חומר רקע
לכבוד
פרופ' מנחם בן ששון, יו"ר
ועדת חוקה, חוק ומשפט
הכנסת, ירושלים
חבר כנסת נכבד,
הנדון: הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד - 2004 (להלן - "הצעת החוק")
לקראת הדיון בועדה בדבר הכנתה של הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית, הרינו לפרט את הערותיה של שולחתנו, אגוד חברות הביטוח בישראל (ע"ר) להצעת החוק, כדלקמן:
מבוא
1. השינוי המרכזי שמבקשת הצעת החוק לחולל הוא קיצור תקופת ההתיישנות, היינו משבע שנים לארבע שנים.
2. הטעמים לדיני ההתיישנות מפורטים בדברי ההסבר להצעת החוק, כך שאין צורך לחזור עליהם. קיצור תקופת ההתיישנות מגשים את התכליות שביסוד טעמים אלו טוב יותר, מאשר חוק ההתיישנות הנוכחי.
3. לית מאן דפליג, שקיצור תקופת ההתיישנות יקדים את הגשתן של תובענות, דבר שיגרום:
3.1. לשפור באיכות הדיון המשפטי והגדלת ההסתברות, כי בתי המשפט יגיעו לתוצאות נכונות וצודקות יותר;
3.2. לדירבון התובעים להגיש את תובענותיהם ולא לשקוט על השמרים;
3.3. להקדמת סיום ההתדיינות אשר תגרום לוודאות טובה יותר אצל הנתבעים, לרבות הפירמות העסקיות. לוודאות זו חשיבות שבעתיים בעידן של תובענות ייצוגיות.
4. מטבע הדברים, לחברות הביטוח יש עניין רב לדעת היכן הן עומדות, מוקדם ככל האפשר, וזאת כדי שתוכלנה לקבל החלטות נאותות ולכלכל את צעדיהן כראוי. ידיעה מוקדמת יותר של עלות הסיכון, תאפשר לתמחר אותו נכון יותר בביטוחים השוטפים. תוצאה זו תפעל בכל מקרה גם לטובת המבוטחים (אם ההתאמה של הפרמיה עקב הידיעה המוקדמת יותר אודות עלות הסיכון היא לכיוון הפחתה, ייהנו ממנה ציבור משלמי הפרמיה ואם היא כלפי מעלה, ייהנו ממנה המבוטחים בעקיפין, משום שהדבר יגביר את יציבותן של חברות הביטוח).
5. הטענה, כי קיצור תקופת ההתיישנות ישלול זכויות של תובעים, אינה במקומה. תקופה של ארבע שנים מספקת כדי להגיש תובענה - ואם קיימת סיבה אובייקטיבית השוללת אפשרות זו - מעניקה הצעת החוק מזור למקרים אלו, כדי שזכותו של תובע כזה לא תקופח. לא ברור כיצד אפשר לטעון בדבר "הכבדה", אם היא תמרוץ התובע להגיש את תביעתו תוך ארבע שנים במקום תוך שבע שנים.
6. מי ייפגעו מקיצור תקופת ההתיישנות אפוא? התובעים שהיו מודעים לעילת תביעתם (או היו צריכים להיות מודעים), אך "ישנו" על זכויותיהם - ולא הגישו תובענות. באיזון, שבין זכויותיהם של תובעים אלו, לבין היתרונות שיצמחו לציבור עקב הגשת תובענה קודם לכן, עדיפים היתרונות לציבור. מי שמתרשל או מתעכב ללא סיבה מוצדקת בהגשת התובענה, שלא ילין, כי אבד את זכותו (כאמור לתובעים שיש להם קשיים אובייקטיביים הצעת החוק נותנת פתרונות).
7. בעידן המודרני המאופיין בנגישות למידע רב (שהולכת וגוברת) ובהתנהלות דינמית של כל מערך החיים, קיצור תקופת ההתיישנות - אך מתבקש. לכן, אין זה פלא, שבמדינות רבות תקופת ההתיישנות היא קצרה יותר משבע שנים. אף לפני חוק ההתיישנות הנוכחי, שלטה בכיפה תקופת ההתיישנות בת ארבע שנים (לפי המג'לה לגבי רוב התביעות) - מכאן שיש בהצעת החוק משום החזרת עטרה ליושנה.
סעיף 8 להצעת החוק - תביעות הנובעות מאותה עילה
8. סעיף 8(א) להצעת החוק יוצר מבחן מיוחד למונח "אותה עילה". המונח "עילת תביעה" פורש בפסיקה לא אחת, ולפיכך, ראוי לדבוק במשמעותו שם - ואין צורך שהצעת החוק תגדיר אותו במשמעות שונה ומעורפלת. הפסקה: "אם קיימת ביניהן זהות מהותית המצדיקה את התיישנותן יחד במועד.... " יוצרת אי וודאות ומקור להליכים רבים ומכבידים. מה פירוש "זהות מהותית"? ועוד יותר קשה להעריך, מהי הצדקה בהקשר הנדון. לטעמנו, אל לו למחוקק להוציא מתחת ידו הוראות שירבו מחלוקות ומשפטים, במיוחד, כאשר ההוראות אינן קריטיות לתכלית החוק. במצב שבו נתונה מערכת המשפט, כל העמסה נוספת שאינה חיונית, תדרדר אותה עוד יותר ובכך תפגע האפקטיביות של החקיקה בכנסת בכלל. מכאן, שאנו סוברים כי יש למחוק את הסעיף האמור.
סעיף 9 להצעת החוק - עילות שנוצרו מאירוע מתמשך
9. לפי דברי ההסבר מתייחס הסעיף לאירוע מתמשך, היוצר ב"ציר הזמן" עילות תביעה עצמאיות, כשכל אחת מהן עומדת בפני עצמה - ואינה תלויה בקודמתה. ראוי לצקת כוונה זו לתוך לשון סעיף 9, פן יפורש שלא לפי אומד דעתו של המחוקק. מאחר והמונח עילת תביעה עצמאית השתרש בפסיקה בהקשר לזכויות תביעה סברוגטיביות, הרי שניתן "להעיז" ולעשות שימוש במונח זה בסעיף 9, היינו, להוסיף את המילה "עצמאיות" לאחר המילים "עילות תביעה".
סעיף 10 להצעת החוק- תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות
10. לשם הבהירות ראוי להבהיר בסיפא סעיף 10, כי על הטוען להשעייתה של תחילת תקופת ההתיישנות - עליו הראיה. גם זאת כדי להוסיף וודאות אליה משוועים הכל. לפיכך, מוצע להוסיף בסוף סעיף 10 את המילים: "הטוען להשעייה כאמור, עליו הראיה".
סעיף 12 להצעת החוק - העילות להשעיית מירוץ ההתיישנות
11. ס"ק 12(2) - ראוי להבהיר שהמילים: "ולא מונה לו אפוטרופוס" כוללות גם אפוטרופוס טבעי, במקרה שהתובע הוא לא רק אדם עם מוגבלות, אלא גם קטין. אין סיבה להבחין בין אפוטרופוס שמונה לבין אפוטרופוס טבעי. לפיכך, מוצע להוסיף בסוף ס"ק 12(2) את המילים: "... ואם הוא קטין, אין לו אפוטרופוס טבעי".
12. ס"ק 12(5) - יש להגביל את הסייג שבס"ק זה למקרה שהתובע הוא האפוטרופוס ואחריותו של הנתבע מכוסה בביטוח. במקרה זה אין מצב מיוחד המצדיק את מניעתה של הגשת התובענה.
13. ס"ק 12(8) - סעיף קטן זה דן במצבים שבהם הנתבע מפעיל כוח או השפעה על התובע, אשר משעה את מירוץ ההתיישנות. במסגרת זו נמנים גם שתי פסקאות אשר יוצרות אי וודאות;
האחת, "הודאה בזכות נושא התביעה" - מה משמעות המילה "נושא" בהקשר זה? מדוע להוסיף מילים הזורות ערפול. יש אפוא לנקוט בלשון הפשוטה "הודאה בזכות התביעה". בנוסף, יש להוסיף את הסייג המצוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הנוכחי, היינו ""הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות" - וזאת כדי לאפשר מו"מ בין הצדדים, הן לפני הגשת התובענה והן לאחריה. העדר סייג זה עלול להביא לקיצו של כל מו"מ לפשרה (אמנם לכאורה מו"מ כזה אינו קביל כראיה, אך בתי המשפט אינם מקפידים תמיד על כלל זה). העדר הסייג יפגע בעיקר בהצעות פשרה של מבטחים למבוטחים.
השניה, "קיום חלקי של הזכות האמורה". לכאורה התיבה ברורה ואף קיימת בחוק הנוכחי, אולם מאחר שסעיף 9 להצעת החוק טבע מונח חדש והוא "אירוע מתמשך", המורכב מתביעות עצמאיות על ציר הזמן, ראוי להעיר שקיום של תביעה כזו אינו מהווה קיום חלקי של הזכות לגבי תביעה עצמאית אחרת. אם באירוע מתמשך כל תביעה נתפסת כנפרדת לענין ההתיישנות, כך קיום תביעה אחת, אינו צריך להיחשב קיום חלקי ולפתוח את מרוץ ההתיישנות לגבי כל התביעות מן העבר המשתייכות לאותו אירוע מתמשך.
סעיף 17 להצעת החוק - הארכה לגבי תביעה כרוכה
14. ס"ק 17(א) מאפשר, בין היתר, לתובע למחוק תובענה או להפסיק את ההליכים - ולהגיש "תביעה כרוכה" במשך שנה ממועד המחיקה או סיום ההליכים, למרות ש"התביעה הכרוכה" התיישנה. בנוסף, מאפשר ס"ק 17(ב) לתקן את התובענה המקורית ולהוסיף "תביעה כרוכה" למרות שהאחרונה התיישנה.
15. ההצדקה ל"הקלות" שבסעיף 17 מוסברת בכך, שקיים קשר הדוק בין התביעה המקורית לתביעה הכרוכה - ואין זה צודק לשלול מהתובע את "התביעה הכרוכה", רק משום שלא הוגשה ביחד עם המקורית. לטעמנו, הנימוק האמור איננו מצדיק את ההקלה ולכן ראוי שלא תחול.
16. לחילופין, אם הועדה תסבור שיש מקום לחקיקתו של סעיף 17, יאמר כי טמונה בו סכנה "במרחב הזמן", שמא ינוצל באופן המשמיט את הקרקע מהרציונל שביסוד ההתיישנות - במיוחד לאור העובדה שהליכים בתביעה המקורית עלולים להמשך שנים רבות. יש אפוא לתחום את הסיכון של הנתבע, כמוצע להלן.
17. סעיף 17 עלול להיות מנוצל בהיבט אחר; עקב העובדה שהגדרתה של "תביעה כרוכה", אינה מספקת כדי לתחום רק את התביעות הכרוכות באמת, היינו, הקשורות בקשר גורדי לתביעות המקוריות, אלא עלולות להיספח תביעות שאינן כה קשורות. בנוסף, אין כל סיבה להקל עם תובע שהתרשל בעריכת התובענה המקורית או להגדיל את הסיכון של הנתבע לאחר תום תקופת ההתיישנות, למרות קיומה של רשלנות זו.
18. לפיכך, אם דעתנו לגבי ביטול סעיף 17 לא תתקבל, מוצע לערוך את השינויים הבאים:
18.1. לתחום את זכות ההשענות על סעיף 17 למשך שבע שנים ממועד היווצרות העילה (ליצור תקרת זמן לתביעה הכרוכה);
18.2. להורות בסעיף 17, כי שווי "התביעה הכרוכה" לא יעלה על שווי התביעה המקורית (בהתייחס למקרה שבס"ק 17(א)) וכי שווי התביעה הכרוכה לא יגדיל את שווי התביעות כלפי הנתבע (בהתייחס למקרה שבס"ק 17(ב));
18.3. לשלול הסתמכות על סעיף 17, אם התביעה הכרוכה לא הוגשה במועד עקב רשלנות של התובע.
סעיף 19 להצעת החוק - הארכה בשל פטירה
19. ראוי לצמצם את התקופה שבס"ק 19(3) לשנה אחת (בפרופורציה לחצי שנה בס"ק (1) ו-(2)).
סעיף 20 להצעת החוק - הארכה מטעמים מיוחדים
20. מאחר והארכת ההתיישנות הינה סעד יוצא דופן, רצוי כי בצד המילים "ומטעמים מיוחדים" יתווסף "שירשמו", מונח שגור זה מצביע על כך, שיש לפרט הטעמים המיוחדים ולא להסתפק בהתחשבות בהם. בכך מבטיחים ששיקול הדעת השיפוטי אכן לקח בחשבון טעמים אלו.
21. לשם האיזון ראוי, כי זכות הארכה תוגבל למקרה שנבצר אובייקטיבית מהתובע להגיש את תביעתו וכי העדר יכולתו להגיש את התביעה במועד, אינו נובע מרשלנותו.
22. ס"ק 20(ג) בהוראתו הנוכחית יוצר בכל מקרה ארכה אוטומטית בת 60 יום, אפילו בקשתו של התובע נדחתה. יש לאפשר ארכה כזו רק אם בית המשפט ישוכנע שהיה ממש בבקשת הארכה והתובע יכול היה באופן סביר לצפות שבקשתו תתקבל. החשש הוא לניצול לרעה של סעיף זה.
סעיף 25 להצעת החוק - התיישנות של משכון ומשכנתה
23. לפי סעיף 25 תקופת ההתיישנות לגבי מימוש משכון נקבעת לפי מועד סיומה של תקופת ההתיישנות של זכות התביעה הנערבת על ידי המשכון. השאלה היא מהו מועד זה, אם זכות התביעה נקבעה בפסק דין. כידוע, זכות התביעה "נבלעת" בפסק הדין ולפיכך יש להורות שאם זכות התביעה הוכרה בפסק דין, הרי שבכל מקרה, כל עוד לא התיישן פסק הדין, לא תתיישן זכות התביעה למימוש המשכון.
סעיף 43 להצעת החוק - תיקון חוק הביטוח הלאומי
24. סעיף זה יוצר איפה ואיפה בכך שמעניק למל"ל תקופת התיישנות מיוחדת של שנתיים לאחר שהכיר בתאונה ובלבד שלא יחלפו שלוש שנים מהמועד שבו התיישנה תביעת הזכאי לגמלה מהמזיק (הצד השלישי), היינו, למצער שבע שנים (אך התקופה יכולה להיות ארוכה בהרבה). הוראה זו תגרום לכך שהמל"ל ישתהה בבירור תביעות של נפגעי תאונות עבודה. אין זה ראוי שהמחוקק ייתן למל"ל הכשר לבצע את מלאכתו בעצלתיים.
25. מכל מקום, יש לתחום את המועד המכסימלי של תקופת ההתיישנות, בתקופה ממועד האירוע, הואיל והפסקה "שלוש שנים מהיום שהתיישנה תביעת הזכאי..." עלולה להתפרש באופן רחב. נניח שהזכאי לגמלה הגיש תביעת פיצויים נגד המזיק (הצד השלישי), מתי אפוא חל מועד ההתיישנות שלו? מה משמעות להתיישנות, אם כבר הגיש תביעה נגד הצד השלישי; אי אפשר לתלות את הקולר בתקופת ההתיישנות של הנפגע. לפיכך, רצוי להימנע מביטויים מעורפלים חסרי פשר - וכאמור לקבוע מועד מכסימלי ממועד הארוע. בנוסף, יש לצמצם את השנתיים ממועד ההכרה לשישה חודשים. המועד המכסימלי המוצע הוא חמש שנים (שנה נוספת).
לסיום
26. מאחר ומדובר בחוק בעל השלכות רוחב, היינו, ישפיע על רוב התביעות במשק, נבקשכם לשקול בכובד ראש את הערותינו. אנו שומרים על זכותכנו להוסיף ההערות במהלך הדיונים בהם נשתתף.
בכבוד רב,
י. הלוי, עו"ד
העתקים:
1. מר זאב אבן חן, מנכ"ל אגוד חברות הביטוח בישראל (ע"ר).
2. עו"ד מירב ישראלי, יועצת משפטית בועדת החוקה, חוק ומשפט.
3. עו"ד ארז קמינץ, משרד המשפטים.
/tmp/doc2txt-hojzid4d/input.doc