חומר רקע
ההתמודדות החוק הישראלי עם תופעת נישואי קטינות
עו"ד סוניה בולוס
הקדמה
התופעה של נשואי קטינות מהווה אחד הסממנים המובהקים להפליית נשים בחברה והיא קשורה קשר הדוק לתפישות סטריאוטיפיות הרואות, כי מקומה הטבעי של האשה הוא בבית, וכי התפקיד העיקרי שלה הוא הולדת וגידול ילדים. השימוש במונח "נשואי קטינות" נעשה בכוונה משום שמדובר בתופעה שקורבנותיה העיקריים הן נערות, ואילו המקרים של נישואי קטינים הינם נדירים.
ארגוני זכויות אדם רבים מעדיפים להשתמש בביטוי "השאת קטינות" מכיוון שמרביתם של נישואי קטינות אינם נערכים מתוך רצון חופשי. בחברות שמרניות רבות, נשואי קטינות משמשים גם ככלי לשליטה במיניותה של האשה. עידודן של חתונות ולעיתים אף כפייתן על קטינות, משמש ערובה לאי קיומם של יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין.
על פי תפישות עולם אלה, נישואין בגיל צעיר הם תופעה מקובלת ואף רצויה. דברים אלה תקפים שבעתיים כשמדובר בנערות הנולדות למשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שבהם סיכוייה של הנערה לרכוש השכלה גבוהה ולהשתלב בשוק העבודה הינם קלושים. בנסיבות אלו, בעיני המשפחה לפחות, אין כל הצדקה לדחיית נישואיה של הנערה, במיוחד כשנישואיה משחררים את המשפחה מנטל כלכלי מיותר1.
על כן, קיימת חשיבות עליונה לקביעת גיל מינימלי לנישואין בחוק, כדי להגן על רבבות של קטינות מפני תופעה זו. בנוסף, הטלת עונש על כל הנושא קטינה, ועל כל מי שעורך נישואין כאלה, או מסייע בכל תפקיד שהוא בעריכתם, היא חיונית לצורך מיגורה של תופעה זו.
נשואי קטינות כפגיעה בזכויות יסוד של הנערות
נשואי קטינות מפרים באופן חמור זכויות יסוד שכל נערה אמורה ליהנות מהם. ראשית כל, נשואי קטינות שוללים מהקטינה את זכות היסוד השמורה לכל אדם באשר הוא להיכנס לברית הנישואין בהסכמה חופשית ומלאה. זכות זו הוכרה עוד בימי הרומאים והיא מעוגנת במספר אמנות והכרזות בינלאומיות ובכללותן ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 והאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה משנת 1977. כשמדובר על הבעת הסכמה להתקשרות בנישואין ע"י ילדים, המוגדרים באמנה לזכויות הילד משנת 1989 כמי שטרם מלאו להם שמונה-עשרה שנה, הרי לא מדובר בהסכמה אותנטית המבוססת על ידיעה והבנה להשלכותיה של ההחלטה להינשא ולהתחייבויות הנובעות מקשר הנישואין. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי קטינה שטרם מלאו לה שמונה-עשרה שנה אינה מבוגרת דיה כדי לקבל החלטה הרת גורל דוגמת ההחלטה להינשא. לא בכדי נקלעים זוגות רבים, שבהם האשה נישאה בהיותה קטינה, לקשיים רבים. חלקם הגדול של נישואין אלה עולה על שרטון, שלא לדבר על האחוז הגבוה של אלימות כלפי האשה בהשוואה לזוגות שנישאו בהיותם בגירים2. יתר על כן, במקרים רבים הסכמתה של הקטינה לנישואין נובעת מהלחץ שמפעילה משפחתה או סביבתה עליה, או במסרים הסמויים שמשדרת לה סביבתה אודות "הכדאיות" שבברית הנישואין. במקרים אחדים נישואין אלה נכפים על הקטינה שאין לה כל סיכוי או יכולת להתנגד להן.
בשנת 1964 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם האמנה בדברConsent to Marriage, Minimum Age for Marriage, אמנה זו מעגנת את זכותו של כל אדם להינשא מתוך רצון חופשי ומחייבת את המדינות שאשררו אותה לקבוע בחוק גיל מינימלי לנישואין. עקרונות אלה הודגשו ביתר שאת בהערה כללית מס' 21 של האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים, בה נדרשו המדינות שהן צד לאמנה לקבוע בחוק גיל מינימלי לנישואין ולהבטיח, כי לא יהיה כל תוקף משפטי לנשואי קטינות3.
מעבר לפגיעה בזכות היסוד של הקטינות להיכנס לברית הנישואין מרצון חופשי, תופעה זו גוררת פגיעה בזכויות יסוד אחרות המוקנות לקטינות שעל חלקן נעמוד בקצרה. נישואין בגיל צעיר פוגעים בבריאותה הפיסית והנפשית של הקטינה. ברובן המכריע של נשואי קטינות, הנערה נכנסת להריון בסמוך לעריכת טקס הנישואין. הריון בגיל צעיר פוגע בבריאותה של הקטינה ובמדינות העולם השלישי נערות רבות מוצאות את מותן כתוצאה מסיבוכים הקשורים לעצם הלידה בגיל מאוד צעיר או שהן עוברות הפלות רבות4. זכותן של נשים בכלל ושל נערות בפרט ליהנות מבריאות ברמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה מעוגנת באמנה בדבר זכויות חברתיות ובאמנה לזכויות הילד. הריון בנסיבות האמורות פוגע בזכות זו. בנוסף, האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים מעגנת את זכותן של נשים ליהנות משירותי בריאות באופן שוויוני, ובכללותם שירותי תכנון המשפחה והיא מחייבת את המדינות שהן צד לאמנה להבטיח זכויות שוות לנשים להחליט באורח חופשי על העיתוי ועל מספר הלידות של ילדיהן. ספק רב אם לקטינה יש כוח בכלל להחליט לעצמה ובאופן חופשי בעניינים אלה.
הנטל והאחריות הנובעים מקשר הנישואין והציפיות של הסביבה מהנערה שתתפקד באופן אחראי פוגעים בבריאותה הנפשית של הקטינה. לעיתים רבות הקטינה נקלעת למצוקה נפשית קשה מכיוון שאין ביכולתה, בהיותה צעירה וחסרת ניסיון חיים, להתמודד עם הנישואים ועם ההורות גם יחד. לחצים אלה פוגעים בבריאותה הנפשית ובזכותה להתפתחות ככל קטין אחר. זכותם של קטינים להתפתחות מעוגנת באמנה לזכויות הילד. האמנה מכירה בכך שהקטין מצוי בתהליך דינמי של התפתחות והתבגרות והיא מטילה על המדינות שהן צד לה חובות פעולה קונקרטיות בתחומי חיים נרחבים, על מנת להבטיח את התפתחותו התקינה של הקטין. הכוונה היא לא רק להתפתחותו הפיסית אלא גם להתפתחותו הנפשית, החברתית והרוחנית של הקטין. הזכות להתפתחות במובן הזה היא ערובה מרכזית להכנתו המלאה של הקטין לקראת חיים עצמאיים. נישואיהן של קטינות רבות שוללים מהן את הזכות הבסיסית לפתח את אישיותן באופן תקין, מכיוון שהם כופים עליהן מציאות שקשה להתמודד איתה, וקוטעים את התהליך והקצב הטבעי של התבגרותן.
בסוף נדגיש, כי אחת הפגיעות המיידיות והבולטות לעין הנובעות מנשואי קטינות היא שלילת זכותן של קטינות אלו לחינוך. מרביתן של הנערות הנישאות בטרם מלאו להן שמונה-עשרה שנה, אם לא כולן, נושרות מבתי הספר ואינן רוכשות השכלה ברמות גבוהות יותר5. זכותן של הנערות לחינוך מעוגנת ברוב האמנות שהובאו לעיל. יתר על כן, הפגיעה בזכותן של הנערות לחינוך גוררת מניה וביה פגיעה בזכותן לשוויון בשוק העבודה. סיכוייהן של הנערות הללו להשתלב בשוק העבודה הינם נמוכים. גם אם חלקן יצליח להשתלב בשוק העבודה, האופציה היחידה שעומדת בפניהן היא השתלבות בענפים שאינם דורשים הכשרה או כישורים מיוחדים, ומטבע הדברים הם מניבים הכנסות נמוכות ותנאי העבודה בהם ירודים.
האיסור על נשואי קטינות בחוק הישראלי
הניסיונות למגר תופעה זו בישראל החלו בשנות החמישים כשנחקק חוק גיל הנישואין, התש"י-1950 (להלן – חוק גיל הנישואין). ברם, וכפי שיפורט להלן, חוק זה אינו עולה בקנה אחד עם ההתפתחויות במשפט זכויות האדם הבינלאומי בנוגע לנשואי קטינות. חוק זה אוסר על נישואין של נערה או נער שלא מלאו להם שבע עשרה שנה, וקובע, כי כל הנושא אותם, וכן כל מי שעורך נישואין כאלה או מסייע בכל תפקיד שהוא בעריכת נישואין אסורים על פי חוק, ובכלל זה הורים ואנשי דת, דינו מאסר של שנתיים או קנס. הטעם להטלת איסור על עריכת נישואין אלו הוא הגנה על נערות מפני השלכותיה של תופעה פסולה זו, וכלשונו של השופט ברק (כתוארו אז): "מאחורי כלל זה עומדת ההשקפה, כי על החברה לשמור על הנערה, אשר, לעיתים קרובות, מטעמים קצרי טווח משלה ותחת לחץ הוריה, מבקשת להינשא, והיא אינה בשלה לכך, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה רגשית. יצירת תא משפחתי וגידול ילדים הם זכות וחובה, אשר דורשים בגרות נפשית וגופנית, אשר לפי הגישה החקיקתית נערה, שטרם מלאו לה שבע-עשרה שנים, אינה נהנית מהם"6. בד בבד, חוק גיל הנישואין מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה להרשות נישואין של נערה או נער שלא מלאו להם שבע עשרה שנים במקרים הבאים:
-לנשואי נערה- אם היא ילדה או הרתה לאיש אשר לו ברצונה להינשא;
-לנשואי נער- אם האישה אשר ברצונו לשאת הרתה לו או ילדה לו;
-לנשואי נערה או נער- אם מלאו להם שש-עשרה שנה ולדעת בית המשפט קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר זה.
קריאת פסקי הדין המועטים שדנו בבקשות להתרת נשואי קטינות בהסתמך על חריגים אלה, מלמדת, כי המגמה של בתי המשפט היא לצמצם את פרשנותם של החריגים מהחשש כי פרשנות רחבה תרוקן את האיסור מכל תוכן. בכל אותם פסקי דין נקבע, כי עקרון העל שמנחה את בית המשפט הוא טובתה של הנערה. כך, למשל, נקבע, כי למרות שהריון מהווה שיקול מרכזי ששומה על בית המשפט לשקול עת הוא דן בבקשה למתן היתר נישואין, שיקול זה אינו שיקול בלעדי, ובמקרים שבהם טובת הנערה מחייבת אי מתן היתר כמבוקש, בית המשפט לא ייעתר לבקשה7. לגבי קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות מתן היתר, בית המשפט העליון לא ראה לנכון לקבוע קריטריונים נוקשים ומבחנים מדויקים להגדרת אותן נסיבות מיוחדות, שיש בהן כדי להצדיק סטייה מן הכלל האוסר נשואי קטינות. יחד עם זאת, נקבע מפורשות, כי הסכמתה של הנערה לנישואין, הסכמת הוריה של הנערה ו/או האפוטרופוסים שלה, מנהגי העדה אליה היא משתייכת והכנות לטקס הנישואין אינם מהווים נסיבות חריגות המצדיקות מתן היתר לנישואין8.
יצויין, כי על אף קיומו של איסור על נשואי קטינות שטרם מלאו להן שבע-עשרה שנה, נישואין אסורים על פי חוק אינם בטלים מעיקרם VOID אלא הם ניתנים לביטול VOIDABLE. החוק קובע מסגרת של זמן שבמהלכה הקטינה, הוריה ו/או האפוטרופוסים שלה ופקידת סעד יכולים לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטולם של הנישואין9.
חוק גיל הנישואין אינו מספק הגנה מקסימלית לקטינות מפני הפגיעה הצפויה בהן כתוצאה מהתקשרותן בנישואין. ראשית כל, בניגוד לאמנה לזכויות הילד ולחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, שקובעים, כי קטין הוא כל מי שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנה, בא חוק גיל הנישואין וקובע, כי קטינה היא מי שטרם מלאו לה שבע-עשרה שנה, ואילו נערה שמלאו לה שבע-עשרה שנה היא מספיק בגירה כדי להתחתן. יודגש, כי רוב נשואי קטינות נערכים על פי החוק, דהיינו בין הגילאים שבע-עשרה ושמונה-עשרה. חוק זה יצר מצב אבסורדי, שעל פיו מותר לבת שבע-עשרה להתחתן ולהקים משפחה אך במקביל, החוק אוסר עליה לקנות אלכוהול ואף אוסר עליה לבצע פעילות משפטיות אחרות שהשלכותיהן רחוקות מלהיות הרות גורל בהשוואה להשלכותיו של קשר נישואין.
חברה ששמה את טובתם של קטינים בראש מעייניה חייבת לתת ביטוי מעשי לדאגתה לרווחתם של הקטינים, ולספק להם הגנה רחבה ואפקטיבית מפני כל פגיעה צפויה בהם. חוק גיל הנישואין מהווה התנערות של המדינה מחובתה לדאוג לרווחתם של הקטינות שמלאו להן שבע-עשרה שנה. זאת, כתוצאה מסירובו של המחוקק למנוע את נישואיהן של קטינות בנות שבע-עשרה ומעלה, והפקרתן של נערות אלה לגורלן חרף הידיעה, כי התקשרותן של נערות אלו בנישואין תפגע בהן קשות. זאת ועוד – ההכשר שנותן המחוקק לנישואיהן של קטינות שמלאו להן שבע-עשרה שנה יכול להתפרש כמתן לגיטימציה לתופעה פסולה זו, גם כשמדובר בנישואיה של קטינה שטרם מלאו לה שבע-עשרה שנה. מסר חמור זה, שניתן להסיקו גם מהוראות החוק, המגבילות את זכותה של הנערה לבטל את נישואיה שנערכו בניגוד לחוק, עלול לעודד עבריינים פוטנציאלים להפר את הוראות החוק מבלי לחשוש מנקיטת הליכים פליליים נגדם.
לאחרונה יזמה המועצה לשלום הילד תיקון לחוק גיל הנישואין. ליוזמה זו הצטרף גם ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות שהינו קואליציה של ארגונים פמיניסטיים וארגוני זכויות אדם וכן נשות/אנשי מקצוע הפעילות/ים בתחומים אלה. הועד הוקם למען קידום השוויון בענייני אישות במגזר הערבי10.
מטרתה של הצעת חוק זו, אשר אומצה ע"י ח"כ מיכאל מלכיאור, יו"ר הוועדה לזכויות הילד בכנסת, היא לתקן את העוול שנגרם לקטינות רבות כיום ע"י העלאת גיל הנישואין לשמונה-עשרה. וברוח האמנה לזכויות הילד, הצעת החוק מעגנת את זכותם של קטינים וקטינות להשמיע את דבריהם בטרם ניתנת החלטה בבקשה למתן היתר נישואין בעניינם.
ועד הפעולה יפעל כשדולה בכנסת כדי להבטיח שהתיקון האמור יעבור את שלוש הקריאות. הועד קורא לכל הארגונים לשינוי חברתי ואף למוסדות הלשכה הרלוונטיים להצטרף למאבק זה, מכיוון שיש בהקמתה של קואליציה רחבה מסר ציבורי ברור, הרואה בתופעה זו כהפרה בוטה של זכויות אדם.
אכיפת החוק ע"י רשויות המדינה
על אף קיומו של איסור על נשואי קטינות, תופעה זו שכיחה בישראל, במיוחד בקרב האוכלוסיות הבאות: קהילת ברסלב, העדה הגרוזינית, העדה הקווקזית וכן במגזרים אחדים בחברה הערבית. קשה לאמוד את ממדיה של תופעה זו מכיוון שבמקרים רבים הנישואין נערכים באופן לא רשמי, והם נרשמים בשלב מאוחר יותר כשהנערה כבר בת שבע-עשרה שנים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2001 נרשמו לנישואים 15 חתנים יהודים ו- 20 חתנים ערבים שגילם עד 17. במקביל נרשמו 24 כלות יהודיות ו- 113 כלות מוסלמיות שגילן עד 16.
חוק גיל הנישואין כמעט ולא נאכף ע"י רשויות המדינה. בישיבה שהתקיימה ביום 6.7.04 בוועדה לזכויות הילד בכנסת נמסר ע"י גב' סוזן בן ברוך, ראש מדור נוער במשרד לבטחון פנים, כי בשנת 2004 לא נפתח שום תיק פלילי בחשד לעריכת נשואי קטינות, לעומת ארבעה תיקים שנפתחו בשנת 2003. גב' בן ברוך הוסיפה עוד, כי המשטרה יכולה לפעול כנגד מפרי החוק רק כשמתקבל מידע ספציפי, וכשמדובר על מנהג חברתי מקובל בקרב אוכלוסיות מסוימות, כמעט ולא מדווחים על עריכת נשואי קטינות11. גם אם נניח, כי קיים "קשר שתיקה" לגבי תופעה זו בקרב אוכלוסיות אחדות, הרי שלו חפצו בכך, רשויות המדינה היו יכולות לאמץ דרכי פעולה אלטרנטיביות כדי לאתר עבריינים. כך, למשל, ניתן להגיע למפרי החוק כשהם מבקשים לרשום את הנישואין שנערכו בניגוד לחוק, או ניתן לאתר בעזרת קציני ביקור סדיר נערות שנושרות מבית הספר כדי להתחתן, ובכך ניתן למנוע את החתונה מלכתחילה.
חוק גיל הנישואין בא להגן על נערות, במקרים שבהם העמדה לדין של בן הזוג או ההורה תפגע פגיעה נוספת בנערה, קיימת אופציה להעמיד לדין את אנשי הדת שערכו את טקס הנישואין. הסיבה העיקרית לאי אכיפת חוק גיל הנישואין היא האמביוולנטיות של החברה כלפי תופעה זו. גם אם המופקדים על אכיפת החוק סבורים, כי נישואין בגיל צעיר יפגעו בנערה, הם עדיין מסרבים לראות בהורה של הנערה או בבן זוגה כעבריינים. עמדה זו משתקפת מדבריה של גב' בן ברוך שסיפרה בוועדה על מקרה אחד בו התקבל מידע על עריכת נשואי קטינה בבני ברק. שוטרי יחידת הנוער הגיעו לאולם, מנעו את החתונה ועצרו את הרב. בתארה אירוע זה, גב' בן ברוך הוסיפה: "אני לא רוצה אפילו להסביר לכם איזה אי נעימות יש לאנשים שלנו בתפקיד הזה פשוט לא נעים"12. קשה לדמיין שימוש בטרמינולוגיה דומה כשמדובר על מבצע משטרתי כנגד חשודים בעבירות אחרות.
אכיפה החוק והעלאת גיל הנישואין כצעדים משלימים
באותה ישיבה עלו תהיות לגבי הצורך בהעלאת גיל הנישואין אם החקיקה הקיימת לא נאכפת ממילא. עמדת ועד הפעולה והמועצה לשלום הילד הייתה ברורה. מדובר בשני מישורים: במישור הראשון יש לדרוש מרשויות המדינה לאמץ דרכי פעולה אלטרנטיביות שיגבירו את אכיפת החוק, ולאמץ במקביל לאכיפה תוכנית טיפול מניעתית רב-מערכתית לאיתור נערות שעלולות להיות קורבן פוטנציאלי לתופעה זו ולטפל בהן בעוד מועד; במישור השני צריך לפעול להעלאת גיל הנישואין משום שיש בצעד זה מסר ציבורי ברור לגבי הסכנות הטמונות בנשואי קטינות. כאמור לעיל, רוב נשואי קטינות נערכים על פי חוק, דהיינו בין הגילאים שבע-עשרה ושמונה-עשרה. ארגוני זכויות אדם וכן חברה המתיימרת להיות נאורה אינם יכולים להרשות לעצמם להפקיר קטינות אלה לגורלן, ולהתנער מחובתם לספק הגנה מרבית לכל קטין באשר הוא. במקרה אחד, סירב בית המשפט לענייני משפחה להתיר את נישואיה של קטינה, שהייתה בחודש הרביעי להריונה, למרות שהבקשה הוגשה כחודש וחצי לפני שמלאו לה שבע-עשרה שנים. השופט דחה את הבקשה ביודעו, כי הנערה תוכל להתחתן ללא כל צורך בהיתר בתום חודש וחצי, מכיוון שמנסיבות המקרה עלה בבירור, כי נישואיה של הנערה יפגעו בה קשות13. אם בית המשפט ראה לנכון לסרב לבקשה ביודעו, כי רוב הסיכויים הם שהחתונה תתקיים בתום חודש וחצי, על אחת כמה וכמה שיש חשיבות להצעת חוק זו שמנסה להגן על כל אותן נערות הנישאות מדי שנה בטרם מלאו להן שמונה-עשרה שנה.