חומר רקע
תמצית
של מאמרים שפורסמו במקראה
של המכון להשתלמויות פרקליטים ויועצים משפטים של משרד המשפטים
תגובות נפשיות לטראומת האונס / פרופ' אלי זומר
המאפיינים הפסיכולוגיים של תקיפה מינית
"...אונס עונה על הקריטריונים של אירוע טראומטי שבעקבותיו ניתן לצפות להפרעה בתר-טראומטית (post-traumatic stress disorder). הגורם המלחיץ הוא אירוע מעבר לרגיל בתחומי החוויה האנושית ובעל עצמה שדי בה כדי לגרום למצוקה כמעט לכל אדם (American phychiatric association 1987).
• תקיפה מינית היא טראומטית בהיותה מערערת הנחות יסוד בסיסיות לגבי ביטחון אישי כמו: "לכל אדם בחברה שמורה הזכות לשלוט בגורלו ובגופו, ואיש לא יפגע בי", "קיים מרחב אישי או אזורים מסוימים בגוף שהם פרטיים לחלוטין ושאליהם אין גישה בלתי מוזמנת לאיש".
• תקיפה מינית היא טראומטית בהיותה יוצרת חוויה משפילה ומבישה של פלישה אל האני ואל המקום האינטימי ביותר של הגוף וחילולו.
• להבדיל מטראומות אחרות הקשורות במלחמה או באסון טבע, שבהם יש לנפגעים לכידות קבוצתית, תמיכה הדדית ואהדה ציבורית, תקיפה מינית היא טראומטית במיוחד, משום שהיא נחווית בבדידות קשה ותוך תחושת נטישה...
תוצאות פסיכולוגיות של תקיפה מינית
רוב הנפגעות מתקיפה מינית מגיבות בתסמינים הקשורים בחוויה מחדש של האירוע הטראומטי, למשל:
1. היזכרויות פולשניות חוזרות ונשנות של האונס.
2. סיוטי לילה חוזרים ונשנים ביחס לאונס.
3. הזיות בהקיץ המאופיינות בתחושה כאילו האונס מתרחש שוב.
4. מצוקה נפשית עזה בתגובה לכל מה שמזכיר או מסמל את האונס או את התוקף.
קבוצה חשובה אחרת של תסמינים המאפיינים נפגעות אונס, הוא ניסיון להימנע מגירויים הקשורים לתקיפה המינית וקיהיון של התגובתיות הרגשית. קריטריון דיאגנוסטי זה מאופיין בהמצאות חלק מהתסמינים הבאים:
1. מאמץ להימנע ממצבים, פעילויות, מחשבות ורגשות הקשורים באונס.
2. אובדן היכולת לזכור היבטים חשובים הקשורים בתקיפה המינית (אמנזיה פסיכוגנית).
3. תחושה של ניתוק, קיהיון וניכור מהרגשות ומבני אדם אחרים, תוך אובדן היכולת לחוש אהבה.
4. אובדן עניין בפעילויות רגילות ופיתוח התנהגויות של הימנעות פוביות נרחבות; הימנעות מיציאה בחושך, הימנעות משהייה לבד, הימנעות משיחה עם גברים.
נפגעות אונס, כמו אנשים אחרים הלוקים בהפרעה בתר-טראומטית, סובלות גם הן מתגובות של ערות יתר, למשל:
1. קשיים בהירדמות ובשמירה על שינה רצופה.
2. קשיי ריכוז.
3. אי שקט, רגזנות והתקפי כעס.
4. רגישות יתר לגירויים בסביבה ותגובות בהלה מוגזמות.
...לפחות שליש מהנפגעות הבוגרות מפתחות הפרעה בתר טראומטית כרונית. נשים שהותקפו מינית נמצאות בסיכון גבוה יותר להתמכרות לאלכוהול ולסמים. נפגעות רבות ממשיכות לחשוש מהסטיגמה ומהאשמות מצד החברה שנים לאחר התקיפה (Burkhart & koss 1989). תקיפה מינית נמצאת גם כגורם סיכון להתפתחות דיכאון חריף. נפגעות אונס נטו לשקול התאבדות בשיעור של פי 4 מנשים שלא נפגעו. בהשוואה לנשים שלא הותקפו מינית, יש לנפגעות אונס הסתברות גבוהה פי 13 לעשות ניסיון ממשי לשלוח יד בנפשן (Harvey & herman 1992). מחקרי מעקב ארוכי טווח מצביעים על כך שאונס יוצר נזק נפשי כרוני המאופיין בפחדים, חרדה, דיכאון, הפרעות באכילה ובתפקוד המיני ברמות הגבוהות, באופן מובהק מאלה הנצפות בקבוצות ביקורת (למשל: Santiago et al, 1985)...
העד קורבן האלימות: קורבנות חוזרת? / פרופ' אלי זומר (מצגת)
החוויה של "להיות קורבן"
• אין אונים
• חוויה של "אוביקט"
• אובדן הבעלות על מרחב המחיה
• אובדן הבעלות על המרחב הגופני
• אובדן תחושת הערך העצמי
• אובדן אשליית החוסן (invulnerability)
• טראומטיזציה
מה טראומטי באלימות?
• הצפה חושית ונפשית: אי ספיקה של מנגנוני ההגנה
• ערעור של הנחות יסוד ביחס לאלה:
יכולת להבין את החוקיות בעולם
אמונה באי פגיעות
אמונה בגוף כמושא לתחושות טובות
אמונה בטוב שבטבע האנושי
מנגנוני הגנה פוסט טראומטיים ומתן עדות
• עקרונות פעולה של מנגנון הגנה נפשי:
הפחתה של מצבים רגשיים שליליים
עיוות המציאות
תהליך לא מודע בעיקרו
מנגנוני הגנה אופייניים לקורבנות אלימות
• הדחקה (שכחה סלקטיבית של חומר מאיים)
• דיכוי (הימנעות מכוונת ממחשבות מאיימות)
• הכחשה (התעלמות מהיבטים מאפיינים של מצב נתון, ופירושם מחדש)
• רציונליזציה (הענקת צידוקים לחומר מאיים)
• ניתוק (עמעום הרגש של חווית הטראומה והקהייתו).
קשיים של קורבנות אלימות במתן עדות
• חומר שהיה זמין בחקירת משטרה עלול לא להיזכר בעדות
• מסירת ההודעות במשטרה, הדיבוב שעושים גורמי סיוע שונים והחקירה הנגדית עשויים לגרות את הזיכרון המודחק ולגרום לחומר "חדש" לעלות לראשונה בעת מסירת העדות.
• תהליך החקירה וההעדה עשויים להוות גורמי הדק פוסט-טראומטיים
• חוקרי משטרה ועורכי דין כדמויות איום
• הלחץ לדבר על חומר מאיים אינו מתיישב עם הצורך להפעיל הדחקה או דיכוי
• עד המפעיל מנגנוני נתק עלול לא רק לזכור, אלא גם להיראות אדיש באופן לא הולם ("חוסר אמינות").
מה חווה הקורבן?
• מציצנות
• לחץ למסירת מידע ביחס לעבירה תוך סיבולת נמוכה לניסיונות הימנעות, למידע עמום ומועט פרטים.
• ספקנות
• מורת רוח בתגובה לסתירות בעדות
• הטלת ספק בוטה במניעי העד או במהימנות עדותו
התוצאות הנפשיות של האלימות כראיה לחוסר אמינות של העד
• קשיי זיכרון המתבטאים בסתירות בפרטים שוליים
• ממצאים בדבר התנהגות אלימה/אישיות גבולית
• חלימה בהקיץ, יכולת דמיון גבוהה, סוגסטיביליות
• היסטוריה של תלונות דומות/התנהגות "מופקרת"
• עיוותים בבוחן המציאות.
הקורבן בהליך המשפטי / מירב דדיה ועידו דרויאן
המפגש בין העולם המשפטי והעולם הטיפולי, המבוססים על פרדיגמות שונות במהותן, הוא מפגש בין שדות שיח שונים, ומועד לקונפליקט ולשיבושים בהעברת מידע. העולם המשפטי בנוי על כללים האמורים להיות מוחלים ומותאמים כמעט לכל אדם, מנסה למצוא קשר ישיר וחד משמעי בין דברים ושואף להשיג (או לייצר) מידע "אובייקטיבי". מולו עומד העולם הטיפולי אשר בבסיסו עומדת אישיותו המגוונת והמורכבת של האדם ועניינו החוויה הסוביקטיבית.
נפגעי עבירות מין...הפונים למערכת המשפטית פוגשים מערכת אשר איננה מותאמת להתמודדות עם החוויה הייחודית של הנפגע וצרכיו. המפגש עם המערכת המשפטית חושף את הנפגע לחוויה של העדר שליטה, לתחושה של העדר קול (גם אם מתאפשר לנפגע להשמיע את דברו, הרי זה דרך מערכת מסננת ומעצבת של כללים הגורמים לפער ניכר בין "הקול האותנטי" לביטוי שנקלט ומזוהה כרלבנטי), ולמצב של העדר ידע...
מיתוסים ביחס ליכולת של הקורבן להגן על עצמו
לעיתים קרובות, השאלות ששואלים את הנפגעת האנשים בסביבתה הקרובה ובבית המשפט הן השאלות שמהדהדות בתודעתה של הנפגעת. אלה השאלות שהיא שואלת את עצמה. שאלות אלו גוררות מטען כבד ומייסר של רגשות אשמה ושל תפיסה עצמית וביטחון עצמי מעורער. למשל: מדוע הרשית לעצמך להגיע למצב המסוכן? מדוע לא התנגדת במלוא כוחך? מדוע שיתפת פעולה? ומדוע לא פנית לעזרה מיד לאחר האירוע...
ההנחה הבסיסית שלנו על עצמנו ועל אחרים היא, שאדם מסוגל לפעול ואכן פועל בדרך המתאימה למטרותיו ותוך ניצול מושכל של משאביו. הנחה זו גורמת לאנשים מחוץ לתחום הטיפולי לשאול שאלות אשר אינן רלוונטיות למצב של אימה וחוסר אונים. הבנה רחבה של מהות הטראומה והשלכותיה עשויה לעזור לשופטים להבין התנהגויות רבות של קורבנות, אשר בעיניים של ההיגיון הרגיל נראות תמוהות, אך בתגובות למעשים לא נורמלים הן נורמליות בהחלט. השופטים נדרשים למעשה להתנתק מאופני מחשבה בסיסים ביותר ולקבל את החוקים השונים של הסתגלות לטראומה ושל התנהגות פוסט-טראומטית.
פערים נוספים בין צרכי המערכת המשפטית לצרכיה של הנפגעת
לגיטימציה חברתית
כאמור, המטרות והצרכים של המערכת המשפטית ושל הנפגעת שונות במהותן. המערכת המשפטית מבקשת לחשוף את האמת ועניינה מרוכז בנאשם. הנפגעת מבקשת באמצעות ההליך בין היתר להשיג אישור חברתי לאירועים שקרו לה, כפי שהיא חוותה אותם, והכרה חברתית בעוול שנגרם לה – "על מנת לשמר בתודעה את המציאות הטראומטית יש צורך בהקשר חברתי המאשר את דברי הנפגע ומגן עליו", ונותן באופן ברור מיקום לאשמה אותה מרגישה הנפגעת ומכריז בקול רם וסמכותי מי פה האשם.
תום הלב של הקורבן
שאלת תום הלב של הקורבן, או לחלופין, רצונו בנקמה כמניע מרכזי בהגשת התלונה, הינו ערוץ נוסף שלרוב אינו מדובר בצורה גלויה, אך נוכחותו מורגשת בבית המשפט – "בקשתו של הקורבן היא לזכור, אך לא רק מעצמו אלא בקשה של זיכרון ממי שמבקש לשכוח. כל יום שעובר מחריף את הרצון שלנו הקורבנות, להוכיח שהזיכרון שלנו תם לב. כל יום שעובר מכסה בשכבה נוספת את פני הזיכרון, רצוננו הוא לגרש את ההכחשה". לא פעם ובאופן טבעי ביותר מבקשים הקורבנות נקמה, כחלק מדרישתם הבלתי מובעת להכרה חברתית בקיום ובעוצמת העוול שנגרם להם ובדרישתם המוסווית מהחברה לקחת אחריות על מה שארע להם. אותה תביעה לנקמה, המתבטאת במה שנראה כ"להיטות" של הנפגע להתלונן והעיד או בתביעתו לעונש מכביד, עלולה להיתפס כמניע זר המעמיד בספק את תום ליבו של הנפגע. השאלה שעולה בהקשר זה מטעם המערכת המשפטית היא, האם אין השנאה לנאשם והרצון לפגוע בו גוררים עדות שאיננה עדות אמת לפרטיה. על אף ששאלת המניע של הנפגעת להתלונן היא עדיין מרכזית בדיון המשפטי, ניתן להצביע בשנים האחרונות על מגמה ברורה ומרכזית שאינה רואה ברצון לנקמה מניע "שלילי" המערער את אמינות התלונה, אלא רצון טבעי וברור...
חדירותם של חוקי המגן
למרות שנחקקו חוקי מגן, שנועדו למנוע אזכור העבר המיני של קורבן האונס,...קיומם אינו מגביל בפועל את ההתרסות באולם המשפט לגבי ההתנהגות המינית של הקורבן ולא שינה את הטקטיקה של הסניגורים במהלך המשפט. לעיתים קרובות הסניגורים שותלים התרסות אלו בפרצות או במגבלות בחוקי המגן האלה, המאפשרות לשופטים לשקול את הנזק העלול להיגרם לנאנסת מחקירתה בקשר לעברה המיני מול אי הצדק העלול להיגרם לנאשם אם הקורבן לא תתוחקר על עברה המיני. מטואסיאן טוען שאופייה של החקירה הנגדית בשיטה האדוורסרית (הנהוגה גם בישראל) מחייב חתירה תחת מהימנות הקורבן ומעודד יצירת מיתוסים פטריאכליים על אודות אחריות הקורבן לעברה ומנציחה אותם, ובשל כל חוקי המגן לא יגנו לעולם על הקורבן. אין פלא אפוא שמפגשה של הנאנסת עם הרשויות הוא רצוף סתירות ואכזבות. הגופים שהיא מאמינה שיפעלו לטובתה, יגנו עליה ויאמצו את גרסתה, מתגלים בחוויה שלה כמפקפקים, כאטומים, וכאלה שמציבים אותה שוב בעמדה של נחיתות, השפלה ומושא לחשד ולחקירה.
מערכת המשפט – שאיפה (או שמא יומרה)לאובייקטיביות ולחקר האמת
המשפט הפלילי אינו יכול לסבול מצב של עמעום וחוסר ודאות: בדמוקרטיה הנאמנה לזכויות יסוד של האדם והאזרח אדם יעמוד לדין ויורשע אך ורק על בסיס ראיות מוצקות שנבדקו ואומתו כדבעי. על כן, מערכת המשפט מכוונת לברור העובדות ברמת הדיוק והוודאות המקסימלית האפשרית. היא עושה זאת ע"י כללי הבאת הראיות וסדר הדיו שמיועדים לחסות ראיות בלתי קבילות ומונעים קביעת עובדות על בסיס מידע מפוקפק או עמום. אחד מהאמצעים לכך היא כמובן עדותו של עד בבית המשפט. כאשר הוא נחקר ע"י כל אחד מהצדדים לדיון ולפעמים גם ע"י השופט עצמו, עדותו מעומתת עם ראיות אחרות בתיק ונבחנת ביחס למארג הראיות הכללי. כל סתירה סדבריו "זוכה" לבירור ולחיטוט ממושך, על מנת לבחון את דבריו ולוודא במידת האפשר שהדברים שהוא מתאר אכן קרו כפי שהוא העיד. אם השופטים אינם מצליחים להחיל על העדות הגיון כלשהו, הרי העדות הופכת לחשודה כבדויה או חסרת מובן. בתום הבירור, אם נותר בלב השופט ספק סביר באשמתו של נאשם חובה עליו לזכותו. כללים אלה שנוצרו במרוצת השנים במסורת המשפטית אמורים להתאים לכל מצב ולכל עד...כאשר הנחת היסוד היא שאכן קיימת אמת עובדתית אחת ומוצקה שיש וניתן לחשפה.
אופן החקירה הזה מודגש במיוחד בשיטת הדיון האדוורסרית החלה במשפט הישראלי. במרכזה של שיטה זו היריבות בין המדינה והנאשם שעושים כמיטב יכולתם להפגין את חוזק הראיות שלהם ולפגוע במהימנות הראיות של הצד השני. כך נתפס ונבדק ההליך הפלילי דרך נקודת ראותם של שני צדדים אלו. אך יש צד נוסף להליך שכולם אמורים להיות מודעים לו, אלא שקולו לא נשמע והדיון בעניינו לוקה בחסר, והוא קורבן האלימות. כפי שאמר נשיא בית המשפט העליון בזמנו, השופט שמגר:
"מרבים לדבר על האיזון בין זכויות חשוד או הנאשם לבין זכויות הציבור. מבחינת אופן התייחסותו של השומע, נושא עמו נסוח זה, דימוי של פרט נרדף (החשוד או הנאשם) מול עוצמת הגולית החברתי, אח גדול קולקטיבי אדיר, המניף, כביכול את אגרופו. אולם, תיאור כאמור אינו נותן בהכרח את דעתו למציאות לאשורה: העבריין האלים, האנס...הם האיום המידי, התדיר והאפקטיבי על הקורבן חסר הישע, שהחברה אינה יכולה או מסוגלת להגן עליו בעת צרה. עפ"ר היא נחלצת לפעולה רק לאחר מעשה, ולעיתים קרובות גם מאוחר מדי... האיזון אינו, למעשה בין ציבור אנונימי ורב כוח לבין החשוד או הנאשם, אלא בין מי שמואשם בעבירה וממשיך להיות מסוכן לחברה ולפרטים שבה לבין קורבן העבירה...
סיכום
...הטמעה של השיח המשפטי בקרב אנשי טיפול והטמעתו של השיח הטיפול בקרב אנשי משפט תאפשר לגשר בין העולמות וליצור מגוון רחב יותר של נקודות משפט פוריות...
מסתבר שההליך המשפטי הוא מרכזי בחוויתן של רבות מהנפגעות. שילוב הידע הטיפולי והגברת הרגישות עשויה להפוך רבים ממאפייניו של ההליך המשפטי למאפיינים מעצימים עבור הנפגעות – כשיחס הרשויות הופך לענייני, מקצועי ורגיש; כשהנפגעת זוכה ליחס של כבוד; כשלדבריה ניתן מקום ויחס ראוי – ואף אם עדותה אינה מתקבלת במלואה או בכלל; כשעיניה רואות את התוקף נדרש להשיב לאשמות קשות ולתת את הדין; כשהשופט המגלם את החברה והמדינה נוטה את אוזנו אליה ובודאי כשהוא נותן בדבריה אמון – כל אלה עשוים להיות מנופים רבי עוצמה להשבת תחושת הביטחון, השליטה והערך העצמי של הנפגעת כמו גם לקדם "התפייסות" בינה לבין החברה אותה חוותה כמפקירה או אף עוינת...
...לא למותר לשוב ולהדגיש שאין די בכך שקורבנות מקבלים טיפול מארגונים שאמונים על סיוע, אלא עליהם לחוש שכלל המערכת – המייצגת את "המדינה" או את "החברה" – לוקחת אחריות על שלומם, מבטיחה את כבודם ומספקת להם תמיכה.
השאיפה לצדק לא יכולה להצטמצם למערכת היחסים הצרה שבין המדינה לבין הנאשם ועליה לכלול את ההתייחסות הראויה לנפגע."
טראומה והחלמה / ג'ודית לואיס הרמן
תפקיד הקהילה
..."שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשבת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות.בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומטי, ושנית בצורה כלשהי של פעילות קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים"...
..."עניינים דומים של הכרה ציבורית וצדק מעסיקים נפגעי טראומה בחיים האזרחיים. כאן הזירה הרשמית להכרה ולפיצוי כאחד היא מערכת המשפט הפלילי, מוסד המזעיף פנים לנפגעות אלימות מינית ומשפחתית. ברמה הבסיסית של הכרה, הנשים מוצאות את עצמן בדר"כ מבודדות וסמויות לפני החוק. פעמים רבות הסתירות בין המציאות שלהן ובין ההגדרות המשפטיות של אותה מציאות עצמה קיצוניות כ"כ, עד שהן מונעות את הנשים מלקחת חלק בהליכים הרשמיים של עשיית צדק...
...הנורמות המשפטיות המסורתיות מכירות בפשע האונס רק אם התוקף משתמש בכוח קיצוני, העולה הרבה על הכוח שנדרש בדר"כ להלך אימים על אשה, או שהוא תוקף אשה הנמצאת בקטיגוריה של נגישות חברתית מוגבלת...ככל שעולה מדרגת היחסים החברתיים כן מתרחב טווח הכפייה המותרת. וכך, אקט מיני כפוי המבוצע בידי זר עשוי להיחשב לאונס, ואותה פעולה עצמה המבוצעת בידי מכר לא תיחשב כך. הואיל ורוב מעשי האונס מבוצעים בידי מכרים או אנשים קרובים, רובם אינם מוכרים בחוק"...
..."המאמצים למצוא צדק או פיצוי כרוכים לעיתים קרובות בטראומה נוספת, שכן לא אחת המערכת המשפטית מתייחסת בעוינות גלויה לנפגעות אונס. המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת; היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיות ומתקפה של כוח פיזי..."
..."היא מספקת אפוא ערובות חזקות לזכויות הנאשם אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. אילו ביקש מישהו להמציא שיטה לגרימת סימפטומים פוסט טראומטיים פולשניים, לא היה מצליח ליצור שיטה טובה יותר מבית המשפט. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס בפעם השנייה.
אין פלא שרוב נפגעות האונס סבורות שהמנגנונים החברתיים הרשמיים לעשיית צדק חסומים בפניהן ובוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. מחקרי אונס מתעדים בעקיבות את העובדה הזאת. פחות מאונס אחד מכל עשרה מדווח למשטרה. רק אחוז אחד ממעשי האונס מסתיימים במאסר ובהרשעה של האנסים. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת אפוא סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס"...(עמ' 92-96).
ביטחון
..."שום מהלך יחיד של החלמה אינו מתנהל...ברצף ליניארי פשוט. התסמונות הטראומטיות שהן מעצם טיבן תנודתיות ודיאלקטיות, דוחות כל נסיון לכפות עליהן סדר פשטני...מטופלים ותירפיסטים כאחד נופלים ברוחם לעיתים קרובות כאשר עניינים שלכאורה נסתם עליהם הגולל שבים ועולים בעקשנות"... (שם, ע"מ 188).
..."כמו בכל העניינים, גם בדיווח על הפשע הבחירה צריכה להיות בידי הנפגע. בתנאים אידיאליים ההחלטה לדווח סוללת את הדרך לפיצוי חברתי. ואולם בפועל, ההחלטה הזאת מערבת את הנפגע במערכת משפטית שלפעמים היא אדישה אליו ולפעמים עוינת. גם בתנאים הטובים ביותר הנפגע צריך לצפות לפער ניכר בין לוח הזמנים של החלמתו ובין לוח הזמנים של מערכת המשפט. מאמציו לשוב ולקנות לו הרגשת בטחון יסוכלו, מן הסתם, בפלישות של ההליכים המשפטיים; ייתכן שישיבה של בית המשפט תשוב ותעורר סימפטומים טראומטיים פולשניים דווקא כאשר חייו התייצבו. ההחלטה לבקש פיצוי מן המערכת המשפטית אינה יכולה אפוא להתקבל בקלות ראש. הנפגע צריך להחליט מתוך ידיעה מלאה של הסיכונים והיתרונות; שאם לא כן, סופו שייפגע מטראומה חוזרת."... (שם, ע"מ 200).
זכרון ואבל
..."פריצת מחסומי השכחה אינה החלק הקשה בשחזור,...החלק הקשה הוא ההתייצבות נוכח הזוועות בצד האחר של מחסום האמנזיה, והאינטגרציה של החוויות האלה בתוך סיפור חיים מפותח במלואו. התהליך הזה, שהוא אטי, מייגע ולעתים מתסכל, דומה להרכבת תמונת תצרף מסובכת. תחילה מרכיבים את קווי המתאר, ואח"כ בודקים כל פיסת מידע חדשה מזוויות רבות כדי לבדוק איך היא משתלבת בתמונה השלמה..." (שם, ע"מ 224).
..."פנטסיית הפיצוי, כמו פנטסיות הנקם והסליחה, מעמידה פעמים רבות מכשול קשה בפני האבלות. מקצת הביה טמונה בעצם הלגיטימיות של הרצון לפיצוי. הואיל ונעשה לו עוול, הנפגע מרגיש שהוא זכאי לפיצוי כלשהו. בקשת פיצוי הוגן היא פעמים רבות חלק חשוב מן ההחלמה. ואולם היא גם מציבה מלכודת פוטנציאלית. מאבקים ממושכים ועקרים להוצאת הפיצוי מן המענה או מאחרים, יש שהם מייצגים הגנה מפני התמודדות עם מציאות האובדן במלואה. האבלות היא הדרך היחידה לחלוק כבוד ראוי לאובדן; אין לו שום פיצוי הולם"...
..."לא אחת מייצג הפיצוי הכרה בנזק, התנצלות או השפלה פומבית שח המענה..."
..."בגרסה אחרת של פנטסיית הפיצוי, לא מן המענה מבוקש תיקון המעוות, אלא מן העומדים מן הצד, אם אמיתיים ואם סמליים. פעמים נדרש הפיצוי מן החברה בכלל ופעמים מאדם מסוים. הדרישה יש שהיא נראית כלכלית בתכלית, כמו תביעה להכרה בנכות, אבל תמיד יש בה גם, באופן בלתי נמנע, רכיבים פסיכולוגיים חשובים"...(שם, ע"מ 231-232).
לפתור את הטראומה
..."פתרון הטראומה לעולם אינו סופי; לעולם אין ההחלמה תמה ונשלמת. חותם האירוע הטראומטי מוסיף להדהד במחזור חייו של הנפגע. עניינים שנפתרו פתרון מניח את הדעת באחד משלבי ההחלמה יש שהם שבים ומתעוררים כאשר הנפגע מגיע לציוני דרך חדשים בהתפתחותו. נישואים או גירושים, לידה או מוות במשפחה, מחלה או פרישה לגימלאות מעוררים לא אחת זכרונות טראומטיים"... (שם ע"מ 257).
עדות אישית של נפגעת / עדי בר
..."כשרק התחלתי להיזכר בהתעללות המינית שעברתי, אחד הדברים החשובים ביותר בשבילי היה לחפש מישהו שעבר משהו דומה...
...עוד לא העזתי לבוא ולהצהיר שנפגעתי...
...תחושת הבדידות הזו התחושה שאיש בעולם לא עבר משהו כמו שאני עברתי, היא אחת התחושות הקשות ביותר שיש. הבידוד שמתחיל בזמן הפגיעה, כשאת נמצאת בתוך סיוט, הופך להיות אקוטי לא פחות כשאת כבר רוצה לדבר, רוצה לצעוק את מה שנעשה לך, והחשש הוא שאיש לא יאמין, כי איש לא עבר דבר דומה.
כשכבר זכרתי, ורציתי רק לדבר על מה שנעשה בי, לבכות על מה שעברתי, להתאבל על מה שאיבדתי, גיליתי שאיש אינו מעוניין באמת לשמוע...בלית ברירה, לא דיברתי...
...ניסיונות חוזרים ונשנים לספר, לבקש עזרה, ניסיונות שכמעט תמיד נתקלו בחומה בצורה של שתיקה והכחשה...
...הנטייה הטבעית כאשר שומעים על משהו כה מערער, שהנו טאבו מוחלט בכל חברה מתוקנת, היא להתרחק, לטמון הראש בחול, לא לרצות לשמוע, לא לרצות לדעת..."
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל (ע"ר)
טלפון: 02-6797919, פקס: 6787919- 02, [email protected]
ת.ד. 2122 ירושלים 91024
www.1202.org.il