חומר רקע

הסתייגויות להצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4) (בוררות וגישור), התשס"ה-2005 עיקרי דברים במסווה של קידום הליכי דיון חילופיים והליכי גישור ופשרה בבתי הדין הרבניים, עתידה הצעת החוק, באם תאושר, להחמיר את הפגיעה בזכויות הנשים המתדיינות בפני בתי דין אלו. הצעת החוק סוללת דרך לעקיפת פסיקות בג"ץ המפורשות המחילות את עקרונות השוויון ואת הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) על זוגות המצויים בהליכי גירושין. להלן הכשלים המרכזיים בהצעת החוק: א. מסלול הבוררות – פגיעה בזכויות הנשים במסווה של הליכי דיון חילופיים הבעיה המרכזית בהצעת החוק היא הקביעה לפיה תינתן לבתי הדין הרבניים הסמכות להפנות עניינים שבסמכותו להליכי בוררות. בהליכים אלו יהיה רשאי הבורר לפסוק בנושאים הכרוכים לתביעת הגירושין (כדוגמת ענייני רכוש, מזונות וכו') על פי ראות עיניו מבלי להכפיף עצמו להוראות חוק יחסי ממון. זאת, בניגוד לבתי הדין הרבניים, המחויבים מכוח פסיקת בג"ץ לפסוק בנושאים הכרוכים לתביעת הגירושין על פי הדין האזרחי. לאור העובדה כי בהעדר הסכמה בין בני הזוג ממנה בית הדין את הבורר, נהיר הדבר כי הבוררים אשר ימונו על פי החוק הנדון יפעלו בהתאם להשקפת עולמם של בתי הדן הרבניים ויעניקו עדיפות לדין הדתי על פי הדין האזרחי. במציאות בה נדרשות נשים רבות לוותר על זכויותיהן בתמורה לקבלת גט, אין ספק כי אישור הצעת החוק יביא להפעלת לחץ בלתי ראוי על נשים להסכים להעברת ענייני הממון לדיון בפני בורר, שהכרעתו לא תהיה כפופה לדין האזרחי. בנוסף, הביקורת השיפוטית על הכרעות הבורר מצומצמת ביותר. במצב בו יכריע הבורר בניגוד להוראות הדין האזרחי ופסק הבורר יאושר על ידי בית הדין הרבני, יכולתו של בג"ץ להתערב בהכרעה בעילה של "מתן סעד למען הצדק" (סעיף 15ג. לחוק יסוד השפיטה) או בעילה של חריגת בית הדין מסמכותו (סעיף 15ד(4) לחוק יסוד השפיטה) תתמוסס לחלוטין. במצב העניינים הנוכחי אישור הצעת החוק תוביל לצמצום משמעותי ביכולות הביקורת של בג"ץ על פסיקת בתי הדין הרבניים. אשר על כן יש להוציא מהצעת החוק את האפשרות להפניית עניינים המצויים בסמכות בית הדין להליכי בוררות. היה ובית הדין נתקל בעניינים ממוניים סבוכים רשאי הוא למנות עד מומחה או להפנות את בני הזוג להליכי גישור. ב. הצ"ח מעניקה סמכויות יתר לנשיא בית הדין הרבני על פני נשיא בית המשפט העליון באופן תמוה, הצעת החוק, מחייבת את הסכמת נשיא בית הדין הרבני הגדול להסדרת תקנות לעניין בוררות וגישור ומעניקה לו זכות וטו על תוכנן של תקנות אלו. בניגוד לכך, החוק אינו דורש את הסכמת נשיא בית המשפט העליון לתקנות המקבילות לעניין גישור בהליכים לפני בתי משפט אזרחיים. ההבחנה בין סמכותו של נשיא בית המשפט העליון ונשיא בית הדין הרבני אינה מתקבלת על הדעת ואין לה כל בסיס מוצדק. מתן זכות וטו לרשות השופטת הרבנית על תקנותיה של הרשות המבצעת פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות ופוגעת במעמד נשיאות בית המשפט העליון. אשר על כן מוצע להשאיר את נושא התקנת התקנות בסמכותו הבלעדית של שר המשפטים. היה ויתוקן גם חוק בתי המשפט במקביל ניתן לקבוע חובת היוועצות עם נשיא בית המשפט העליון ובמקביל עם נשיא בית הדין הרבני הגודל, כל נשיא בתחומו. ג. הצ"ח יוצרת מרוץ סמכויות בין בתי הדין לבתי המשפט באישור הסדרי גישור על פי הצעת החוק גם במקום בו לא הוגשה תובענה לבית הדין הרבני רשאי בית הדין לאשר הסדר גישור בעניינים שבסמכותו על פי בקשה של אחד מן הצדדים להסדר. עמדתו של הצד השני כלל אינה נדרשת על פי הצעת החוק. משמעות ההצעה היא יצירת מרוץ סמכויות נוסף בין בתי הדין לבתי המשפט האזרחיים, כאשר כל צד להסדר יעדיף לאשרו בערכאה הנוחה לו לדיון עתידי בענייני הסדר הגישור. לאור חוסר האיזון הבסיסי במעמדם של הצדדים המתדיינים בבתי הדין הרבניים יש לקבוע כי הפניה לבית הדין הרבני לאישור הסדר גישור, מקום בו אין תובענה, תעשה בהסכמת שני הצדדים בלבד. ד. עיכוב ההליכים לצורך גישור ללא הגבלת זמן - מתכון לסרבנות גט והפעלת לחץ פסול הצעת החוק קובעת כי בית הדין הרבני יקבע את משך התקופה בו יעוכבו ההליכים לצורך הליכי גישור בין בני הזוג. לכל אחד מן הצדדים תעמוד הזכות לבקש את חידוש ההליכים גם טרם תום התקופה אולם הדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין. במצב עניינים בו נשים רבות נתקלות בסרבנות גט כאמצעי לחץ מצד בני הזוג, ללא מענה הולם מצד בתי הדין, יש להגביל את תקופת הגישור לפרקי זמן קצובים שניתן להאריכם בהתאם להסכמת בני הזוג. אשר על כן מוצע לקבוע כי בית הדין הרבני יעכב את ההליכים לתקופה של עד 60 ימים ויהיה רשאי להאריך מעת לעת תקופה זו על פי בקשת שני הצדדים. סיכום הדברים אישורה של הצעת החוק הנדונה עלול להחמיר את מצבן של נשים רבות הנתקלות בסרבנות גט מצד בני זוגן ובניסיון פסול להביאן לוויתור על זכויותיהן הממוניות והרכושיות. כל עוד נכשלים בתי הדין בהתמודדות עם תופעות אלו ומתעלמים מהן אין מקום לאפשר הליכי בוררות בעניינים שבסמכות בתי הדין ויש למנוע את האפשרות לניצול לרעה של הליכי הגישור.