חומר רקע
ירושלים, ט' שבט תשס"ז
28 ינואר 2007
לכבוד
ח"כ פרופ' מנחם בן שושן
יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט
כנסת ישראל
ירושלים
א.נ.,
הנדון: הצעת חוק ההתיישנות – התשס"ד - 2004
בהמשך לדיונים המתקיימים בוועדה שבראשותך בהצעת חוק ההתיישנות תשס"ד – 2004 הננו מבקשים לחזור ולהבהיר את טעמי לשכת עורכי הדין בהתנגדות להצעת החוק שבנדון.
1. עיקרי ההצעה כוללים קיצור תקופת ההתיישנות בכל התביעות למעט מקרקעין ל-4 שנים. ביטול סע' 89 לפקודת הנזיקין וסע' 7 (ב) לחוק הערבות. הגבלת זכות התביעה של קטינים ל – 7 שנים (למעט קטינים עד גיל 3 לגביהם תושעה ההתיישנות עד גיל 10 ). הארכת ההתיישנות לא תיעשה אלא במקרים הקבועים בחוק תוך קביעת תקרת ההתיישנות של 25 שנה. כמו כן מוצע להחיל את החוק שנה אחרי פרסומו כדי לאפשר לכל הנוגעים בדבר ללמוד את הוראותיו ולהיערך למצב החדש.
2. דומה שאין חולק על כך שהמציאות הטכנולוגית בה אנו חיים מייתרת את התכלית החקיקתית שעמדה לנגד עיני הועדה לפיה מתקשה הנתבע בכוח לאסוף ולשמר את ראיותיו. טענה זו אינה ראויה כיום בעידן המחשב. כפי שהבהרתי בדיון רוב הנתבעים בכח מבוטחים בחברות ביטוח ובמסגרת פוליסת ביטוח אחריות מקצועית התחולה היא רטרואקטיבית כך שגם הטענה של הערכות מפני תביעות אינה רלבנטית עוד.
3. לדעתנו הצעת החוק אינה ראויה גם מבחינות אחרות, מקום שהיא מקפחת אוכלוסיות חלשות כגון קטינים, חולים, עולים חדשים, עניים, ילדים ונשים בסיכון שאצלם תהליך התגבשות עילת התביעה והמשאבים למימושה ממושך יותר. הצעת החוק מעדיפה אינטרסים כלכליים על פני עקרונות יסוד של הגנה על זכויות חלשים וזכויות חברתיות שהוכרו בדין.
4. הגבלת זכות התביעה ונגישות לבית המשפט הנה פגיעה בזכות יסוד מהותית. כינוי הגבלת זכות התביעה בחוק ההתיישנות כהתיישנות דיונית אינה אלא כסות משפטית. השורה התחתונה של הגבלת זכות התביעה של מי שתביעתו התיישנה היא ששערי בית המשפט נעולים בפניו, ומכאן שיש לבחון את קיצור ההתיישנות בזהירות רבה ולאזן את האינטרסים של הכוחות המנוגדים תוך מתן משקל ראוי לכל השיקולים.
לדעתנו שיקולים אלה לא עמדו לנגד עיני מציעי החוק (משרד המשפטים) במיוחד ככל שמדובר בקיצור תקופת ההתיישנות בתביעות נזקי גוף ובמשנה תוקף נוכח ההצעה לבטל את סעיף 89 לפקודת הנזיקין אשר ביחד עם סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 מהווים מנגנון ראוי לבחינת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות (מצ"ב לדוגמא פס"ד בענין אלמונית נ' אליהו פלח)
5. יש להבחין בחוק בין מצבים של ודאות משפטית לגבי העובדות היוצרות את עילת התביעה (כמו סכסוך בענין חוזה) ובין מצבים של חוסר ודאות לגבי המועד בו התגלתה עילת התביעה (כמו מצבים של נזקי גוף) לא ניתן לומר על הניזוק בתביעה לנזקי גוף כי ישן על זכויותיו אם לא ידע ולא קישר את מצבו לעילת התביעה.
6. נוכח המאפיינים המיוחדים של נפגעים בתביעות נזקי גוף, כמתואר להלן, אנו סבורים כי הצעת חוק ההתיישנות בנוסח המוצע אינה ראויה. בסכסוך בתביעה לנזקי גוף למשל שנגרמו לאדם נעדר איזון הכוחות בין הצדדים לסכסוך בשל כך התובע מצוי בעמדת נחיתות ביחס לנתבע.
א. התובע בכח אשר סובל מנזקי גוף מצוי במצוקה פיזית, נפשית וכלכלית, ובמשך תקופת ההחלמה והסתגלותו למצבו החדש. בתקופת השיקום הנ"ל עסוק הנפגע בדאגה לצרכיו הבסיסיים, עיסוק אשר גורע מיכולתו לנהל ענייניו בהשוואה לאדם סביר שלא פגוע.
ב. במשך תקופת זמן ממושכת עד להתגבשות הנזק הנפגע אינו מוטרד כיצד להגן על זכויותיו אלא כיצד לשקם עצמו. באותה עת הוא גם נתון בצבת של תלות מהותית בינו לבין הנתבע הפוטנציאלי (מטפל/צוות רפואי או מעסיק). תלות זו, שמקורה בצרכי הקיום הבסיסיים (טיפול רפואי או פרנסה) משעה את החלטותיו של התובע בכח לפעול למיצוי זכויותיו.
ג. מהותה החומרית של זכותו של הנפגע תלויה באופן מוחלט בהתגבשות הנזק שנגרם, עובדה שכלל אינה מתבררת מיד עם קרות האירוע.
ד. ככלל, הנזק מתגבש רק עם התקדמות או תום הטיפול הרפואי והשתלבותו המחודשת של הנפגע בשוק הכלכלי. הואיל וכך, תמיד קיים פער של זמן בין מועד היווצרות הנזק לבין המועד בו ניתן להבין משמעויותיו ולכמתו במונחים חומריים.
ה. בהערכות למיצוי זכויותיו תלוי התובע בכח באופן מהותי בצדדים שלישיים: כך בקבלת מידע – מן הנתבע בכח עצמו (תיעוד רפואי או חקירת נסיבות של האירוע). כך בהוכחת אשמו של הנתבע וביסוס עילת התביעה – בצורך לקבל חוות דעת של מומחים (רופאים, מהנדסים וכיו"ב).
ו. הגשת תביעה לנזקי גוף כרוכה במשאבים רבים שאינם מצויים בכיסו של הנפגע במיוחד בשעה שהוא נתון ללחצים כלכליים בתקופת שיקומו. ההוצאות הכרוכות בניהול תביעה ברשלנות רפואית עשויות להגיע לסכום של 50,000 ₪. התובע בכח מתקשה לממן את ההוצאות הרפואיות הכרוכות בשיקומו והן את ההוצאות המשפטיות. ודוק. רוב התובעים בכח נסמכים על הרפואה הציבורית ומצויים בקשיים כלכליים. העשירים ממילא יכולים להרשות לעצמם רפואה פרטית וכך לצמצם חשיפתם לסיכון.
ז. אין מקום להשוות מעמדו של נפגע בנזק גוף לתובע בכח מאחר ונתוני הפתיחה שונים כך גם הנגישות למקורות המידע ובירור עילת התביעה אינם שווים.
1. בעוולות שעניינן רשלנות רפואית, קיימים מצבים רבים בהם הרשלנות נפרשת על פני שנים, והנזק מצטבר לאיטו. למשל נזקים נוירולוגיים מתגבשים לאיטם תוך צפייה לשיפור תמידי הדוחה את ההחלטה על הגשת התביעה. במקרים כאלה, על פי הגדרות הצעת החוק הקיימת יווצר מצב שכאשר יתגבש הנזק כבר לא ניתן יהיה לתבוע.במלים אחרות יש להותיר על כנה את הוראת סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין.
2. מושכלות יסוד הן בעילת הרשלנות שרכיב הנזק הוא תנאי להתגבשות, התובע בכח מנוע מלהגיש תביעה כל עוד לא מתמלא התנאי של התגבשות הנזק. בנזקי גוף אחרים הנזק לעיתים נחלק לנזק גלוי וחבוי וזכותו של תובע לתבוע את יחידת הנזק לאחר שיתגבשו כל נזקיו. לפי הצ"ח מחויב תובע בכח להגיש תביעה על אף שנזקו לא התגבש בכך תכלית החוק להביא להפחתת העומד על בתי המשפט מחטיאה את מטרתם מקום שביהמ"ש יוצפו בתביעות שטרם התגבשו.
3. מהטעמים האמורים ההצעה לקצר את תקופת ההתיישנות ל -4 שנים אין לה מקום בתביעות לנזקי גוף. לעומת זאת, ובמשנה תוקף, ההצעה לקצר את תקופת ההתיישנות של קטינים כאמור מקפחת קטינים וילדים בסיכון פוגעת בערכי יסוד של מדינה דמוקרטית, ומעניקה לקטינים מעמד, שיקול דעת ועצמאות כלכלית בעודם סמוכים על שולחם הוריהם. אין אח לרע להצעה דומה במדינות אחרות. ניתן למצוא להתנגדותנו עוד נימוקים למצער.
א. אין מקום להשאיר את הדברים לשיקול דעתם הבלעדי של ההורים . הורים לא תמיד מסוגלים להתמודד עם הגשת תביעה הן מבחינה אינטלקטואלית, הן מבחינה רגשית והן מבחינה כספית. הם עסוקים בגידול הילד הפגוע ובהתמודדות היום יומית עם הכאב ושיקום הנפגע.
ב. לא תמיד יש זהות אינטרסים בין שני ההורים (אחד רוצה לתבוע והשני לא) או בין ההורים לילדים.
ג. במקרים רבים המערכת המשפחתית מתפרקת כאשר יש ילד פגוע, וההורה אשר נשאר בגפו אינו מסוגל להתמודד עם העול הנוסף הכרוך בהגשת תביעה.
ד. שלילת הזכות מקטין שטרם הגיע לבגרות לתבוע בשם עצמו (או אפוטרופוסו בשמו) מהווה פגיעה חמורה בקטין ובזכות יסוד מהותית שלו .
7. במקום שהמחוקק מתערב באופן יזום בשווי המשקל של הכוחות בין הצדדים לסכסוך כשמטרתו המוצהרת הינה לבצע איזון כראוי בעייננו, שומה עליו להביא בחשבון את חולשתו הטבועה של אחד הצדדים לסכסוך. מכל מקום על המחוקק להיזהר שבעתיים שלא להביא להחלשת יתר של התובע בכח, הסובל מחולשה טבעית למהות הסכסוך.
8. האינטרס הציבורי מחייב הגנה מוגברת לזכויות התובע, הן בשל כך שמדובר בזכויות יסוד, והן בשל כך שהעלויות הכלכליות של פגיעה מוטלות גם על הציבור כולו ( במימון טיפול רפואי ע"פ חוק ביטוח בריאות ממלכתי, במימון תמיכה כלכלית ע"פ חוק ביטוח לאומי ועוד) לפיכך פגיעה במעמדו היחסי של התובע מהווה פגיעה גם בזכותו של הציבור.
9. חיובו של הנתבע בכח לשאת במחיר הכלכלי שגרם מעשהו מהווה גם תמריץ כלכלי, למאמץ שיעשה מזיק פוטנציאלי (מעסיק צוות רפואי וכיו"ב) להימנע מהפרת חובת הזהירות שהוא חב כלפי ניזוק בכוח (עובד, מטופל וכיו"ב). הצעת החוק מעודדת מזיקים פוטנציאליים למשוך את הזמן ולהביא את להתיישנות התביעה אף בטרם התגבשות הנזק כפי שאנו עדים להתנהלות חברות הביטוח בטיפול בתביעות על פי חוזה ביטוח התשמ"ב – 1982 לפיו תקופת התיישנות של חוזה ביטוח הוא 3 שנים ממועד מקרה הביטוח.
יוצא, שחיזוק מעמדו של התובע בהליך לפיצויים בשל נזקי גוף, ולמצער העדר פגיעה בו, חותר להגשמת המטרה של איזון בין הזכויות המתנגשות, מחד זכותו של הפרט לשלמות גופו לעומת זכותו של מזיק לוודאות בדבר תוצאות מעשיו.
10. בכל מקרה לדעתנו יש לתחום קו גבול ברור בין זכויות התביעה עד למועד תחילת החוק וממנו והלאה. אי תחימת קו ברור יגרום לבלבול והצפת בתי המשפט בתביעות שעילת התביעה בהן טרם גובשה.
11. הזכרון הצרוב בציבור הוא כי זכות התביעה מתיישנת כעבור 7 שנים. שינוי תודעה זו יהווה זעזוע משמעותי ויגרום לחוסר ודאות באשר לזכויות התביעה וממילא לריבוי התדיינויות. כך יצא שכרו של המחוקק בהפסד, ומי בא לברך יצא מקלל.
12. עמדת רוב חברי הכנסת שהשמיעו דעתם עד היום בוועדה היתה התנגדות נחרצת להצעת החוק. דומה שחברי הכנסת מבטאים את רחשי לב הציבור ואין להם יד בהצעת חוק אשר באה להקריב במוצהר זכויות יסוד של תובעים בכח בשם ההגנה על הזכויות הדיוניות של החייבים בכוח.
13. עמדתה הנחרצת של לשכת עורכי הדין היא התנגדות לקיצור תקופת ההתיישנות. לחלופין יש לאבחן בין תביעות נזיקי גוף ושאינן נזקי גוף. בכפוף להתנגדות הנ"ל מצ"ב הסתייגות לשכת עורכי הדין לסעיפי הצ"ח.
14. בישיבת הועדה האחרונה ביקשת כי ימציאו לידיך נתונים לגבי מספר התביעות שהוגשו לאחר תקופת ההתיישנות וכן מחקר השוואתי וזאת תוך כוונה לגיטימית לברר את היקף הבעיה.
למיטב ידיעתנו אין נתונים לגבי תביעות שהתיישנו מהטעם שתיקים רבים אינם נמצאים במערכת. הנתונים שמבקש משרד המשפטים להמציא לך אודות מצבת התיקים שנבדקה במסגרת הועדה הבין משרדית לבחינת הצרכים להקטנת ההוצאה הציבורית בגין תביעות רשלנות רפואית הם חלקיים וחסרים מקום שהם לא משקפים את כל מצבת התיקים ובעיקר לא את התיקים שהסתיימו בפשרה שהם המסה הגדולה של התיקים.
15. לשכת עורכי הדין משמשת בעניין זה נאמן של הציבור שעלול להיפגע מהגבלת זכויות הנפגעים בכח בחוק, ציבור שלמענו פועלת הכנסת אך האינטרסים שלו אינם מובאים בחשבון. אנו מזמינים את יו"ר הועדה להורות על קיומו של מחקר שבמסגרתו יתבררו הסיבות לפיהן תובעים בכח משעים את תביעתם.
נודה אם תעלה לדיון את השאלות העומדות ביסוד התנגדותנו להצעת החוק בנדון.
בכבוד רב,
י. דייויס, עו"ד
יו"ר ועדת רפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין
ראש תחום ביטוח ונזיקין בלשכת עורכי הדין
1/17-18