חומר רקע

השתלבותן של נשים ערביות בשוק העבודה הישראלי מכשולים והצעות לפתרון הוכן ע"י עו"ד סוניה בולוס יולי 2003 השתלבותן של נשים ערביות בשוק העבודה הישראלי מכשולים והצעות לפתרון א. הקדמה במדינת ישראל כיום, נשים ערביות נמצאות בתחתית הסולם בשיעור השתתפותן בכוח העבודה האזרחי וכן בתחתית סולם השכר של עובדים/ות שכירים/ות. מצבן הייחודי של נשים ערביות נובע מהשתייכותן הכפולה: למיעוט הפלסטיני בישראל מחד, ולמעמדן המגדרי מאידך. כתוצאה מהשתייכותן הכפולה, נשים ערביות סובלות מאפליה כפולה: כמיעוט לאומי וכנשים. עובדה זו משפיעה על תנאי ואחוזי השתלבותן בשוק העבודה הישראלי. מטרת מסמך זה היא סקירת תנאי השתלבותן של נשים ערביות בשוק העבודה הישראלי, בחינת הגורמים המשפעים על השתלבותן בשוק העבודה, והצעת פתרונות למצב הקיים. יצוין, כי מסמך זה לא יתייחס למעמדן הייחודי של הנשים הבדואית בנגב, אשר סובלות מבעיות ייחודיות כתוצאה מהשתייכותן לחברה הבדואית שמוזנחת הרבה בהשוואה לקבוצות ומגזרים אחרים בחברה הישראלית1. ב. השתתפות נשים ערביות בכוח העבודה האזרחי התגברותה של בעיית האבטלה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, פגעה בנשים ערביות בצורה קשה ביותר2. העלייה החדה בשיעור האבטלה ביישובים הערבים עוררה צורך כלכלי ליציאת נשים לעבודה. אולם, ביישובים הערבים קיים היצע מוגבל של משרות עבור נשים ערביות ככלל ולמשכילות בפרט. הממשלה שהינה המעסיקה הגדולה ביותר של נשים כיום, אינה מהווה מוקד תעסוקה עיקרי עבור נשים ערביות. ב 1970 36.1% מכלל הנשים המועסקות הועסקו בשירותים הציבוריים, ובשנת 1999 45% מכלל הנשים המועסקות הועסקו בשירותים הציבוריים3. השירותים הציבוריים כוללים את משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, שירותי החינוך, שירותי הבריאות ושאר השירותים הקהילתיים והחברתיים. בכפרים ערביים כמעט ואין חברות ממשלתיות או משרדים ממשלתיים שביכולתם לקלוט נשים לשורותיהם, וכפועל יוצא מכך, שיעור השתלבותן של נשים ערביות בשירותים הציבוריים נמוך בהרבה משיעור השתתפותן של הנשים היהודית. ב 1972 הועסקו 45,920 נשים בשירות הציבורי, מתוכן רק 3,290 הן נשים ערביות4 (7.2% מכלל הנשים שהועסקו בשירות הציבורי). בשנת 1983 הועסקו 104,165 נשים בשירות הציבורי, מתוכן רק 9,300 הן נשים ערביות5 (8.9% מכלל הנשים שהועסקו בשירות הציבורי). בשנת 1995 הועסקו 184,640 נשים בשירות הציבורי, מתוכן רק 25,200 הן נשים ערביות (13.6% מכלל הנשים שהועסקו בשירות הציבורי)6. 97.3% מכלל העובדות הערביות בשירות המדינה, מועסקות בששה משרדים ממשלתיים. 82% מועסקות במשרד הבריאות7. יתרה מזו, 3.2% בלבד משטחי התעשייה בתחומי הרשויות המקומיות שבטיפול משרד התעשייה המסחר והתעסוקה מצויים ברשויות מקומיות ערביות8. פיתוחם של אזורי תעשייה ברשויות המקומיות הערביות הינו צעד הכרחי על מנת להגדיל את מספר מקומות העבודה הנגישות לנשים ערביות. למרות שבשנים האחרונות חלה עליה באחוז הנשים הערביות שרוכשות השכלה אקדמית, עדיין שיעור השתתפותן של הנשים הערביות בכוח העבודה האזרחי נמוך מזה של מקבילותיהן היהודיות. אחוז הנשים המשתתפות בכוח העבודה האזרחי לפי לאום9 שנות 1975 1999 לימוד ערביות יהודיות ערביות יהודיות 0-4 3% 14% _ 7% 5-8 8% 24% 10% 20% 9-10 6% 31% 14% 32% 11-12 24% 42% 24% 53% 13-15 46% 60% 47% 64% +16 67% 71% 64% 79% הגידול של שיעור הנשים הערביות המשתתפות בכוח העבודה האזרחי בשלושים השנות האחרונות התחולל בעיקר בקרב בנות 24 עד 4410. בקבוצת גיל זו נרשמה עלייה משמעותית בשנות ה- 9011. יחד עם זאת, באף אחת מקבוצות הגיל לא עלה שיעור הנשים הערביות בכוח העבודה האזרחי על שליש12. השתתפות נשים בכוח העבודה לפי קבוצת גיל ולאום באחוזים מתוך קבוצת הגיל והלאום13 1980 1990 1999 קבוצת גיל יהודיות ערביות יהודיות ערביות יהודיות ערביות 15-17 12% 6% 11% (3%) 9% _ 18-24 44% 20% 45% 17% 52% 22% 25-34 58% 17% 67% 20% 76% 30% 35-44 57% 8% 70% 12% 79% 27% 45-54 46% 4% 62% (5%) 76% 21% 55-64 28% 5% 33% (3%) 39% (7%) +65 7% 1% 7% (1%) 5% _ נתונים המצויים בסוגריים, תתיכן לגביהם אפשרות של טעות דגימה גבוהה. כפועל יוצא מקיומו של היצע מוגבל של מקומות עבודה לנשים ערביות, היוותה היזמות העסקית פתרון נוח לנשים ערביות רבות אשר לא מצאו פתרון תעסוקתי אחר בתוך היישוב. פתיחתו של עסק פרטי מהווה עבור נשים אלה שילוב נוח בין העבודה והבית. אולם, רוב העסקים שנפתחו על ידי נשים הם עסקים קטנים שאין ביכולתם ליצור מקומות עבודה חדשים ולקלוט עובדות נוספות14. עסקים אלה נשארים ברובם בשוק המקומי (מעגל השכונה והמשפחה)15. ההשקעה הראשונית ברוב עסקים אלה היא מחסכונות משפחתיים של האישה, רק במקרים בודדים האישה מצליחה לגייס ממימון בנקאי או מימון ממקורות אחרים16. עסקים קטנים אלה נתקלים במחסומים רבים בדרכן להצלחה. המיתון הכלכלי במשק והתחרות מהרשתות הגדולות מהווים מחסומים עיקריים בפני התפתחותם של עסקים קטנים אלה17. ג. תנאי העסקת נשים ערביות בשוק העבודה הישראלי נשים ערביות שמצליחות להשתלב בכוח העבודה האזרחי נתקלות באפליה על בסיס מין ולאום. אפליה פסולה זו, משתקפת בצורה בוטה באפלייתן של נשים ערביות בשכר. בשנת 1998 פורסם מחקר שנערך בעיר נצרת על ידי האגודה הערבית לזכויות האדם, שמטרתו בדיקת תנאי העבודה של נשים ערביות במגזר הפרטי בעיר, שהינה העיר הערבית המרכזית במדינה18. המחקר התבצע ב 190 מקומות עבודה בנצרת שנבחרו מכל האזורים בעיר. מקומות העבודה כללו משרדי עו"ד, משרדי הנדסה, משרדי הנהלת חשבונות, משרדי ביטוח, מרפאות ובתי מסחר למיניהם. ממוצע שעות העבודה השבועיות של המשתתפות בסקר עמד על 39,33 שעות (פחות ממשרה מלאה) ובמקביל עמד ממוצע ההכנסה החודשית (ברוטו) של הנשים שהשתתפו בסקר על 2,489 ₪ לחודש. תוצאות הסקר עוד הראו כי המעסיקים הפרו באופן בוטה את חוקי העבודה בנוגע לתנאים הסוציאליים שעובדות אמורות ליהנות מהם: על פי מחקר שהתבצע במרכז אדוה, הוכח כי שכירים/שכירות המתגוררים/ות ביישובים הערבים הם/הן בעלי/בעלות השכר היישובי הממוצע הנמוך ביותר במדינה בשנת 2000: 4,762 ש"ח לחודש- כשני שלישים בלבד מהשכר הממוצע בישראל, שעמד על 7,188 ש"ח לחודש.19. בשנת 2000 השתכרו 29.1% מהשכירים/ות בישראל שכר מינימום ומטה. במספר של 81 מתוך 83 היישובים הערביים שנכללו במחקר היה שיעור המשתכרים/ות שכר מינימום ומטה גבוה מהממוצע הארצי.20. השכר הממוצע של נשים בכלל היישובים עמד בשנת 2000 על 5,399 ש"ח. במספר של 43 יישובים היה השכר היישובי הממוצע לנשים נמוך משכר המינימום, כל היישובים בקבוצה זו הם יישובים ערביים. בשליש התחתון של היישובים, מבחינת רמת שכר נשים, נכללים שני יישובים בלבד שאינם יישובים ערביים21. בין שנת 1993 לשנת 2000 נרשם גידול ריאלי של קרוב לשיעור של 25% בשכר הממוצע של נשים בישראל. כאשר בוחנים את הגידול לפי מגזרים, מתברר כי שיעורי הגידול במגזרים השונים היו שונים מאוד זה מזה22: 1. ביישובים הערביים עלה השכר הממוצע של נשים בשיעור של 7%; 2. בעיירות הפיתוח עלה השכר הממוצע של נשים בשיעור של 17%; 3. ביישובים המבוססים עלה השכר הממוצע של נשים בשיעור של 31%. בשנת 2000 נרשמה עלייה בשכר הממוצע של נשים ביישובים המבוססים, עלייה ריאלית של 13%, ובעיירות הפיתוח, עלייה של 5%. לעומת זאת, ביישובים הערביים נרשמה ירידה ריאלית של 3%23. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 1998 עמדה ההכנסה הממוצעת של נשים ערביות על 3,1697.7 ₪ לחודש לעומת ההכנסה הממוצעת של נשים יהודיות שעמדה על 4,139 ₪ לחודש וההכנסה הממוצעת של גברים ערבים שעמדה על 4,401 ₪ לחודש. כלומר, ההכנסה הממוצעת של נשים ערביות היוותה 71% מההכנסה הממוצעת של נשים יהודיות ו 72% מההכנסה הממוצעת של גברים ערבים. ד. הגורמים העיקריים המובילים להשתתפותן של נשים ערביות בכוח העבודה האזרחי בשיעור נמוך ובתנאים ירודים ישנם מספר גורמים אשר מגבילים את יכולתן של נשים ערביות להשתתף בכוח העבודה האזרחי, ומעודדים את תופעת ניצולן של נשים בשוק העבודה ומנציחים את האפליה הקיימת בשוק, גורמים אלה כוללים: 1. הגורם הכלכלי: האבטלה המתמשכת במגזר הערבי עוררה צורך כלכלי ליציאת נשים לשוק העבודה. אולם, תלותו של המשק הכלכלי הערבי במשק הכלכלי היהודי והיעדר תיעוש והשקעה כלכלית ביישובים הערביים מביא לצמצום מספר המשרות הנגישות לנשים. בכפרים ערביים כמעט ואין חברות ממשלתיות או משרדים ממשלתיים וכתוצאה הפכו משרדים פרטיים לאלטרנטיבה יחידה. מעסיקים, שהינם מודעים למציאות זו, מנצלים נשים שמחפשות עבודה ומציעים להן תנאי עבודה ירודים מתוך ידיעה שאין לנשים אלה אלטרנטיבה אחרת. יתרה מזו, ההיצע המצומצם של תעסוקות ביישובים הערביים, הביא לעלייה משמעותית באחוז הנשים שעובדות באופן חלקי/זמני, או במקצועות שלא תואמים את רמת השכלתן והתמחותן המקצועית. מצב זה מביא לאי ניצולו של הון אנושי פוטנציאלי. 2. העדר מסגרות טיפול בילדים: היעדרן של מסגרות לטיפול בילדות/ים קטנות/ים מגילאי 0 עד 3 מהווה מחסום עיקרי בפני נשים רבות שרוצות לצאת לעבודה. כיום פועלים 1,600 מעונות יום במדינה, רק 25 מתוכם פועלים במגזר הערבי, ומתוך 2,320 המשפחתונים הקיימים, 900 פועלים במגזר הערבי24. למרות שמדובר במספר רב יחסית של משפחתונים, חשוב להזכיר כי מעון יום הוא מסגרת שנועדה לטפל במספר גדול של תינוקות, מינימום 20, לעומת זאת משפחתון הוא מסגרת שקולטת 5 תינוקות בלבד. יוצא, כי מתוך 80,000 הילדות/ים ששוהות/ים במעונות יום ומשפחתונים, רק 4,200 הם ילדות/ים ערביות/ים. כלומר: רק 5.25% אחוזים מכלל הילדים השוהים במעונות יום ומשפחתונים הם ילדים ערבים, למרות שאחוזם מכלל הילדים בישראל הוא 26%. היעדר מסגרות לילדות/ים של נשים ערביות מאלץ הרבה מתוכן להישאר בבית כיוון שלא משתלם להן, מבחינה כלכלית, לפנות למטפלת פרטית כדי לצאת לעבודה. 3. גורם ההכשרה המקצועית: ישנו קשר ישיר בין רכישת השכלה לבין השתלבות בשוק העבודה המודרני. התשתית החינוכית הקיימת כיום במגזר הערבי אינה עונה על הדרישות הבסיסיות להשתלבות בשוק העבודה המודרני25. רוב מגמות הלימוד במערכת החינוך הערבי הן מגמות מסורתיות כגון: מזכירות, ספרות, תפירה, שרטוט, נגרות, חשמלאות רכב ועוד26. קיים מחסור גדול במגמות טכנולוגיות שבכוחן להגדיל את סיכויי השתלבותן של עובדות ערביות בשוק העבודה המודרני. יתרה מזו, האגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה והרווחה לא מקצה מספיק משאבים לפתיחתם של קורסי הכשרה מקצועית במגזר הערבי. בקרב המשתתפים בהכשרת מבוגרים, שיעורם של הנשים והגברים הערבים כאחד הוא נמוך. בשנת 2001 השתתפו 12,644 נשים בקורסי הכשרה מקצועית של משרד העבודה והרווחה, רק 1,827 מתוכם היו נשים ערביות27. בשנת 2002 השתתפו 13,847 נשים בקורסי הכשרה מקצועית, רק 1,844 מתוכם היו נשים ערביות28. התוצאה של המחסור בקורסי הכשרה מקצועית לנשים ערביות היא חסימת כניסתן של נשים אלה לשוק העבודה, היותן נעדרות כישורים בסיסיים הנדרשים לצורך השתלבות בשוק העבודה המודרני, או העסקתן בענפים הדורשים מיומנות וכישורים ברמה נמוכה מאוד, אשר מניבים הכנסות נמוכות מאוד ותנאי העבודה בהם ירודים. 4. הגורם התחבורתי: ברוב היישובים הערבים הקטנים קיימת בעיה של היעדר תחבורה ציבורית מיישובים אלה לערים גדולות שהיצע העבודה שלהן הוא יותר גבוה ואף השכר המשולם הוא יותר גבוה. חוסר נגישות פיזית-תחבורתית מונע מהרבה נשים את אפשרות העבודה מחוץ לכפר. 5. הגורם החברתי: מעמדה של האישה הערבייה בחברה הפלסטינית בישראל מושפע מנורמות חברתיות מסורתיות שקובעות כי מקומה הטבעי של האישה הוא בבית. נורמות מסורתיות אלה לא מעודדות נשים לחפש עבודה מחוץ לכפר ולא מעודדות אותן להשקיע מאמץ בעבודתן ולשאוף לבנייתה של קריירה מכובדת. לנורמות אלה יש השפעה ישירה על בחירת מקצועות הלימוד בקרב נשים ערביות והשתלבותן בשוק העבודה בשלב מאוחר יותר. בחברות מסורתיות ישנה נטייה לעודד נשים ללמוד מקצועות "נשיים" שמאפשרים לאישה לאזן בין חובתה העיקרית לטפל במשק הבית ולבין עבודתה. מקצועות "נשיים" מתוגמלים הרבה פחות ממקצועות "גבריים". יתרה מזו, ההכנסה של האישה נחשבת כהכנסה שנייה בבית, לכן החברה לא מצפה מהאישה להשקיע הרבה בעבודתה. בנוסף, הגורם החברתי פועל בכיוון אחר, נשים שמנסות לתבוע את המעסיק שלהן בגין הפרת זכויותיהן במקום העבודה, נתקלות במחסומים חברתיים רבים. המעסיק מצליח להפעיל לחץ חברתי על העובדת באמצעות קרובי משפחה שלה, אשר מנסים לשכנע אותה לא לתבוע את המעסיק ולקבל את הפשרה שהוא מציע. ברוב המקרים האישה נכנעת ללחצים ומוותרת על זכויותיה ומקבלת את ההצעה של המעסיק שהינה פחותה בהרבה ממה שמגיע לה לקבל בהתאם לחוקי העבודה.29 6. גורם המודעות: נשים ערביות רבות, אשר מצליחות להשתלב בשוק העבודה, אינן מודעות לזכויותיהן הבסיסיות במקום העבודה כגון הזכות לקבל שכר שווה והזכות לקבל שכר שאינו פחות משכר המינימום. חוסר המודעות בקרב נשים מנציח את אפלייתן במקום העבודה. 7. גורם האכיפה: קיימת בעיה חמורה באכיפת חוקי העבודה על ידי משרד העבודה בתוך היישובים הערבים חרף העובדה שרוב הנשים שעובדות בתוך יישובים אלה מקבלות פחות משכר המינימום. אכיפה מוגברת יכולה להרתיע את המעסיקים ולהביא לשיפור תנאי העסקתן של נשים ערביות. 1. היעדר תמיכה בעמותות ערביות: בתקציב משרד העבודה והרווחה מופיעים מספר סעיפים תקציביים המיועדים לתמיכתן של עמותות שמטרתן קידום הרווחה בחברה. בעבר נתמכו עמותות שפעלו בתחום עידוד יציאת נשים לעבודה. כיום קיימות מספר עמותות של נשים ערביות שמטרתן לעודד יציאתן של נשים ערביות לשוק העבודה כגון עמותת "ליקיא", "מפרנסות יחידות" ו"סידרה". בקשותיהן של עמותות אלה לקבלת תמיכה ממשרד העבודה והרווחה נדחו כתוצאה מביטולם של הסעיפים התקציביים הנ"ל בשנת התקציב שבמהלכה נתבקש הסיוע30. 9. מחסור בסניפים של שירות התעסוקה במספר יישובים ערביים: במספר יישובים ערביים לא נפתחו סניפים של שירות התעסוקה. כפועל יוצא מהיעדר נגישות לסניפי שירות התעסוקה במגזר הערבי, נשים ערביות רבות לא נרשמות כדורשות עבודה. ו. הצעת פתרונות אפשריים התשתיות המקומיות ביישובים הערביים כיום מהוות מכשול רציני המונע מנשים ערביות רבות להשתלב בשוק העבודה. אי השתלבותן של נשים אלה בשוק העבודה, פוגע קשות בנשים עצמן, במשפחותיהן ובחברה הפלסטינית בישראל בכללותה. הוצאתן של נשים ערביות ממעגל העבודה פוגע בכבודן העצמי, בזכותן למימוש עצמי ובזכותן לשאוף לרמת חיים טובה יותר. בנוסף, מצב זה מונע מנשים רבות להעלות את רמת השכר של משפחותיהן השרויות במצוקה כלכלית קשה. זאת ועוד, מדובר בבזבוז הון אנושי פוטנציאלי שניצולו יביא להעלאת רמת הרווחה בחברה הפלסטינית בישראל בכללותה. הקצאת משאבים לפיתוח התשתיות ביישובים הערביים הינו צעד הכרחי שהממשלה ומשרדיה חייבים לבצע בכדי ליצור תנאים חדשים ושוויוניים המאפשרים את השתלבותן של נשים ערביות בשוק העבודה ביתר קלות. גם לקהילה עצמה יש תפקיד חשוב בשינויי דפוסים חברתיים בתוך החברה הפלסטינית בישראל, אשר תורמים לתופעה שלילית זו של השתתפות נשים בכוח העבודה האזרחי בשיעור נמוך. כדי ליצור תנאים חדשים ושוויוניים עבור נשים ערביות, הממשלה צריכה לאמץ תוכנית מקיפה שמטרתה בדיקת כל הגורמים המשפיעים על תנאי השתלבותן של נשים ערביות בשוק העבודה, ומתן מענה הולם לבעיות הקיימות ובכלל זה: 1. הרחבת תשתיות התעסוקה וכתוצאה מכך את מעגל העבודה של נשים ערביות ביישובים הערביים, לרבות הקמת אזורי תעשייה והגדלת היקף השירות הציבורי בתוך היישובים. 2. להגדיל באופן משמעותי את מספר מעונות היום ולפתוח משפחתונים נוספים ביישובים הערביים. 3. פיתוח תשתיות מקומיות ביישובים הערביים לרבות הרחבת תנועת התחבורה הציבורית. 4. הקמת מסגרות חינוך אלטרנטיביות ובתי ספר טכנולוגיים ללימוד מקצועות טכנולוגיים ומקצועות שנדרשים בשוק העבודה המודרני, והרחבת היקף פעילותו של האגף להכשרה מקצועית בקרב האוכלוסייה הערבית ככלל ונשים ערביות בפרט. 5. פתיחת סניפים חדשים של שירות התעסוקה ביישובים הערביים שאין בהם סניפים. 6. הקצאת משאבים מיוחדים במשרד העבודה והרווחה לתמיכה בעמותות שמטרתן עידוד יציאת נשים ערביות לשוק העבודה. 7. הגברת פעילותה של הרשות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד התעשייה והמסחר בקרב האוכלוסייה הערבית ככלל ונשים ערביות בפרט, ופתיחת שלוחות ומוקדי סיוע חדשים בתוך היישובים הערביים. הגברת הפעילות צריכה להיות מלווה בקמפיין הסברתי ובשפה הערבית כדי לעודד נשים לפנות ולבקש סיוע והדרכה מקצועית. 8. הגברת פעילות האכיפה של חוקי העבודה על ידי משרד העבודה בתוך היישובים הערביים. האכיפה צריכה להיות מלווה בקמפיין הסברתי כדי להעלות את רמת המודעות בקרב נשים ערביות.