרת תנאי מתנאי שחרורו של אסיר כזהה לעבירה נוספת על החוק. הקדימות בנשיאת יתרת תקופת המאסר בשל ביטול השחרור על תנאי על פני מאסר נוסף בשל עבירה נוספת, משמעה כי אנו כחברה רואים חשיבות גדולה יותר וחומרה יתרה בהפרת תנאי שחרור על פני ביצועה של עבירה נוספת. כך ניתנת עדיפות לשיקול דעת הוועדה על פני שיקול הדעת של בית המשפט שדן בעבירה הנוספת. מסיבות אלו, עמדת האגודה היא כי תיקון זה אינו ראוי. יש להשאיר את שיקול הדעת לבית המשפט, האם האסיר ירצה את המאסרים במצטבר, אם לוא. אם לא כן, תיפגע מאוד מלאכת הענישה של בית המשפט, שכן יקשה עליו במצב זה לראות את נסיבותיו האישיות של האסיר ואת השיקולים האינדיבידואלים בעניינו. יש בכך החמרה יתרה בענישה.
החשיבות היא גם לענין חישוב המועד שבו יהיה רשאי האסיר לבקש שחרור על תנאי מהמאסר, שכן על תקופת מאסר בשל ביטול שחרור קודם אין שחרור מוקדם בחלוף שני שלישים, כאמור בסעיף 6 לחוק.
תיקון סעיף 26 - זכות ערעור ליועמ"ש בנושא גילוי מידע חסוי
בהמשך לרישא לס"ק (ד), לפיה עתירת אסיר נגד החלטת הועדה שלא לגלות מידע חסוי תהיה רק במסגרת עתירה נגד החלטת הועדה שלא לשחררו או על ביטול שחרורו או על שינוי תנאי שחרורר – הסיפא המוצעת קובעת כי אם התקבלה עתירת אסיר לגילוי מידע חסוי, רשאי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לערער על כך.
על פי סעיף 17 לחוק רשאית ועדת השחרורים לקבל חומר חסוי ולהסתמך עליו, כאשר שוכנעה כי הצורך בשמירת החסיון עולה על הצורך בגילוי המידע לשם עשיית צדק. כאשר הוועדה מורה על גילוי המידע, רשאי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ביצוע ההחלטה ולעתור מייד לבית המשפט המחוזי. אם העתירה נדחית, הוא רשאי אף לערער מייד לבית המשפט העליון. כאשר הוועדה מחליטה, לעומת זאת, לקיים את החסיון, רשאי האסיר לעתור לבית המשפט המחוזי רק בסיום ההליך, אם הוועדה אינה מחליטה על שחרורו המוקדם.
הצעת החוק מבקשת לקבוע, כי אף כאשר האסיר עותר בסיום ההליך נגד החלטת ועדת השחרורים, ובית המשפט המחוזי מחליט במסגרת העתירה על גילוי המידע החסוי, יהיה היועץ המשפטי לממשלה רשאי להגיש ערעור בזכות לבית המשפט העליון. זאת, לעומת ההסדר החל על אסירים, לפיו רשאים הם להגיש לכל היותר בקשת רשות ערעור.
הסדר בלתי שוויוני זה נקבע מלכתחילה בנימוק, כי בעוד גילוי המידע הוא מעשה בלתי הפיך, העלול לגרום נזק רב לאינטרס הציבור, יכול האסיר להתמודד עם החלטה לקיים את החסיון גם בסיום ההליך. מחד גיסא, נטען, לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך; מאידך גיסא, אם מחליטה הוועדה להורות על שחרורו על אף המידע, ייחסך זמן שיפוטי יקר לקיום הליכים מיותרים.
בפועל, חוסר השוויון הדיוני פוגע קשות בזכויות האסיר. ראשית, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון לא אחת, לא הרי שימוע מאוחר כהרי שימוע מוקדם. כאשר ועדת השחרורים מסיימת לדון בבקשתו של אסיר ודוחה את בקשתו על סמך חומר חסוי, ורק בעתירה מתקבלת החלטה על גילוי המידע, על האסיר לחזור לאותה הוועדה ולנסות לשכנעה לשנות מהחלטתה המקורית. בכך נפגעת זכותו של האסיר, כי הדיון בפני הוועדה יתנהל מלכתחילה באופן ראוי.1
שנית, יוצר ההסדר קשיים דיוניים נכבדים. טול לדוגמא מקרה, בו ועדת השחרורים מחליטה על גילוי מידע, ובית המשפט המחוזי מחליט – בערעור הפרקליטות – על קיום החסיון. האסיר חוזר לוועדה, אשר מחליטה – בעיקר על סמך המידע – שלא לשחררו. האסיר מעוניין לעתור נגד החלטה זו, אולם טענתו העיקרית היא, שהחסיון אינו מוצדק, ושאילו ניתנה לו הזדמנות לעיין במידע ולנסות להפריכו, היתה מתקבלת החלטה אחרת; אם רצונו להביא את סוגיית החומר החסוי לבית המשפט העליון, עליו להגיש קודם עתירת "סרק" לבית המשפט המחוזי, אשר כבר דן והכריע בנושא זה.
חמורה במיוחד העובדה, כי בעוד עומדת למדינה זכות ערעור לבית המשפט העליון בנושא החומר החסוי, גם אם האסיר ממתין לסיום הליך עומד לו ערעור ברשות בלבד.
זכותו של אדם לעיין במידע, המשמש בסיס להחלטה הנוגעת לעניינו, היא זכות יסוד חוקתית, הנגזרת מהזכות להליך הוגן ומחובת השימוע. כאשר מדובר בהחלטה, המשליכה על זכויות יסוד של האדם (במקרה דנן, על זכות האסיר לחירות ועל זכותו לכבוד2), זכות העיון מהווה גם חלק בלתי נפרד מן ההגנה החוקתית על זכויות אלו. אדם, אשר אינו יודע מהן הטענות נגדו, אינו יכול להתייחס אליהן או להראות שהן שגויות. גם אם ניתנת לו הזדמנות פורמאלית להשמיע את דברו, הוא יכול אך לגשש באפלה. בנסיבות אלו איכות השימוע נפגעת קשות, והסכנה להחלטה שגויה גוברת. דחיית בקשתו של אסיר לשחרור מוקדם על סמך מידע מודיעיני, מבלי שניתנת לו כל הזדמנות להתמודד עמו או לנסות להפריכו, משמעותה נטילת סיכון מחושב לשלילת חירותו על סמך מידע שגוי.
חוק שחרור על תנאי ממאסר נחקק מתוך הכרה בחשיבות ההליך בפני הוועדה ובהשלכות שלו על זכויות האדם של האסיר. בעניין החומר החסוי נקבע בו מבחן עקרוני חדש, המחייב איזון זהיר בין הצורך בחסיון לבין הצורך בגילוי המידע לשם עשיית צדק, והדורש בחינה עניינית של כל פרט מידע לגופו. גם כאשר מחליטה הוועדה על קיום החסיון, עליה להורות ככל הניתן על העברת תמצית המידע לאסיר. כדי להעניק משמעות מעשית לעקרון, כי על החסיון להישאר תמיד בגדר חריג, יש להבטיח שוויון דיוני בין האסיר לבין היועמ"ש, ולהבטיח זכות ערעור יעילה. הצבת מכשולים פרוצדוראליים בפני אסיר, המבקש לממש בהליכי ערעור את זכותו הבסיסית לעיין במידע החסוי, פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו החוקתיות. הבטחת זכותו של אסיר להליך הוגן וצודק היא אינטרס ציבורי עילאי, אשר בוודאי אינו נופל בחשיבותו מכל צורך בשמירת חסיון; הענקת יתרון פרוצדוראלי בהקשר זה דווקא לפרקליטות מבטאת גישה עקרונית בלתי ראויה.
על כן אנו סבורים, כי יש לנצל הזדמנות זו לתקן את החוק על מנת להעניק זכות ערעור לאסיר, המקבילה לזו הניתנת לב"כ היועמ"ש בכל שלבי ההליך, תוך מתן אפשרות בידו להמתין לסיום ההליך אם רצונו בכך. לחלופין יש להבטיח זכות ערעור לאסיר לבית המשפט העליון, ולא בסיום ההליך.
תיקון סעיף 29 – המלצה בענין קציבת עונש מאסר עולם
בדברי ההסבר נאמר, כי מלכתחילה כיוון המחוקק לכך, כי דיוני ועדה מיוחדת זו יתקיימו על בסיס מסמכים בלבד, בהשתתפות חברי הוועדה וללא דיון מעין-שיפוטי במעמד צדדים כלשהם.
אנו סבורים, כי התיקון המוצע אינו ראוי.
כמפורט בסעיף 29(ד) לחוק, בגיבוש המלצותיהן על הוועדות לשקול "שיקולים עונשיים המתייחסים לטיב העבירה, לנסיבות ביצועה ולתוצאותיה, וכן לנסיבותיו האישיות של האסיר". המלצות אלו הן הרות גורל עבור האסיר, שכן הן קובעות הלכה למעשה את משך המאסר, שעליו לרצות, ומשליכות באופן ישיר על זכותו היסודית לחירות. בנסיבות אלו אין לשלול ממנו את הזכות הבסיסית להופיע בפני הוועדה הממליצה ולהשמיע את טענותיו בעל פה.
זכויות הטיעון והשימוע - העומדות בלב כללי הצדק הטבעי - הן זכויות יסוד חוקתיות במדינת ישראל, המהוות חלק בלתי נפרד מהזכות להליך הוגן. הן נגזרות מחובות ההגינות והצדק, המוטלות על הרשות, ומהוות ערובה מרכזית מפני החלטות שגויות או שרירותיות. על חשיבות זכות הטיעון כזכות יסוד ראו: בג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד(4) 626; בג"צ 654/38 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 654; בג"צ 6696/02 עאמר נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו(6) 110.
קבלת החלטה חשובה בעניינו של אדם, מבלי לאפשר לו לטעון את טענותיו בדרך אפקטיבית, פוגעת קשות בזכותו הבסיסית לכבוד. היא מבטאת יחס מזלזל כלפיו, ומגבירה באופן ניכר את הסיכון להחלטה שגויה ושרירותית, המבוססת על נתונים חלקיים או בלתי מדוייקים. במקרה דנן, כאשר מדובר בהחלטה, המשליכה על זכות האדם לחירות, הרי ששלילת אפשרות הטיעון אף מהווה פגיעה בזכות זו, העולה על הנדרש.
לאור האמור אנו סבורים, כי מן הראוי להסדיר בוועדות חשובות אלו הסדר טיעון ושימוע, הדומה לזה הקיים היום בוועדות השחרורים הרגילות. מן הראוי לאפשר לאסיר להופיע בפני הוועדה, להתייחס לחומרים השונים המוגשים לה ולהשמיע את דברו. בוודאי שאין מקום לתקן את החוק על מנת לשלול מפורשות זכות חיונית זו.
עמדתנו המפורטת ביחס לחובת השימוע שיש להטיל על ועדות הקציבה מצורפת למסמך זה.
מוגש על ידי עו"ד סיגל שהב, רכזת צדק בפלילים